מה השלבים וכו'

הנה תהליך ב-10 שלבים איך שני זרים הופכים לחברים טובים:

1. היכרות ראשונית (שלום, שיחה קצרה).

2. שיחה על נושאים כלליים (עבודה, לימודים, תחביבים).

3. מציאת נושא משותף.

4. חילופי פרטים (טלפון, רשתות חברתיות).

5. שיחה עמוקה יותר ושיתוף אישי.

6. מפגש מחוץ למסגרת שבה הכרתם.

7. עזרה הדדית במשהו קטן.

8. יצירת זכרונות משותפים (טיול, בילוי).

9. פתיחות ושיתוף ברגשות או קשיים.

10. תחושת אמון ונכונות להיות שם אחד בשביל השני.

ההסבר המדעי לכך שהאדם הוא יצור חברתי מבוסס על כמה תחומים: אבולוציה, פסיכולוגיה וחברה. מבחינה אבולוציונית, בני אדם שרדו טוב יותר בקבוצות בזכות שיתוף פעולה, תקשורת ותמיכה הדדית, ולכן התפתחה אצלנו נטייה טבעית לחיים חברתיים ולחיפוש קשרים. גם מבחינה פסיכולוגית, יש לנו "מוטיבציות חברתיות" – צורך להשתייך, לקבל הערכה וליצור קשרים, שמניעים הרבה מההתנהגות שלנו.

נשיאת חן.

זה בגדול

אז אני מדבר על חברות שעל גביה יכולה להווצר גם זוגיות

לא כזאת המנותקת ממנה.

עם כל הבנות זוג שלי היה קליק חזק מאד מהשניה הראשונה כאילו אנחנו מכירים שנים.

וכמו שזיויק אמר זה גם ככה עם חברים רק שמנהסתם זה כימיה שונה חח

אתה מתאהב בשנייה. אולי תפסיק להתכחש לזה?

לוקח לי זמן להתאהב.

עם זה היה כמו שאתה מתאר הייתי מאוהב כרגע ב10 בנות בו זמנית -ואני לא.

לפי דבריך אז בעצם אין מקום להדרגתיות, תמיד הקליל מההתחלה מנבא על זה זה שיש או אין כימיה?

אני מנסה למצוא את הכימיה המינימלית שמעידה על פוטנציאל לקשר טוב בהמשך.. מעניין אותי מה דעתך על כך

מה שהזכרתי זה קליק ראשוני. אגב אל תקח אותי בכלל כדוגמא כי אצלי כולן מתחילות כידידות ואז אולי מתפתח משהו מעבר, יש כאלה שפשוט נשארות ידידות טובות, ויש כאלה שגם אחרי שהתפתח משהו מעבר לידידות ואז מתסיים, חוזרים להיות ידידים טובים 😅@מבולבלת מאדדדד

קיצר אז אני לא דוגמא.

מה שכן היה חשוב לי להדגיש זה הכימיה הבסיסית.

וכן גם רק ניצוץ קטן לגמרי יכול להספיק (:

מה שמעניין אותי זה להגדיר את אותו "ניצוץ קטן", מה אתה חושב שהוא?

יש ביטוי כלשהו במציאות שאפשר להצביע עליו ולומר - "זה מעיד שיש כימיה בסיסית" או לחלופין לומר "אם כך, אין סיכוי שיצא מזה משהו"

וגם בנוגע לכימיה והדרגתיות, בעיני -

כימיה - אפשר לפעמים לבחון לטווח מסויים, לפעמים זה גם מגיע בשלב יותר התחלתי. 

קשר - דורש הדרגתיות, גם אם יש זיקוקים לא בהכרח יש קשר ואין כזה דבר קשר שהוא בבום. לעומת כימיה שהיא כן יכולה להווצר תוך זמן קצר

שפת גוף זה משהו שמאד מעיד על כימיה ואי אפשר להתחמק מזה. הגוף לא משקר.

אפשר גם דרך teasing  אבל זה הרבה פחוץ נפוץ בשיחות של דוסים.

בישבילי הניצוץ הקטן זה שילוב של שיחה שזורמת חלק ובכיף בשילוב עם סימנים של שפת גוף. 

לא ידעתי מה זה teasing אז שאלתי את הAI -

"Teasing" (בעברית: הקנטה, התגרות, עקיצה) היא פעולה שיכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים ובהקשרים שונים, ויש לה משמעויות שונות בהתאם לכוונה ולתגובת המקונטט.

באופן כללי, "teasing" מתייחס ל:

הקנטה או התגרות עדינה ושובבה: זו יכולה להיות דרך להראות חיבה, ליצור אווירה קלילה, או אפילו לפלרטט. במקרה זה, הכוונה היא בדרך כלל חיובית, והאדם המקונטט אינו נפגע אלא מבין את הבדיחה. למשל, חברים שמקניטים זה את זה על הרגלים מוזרים, או זוגות שמפלרטטים באמצעות הקנטות קלות.

הקנטה מציקה או פוגענית: במקרה כזה, הכוונה היא להטריד, להרגיז, להעליב או לעצבן את האדם המקונטט. זה יכול להיות מלווה בבריונות מילולית או התגרות חוזרת ונשנית. הקנטה כזו שונה מבדיחות, ובדרך כלל מלווה בתחושה של דחייה חברתית או פגיעה. דוגמאות לכך הן הקנטות על מראה חיצוני, חולשות אישיות, או כל דבר שגורם לאדם להרגיש רע.

גירוי או יצירת ציפייה: במובן אחר, "teasing" יכול להתייחס למצב שבו נותנים מידע חלקי או יוצרים ציפייה למשהו, מבלי לספק את מלוא הפרטים או את התוצאה המלאה. למשל, קדימון (טריילר) לסרט ש"מקניט" את הצופים עם קטעים מעניינים כדי לעורר עניין, או הבטחה לדבר מסוים שמבושש לבוא.

ההבדל העיקרי בין הקנטה "חיובית" ל"שלילית" טמון בכוונת המקניט ובתגובת המקונטט. אם האדם המקונטט מרגיש פגוע, מוטרד או מושפל, אזי ההקנטה הופכת לפוגענית, גם אם הכוונה המקורית לא הייתה כזו.

חשוב לזכור שמה שאדם אחד יראה כהקנטה שובבה, אדם אחר יכול לפרש כהטרדה או פגיעה. לכן, חשוב להיות רגישים ולשים לב לתגובות של האחר.

נראה לי יכול להיות אצל דוסים, אבל בשלב מאוחר יותר חח

גירוי או יצירת ציפייה- זה אחד הדברים המרכזיים של זנ וזה מאד בונה משיכה.

העניין הוא שזו שפה שבונים ומגלים ביחד בזהירות ובשנינות. בכל פעם מחדש בצורה שונה. זה קיים מנהסתם גם אצל סתם חברים,ותסכים אתי שעם כל חבר יש לך שפה שונה.  אבל כאן אני מתכוון על שפה זוגית. עם הזמן גם "רוכשים" ביחד אוצר מילים משותף שרק אתה והיא מכירים וזה כבר רמה גבוהה וטובה מאד

ומטרות דומות הקשר נהיה יותר חזק.

ולעניין זוגיות- באים במטרה משותפת להקים בית ואז בוחרים האם להמשיך או לא

אבל ברור שהקשר החברי הוא הרבה בפוטנציאל ולא בפועל לפני החתונה

איך נוצרה החברות?

- תחומי עניין משותפים.

- השקפת עולם דומה.

- משפחות דומות.

- הומור זהה.

- חוויות משותפות.

ככה גם בונים חברות בתוך קשר זוגי.

- עם חברים אנחנו לא עושים דייטים, אלא זה קורה באופן יותר "טבעי"

- עם חברים לא הכל צריך להיות תואם, יש לי חברים שבחיים לא הייתי נכנס לזוגיות עם מישהי בתכונות או בהשקפה שלהם

אבל יותר תואם מחבר

בסוף לא חולקים חיים משותים בין חברים.

חברותא זה שיא חברותי

אבל עצם השותפות בעובדת ה' זה הצד המשמעותי בחברותא.

אני לא מכירה כזה. כשאני מסתכלת על הקשרים המשמעותיים והארוכים שהיו לי, אני לא יכולה להגיד שחזרתי אחרי הפגישה הראשונה עם אורות בעיניים, עם איזושהי תחושה שמצאתי חבר טוב.

בפגישה הראשונה הזאת אני מכירה קצת את מי האדם שמולי. מה מעניין אותו, מה מסקרן אותו. האם נוח לי לנהל איתו שיחה? האם הוא מתעניין בי? מה הדעות וההשקפות שלו? איך ועל סמך מה הוא עושה את הבחירות וההחלטות של חייו? איך הוא מתייחס לאנשים אחרים בחיים שלו? לאנשים אחרים שהוא בא איתם באינטראקציה? איך נראה הסדר יום שלו? מה השאיפות שלו בחיים? מה משמח אותו? או מעצבן אותו?

וכמובן שזה לא רק דייט ראשון, זה הולך ומעמיק, ומתרחב גם למקומות היותר אינטימיים.

מבחינה פרקטית,

אני רואה את זה בצורה כזו:

כששני אנשים מחליטים לצאת - הם כבר החליטו שיש כאן פוטנציאל כלשהו.

בפגישה הראשונה, כל אחד עושה הצגה עצמית, ובודקים את המרחב שיוצרים ביחד - איך ההדדיות, ההקשבה, השיפוטיות. הפגישה הראשונה הזאת נגמרת סביב דייט שלישי-רביעי, ואז מתרחשת (או שלא) קפיצת המדריגה, שבו בוחרים לתת אמון בקשר - ויחד עם הבעת האמון הזו, גם שיתוף בדברים עמוקים יותר. במקומות היותר פנימיים, פגיעים. לומדים להעריך אחד את השני, לתת מקום לקושי ולכאב. להינות ביחד.

והכי חשוב בעיני - לומדים לדבר, לתקשר. להציף דברים. איך אנחנו מתמודדים עם פערים? עם חוסר הסכמה? האם הוא יודע לפרגן, לחזק, לעודד? האם אני מצליחה כנ"ל? האם יש לי רצון לתת, להעניק, לרצות בטובתו? 

האם אני חשה בנוח לשתף בדברים שלא נעימים לי בקשר? שיותר קשים לי בחיים? איך הוא מגיב לשיתופים האלה? האם הוא משתף ג"כ? האם אנחנו מצליחים לדבר בכנות על הקשר שלנו? האם אני מכבדת אותו? האם הוא מכבד אותי?

האם אנחנו מסוגלים לשבת בנוחות יחד, בלי צורך למלא כל הזמן את החלל? להיות רציניים, אבל גם קלילים?

אני רואה את כל זה כתהליך. קשה לי להבין איך אנשים זרים יוצאים פרק זמן קצר ומתארסים (ובטח שמעתם על אנשים שהתארסו תוך שבועיים או אפילו פחות). אני צריכה את הזמן כדי לבנות את הקומה הזאת בקשר - ואני רואה את זה בהחלט כמשהו הדרגתי. ואם מצליחים להתקדם כמה צעדים, ורואים שנתקעים במקום - אני מציעה ללכת להתייעץ. להסתייע במישהו שיכול לעזור לעשות את הצעדים הבאים.

מה ההבדל העקרוני בין בני זוג לחברים? עם חברים אתה לא הולך לחיות 24\7, לגדל ילדים, להזדקן. מעגלי חברים אנחנו מחליפים. אין את המחויבות שיש בין בני זוג. אם אני כועסת על חברה, אני יכולה לא לדבר איתה שבועיים. זה לא קשר לגיטימי לבני זוג. אני שמחה שיש לי חברות להתלבט איתן על דברים, להתייעץ, לבלות - אבל כל אחת מאיתנו חוזרת לחיים שלה אחר כך, האחריות היא אישית, אנחנו לא שותפים בבניין בית משותף. אני חושבת שזה טוב ובריא שבני זוג יהיו חברים טובים, אבל גם שיהיו להם חברים אחרים - כי הזוגיות בעיניי לא צריכה להיות הכתובת לכל דבר ועניין.

אין פה איזושהי נוסחה כזאת שיכולה להעיד מראש האם שני אנשים יהיו חברים, בטח שלא בני זוג. אם היה, כל הקטע הזה של שדכנות היה הרבה יותר פשוט..

את מציגה תהליך ראשוני שהוא הצגה עצמית בצורה יותר שיטחית והייתי רוצה להתמקד טיפה בו.

אחרי שיש רצון אמון ראשוני באמת אפשר לדון יותר על דרכי תקשורת שיכולות לפתח קשר התחלתי או להעצים קשר שכבר עבר קצת תהליך.

כתבת כמה שאלות שכדאי לבחון מבחינתך - 

האם נוח לי לנהל איתו שיחה? האם הוא מתעניין בי? מה הדעות וההשקפות שלו? איך ועל סמך מה הוא עושה את הבחירות וההחלטות של חייו? איך הוא מתייחס לאנשים אחרים בחיים שלו? לאנשים אחרים שהוא בא איתם באינטראקציה? איך נראה הסדר יום שלו? מה השאיפות שלו בחיים? מה משמח אותו? או מעצבן אותו? 

הייתי מחלק את השאלות לשני חלקים

א' - שאלות ביחס למידע על הדייט

ב' - שאלות ביחס לתחושה האישית מהמפגש הראשוני עם הדייט.

כמובן שהתחושה הראשונית מגלה גם על הבחור..

אבל החלוקה הזאת משמעותית כי נראה לי שהייתי יותר שם דגש עליה מאשר המידע על הדייט. משתי סיבות:

א' - אפשר לעשות זאת בשלב הבירורים (במידה וההצעה לא דרך אתר היכרויות).

ב' - רוב הדברים שמגלים על בנאדם ומעידים עליו זה דרך הניואנסים ופחות דרך התשובות הישירות שלו לשאלות ישירות.

אפילו בנוגע לדעות והשקפה, בנאדם יכול להכריז בצורה ישירה מה ההשקפה שלו, ויש לזה משמעות, אבל ההשקפה באה לידי ביטוי בניואנסים. בניואנסים אפשר לראות יותר כמה זה באמת משמעותי לו מאשר למה שהוא "מצהיר" עליו בצורה ישירה. לכן אם תשאלי בדייט ראשון מה ההשקפה בצורה ישירה תקבלי תשובה שהיא הצגתית. אם תשאלי שאלות שקשורות לשיח יום יומי את יותר תזהי את הניואנסים שלו..

לגבי ההדרגתיות, בהחלט נראה לי מדובר בתהליך ריגשי של ניתנת וקבלת אמון ולכן הגיוני מאוד שהוא יקח זמן.

ההבדלים התרבותיים ביחס לנורמות סביב דייטים גורמים להאצה או לההאטה של התהליך הזה.

אם זה יותר תוך חודשיים או תוך שנתיים.. יותר משזה תלוי ברמת אמון שמצפים אלה כדי להתארס זה תלוי עד כמה דחוף להתחתן, שזה תלוי תרבות וערכים.

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

שתזכו לבניין עדי עד באהבה ובשמחת עולם ❤️

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

העיקר זה להיות עם מישהי ולהגיע איתה למרחב אינטימי שתהיו בית אחד עבור השני.

אם הסנטר או האף שלי טיפה עקום או מה אבא שלה עושה זה פחות משנה ולכן לא משנה באמת איזו אופציה תבחר.

תדמיין מישהי שאתה רוצה לשבת איתה על כוס קפה בבוקר ביום שישי, זהו, לא צריך יותר מזה ;)

הכוונה היתה לומר שמה שלא צריך זה כל ההבדלים שיש ברמת הכרטיס.

שהיה לך כיף לשבת איתה ביום שישי בבוקר על כוס קפה. עם ש יחה נעימה, זורמת, טבעית....כיף. לא?

אתה יוצא עם 4 בחורות במקביל?

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו