שגם אני בגיל שלך ולחצו עלי כמה פעמים לעשות מי שפיר ולא הסכמתי, מרגישה שזה סתם מלחיץ ולא מתחשק לי לעשות את הבדיקה.

הרופאים הרבה פעמים סתם מלחיצים.

אם את רוצה, תתייעצי עם מכון פועה אולי כדאי לעשות בדיקת ניפט.

בהצלחה!

אז הייתי הולכת לרופא מומחה ועושה

היום עם המכשור והמיומנות שיש הסיכון לפגיעה בהריון ממש מזערי-

אני עשיתי אצל דר נילי ינאי

מקבלת בעין כרם בימי ראשון

שתסמונת דאון היא לא "סיכון" - זה לא משהו שהיינו בוחרים בו מלכתחילה, אבל לגמרי מדובר בתסמונת שאפשר לחיות איתה, ואפילו יחסית בטוב

(זכיתי להיות אחות לתסמותקית שאכן בהריון שלה לא זיהו את התסמונת - אמא שלי עשתה רק סקירה מאוחרת. אני לא אכחיש שזה היה הלם והיה קשה מאוד לקבל את זה, אבל אין לי ספק שההורים שלי לא היו עושים הפלה אילו היו יודעים. לצערי היא נפטרה אחרי חצי שנה, אז אני לא באמת יודעת מקרוב איך זה לגדל ילד עם תסמונת דאון, אבל כן יצא לי לפגוש תסמותקים שגדלים טוב. בניגוד לתסמונות אחרות שנבדקות, שכוללות אורך חיים קצר וכדומה, זו תסמונת שבהחלט אפשר לחיות איתה)

אגב, אמא שלי הייתה בת 45 כשילדה את אחותי.

אני עברתי שלושה הריונות אחרי הגיל שבו מתחילים בימינו להלחיץ על תסמונת דאון, ובכל זאת לא שקלתי לרגע לעשות ניפט וודאי לא מי שפיר, שזו אכן בדיקה שעלולה לסכן את העובר, ולא נראה לי שהחשש מתסמונת דאון הוא סיבה מספיקה לעשות אותה.

זו דעתי. מוזמנות לא להסכים איתי

את מתארת מצב כ''כ עצוב,

תינוקת חמודה שהיא עולם ומלואו שנפטרה בגיל חצי שנה,

וכותבת ''זה לא סיכון'', ''תסמונת שאפשר לחיות איתה''...

כשאנשים חוששים מאבחנה של תסמונת דאון, ההודעה שלך מחזקת את החשש שלהם ולא מפחיתה אותו.

נכון שלא בכל המקרים (וגם לא ברובם) יש מוות בגיל כ''כ צעיר, ועדיין מדובר בתסמונת קשה עם בעיות לב ותוחלת חיים נמוכה, וזאת בנוסף לפיגור שכלי ברמה זו או אחרת שלעיתים קרובות גורם לכך שהילד יהיה בעצם סיעודי כל ימי חייו.

אני מאוד מקווה שהתגובה שלי לא פוגעת, אם כן אז בבקשה תכתבי לי ואערוך/אמחק אותה.

לגבי זה שההורים שלך לא היו עושים הפלה אפילו אם היו יודעים - אנחנו התייעצנו עם הרב שרלו על הפלה בגלל סיבה רפואית אחרת לחלוטין לפני כמה שנים. בין היתר הוא אמר לנו שהוא לא מקל בהלכות הפלה אלא מחמיר בהלכות המשפחה.

כלומר יש הורים שמצב כזה כמו שאת מתארת כאן, פשוט יגמור אותם. יגמור להם את הזוגיות, יגמור להם את הכוח והיכולת להביא עוד ילדים לעולם, יגמור להם את שמחת החיים.

אני לא בא לפסוק כאן הלכה ולא בא לפסוק פסיכולוגיה לאף אחד, אבל בוודאי שאם יש מישהו שלדעתו זאת מכה שהוא לא יוכל לעמוד בה - לגיטימי לבדוק את הנושא (כלומר לעשות בדיקות גנטיות לעובר) לפני שמקבלים החלטות...

לא הייתי מזלזל ברצון של אנשים לדעת האם העובר שלהם לוקה בתסמונת הזאת (חלילה לא אומר שאת מזלזלת).

אלא מחיידק אלים (שכנראה באמת גרם למותה כי הגוף שלה היה חלש יותר, אבל הוא לא קשור ישירות לתסמונת).

אין ספק שגידול ילד מיוחד זה קשה (יודעת את זה על בשרי, מיוחדות מסוג שונה - ולא משהו שאפשר לגלות בהריון), אבל אני לא אוהבת את פסטיבל ההפחדות סביב תסמונת דאון, שגורמת לנשים (צעירות!!) לעשות מליון בדיקות ולהיכנס סתם ללחצים.

שוב, זו דעתי, ויש כאלה שיעדיפו לפחות לדעת מראש אם יש תסמונת ואולי אפילו להפיל, אבל בבקשה מהרופאים - קצת יותר בנחת, בלי הלחצות והפחדות, רק עובדות פשוטות... (לפי איך שנקראה ההודעה הפותחת - הרופאה שם דיברה בצורה מלחיצה שמכניסה לחרדות שמיותרות בעיניי)

ממש לא מדובר ב"תסמונת קשה עם בעיות לב ותוחלת חיים נמוכה" כמו שאת כותבת. מדובר בתסמונת שיכולים להתלוות אליה בשכיחות גבוהה בעיות לב, אבל זה ממש לא מחייב, מכירה מתוך גן של 8 ילדים עם תסמונת דאון, לשלושה היו בעיות לב, זה סיכון מאוד גבוה, אבל ממש לא אוטומטי. כיום תוחלת החיים הממוצעת של אנשים עם תסמונת דאון עומדת על 60 שנה, עד שהתינוק שלה יגיע לגיל 60 גם הנתון הזה יכול להשתנות לטובה כמו שעלה בשנים האחרונות.

מסכימה עם מתואמת, יחסית למחלות גנטיות אחרות שנבדקות, תסמונת דאון היא בהחלט דבר שאפשר לחיות איתו. נכון שזה דורש המון משאבים מהמשפחה, אבל ברוך ה' אנחנו חיים במדינת רווחה עם מערכת חינוך מיוחד סבבה בסך הכל ויש המון תמיכה למשפחות.

אני עדיין בעד לזהות את זה בהריון, לדעת מראש, הלוואי שגם דברים כמו אוטיזם ולקויות אחרות (שחלקן הרבה יותר מורכבות למשפחה מתסמונת דאון) היה אפשר לזהות בהריון, אבל תסמונת דאון אפשר, אז למה לא...

אבל תינוקות הם תמיד מתוקים למרות שהם מקומטים וחסרי שיניים.

אילו אחותך הייתה בין החיים, ההורים שלך היו טרודים היו במגוון שאלות:

מי ידאג לה אחרי 120 שלהם?

מי יפרנס אותה?

האם לתת לה ללכת לבד במכולת או לדאוג שמא מישהו ינצל אותה?

האם להיענות לצרכים מיניים שלה?

ועוד ועוד.

לילדים מכל סוג יש חן.

יש מצבים בגיל ההתבגרות שעלולים להיות פחות נעימים וזה עלול להביך את ההורים והאחים. ואז המצב נעשה מורכב יותר.

בעיניי, אלו נשמות שיש להם זכות קיום.

ההורים שמגדלים אותם הם אנשים מיוחדים שנבחרו לשליחות הזאת על ידי הקב"ה, אבל האמת חייבת להיאמר-

הם עוברים ברי חיות,

והם יחיו כנראה בטוב-

אבל כנראה ההשלכות על ההורים, האחים ואפילו המשפחה המורחבת הם יהיו לא פשוטים בכלל וכל אישה וכל אדם צריכים לבחון עם עצמם האם תהיה להם מסוגלת אמיתית (לא אידיאליסטית) לא לגדל ילד כזה, אלא מבוגר כזה.

אני מתפללת לקב"ה שלא נתנסה.

ובאמת שכל אחד צריך לעשות חשיבה אמיתית וכנה עם עצמו ועם רבותיו. 

והשאלות האלה בהחלט עלו להורים שלי והטרידו אותם מאוד. (במובן מסוים, כמה שלא נעים לומר את זה, זו הייתה הקלה שהיא נפטרה...)

אבל עדיין אני סוברת שלא נכון להשתגע ולשגע אימהות צעירות עם שלל הבדיקות האלה. סקירות ואפילו שקיפות עורפית מספיקות, וברוב הפעמים למיטב ידיעתי הן לא מפספסות תסמונת דאון (כמו גם תסמונות אחרות, חמורות יותר).

או כמעט בוודאות בעיות אחרות כמו שנכתב פה בעבר, אבל לא תסמונת דאון בוודאות.  לא יודעת לגבי סקירה, אבל למיטב ידיעתי היא לא מאבחנת ת.דאון

ולכן מי שבאמת יש לה חשש מהתמודדות הזו, זה לא נראה לי כזה משגע לעשות בדיקה כמו ניפט למשל שיש לה אחוזי וודאות גבוהים אחרי מי שפיר

כל אחת ומה שהיא מרגישה עם זה.

לאחת הטרחה של הבדיקה תהיה קשה והיא תעדיף להסתפק במשו אחר שהיא ממילא עושה כמו סקירה ושקיפות, ולאחרים זה ממש בסיסי וחשוב לבדוק

אני כן יודעת שהואידו את הגיל של הנשים שממנו שולחים לבדיקת מי שפיר. אבל אני בכל אוםו מכירה נשים צעירות יותר שעשו כדי להיות רגועות

את לא חייבת לעשות כלום תכלס

אבל אם אישה הייתה מגלה תסמונת ויודעת שהיא תשקול לא להשאיר הריון, כדאי לעשות  לפחות ניפט לדעתי

וכמובן מתסמונת דאון שהיא הנפוצה יותר.

אני יכולה לשתף שכשהיה לנו חשש ידענו שאם נגלה ת.דאון נפיל, אז כמובן שהסיכון במי שפיר היה מבחינתנו קטן ביחס לחשש מלידת ילד חולה.

מנסיון שלנו לגדול עם אח חולה זה חוויה קשה מאד, ולהיות הורים לילד חולה, ממה שראינו זה חויה קשה מאד מאד. כמובן לא חייב להיות ככה, אבל זה בהחלט עלול, וכך היה אצלנו, ולא באשמת אף אחד. לא תמיד אפשר לקבוע את רמת הקושי שתהיה למשפחה ממחלה, יש כאלה שאצלם זה עובר בקלות יותר וכאלה שלא. 

למה עשיתי?

עוברוני היה קטן, נשלחתי לסקירה שלישית 

שם הרופא אמר שיש סיכון מאוד קטן לדאון, הסביר שלא שווה לקחת את הסיכון של חוסר הידיעה מול הסיכון של מי שפיר *בגלל שגם ככה הפסקת הריון לא עומדת על הפרק*

הייתי יכולה מצד אחד לשבת בפינה לחכות 10 שבועות ולגלות בלידה מה קורה

בחרתי לעשות ניפט (בנוסף לשקיפות וחלבון שגם ככה עשינו) - כי הפתרון זול וודאי יחסית.

תנסי לחשוב עם עצמך, עד כמה אופציה של הפסקת הריון עומדת על הפרק

אם יש אופציה כזאת - תעשי מי שפיר

אם אין אופציה כזאת -  תעשי ניפט שקיפות וחלבון בשביל השקט  שלך שאם חלילה יש משהו, לפחות תהיי מודעת. תוכלי לעכל את הדברים ולא לקבל את זה בהפתעה בלידה

קחי בחשבון שרק מחלות מסוימות נבדקות בניפט (ממה שזכור לי יש כמה בודדים כלולים, תשקלי עד כמה רלוונטי לך הפסקת הריון מול בדיקה של יותר מחלות)

לדעתי זה שיקול מאוד משמעותי לגבי הבדיקות.

באופן אישי אני עושה סקירות מוקדמת ומאוחרת (שאמורות לגלות בעיות שחלילה גורמות לעובר להיות לא בר חיות, ואז לפי המון דעות מותר וכדאי חלילה להפסיק הריון)

וגם חלבון עוברי ושקיפות עורפית.

בהריון הנוכחי היה לי חשש בינוני לדאון (1:176). מבחינתי זו לא אופציה להפיל עד תסמונת דאון, אבל כמובן חששתי מאוד. במכון פועה אמרו שאין בעיה גם לעשות מי שפיר כי הסיכון היום מאוד נמוך, אבל ההריון מאוד יקר לי וידעתי שאם חלילה יקרה משהו בעקבות הבדיקה יהיה לי מאוד קשה לחיות עם ההשלכות, אז בחרתי לעשות ניפט בסיסי. יש מחיר טוב דרך מכון פועה, תדברי איתם.

ולמרות שזה לא 100 אחוז ב"ה התוצאה יצאה תקינה והרגיעה אותי. מתפללת שבאמת העובר בריא ושלם, זה תמיד צריך להתפלל...

במיוחד בתסמונת דאון, שזה הרבה פעמים בא עם בעיות לבביות שלפעמים צריך לטפל מיד בלידה ואז טוב לדעת לפני כדי שהצוות יוכל להיערך.

לפותחת-מוסיפה על מה שאמרו לך, שתסמונת דאון הן ברי חיות אבל כמו הרבה דברים יש רמות שנות-יש כאלה שזה כמעט לא מורגש עליהם, בלי פיגור וכו' ויש כאלה שזה עם פיגור קשה עם כל מה שבא עם זה, אז צריך לדעת שזה לא תמיד 'בקטנה' למרות שהם ברי חיות ולהרבה יש חיים טובים (אני מכירה נערה עם תסמונת דאון עם אוטיזם ברמת תפקוד נמוכה, היא לא כ"כ מתקשרת, אפשר להבין שלא כ"כ קל הגידול שלה.. וההורים שלה ידעו על התסמונת עוד מההריון ובחרו להביא אותה, בואו נגיד שזה היה הפוך מהריון בהפתעה..)

אני גם מכירה מישהו שכל הבדיקות הרגילות)שקיפות, סקירות וכו') היו תקינות אצלה ונולדה ילדה עם תסמונת דאון עם מום בלב קשה. הלידה בת 5 או 6 והן נכנסים ויוצאים מבתי חולים (סיפור באמת לא פשוט, חלתה גם בסרטן פעמיים..)

שממש שווה לדבר עם מכון פועה, יש להם הסדר לגבי בדיקת ניפט ואז המחיר יותר מוזל

הייתי עושה את 1.

בודקת מעבר, רק אם עולה צורך.

בסוף, עם כמה שזה נשמע רע, הכל שאלה של כסף.

למה אין בית חולים בכל רחוב?

למה לא כל בית חולים ענק כמו שיבא?

למה לא בכל מרפאה של מכבי או כללית יש MRI?

נכון, כי כסף.

הרי אפשר להציל עוד 100 אנשים בשנה אם נשים MRI בכל סניף קופ''ח, אבל אין תקציב לזה. ובאותו הסכום אפשר לעשות דברים אחרים שיכולים להציל הרבה יותר אנשים (למשל להוסיף עוד תרופה יקרה לסל התרופות).

מלבד מי שפיר שזו בדיקה עם סיכון מסוים, ולכן אפילו אם היא הייתה בחינם כנראה לא הייתה המלצה גורפת לכל אשה בהריון לעשות אותה, כל שאר הבדיקות שתיארת כאן הן פונקציה של כסף ותו לא.

למה לעשות גם בדיקת us וגם בדיקת דם (שקיפות עורפית וחלבון עוברי) בשביל לקבל מספר סטטיסטי שלא אומר כלום על הפרט, ולא בדיקת דם שנותנת תשובה של 99.9%?

כי כסף.

אין שום סיבה אחרת.

אם בדיקות ה-nipt היו זולות יותר מבדיקת us ובדיקת דם לחלבון עוברי, אז הן כבר מזמן היו בסל הבריאות וכל אשה בהריון הייתה יודעת בשבוע 10 אם לעובר שלה יש תסמונת דאון, במקום לחכות לשבוע 12 רק בשביל לגלות מספר סטטיסטי כמו אחד למאה או אחד לאלף.

אם בדיקות ה-nipt היו יקרות יותר מחלבון עוברי אבל זולות יותר ממי שפיר, אז כבר מזמן בכל פעם שהיה סיכון מוגבר לתסמונת דאון לפי בדיקות הסקר המסורתיות, האשה הייתה יכולה לבחור בין nipt בחינם לבין מי שפיר בחינם.

בנוסף אני יכול רק להניח, שאם בדיקת nipt הייתה בחינם אז אין אשה אחת בישראל שלא הייתה עושה אותה (למעט מי שגם היום לא בודקת כלום).

בקיצור,

השאלה בעייני היא לא רפואית אלא כספית. כי מבחינה רפואית ברור שאין שום סיבה לא לעשות את הבדיקה, אלא רק הגורם הכספי משפיע כאן.

יש לכם כסף לבדיקה? תוכלו לשלם 720 ש''ח בשביל לקבל בשבוע הבא ודאות של 99.9%? אז תפאדל.

אם אין לכם כסף פנוי בשביל זה ואת חוששת ממי שפיר, אז תעשו ניפט רק אם בדיקות הסקר יראו תוצאות לא טובות.

באיסלנד הבדיקה נמצאת בסל התרופות, ובזכות זה הם הצליחו להגיע ל-0 לידות של תסמונת דאון בשנים האחרונות.

בארצות הברית, שם אין שום דבר בחינם אלא הכל מבוצע דרך חברות ביטוח פרטיות, מבוצעות בשנה יותר בדיקות ניפט מאשר דיקורי מי שפיר.

כלומר שוב ושוב רואים שאין סיבה רפואית לוותר על הבדיקה הזאת, אלא רק כלכלית, בכל הנוגע לאבחון תסמונת דאון.

יש פה גם סיבה נפשית (שאצל נשים, ודאי נשים בהריון, משחקת תפקיד חשוב) -

יש כאלה שמבחינה נפשית ירצו לדעת כמה שיותר מראש, או אף יחליטו להפיל גם בגלל פגם קטן כי הנפש שלהןלא תעמוד בזה.

ויש כאלה שריבוי הבדיקות דווקא מלחיץ אותן מבחינה נפשית, והן יעדיפו לוותר על כל מה שלא נחוץ לגמרי מבחינה רפואית.

לדעתי דווקא השיקול הכלכלי הוא האחרון בשיקולים של הנשים (מדגישה - של הנשים), אבל אולי אני טועה.

לא על אלף בדיקות שיש היום לאלפי פגמים, מוטציות ותסמונות.

אם כבר, מי שלא רוצה הרבה בדיקות כי זה מלחיץ אותה, ניפט הוא הפתרון המושלם בשבילה.

תשובה אחת, לא סטטיסטיקה, שלב מוקדם של ההריון, כל היתרונות.

ולגבי ניפט - השיקול הכלכלי הוא במקום הראשון לדעתי, בטח לא האחרון. אם זה היה בחינם, כמעט כולן היו עושות.

היום הבדיקות מדויקות עד כדי 99.99% באיתור תסמונת דאון.

זה אומר שהסיכוי לתשובה שגויה,

*נמוך יותר מהסיכוי שמי שפיר יגרמו להפלה (אפילו אצל הרופא המומחה ביותר),

*נמוך יותר מהסיכוי למות בתאונת דרכים ב-3 השנים הקרובות.

באופן מעשי אפשר להתייחס לזה כאל ודאות מוחלטת.

כלומר אם מישהי מתלבטת בפועל אם לעשות ניפט או מי שפיר, והיא רוצה לבדוק רק בשביל תסמונת דאון, אין לה באמת סיבה רפואית (אלא רק כלכלית) ללכת על מי שפיר.

שאלתי את הצ'אט מה דעתו על מה שכתבתי עכשיו, וזו תגובתו:

בדיוק. אם השאלה היא "אני רוצה לבדוק רק תסמונת דאון – האם עדיף לי ניפט או מי שפיר?", אז:

✅ מבחינה רפואית – NIPT מספיק בהחלט

הסבירות שתסמונת דאון תתפס על ידי ניפט היא מעל 99.99%.

אם הבדיקה חוזרת תקינה – הסיכון שתהיה טעות נמוך מאוד, כמעט אפסי.

לעומת זאת, מי שפיר היא בדיקה פולשנית עם סיכון קטן אך ממשי להפלה (גם אם זניח).

⚠️ ההבדל הוא בעיקר כלכלי ורגשי

מי שפיר כלול בסל הבריאות, ניפט לרוב לא (אלא אם יש אינדיקציה רפואית).

נשים רבות בוחרות במי שפיר אם הן רוצות תשובה על כלל ההפרעות הכרומוזומליות, לא רק תסמונת דאון.

---

🟢 מסקנה:

אם המטרה היחידה היא לבדוק תסמונת דאון ואין סיבה רפואית מיוחדת – אין הצדקה רפואית לבחור במי שפיר על פני NIPT.

הבחירה במי שפיר תוסיף רק מעט מאוד מידע, במחיר של סיכון קטן אך מיותר לעובר.

---

אם אתה רוצה, אפשר לנסח את זה בצורה נגישה לשיחה עם אישה מתלבטת. לדוגמה:

> אם מה שמעניין אותך זה רק תסמונת דאון – אז בדיקת ניפט כבר היום מדויקת כמעט כמו מי שפיר, רק בלי הסיכון של הפלה. מהבחינה הרפואית, אין ממש סיבה לבחור במי שפיר. השיקול העיקרי הוא כלכלי – אם את זכאית למימון מלא או לא.

לפסים אישיים וויכוחים חסרי תועלת.

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אני לא אכתוב כנראה איזה כיף לי חמותי מדהימה וגם רוב הנשים לא. נשים כותבות בעיקר על מה שקשה להן וחכן נוצרת תחושה. אבל שימי לב שרוב הנשים פה לא פתחו שרשור איזה קשה חמותי...

ודווקא בעיני זה מאוד הגיוני שיהיה לך יותר קשר עם הבת שלך שגידלת מאשר עם מישהי שלא הכרת עד שהיא התחתנה עם הבן שלך. זה לא אומר שצריך להיות קשר רע, פשוט זה הגיוני שהקשר יהיה פחות חזק. אני מכירה בודדות שלא, אבל רובנו כנראה גם נהיה בקשר יותר טוב עם אמא שלנו מאשר החמות.

ולגבי העדפה בין הילדים, תמיד יש, מכל מיני סיבות, אבל לא שמתי לב בסביבה שלי שזה דווקא לילדים של הבנות. יש לי דודה שגרה שנה אצל ההורים, אז ברור שיש העדפה לילדים שלה שמבחינת ההורים הם סוג של ילדים שלהם, אני מכירה משפחה עם רק בנים שיש לסבתא נכדים מועדפים, ודווקא אמא שלהם ממש לא מסתדרת עם הסבתא...

ודרך אגב, אצלנו חמותי העדיפה אותנו כמה פעמים על פני הבת שלה (לא בדברים גדולים או משמעותיים, אבל במי יישן בחדר הנוח יותר כשמגיעים או מתי לקבוע אירוע משפחתי)

כאן בפורום.

אני רואה משהו דומה בסביבה שלי, גם במשפחה הגרעינית וגם המורחבת, שנראה שהרבה פעמים הנכדים מרגישים קרובים יותר, וגם קרובים יותר בפועל, לסבים מצד האמא.

בעיני זה באמת הגיוני, כי בגילאים הצעירים, כשהסבים מצד האמא זמינים, הם הרבה פעמים מארחים אחרי לידה ועוזרים עם התינוק, ויוצא שהאמא סומכת עליהם יותר מאשר על ההורים של הבעל בטיפול אחרי לידה.

(גם קרבה פיסית יוצרת לפעמים את הקרבה הזו והגיוני בעיני שסבים שקרובים לנכדים ועוזרים בטיפול בהם ירגישו אליהם קרובים יותר מאשר לנכדים רחוקים פיסית שפחות רואים. וגם בפועל כשהסבים יותר פעילים בטיפול ורואים שהם משמעותיים לנכדים צעירים, מצליחים להרגיע אותם וכו' זה משפיע)

יכול להיות שזה גורם גם להעדפה של הסבים לנכדים מצד הבנות שלהם, כי הם מרגישים קרובים ונצרכים יותר. אם זה גורם להפליה זה באמת יכול להיות פוגע מאוד, זאת אומרת הייתי מצפה שהסבים ישתדלו כן לתת אותו יחס לכל הנכדים, אבל לפעמים זה באמת קשה כשרגילים לטפל בחלק מהנכדים ונכדים אחרים הם יותר כמו 'אורחים'.

לא יודעת מה הרקע אצלכם, בדוגמא שהבאת עם הכסא אוכל, אם יש בת שגרה קרוב לחמות והנכדים שלה אוכלים אצלה באופן קבוע, יכול להיות שכאילו הכסא תינוקות הופך להיות 'הכסא של' התינוק התורן, פשוט הוא משתמש בו לרוב ולכן כך זה נתפס, זה לאו דווקא בכוונה להפלות מישהו למרות שיתכן וכך זה יוצא וזה בהחלט פוגע.

יכולה לספר מנסיוני, אני גרה קרוב להורים שלי ונמצאת אצלם המון, יש לי אחות שגרה אפילו קרוב יותר וגם נמצאת אצל ההורים המון, יוצא שיש לילדים שלה מקום קבוע ליד אמא שלי בעוד הילדים שלי (ואנחנו) צריכים לפעמים לחפש לעצמם מקום רחוק יותר בשולחן, וזה אף פעם לא ליד אמא שלי. זה ממש לא נעשה מכוונה רעה של אף אחד אבל זה מה שיוצא, אם זה היה המצב כשהייתי מגיעה לחמותי, באופן קבוע, מן הסתם גם הייתי נפגעת. במצב הזה כשאלו ההורים שלי אני לא נפגעת( זה כן יכול לצבוט לרגע לפעמים ) ואם זה היה יותר מפריע לי או לילדים שלי הייתי מבקשת שיהיה איזשהו סבב. 

אני לא יודעת מה הסיפור אצלכם, אבל חמותי ובעלי בקשר קרוב מאוד, לא פחות מאחיות שלו והילדים שלי אהובים ורצויים אצלם לא פחות מבני דודים שלהם.

כן אני רואה על האחים שלי (שלא נשואים) שהבנות בקשר יותר קרוב עם אמא מהבנים, ונשמע לי הגיוני שהנשים של אחים שלי כשהם יתחתנו ירגישו פחות בנוח אצל ההורים שלי לעומת איך שאני מרגישה בתור בת. אבל ברור לי שהיחס לילדים שלהם יהיה מאוד חם ואוהב...

אולי זה קשור לקשר בין בעלך לאמא שלו?

לא יודעת איך האחרות

אבל זה לא חייב להיות ככה

אם כבר אני מרגישה שם שהבת שלי מועדפת

זה לא באמת נכון אבל היא מקבלת מלא צומי 

וחמותי מתעניינת הרבה בשלומי ודואגת לי

בקיצור לא חייב להיות ככה בכלל

ואני מדברת בתור הבת של החמות.

אמא שלי מביאה לכולם יחס שווה

והרבה פעמים מבקשת ממני להתחשב יותר כדי לא ליצור מריבות.

הם יכינו לכל אחת את האוכל שהיא אוהבת.

לעולם לא ישאלו למה הם לא באים.

והשיא- אמא שלי שמרה על הילדות של אחי בשבועיים שלפני פסח. ועל הילדים שלי לא הסכימה (והבנתי אותה האמת. זה קשה). הרגישה יותר נוח להגיד לי לא מאשר לכלה.

ואגב הן אוהבות אותה ברמות.

בדיוק בגלל כל הדברים האלה.

זה ממש לא ככה!

ולאמא שלי אם יש יותר מתינוק אחד אז יש שני לולים ושני כסאות אוכל. 

מצטרפת לאלה שאומרות שזה ממש לא כלל גורף אצל כולן.

(לחמותי יש רק בנים נשואים, אז אולי אי אפשר להשוות, אבל היא 'מלכת אי האפליות', אז ברור לי שלא תנהג ככה. ואמא שלי מתנהגת בשווה לכל הנכדים שלה, ויצא הרבה פעמים שהיא שמרה על ילדים של אחת מכלותיה, שיתומה מאם)

יכולה לספר לך גם על סבתא שלי:

דודה שלי (הבת שלה) ומשפחתה גרו כל השנים לידם, ומטבע הדברים בילו אצלם הרבה. אבא שלי (הבן שלה) ואנחנו תמיד גרנו רחוק ובאנו לביקורים מדי פעם.

ובכל זאת סבתא שלי תמיד הייתה משבחת בעיקר אותנו, הנכדים המרוחקים של הכלה, וחושבת שאנחנו מושלמים.

בני הדודים שלי לעומת זאת, שכמעט גדלו אצלה בבית, ספגו נזיפות וכדומה, כמו שנעשה בין הורים לילדים, והם פחות קיבלו אצלה את המקום הסבתאי.

אז לפעמים יש מחירים למגורים קרובים לסבא וסבתא ולהורים... לא תמיד רואים אותם מהצד, אבל הם קיימים.

אולי באמת עדיף לך המצב הזה, של אורחת לרגע, גם אם זה אומר שאת "שקופה" יותר, מאשר להיות צמודה...

כך או כך, זה באמת נשמע פוגע, ואני מקווה בשבילכם שזה ישתנה עם השנים❤️

אבל מובן מה שאת מרגישה, אין לי תובנות רק חיבוןק.

את האפליה הזאת? האם זה מפריע לו? או שזה בעיקר לך?

יכול להיות שזה בעיקר תחושה שלך.

אני לא חושבת שאמא אוהבת יותר נכדים של ילדה לעומת ילד שלה, אבל אולי היא ספציפית יש לה קטע. אל תקחי קשה מידי, תחבקי את הילד שלך ותהפכי לו את חווית האכילה על הרצפה לכיף ולתחושת פיקניק... 

זו לא תחושת פיקניק לצערי,זו תחושה מבאסת

ונמאס לי פשוט נמאס 😓

אצל חמותי מעולם לא היה כסא אוכל לתינוק

מי שמתארח עם תינוק מחזיק אותו בידיים על עצמו

עד שהפעוט מספיק גדול לשבת בעצמו

או היה חד פעמי?
בן כמה בנך ובן כמה הנכד השני? או שהם בני אותו גיל?
 

וזה הרבה עניין של פרשנות

ולפעמים גם הרגל של החמות לילד מסויים

ממליצה לנסות לא להיכנס למקומות האלה במחשבה

כרגע אני יודעת שבתור כלה אני לא משהו, לא מתקשרת. לא ככ קונה מתנות. משאירה לבעלי כל מה שקשור. ויש לה את הבנות שלה כך שפחות מרגישה שאני נחוצה לעזרה או משהו. אנחנו בקושי מוזמנים לשבת כי הם כבר מבוגרים וקשה. מה שכן מנסה לבקר מדי פעם (כל שבועיים שלוש נגיד) כדי לתחזק הקשר עם הנכדים שחשוב לי בפני עצמו.

וזה גם שאלה בפני עצמה איך להיות כלה יותר טובה.

אבל בתור אמא לבנים בעיקר, תוהה לעצמי איך בעתיד אהיה חמה שכן כיף ונעים לכלות? מה עושה את ההבדל?

לשאול שאלות ולהתעניין או שזה חופר? לארח ולבקר או שזה מכביד? לקנות מתנות או שאחכ לא נעים להן כי לא קלעתי לטעם? להתקשר או שזה מציק? וכו

אני נהנית מאוד מזה שהיא נותנת מלא מרחב

לא חופרת בכלל

מלאת טאקט

וכן מתעניינת בשלומי הרבה

בעיקר דרך בעלי

מזכירה לו לדאוג לי

אם נגיד היא שמעה ממנו שהברזל שלי נמוך

אז כל השיחות הבאות איתו מתחילות באיך אני מרגישה ואם התחלתי לקבל ואם אני נחה מספיק ואוכלת טוב....

אני והיא פחות מתקשרות ישירות בטלפון

רק במפגשים

לשתינו זה נוח מאמינה שיש כאלה שלא...

וכמובן התעניינות בנכדים 

היא גם דואגת שיהיה לי נוח אצלם ומאוד מפרגנת לי גם דרך בעלי

לא חופרת
מתעניינת בלי ביקורת
ומראה הרבה הערכה על מה שאני ומה שאני עושה, מפרגנת ממש.
מקבלת כל דבר בי
 

שלא.

בדיוק כמו שכתבת, בשביל אחת הכי כיף בעולם חמות שמבקרת, ואם החמות לא מבקרת היא לא אכפתית, ובשביל אחרת חמות שמבקרת היא מלחיצה ומכבידה...

לכן לדעתי צריך לעשות הכל במינון לא קיצוני, קצת להתקשר קצת לבקר קצת להתעניין, ולהיות עם המון רגישות וטקט מה מתקבל בברכה ומה פחות.

אבל יש מה שאף פעם לא מוסיף לקשר - ביקורת והערות, זה תמיד גרוע, ועדיף בלעדיו.

ומה שתמיד טוב ומועיל לקשר - מחמאות והקשבה אמיתית, תמיד כדאי להרבות בזה.

הלוואי שאצליח להיות חמות טובה ונחמדה 😃

@אור10 אני כלה כמו שתיארת פחות או יותר

לא מתקשרת. לא ככ קונה מתנות. משאירה לבעלי כל מה שקשור. ויש לה את הבנות שלה כך שפחות מרגישה שאני נחוצה לעזרה או משהו.

אנחנו כן מוזמנים שבתות אבל מעצמנו לא מגיעים הרבה כי לנו יותר טוב בבית

ואני מרגישה כלה מאוד טובה😅

בטוחה שזו תחושב ממש לא נעימה😒

אצלנו זה הפוך מרגישה שחמותי שמה אותנו הכלות במקום ראשון לפני הבת הנשואה שלה, איתה מטבע הדברים היא מרגישה יותר חופשי.

זה מתבטא בכך שאנחנו נקבל את החדר הטוב יותר וכו

כנ"ל אצל ההורים שלי מרגישה שאחיי וגיסותיי במקום הראשון, לטעמי קצת בהגזמה (אבל אולי זה גם מה שאחותו של בעלי חושבת, בכיוון ההפוך🫣)

אני יכולה להבין שלהרבה נשים הקשר שלהן עם אמא שלהן חזק יותר מהקשר עם חמותן

וגברים... הרבה מהם לא ממש מביעי רגש... גם לאמא שלהם

באופן אישי אני יכולה להגיד שאני ממש משתדלת להשקיע בקשר עם חמותי

לא השקעה טכנית

אלא השקעה פנימית, שלי כלפי עצמי על ההרגשה שהיא הורה לכל דבר ( בשנים הראשונות זה היה יותר קשה, היום אני אוהבת אותה מאוד מאוד, היא באמת דמות אם עבורי)

וגם בעלי- ממש ילד של אמא

נשמע לי הגיוני לדבר

הייתי שולחת את בעלי

אבל בגדול על אפליות קשה לי להאמין שהיא תקבל

יותר הגיוני שתכחיש...

אבל את מכירה אותה את יודעת איך היא ואם יש עם מי לדבר

ולא לעשות מזה שיחה קשה מדי

להגיד: רגע זלדה אני לא בעד שזרובבל יאכל על הריצפה. יש לך פיתרון אחר?

ואגב אישית אני לא רואה מה הדרמה לתת לילד קטן לאכול על ריצפה. אם יש מקום שמאפשר את זה.

יכול להיות שגם חמותך חושבת ככה, ולכן לא חשבה שזה כזה עניין עקרוני.

ואם זה כן עקרוני לך אז *תגידי* לה את זה

וגם תעזרי בעצמך עם פיתרונות. אולי למשל תחזיקי את אחד הילדים עליך...

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

לגבי אכשרה וכו - מניחה שזה תלוי בפוליסה ובחברת הביטוח. לדעתי אין מנוס מלעשות סקר שוק ולבדוק..

לגבי השאר לא יודעת לענות 

אני חושבת שמבקשים המלצות... לדוגמא כאן 😏

אבל מצטרפת לזה שעדיף פסיכולוג לאבחון, בדרך כלל.

ואיך בוחרים מישהו מתאים? קודם כול צריך להתאים את המאבחן לחשד שלכם - יש כאלה שמתמחים בקשב, יש כאלה שברצף, יש כאלה שבנפש...

אחרי שאת מוצאת (באדיבות גוגל) פסיכולוג או םסיכיאטר לפי ההתמחות שאתם צריכים - את יכולה להגיע לכאן כדי לבקש עליו המלצות

למה זה משנה?

לרוב פסיכולוגים עושים אבחון ופסיכיאטרים מאבחנים בשביל להתאים טיפול תרופתי, אבל זה בהכללה.

בכל אופן, התייעצתם עם אשת מקצוע שמכירה את הילד מקרוב, אז תלכו לפי ההמלצה שלה.

היא לא מכירה פסיכיאטרים שהיא יודעת להמליץ עליהם?

#מדברת מנסיון

מקווה שנמצא את האחד שיהיה שליח טוב 

אנחנו לשאלה דומה הלכנו לתומר מבורך מלוד והיה ממש בסדר, אין לי ניסיון עם עוד כדי להשוות. זה היה פרטי לא ביררנו לגבי החזרים

הפרעות אישיות, חרדות, ושאר הפרעות נפשיות.

אם זה לא רק נושא רגשי ויש סיכוי לטיפול תרופתי לדעתי פסיכיאטר הוא הכתובת.

מה שאני ראיתי, שאם יש חשד לאחד ממה שכתבת, הפסיכולוג מעלה את זה ומפנה לפסיכיאטר.

ועדיין, גם בזה התרשמתי יותר וסמכתי יותר על הפסיכולוג. כי למרות שהוא לא מוסמך לאבחן את הדברים הללו, הוא כן נתן בסיס רציני מאוד.

אבל באמת צריך לקחת בחשבון שאם זה הכיוון, יצטרכו גם פסיכיאטר אחרי הפסיכולוג.

(אבל הפותחת מדברת על ילד בגן. נראה לך שהאפשרויות האלו רלוונטיות? חשבתי שזה פחות הכיוון)

אבל אני לא אשת מקצוע...

ובקשר להדרכת הורים - גם אני ממליצה אצל פסיכולוג, אבל לפי מה שהבנתי עדיף שזה לא יהיה אותו אחד שמאבחן את הילד. זה מסבך את העניינים🙈

בכל אופן, נראה לי שדחוף יותר לאבחן, ואז לראות מה אפשר לעשות.

יש לי המלצה לפסיכולוגית בירושלים ולפסיכולוג בבית שמש, אם מתאים. שניהם בעיקרון מאבחנים אוטיזם, אבל לפחות לפסיכולוגית - יש ראייה רחבה יותר מזה.

ופסיכיאטרים רק מתרשמים ושואלים שאלות, והתחושה פחות מעמיקה ויסודית.

הם טובים גם כדי לתת טיפול תרופתי או לשלול חשדות בנושאים נפשיים.

מסייגת שאף פעם לא הייתי אצל פסיכיאטר פרטי, רק בקופה. פסיכולוגים הייתי גם בפרטי וגם בציבורי.

כי באמת חשוב לי שזה יהיה משהו רציני כדי שבאמת אהיה רגועה לסמוך על מה שיגיד.

אתייעץ בעצמי עם הפסיכולוגית של הגן לגבי איזה איש מקצוע עדיף לפנות.

ועדיף להקשיב לה. אני לא חושבת שאבחון מעמיק הכרחי בכל מקרה , יש מקרים שצריך בהם אבחנה מבדלת שפסיכיאטר יכול לעשות בקלות במקום להתיש את הילד באבחון ארוך.

מי שאין לה ביטוח פרטי לילדים, תעשו עכשיו, לפני שחס וחלילה צריך להשתמש בביטוח כזה. אם רוצים לעשות לילד כשיש בעיה, זה כבר הופך להיות קשה לעשות, עד בלתי אפשרי (אלא אם אפשר בלי הצהרת בריאות).

מניסיון כואב

יש לנו רק את של מכבי..

כמה זה עולה לילדים?

כתבו סכומים כמו 30-50 שקל לילד

לא הבנתי נכון?

אני משלמת 50 לילד דרך העבודה אבל זה מסובסד

כפוליסה פרטית זה עולה כפול

בכל מקרה מבררת על זה עכשיו ונראה מה נחליט לעשות

לך

אם מתאים לך כמובן

סכום של 800+ לחודש

מה שטוב בשירה כתבתי עליה השיא מציעה לך מה שספציפית את צריכה ולא לשלם 100 פלוס על הכל..

לא צריך איזה היכרות או משהו חח

לא רגילה להתקשר ככה לאנשים

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

אני מאוד ממליצה

ממש כיף שם

ויש דברים טעימים לקנות

רק שביום שישי עמוס מאוד

סתם שתדעי, לי קשה להנות כשיש ממש עומס. אבל זה גם חוויה לראות

בירושלים יש את יער ירושלים ואת עמק הצבאים, למשל. אפשר להביא אתכם משחק קופסה וקצת אוכל כדי שיהיה מעניין. ופשוט לטייל קצת, לנשום את האוויר הצלול, לפטפט בנחת ובלי הפרעות...

(למרות שאני ירושלמית מעולם לא הייתי בשוק מחנה יהודה🤭 מלבד לחלוף על פניו באוטובוס. אני יודעת שהוא יהיה מדי מציף חושים בשבילי...)

העניין שאני חייבת לשלב משהו טעים חח

אז אולי באמת טבע יפה בשילוב של משהו כשר לקנות

אני פשוט לא בקטע להביא מהבית

אשמח להמלצות בכל איזור המרכז וירושלים

אפשר לקנות כיבוד לדייט שלכם+ אולי דברים שווים לשבת (מאפה/ ממתק/ פירות)

ואז להיות בדייט

ולחזור הבייתה 

ולקנות ואז לאכול בטבע.

או לטייל קצת בטבע, ואז ללכת למסעדה.

ויש שם בית קפה קפית. או קפה אלה ממול ברחוב הרצוג.(2 הבנתי קפה האלה בהכשר רבנות, לא מהדרין).

בתחנת דלק מחוץ לגן הבוטני יש פיצה הוט מהדרין

שלטייל בשוק זה מעניין.

לעשות קניות זה סידורים זה לא חופש.

כאילו, אפשר לעשות את זה בחופש אבל לא נראה לי שזה כיף.

לדעתי לפחות.

ואם למישהי יש איך להאיר את עיניי, אז בכיף 😆

אני אוהבתת

זה לא הקניות אני יכולה לטייל בשוק ולא לקנות כלום

זה האווירה 

ומלא אנשים 

ומצברוח

זה בכל זאת לא אושר עד

יש שם חוויה די מיוחדת של טעמים, ריחות וצבעים

כמובן שמי שרגיל לזה זה לא מעניין

רק המחשבה על זה עושה לי רע, ויש לי חברות שזה בילוי יום שישי מבחינתן

מחנה יהודה מן הסתם צפוף ודחוס ולא כזה אפר לדבר..

תכלס הייתי מתפנקת בכמה דברים לפיקניק כייפי ויוצאת לאיזור הסטף או עין כרם או עין עוזי

הכל מלא פרחיםםםםם

ועוד שבוע שבועיים כבר יתחיל להתייבש...

אם יש ים באיזורכם לדעתי זה אחלה, עם איזה פיקניק באיזור, או אבטיח וגלידה מפנקת.

או מרחבים ירוקים פורחים, עדיין יחסית נעים והכל יפה בחוץ

עם נוף יפה?

או לעבור במאפייה ולקנות דברים טעימים ולרדת למעיין באיזור מגוריכם? אם זה ירושלים יש המון באיזור

אני גם לפני לידה והבת שלי איתנו בחדר

וזה מאוד מבאס אותי ומלחיץ איך זה יהיה

נשמע ממש ממש קשוח הצפיפות 😓

אני מאמינה שמה ששלכם שלכם ובעזרת ה' תגיע דירה אפילו מוצלחת יותר

אבל האכזבה עכשיו הכי הכי מובנת בעולם

אולי כדאי לשנות משהו בדירה הנוכחית ?

שמונים מטר זה שלושה חדרי שינה? למה אין ארון בכל חדר? שולחן כתיבה להעביר לסלון? 

יש 2 ארונות בשני חדרים

בארון אחד אני שמה גם בגדים שלנו וגם של הקטנים ובחדר השני את הארון ילדים

אבל זה לא מספיק...

נמאס לי לגור ככה

כל הזמן עודדתי את עצמי  שזה זמני אבל עכשיו שהתקוה התנפצה לרסיסים קשה לי להכיל את זה.. 

ועוד האכזבה הזאת מול הפרצוף ועוד לפני לידה

איך אני מכירה את זה, זה רברים שיכולים למוטט אותי.

מצאתם קונה לדירה שלכם? כמה זמן פינוי?

אני מניחה שאתם בטח עוברים לדרום.

אם כן, הרבה יותר מרווח שם, ותשקלי שוב את עניין העבדה לדעתי

🩷🩷🩷

ממש לשבת ולקרוא כמה ה' הוא מדויק, ומכוון הכל הכל  כי טוב עבורינו.

ולא סתם זה התעכב עד שנמצא קונה לדירתכם, כי כנראה מלמעלה לא טוב לכם להיות בדירה ההיא- אולי השכניפ, אולי בעיות בצנרת, אולי ניצלתם ממשהו רע שיש שם.. מי יודע... אבל ממש להתחזק בזה שזה כנראה הכי טוב עבורכם ןבעז"ה בהמשך תגלו למה..

נשמע ממש ממש קשוח.

אין עוד אופציות של דירות באזור שלכם?

אני חושבת שאולי כדאי לכם לשקול לעבור לגור אפילו בשכירות בדירה גדולה ומרווחת באזור שאתם אוהבים.

ולחפש בנחת אחר הדירה המושלמת.

אבל זה מאד מורכב  כי הילדים יצטרכו לעבור מסגרות.. והם לא רוצים.. הם גם צד בעניין.

ב"ה הם ילדים חרוצים ויש להם מעמד טוב בחברה. קשה לי לחשוב שנצטרך לנתק אותם מכל הטוב הזה ואז הם יצטרכו להוכיח את עצמם בכיתה חדשה..

ועכשיו אני מבינה את הפסוק דאגה בלב איש ישיחנה.

אחרי ששיתפתי כאן וראיתי את התגובות  ממש ירדה לי אבן מהלב.

בינתיים אנחנו לא מוכרים את הדירה שלנו כי חוששים להשאר בלי דירה. מפחיד אותי לחשוב שנהיה ללא קורת גג עם תשעה ילדים..

שכירות לא באה בחשבון כי גם ככה קשה לנו לעבור, אז מעדיפים לעשות את זה פעם אחת ולתמיד ולעבור לדירה שלנו בע"ה.

אני משתדלת לחיות בהודיה  ולהודות על המתנות שיש לי ויש המון על מה להודות ב"ה!!!!!! אבל היום נשברתי. ואני נותנת לעצמי את המקום להתאבל ולכאוב..

שרצינו ממש דירה והיא נמכרה לפני שמכרנו. גם אני לא הייתי לוקחת את הסיכון לקנות בלי למכור. ממש מבינה אותך!

אבל, זה נשמע לי קשה עד בלתי אפשרי לגור כפי שאת גרים, אז במקומך הייתי מוכרת ועוברת בינתיים לשכירות עד שמוצאת בית שעונה על הציפיות שלי. בהצלחה!

ומאוד קשה לתזמן קניה מכירה באותו זמן. תחשבי על זה. 

כי את ההפרש שנצטרך להוסיף אנחנו מעדיפים לתת למשכנתא שניקח ..

וגם לעבור כמה פעמים דירה משכירות לקניה נראה לי קשוח מאד..

החלטתי שאני משחררת ממני נותנת להקב''ה לנהל את ההצגה.. הוא יודע שאין לנו מקום בבית ועשינו את כל ההשתדלות שאנחנו יכולים לעשות . מכאן ואילך זה שלו... שידאג לנו

בסיכון נמוך ולהרוויח עליו יפה.

אני באמת מבינה אותך אבל לדעתי כדאי לך לשקול זאת כי קשה לתזמן את הקניה מכירה לאותו זמן ואם כבר מצאתם קונה חבל לפספס זאת.. 

הנוכחית נניח לחצי שנה או שנה

ובזמן הזה תחפשו

אני זוכרת גם שנים של מצוקה אצלנו לפני שעברנו לבית גדול יותר, את ההרגשה הזו שאין לך אויר. יכולה רק לדמיין את הקושי שזה כבר היה בידיים שלך והופ.

אני יכולה לעודד אותך בדברי אמונה? כאחת שקוראת אותך מהצד, יותר קל לי לראות , שמה שקורה ברגע האחרון, זה מאוד שקוף שהוא לטובה, אמנם כמובן להכל יש יד מכוונת, אבל פה ממש אפשר לראות שזה טוויסט בעלילה ובעז"ה, יבוא משהו אחר שיותר טוב לכם, אני רק מאחלת לך שיגיע מהררררר ושתראו את הטוב שבזה ולא תצטרכו לחפש למה זה עדיף והיה שווה לחכות.

"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא"

קחי את המשפט הזה איתך בכל פעם שאת מתבאסת על הדירה שלבסוף נמכרה למישהו אחר.

לבורא ברוך הוא יש תוכנית אחרת בשבילכם ,וכנראה הרבה יותר טובה.

מבינה את הצער בבית קטן עם הרבה נפשות,זה באמת לא פשוט וקשוח!

אבל הכל זמני

וברגע שתשחררי את זה ותתני לבורא להוביל ולא דווקא להרגיש שאת שולטת במצב, הדברים מתבהרים ואת תיווכחי לראות את זה בעצמך.

בטוחה שתמצאי את הדירה שאתם חולמים עליה, וגם אם מחוץ לעיר, אולי זה לטובה (בטוח).

מאחלת לך לידה קלה, התאוששות מהירה

ובע"ה קניה של דירה מעולה ומתאימה לכם מכל הבחינות!

ככה השם רצה, יותר טוב לא תמצא ...

יותר טוב לא תצעק".

שזה גם לימוד סה"כ, 😜

אבל לפעמים אנחנו נכנסים לזה ואומרים לו- למה, תצעק תצעק, אולי בסוף תמצא גם משהו אחר/ נוסף. סתם מצחיק, אבל חיבוק על החוויה. הכי מתחברת ומזדהה וכואב שזה קורה לפני לידה. בע"ה שבקרוב תרגישו איך זה הוביל אתכם למקום מדוייק.

כי ככה ה' רצה

מאכזב

לרצות משהו

לקוות

לקבל אותו כמעט

ולהתבדות.

מותר להתאבל על החלום שהתנפץ, לתת לו מקום, להתבאס על תחושת ההחמצה, וכשתסיימו להתאבל, תזכרו שהכל משמים, מה ששלכם שלכם, ובע"ה תגיע אליכם הדירה הכי נכונה עבורכם.

ואולי זו הזדמנות שוה לדייק את החיפוש והצורך שלכם לאור מה שהיה, והתחושות שלך לגבי הניתוק ומעבר וכו'

לא יודעת אם יעזור אבל כשחיפשנו לשכור דירה הייתה דירה שממש אהבנו וכשרצינו לסגור הבעליפ אמרו שכבר נתפס.

בקיצור ניסינו להתעודד שמה ששלנו שלנו וממש יומיים אחרי ראינו את הדירה שלנו, שגם עלתה קצת פחות וגם ב"ה נפלנו על בעל בית מדהים ממש, אנחנו כבר חמש שנים כאן והחוזה הוא עד סוף שנה הבאה. משלמים כמעט את אותו המחיר ששילמנו כשהתחלנו, כנעט לא העלה לנו את המחיר. קיצור זה היה ממש מדוייק ולטובה.

אז מעודדת אותך שגם לכם זה יהיה לטובה ותראו ישועה בקרוב.

ובפן הפרקטי- ממה שאני קצת מבינה, המצב היום בשוק של דירות יד2 לא ככ מזהיר (אני ממש לא מבינה גדולה, כן? סתם מדברים שקצת קוראת) ולהצליח למכור ולקנות באותו זמן זה לקחת סיכון לעוד אכזבות כאלה לדעתי.

שווה לברר מול הבנק מה האופציות שלכם. יש אופציה שנקראית הלוואת גישור שבעצם נותנת את הכסף על הבית הקיים עד שיימכר, אולי יש אופציה למשכן מחדש את הבית הקיים עד למכירה שלו.. באמת שאני לא מבינה גדולה בכלל אבל אני חושבת שכדאי לפתוח את הראש לאופציות כאלה ולא להיות מקובעים לרעיון של מכירה מול קנייה כי זה עלול לגרור עוד הרבה תסכולים

עברתי עכשיו גם צער דומה בעניין

ופשוט הרגשתי שהשם רוצה שנרגיש מה זה שאין לו בית

אני לא אגולל את כל הסיפור כי זה באמת בלתי נגמר אבל מכיון ממש לא צפוי נושענו !!

וזה מה שאני רוצה לתת לך לדרך ישועת השם כהרף עין אבל ממש מממש.

תשבי עם עצמך ותקחי את כל הדאגה למקום של תפילה

תכתבי ממש מה את רוצה בבית

כמה חדרים.איך יראה המטבח ואיך השירותים

כל מה שבא לך מרמת המרפסת ועד הפרקט ממש לפרט וזהו להשליך על השם.אני יודעת כמה זה קשה תאמיני לי

אבל אנחנו אחראים רק על הרצון השם על הביצוע

מבטיחה לך עברתי את כל התיסכולים בעניין ההשתדלות היא לא רק בחיפוש דירה אלא בלהחזיק בראש מה אני רוצה ולתת להשם הזדמנות להושיע אותי...

שתהיה לך לידה קלה ויציאה אל המרחב בקלות !

היום זה ההילולא של רבי מאיר בעל הנס ואת בקרוס חוזרת לפה לספר לנו את הנס