אני גם לא הולכת לבריכה עם הבנות שלי, אבל בגלל שיש לי פחד ממים (שמבוסס על טראומה שחוויתי).

כנראה שבמקרה שלך כדאי כן לעבוד על התחושה העצמית... את מדהימה שאת חושבת בכיוון הזה, ולא בכיוון של איך להמשיך להסתיר! חשבת אולי על טיפול רגשי בנושא?

כי הבעיה זה איך לחשוף את זה החוצה בלי להרגיש בושה. בתכלס? לא שיש לי מה לעשות עם זה, זאת המציאות שיש צריכה רק לשעת איך להתמודד עם הסיטואציה.

השנה אני יןכל לא ללכת לבריכות עוד אבל שנה הבאה הבנות לא יוותרו לי.

וגם סתם, מה אני יגיד לבעלי שאני הולכת לטיפול רגשי בגלל הדבר הספציפי הזה? נראלי קצת מזור

כל עוד זה לא גורם להימנעות מסיטואציות מסויימות הכל טוב, אבל כאן זה ממש מפריע לך

הוא עוזר בעבודה עצמית ובקבלה עצמית - ולא משנה בגלל איזו סיבה בדיוק הוא נצרך.

יכול להיות שתספיק לך רק פגישה אחת, אפילו, או מספר קטן של פגישות...

בעלך לא מודע לבושה שיש לך? למה בעצם את צריכה "להסביר" לו?

אפשר להגיע איתם עד שפת הבריכה ואפילו להיכנס איתם פנימה.

לא שמעניין מישהו איך נראות הרגליים שלך, אבל אם לך מפריע וזה מעסיק אותך, לא חייבים לחשוף רגליים בציבור. אפשר להנות מהבריכה גם ככה.

קודם תשחררי את המועקה של ללכת לבריכה, אח"כ אם תהיי, תשתחררי ויהיה לך כיף ותרגישי שהנעליים מגבילות אותך בכל רגע תוכלי לבחור אחרת.

ובלי קשר לבריכה. אולי תעשי לק מגניב שיהיה לך חשק לראות את הרגליים שלך וככה תתרגלי וזה פחות יטריד אותך.

ואם ה' נתן לי בנות סימן שהוא יודע שאני מסןגלת, רק איך? 

אפשר בהתחלה רק ללוות אותן ולשבת על שפת הבריכה ולשכשך רגליים.

אח"כ להגיע עם נעליים קרוב לשפת הבריכה,

ואולי בפעמים האחרות זה כבר יפתח לך..

כרגע מהבית מרחוק זה נראה הר.

לכן אני אומרת תתקרבי, תראי אם זורם ולפי המצב תחליטי. אל תדחקי בעצמך להרגיש משהו שאת לא מרגישה. ככל שתנסי להיאבק בזה, זה יכול להשיג ההיפך.

אם הבת דרך הייתה אומרת לך שהיא רוצה אבל חוששת להיכנס למים, מה היית אומרת לה? מניחה שאותו רעיון:

זה בסדר לחשוש, בואי נלך, ומה שיזרום יזרום.. לפעמים עם האוכל בא התיאבון והחששות פחות תופסים מקום.

חוץ מזה שיש כמו שכתבו נעלי מים, אמנם לא זכור לי שראיתי נשים במים עם נעליים כאלה, אבל בחוף זה מקובל, ואם הייתי רואה בבריכה אולי הייתי חושבת לרגע אחד שזה ייחודי ואחר כך הייתי עוזבת את זה, לא אישית זה לא היה נראה מוזר. 

זה יכול להיראות שיקי מגניב דווקא.

מעניין מה עושות בנות עם פטרייה ברגליים

באופן אישי אין לי משהו כזה מטורף שאני מתביישת בו. כן יש לי בליטה לא יפה בעצם של כף הרגל, במקום לא שגרתי וכל פעם שאני מודדת נעליים בחנות המוכרות שואלות אותי על זה... ברור שאם הייתי יכולה לבחור, הייתי בוחרת שזה לא יהיה... היה חוסך לי הרבה כסף (בגלל זה גם יש לי חוסר יציבות וצריכה נעליים יציבות וכפכפים פחות)

וגם בנראות הייתי מרגישה שהן יותר יפות

מה שעזר לי זה לשמוע הרצאה מעלפת של הרבנית דנה תירוש, על יופי, דימוי גוף וכו'... שינתה לי את צורת המחשבה לגמרי...

אני מאמינה שה' מביא לנו אתגרים כדי שאחכ נודה לו עליהם, כי אחרי ההתמודדות גדלנו לדבר גבוה יותר... וזה בזכות באתגר... 

ולחבק אותך מכאן

מה שאני עושה (גם לי אין כפות רגליים רגילות מה שנקרא ולא משנה למה כרגע)

פשוט לא נותנת לזה במה- זה לא מה מגדיר זהות שלי ויופי פנימי וחיצוני

הולכת לי בכיף לבריכה עם חמותי והבנות ועם כפכפי אצבע במתחם הברכה

וסליחה שכותבת ככה- מי שלא נעים שידום!

אנשים שמעזים. אולי ילדים לא, הם יכולים לשאול שאלות של ילדים, אבל מבוגרים כן.

אני זוכרת איך התפעלתי פעם מחברה שלא הורידה שיער בבריכה ואמרה, מי שיש לה בעיה עם זה שתסתדר.

אני זוכרת חברה עם גוף מלא באיזה מסיבת נשים מסתכלת מהצד על מישהי במידותיה ואומרת, אני מאוד מעריכה את זה שהיא מרגישה בנוח לרקוד, ואני, בכלל לא חשבתי שהיא אמורה להרגיש שלא בנוח, כי כשמישהו עושה משהו שמשמח אותו, זה מקרין ביטחון עצמי ויופי שמגיע מבפנים, לאישה הזו יש סנטר, היא לא צריכה אחרים כדי לדעת מה היא שווה.

ברור שזו דרך לעשות, אם את עד כדי כך מובכת מזה כרגע, זה לא כל כך פשוט מן הסתם להחליף בבת אחת ממקום של הסתרה למקום של חשיפה פומבית. ובעניין ההדרגה כבר כתבו לך דברים יפים. אבל אני מחזקת אותך מאוד לנסות מה שבכוחותייך למען עצמך ולמען הבנות שלך שבזכות העבודה שאת תעשי יקבלו קיצור דרך בדימוי גוף חיובי וחמלה כלפי הפגמים שלנו כי הן יספגו את מה שאת תיישמימעל עצמך.

וגם, אם את מגיעה עם קרוקס או כפכף מסוג סגור באיזור האצבעות, חולצת סמוך לכניסה למים ונועלת מיד ביציאה, מאמינה שמי שתראה את צורת כפות הרגליים שלך יהיו 3-4, לא יותר. אני הולכת עם כפכפים עד קו המים כי יותר נוח לי לא ללכת יחפה על הרצפה/ מדשאות, זה לא מוזר.

בהצלחה

אפילו מהברכיים ומטה

משו מושך עין...

האמת מבינה אותך, גם לי לא כזה כיף לחשוף...

אבל דווקא מול המשפחה מאוד קל לי, הם רגילים למראה שלי, אני הולכת הרבה בבית בלי גרביים.. (זה גם חשוב במצב שלי ללכת כמה שיותר בלי גרביים, אז אני באמת משתדלת כמה שיותר להיות בלי)

ומול אנשים זרים אני משתמשת במנגנון ההגנה של "הם לא מכירים אותי ולא אכפת לי..."

אני תוהה אם הקושי שלך הוא מול הבנות שלך, מול אנשים זרים, או מול אנשים מהשכונה שתפגשי שם?

כי אם הבעיה היא אנשים מוכרים מהשכונה, את יכולה להציע לבנות שלך ללכת לבריכה בשכונה מרוחקת יותר - כי שמעת ששם יש בריכה ווואו! והרבה יותר שווה...

סתם מציעה כיוון, אם רלוונטי...

בהצלחה וחיבוק!!

אסתטית.

קני סנדלים או נעליים עם מפרידי אצבעות, כאלו שכל אצבע נכנסת בחור אחר.

אם ישאלו תגידי שאלו נעליים אורתופדיות שעוזרות ל..... משהו.

באופן אישי לא חושבת שמישהו בכלל ישים לב.

אפשר לשים קרוקס שהמקדימה יחסית סגור ולהוריד בשפת הבריכה

בנוסף אמא שלי היתה לוקחת אותנו לבריכות ולא נכנסת- אז נשארה עם גרביים נעליים וכו' - למה? תגידי כל סיבה שנראת לך

היא היתה אומרת לנו שהיא רוצה להשגיח מבחוץ ליתר ביטחון כי היא חוששת

וגם שהיא לא אוהבת להיות בבריכה עם הרבה אנשים מוכרים

והיתה נכנסת איתנו לבריכות אחרות- לדוג' שכרנו פעם בירכה קטנה רק למשפחה שלנו או בריכה כשהולכים לצימר וכו

אני לא יודעת עד היום מה הסיבה שלה באמת היתה. 

והוא סיפר שפעם ממש היה לו תסביך עם זה ( עד כדי כך שהיה חושב אם אישתו לעתיד לא תפסול אותו על זה)

עכשיו הוא פגש אותי😆ולי יש רווח בין האצבע הגדולה לשאר האצבעות ואני לא עושה מזה עניין בכלל, להיפך, אומרת שזה הייחודיות שלי (גם אצלנו זה גנטי ועובר מדור לדור חחח

הוא קורא לי "רווח", אני קוראת לו "אצבע על אצבע"

בקיצור הקלילות ולצחוק על זה נראה לי ממש עוזר

במיוחד כשנולדנו ככה, אין מה לעשות עם זה🤷‍♀️, זה לא כמו בהשמנה שלפעמים כן אפשר לשנות.

זה "מה יגידו" בגלל שאנחנו כמשפחה נחשבים מאוד באזור-קהילה שלנו , בעלי מתנדב המון שנים ואין איש לא מכיר ומעריך אותו כנ"ל אני וחוששת שזה יפגע אולי במיתןג שלנו ? נקרא לזה ככה

יכול להיות שהכל אצלי סתם בראש אבל זאת ההרגשה שלי

ולא מבחינה חיצונית -

אז אין סיבה שפגם חיצוני כלשהו יפגע בשם הטוב שלכם... להפך, אולי זה אפילו יכול לגרום להערכה לגדול?

בכל אופן, במצב כמו שאת מתארת, הייתי הרבה יותר חוששת אם היו מגלים, נניח, שאני צועקת על הילדים🤭 כי זה משהו שקשור לערכים. שוני חיצוני כלשהו לא קשור לזה בכלל...

עשית משהו רע?

זה שמישהו קצת שונה במראה שלו אומר משהו על המידות שלו?

ואם היית מגלה שלמישהי שאת מאוד מעריכה יש 3 אצבעות ברגל/ כתם לידה גדול/ שיער דליל זה היה גורם לך לפקפק במידותיה ולהוריד מערכה?

מתחברת למה שמתואמת כתבה שצריך להתבייש בהתנהגויות ולא במראה שלא אנחנו בחרנו...

ובמחילה, אם למישהו זה גורם להסתכל בעין עקומה אז ששאר עם עין אחת מעוקמת מה שנקרא... זה לא שלך

אותי השיער מאוד מביך, הצבע, המראה- תלתלים מנופחים מכוערים.
לא מעיזה ללכת לבריכה בלי מטפחת הדוקה, וחושבים עליי שאני דוסית ממש, אבל עם בגדים בלי חצאית וזה, בטח אני נראית מוזר.
תמיד התביישתי בשיער שלי, מפה ההבנה שלי אלייך. אבל אצלי זה לא חוכמה, אני מכסה אותו וזהו, גם בפילאטיס שאני עושה הוא תמיד מכוסה, והמורה אומרת לי, כולנו פה בנות את יכולה לשחרר, אבל ממש לא!!!!  
לאחותי גם יש אצבע על אצבע ברגל, אז אולי זה נראה לי רגיל ובסדר...
מציעה לך ללכת עם כפכפי מים כמו שהציעו לך פה. ואז לא יראו את מה שמציק לך. כמו שאני מכסה מה שאני לא רוצה שיראו)
זה או לכסות ולהסתיר (ויש דרכים...)
או ללמוד להתמודד עם זה, ולדעתי, אף אחת לא תשים לב, ואם כן, לא יתנו לזה כזה משמעות. כל אחת וה"דפקט" שלה. חחחחח
ותאמיני לי שאלו יהיו הבעיות שלך לנצח!!!!

סליחה על הבוטות אבל לאף אחד לא אכפת מהאצבעות שלך ברגליים 😂

(אני לא כותבת בזלזול פשוט מנסה לשקף לך בהומור את המצב. זה באמת לא מעניין אף אחד ובטח שלא "יוריד" מבעלך הצדיק)

זה כ''כ נפוץ, אפילו ברמה כזאת שאמרתי לעצמי שכמעט אין כזה דבר כפות רגליים יפות. זה איבר כזה שעובד קשה,ונמצא במקום מלוכלך תמיד, הוא סוחב את כל הגוף עליו אז הגיוני שיראה לא טוב. והמון עיוותים של רגליים רחבות מידי, אצבעות עקומות, אחת על השניה... תאמיני לי כשאני רואה כף רגל מעוותת אצל מישהי הזה לא ישנה לי עליה בכהוא זה, זה לא שאני אחשוב פתאום - וואי, איזה רגליים עקומות, בטח היא אישה לא חכמה... או לא יודעת מה. פשוט רואה כף רגל עקומה ובזה זה נגמר. אז נגיד שיראו כף רגל עקומה יש לך, ואז? אז מה יקרה עם זה? מה יעשו עם המידע הזה? יפיצו אותו? יחשבו עלייך דברים רעים? לא. פשוט יראו שזה הרגל שלך וזהו.

גם הכפות הרגליים שלי נראות זוועה אבל לא מסתירה אותן, אם מישהו בובה לי ברגל אני כן מרגישה אי נוחות, אבל לא בגלל זה אני אחנק.

חוצמיזה, . מבטיחה לך שאף אחד לא מסתכל על זה בבריכה!! זה ממש לא מעניין אף אחד, אולי יסתכלו על בגד הים וכיסוי הראש, או איך את מתנהגת.. זה הרבה יותר מעניין אנשים. 

שזה גרב ולא גרביון.. אין סיבה שיהיו שקופים.

ובאמת שלכולן יש משהו לא מושלם בגוף..

אני גם לא מבינה למה חייב ללכת לבריכה. אני לא הולכת.

אם הבת שלי רוצה היא הולכת עם חברות

צלקת גדולה ומכוערת (כאילו שיש צלקות יפות🤭)

אבל היא לא מביכה אותי האמת. זה חלק ממני

היום אני כבר הולכת עם גרביונים גם לבריכות וכאלה אז מן הסתם זה מסתיר איכשהו אבל גם כשלא, זה היה בסדר. כי אני מי שאני. זה כן היה מושך מבטים, אבל מה אני יכולה לעשות🤷

כילדה זה באמת היה קצת אישיו. אבל אמא שלי באמת עודדה אותי הי"ו

בכל אוםן, הבעיה שלך מאוד נפוצה. לאחותי ואמא שלי יש והן לא נמנעות מכלום אבל בכל אופן זה גם עניין פתיר אם תרצי.

לדעתי זו הזדמנות מעולה לחזק אצלך את מה שחשוב, וגם לתת דוגמה לבנות. את מכלול שלם, נשמה של השם,  ולא רק אצבעות עקומות. מציעה בלי קשר לעבוד על עניין של ערך עצמי וראיית הטוב שבך. כשזה מתעצם אצלנו,הפגמים מקבלים יותר פרופורציות

עזר לי להבין שהבעיה כנראה אצלי-לשחרר...נשאר לחשוב  איך עושים את זה בצורה הכי קלה עבורי

יש לי עוד שנה לעבד ולעכל את זה שאצטרך להיחשף ככה כמו שאני 

זה בסדר גם אם לא ישתחרר עד הסוף. בסוף אנחנו לא רובוטים.

אבל כן היה לי חשוב גם להציג את היתרונות שבזה.

מבטיחה לך, אין שחרור יותר גדול מלהרגיש בנח in your own skin

ואפילו יותר מזה אגיד לך, זה לא הרתיע אף אחד מלהתקרב אליי ואף אחד לא התבייש בסביבתי. זה מאוד מעוות בעיניי לשנות קו מחשבה שלם ותפיסה על אדם מסוים בגלל משו שלא בשליטתו.

והפוך - זה מאוד מעיד על המצוקה שלך, המחשבה שבגלל העניין הפעוט הזה (שבעינייך הוא ענק. אני כותבת כי ככה זה בעיניי מבחוץ לעומת אישיות שלמה ומכלול) אנשים יחשבו מה שאת חושבת שהם יחשבו

בקיצור, הרבה מזה נמצא בראש שלנו.

מעדיפה צלקת על פני מה שיש לי... צלקת לרוב אחרי מכה או ניתוח אבל אני נולדתי ככה וזה מה שמקשה עליי

אולי בגלל שאני לוקחת את הנושא הזה קשה מידי קשה לי .

איך שהבנות שלי נולדו הדבר הראשון שהסתכלתי זה היה כפות רגליים לראות שהכל בסדר , מנשקת להם כל יום את הרגליים ואומרת תודה לה' שהם לא צריכות לעבור את הסבל שלי, כי זה נוראי. הלקאה עצמית 

זה?

בניתוח או טיפול כלשהו? 

המחשבה שאילולא היית עושה כך או אחרת זה היה נחסך ממך והיית "רגילה" כביכול. שלא נדבר על החלמה מפציעה. וכמה פצע גדול הוא סיוט מבחינת הטיפול של חבישה,הוצאת תפרים (כאבי תופת. 60 תפרים בלי אלחוש). , תחבושות שנדבקות.. באמת ב"ה שאת לא יודעת מה זה

( יש לי צלקת אחרת של ניתוח והיא באמת נראית אחרת ומחלימה אחרת.)

ובכל אופן, אני כן חושבת ששווה ללכת לטיפול בגלל זה. והסיבה היא לא הרגל העקומה אלא איך את תופסת את עצמך ורואה את עצמך בעקבות.. וכמה זה משפיע על הדימוי העצמי שלך ועל התחושות שלך.

זה פשוט מלווה אותי כל החיים אז אולי ההסתכלות שלי שונה

אני מתנצלת ❤️

וכן, אתם צודקות

לא כתבתי מכעס. רק כדי לשתף במה זה כרוך לתת פרופורציות. (בסוף צלקת לא מגיעה מעצמה הרי.)

אני מבינה שזה מלווה אותך כל החיים. הצלקת שלי מלווה אותי מגיל 8.

ועדיין, כתבתי כדי שתדעי שגם 2 אנשים עם התמודדות כביכול דומה, לוקחים את זה למקום אחר. זה באמת עניין מנטלי נפשי יותר. ולכן המיקוד צריך להיות שם. (או שתחליטי לעבור תיקון. לדעתי עדיין צריך ליווי רגשי. מה שתחליטי. העיקר שיהיה לך טוב)

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...