מה זה אומר לא לעשות פאדיחות?

אני אישית מרגישה מאוד לא טוב עם עצמי אם מזהה שמה שמניע אותי לעשות משהו זה רק הפחד ממה יחשבו עלי....

זה נכון שזה קיים ומשפיע אבל לבחור במודע להתנהל מזה?

אז יחשבו שלא נתת מספיק אז....?

בעיני החשיבה צריכה להיות אחרת

כמה נכון לכם לתת?

מה היכולת שלכם?

מה מידת הקרבה בינכם?

אם אבחר לתת הרבהזה כי רוצה לפרגן ולהביע אהבה כי לי זה חשוב

לא כדי לצאת בסדר בעיני הסביבה

אבל אכן שמעתי שיש מקומות שמקובל לשים ממש הרבה. ומכירה אנשים שבגלל זה לפעמים לא באים לחתונה כי אין את היכולת הכלכלית או הרצון לשים כאלו סכומים.

אבל תעשי מה שבא לך וזורם לך

נגיד את באה לבד ויושבת

אז אנשים שמים לפחות 200

תלוי מה רמת האולם ...

לא בקיאה בסכומים היום. אבל יותר מזה לא הייתי נותנת למישהי לא קרובה.

אם לא, אז 200-300 זה ממש לא הכיוון. עדיף לא ללכת מאשר שיגידו "הדתיים האלו"

גם 500 זה מעט לחתונה ספרדית חילונית, אבל יותר ניתן להכלה מהצד הלא דתי שמסתכל על כמה דתיים נותנים.

אם לא מדובר במישהי קרובה אלייך אולי עדיף לא ללכת. ואם היא קרובה אז כמשהו חד פעמי זה הסכום..

ב''ה יש יכולת כלכלית, אבל כמו שכתבה סבב ולא סבבה, לא בא לי להרגיש שאני מתנהלת מפחד או מאי נעימות.

לא יקרה משהו לכיס שלי אם אני אוציא משם 300 שח אבל זה פשוט מוזר לי להוציא כזה סכום על מישהו שאני לא מכירה... מצד שני, היא כן מחכה שיגיע לחתונה. 

אני עובדת עם חילוניים תל אביביים ויש לזה את האתגרים ואת המחירים של זה, לצד הרבה ברכה ושליחות.

מבחינתי זה חלק מהמחיר, וזה החלק הקל של הסיפור אז עושה את זה בשמחה.

להוסיף עוד 200 שקל על מה שהייתי מביאה, פעם בחצי שנה בשביל לאחות את הקרעים והסטיגמות בעם זה כמעט לא מחיר בשבילי.

200 שקל זה מה שאני אוציא על נסיעה ובילוי ערב איתם, לא כולל אוכל (לא כשר) שיכול להיות בעייתי מהרבה כיוונים אחרים אז עדיף שילך על חתונות.

לכן שאלתי אם הם דתיים או לא כי זה שם את השאלה במקום אחר.

בכל אופן, מבחינתי בשביל קשרי עבודה ויחסים טובים יש מחירים.

לא יודעת להגיד לך כמה בדיוק, סביר סביב 350-400 כנראה תלוי באיזה איזור ואיזה סגנון אוכלוסיה.

אני עובדת במקום מאוד חילוני והיו פה כמה אירועים כבר. 300 שח זה לגמרי בנורמה. מה אנחנו עשירים? 500 זה כבר זוג

מי שיותר קרוב נותן יותר

אבל ממש לא בושה לתת פחות מ500

אצלנו ושמעתי את זה מכמה אנשים ולא לארג'ים במיוחד, פחות מ500 זה בושה.

כשרציתי להביא 400 מישהי אמרה לי, תראי היא תבין שאת דתייה וזה וחוץ מזה היא זורמת אז אם קשה לך לתת יותר, 400 זה בסדר.

וגם אחרים אמרו לי את זה.

ולא מדברת על זוג.

(אולי זה גם שונה כי אצלנו החברים מהעבודה זה אלו שהתחתנו ולא ההורים של..? למרות שלא נראה לי, אבל אולי)

וטוב לשמוע שיש מקומות שזה לא הרף המינימלי..

או שהוא מחתן ילד, מן הסתם

מה לי ולילד שלו? כדי לכבד את ההורה אני לא שמה שום 500 שח, וכאמור זה גם לא הסטנדרט באזורינו

אם זה הוא עצמו מתחתן, אז אז אולי אפשר לתת קצת יותר. אבל גם אז, פחות מ500 שח ממש לא מבייש. אני מוקפת חברות לא דתיות. זה לא הסטנדט פה בכל אופן 

אז יגידו

'את דתיה

נו

אז?

לעולם לא תצליחי למחוק לאנשים את כל התוויות ישש להם על דתיים

ובעיני הז גם לא נכון לנסות

להפך

אני מאמינה שכמה שלך י שיותר בטחון במי שאת

אז זה מה שמקרין החוצה

ולא כמה שמנסים להתרפס ולעמוד בנורמות לא לנו

(אני אגב מעולם לא רשמתי צ'ק

לא מאמינה במסחרה סביב חתונות

כאידאל. לא קשור לדת... לחברות טובות קניתי מתנה מהלב כדי להביע אהבה

לשאר . מבחינתי באתי לשמוח בשמחתם ולא לממן הפקות.

ואם תשאלו ומה כשזה ההפך- התחתנו מאותו אידאל בחתונה פשוטה לפי היכולות שלנו בלי אף ציפיה לשקל מאף אחד. ובחיים לא היתי רוצה שמישהו לא יבא בגלל כסף.

זה לא צריך להתאים לכולם

אבל באמת חושבת שצריך גם לעצור את החקיינות לש נורמות מבחוץ

ולהחליט לפי מה שנכון לך

אפשר להחליט לתת סכומים גדולים אם יש יכולת

אבל לא כמחויבות. מבחירה

ולדעת על מה לעמוד ועל מה להבליג,

ואם אני בוחרת להבליג אז זו לא התרפסות.

במובן מסויים ללכת על הקצה של לעשות רק מה שנכון בעיני ולא להכיל מורכבות, זה החלק הקל בחיים (רואים את זה בפוליטיקה למשל)

דווקא להפעיל שיקול דעת מתי לומר ואיך לומר ומתי לעשות ואיך לעשות, זה המתאגר יותר.

ולא חסר לי ביטחון עצמי. זה לא העניין פה.

בעיני לשים עוד 200 פעם ב.. בשביל לסגור את הפינה הזו, זה צעד קל עם תועלת גדולה.

מבינה שבשבילך שלא כותבת צ'קים זה לא לעשות עוד צעד, זה להרחיק לכת.

וסתם שאלה, את עובדת בחברה חילונית? (כלומר לא שיש גם חילונים אלא שתרבות העבודה היא חילונית?)

כי אני לא ממש מרגישה צורך לבא לחברה החילונית בגישה של 'להראות להם שאנחנו גם בסדר'

או להתאים את עצמי אליהם

אז פחות מתחברת לסוג כזה של בחירה

מעבר לזה שאין לי אף תקציב לטובת דברים כאלה

מבחינתי גם 200 זה המון

אבל מבינה את הבחירה שלך וזכותך..ובאמת ציינתי שהעיקר שזה לא מכניעה ןמחיקה עצמית אלא מבחירה

ברור שחשוב להראות את הצד היפה אצלנו ולהמנע מחילול השם, 

אבל להתנהג בסטנדרט שונה, לא עונה בשום אופן על הגדרה של חילול השם.

אפילו קצת פוגע.

אני לא חושבת שצריך להשתגע ולתת הרבה כשאין יכולת, ואם הזמינו אותי לאירוע יוקרתי , אני לא חושבת שאני חייבת לכסות מנה, במקרה כזה אני שמה את אותו סכום שאני שמה בחתונה רגילה.

אבל לא לתת בכלל, מרגיש לי פוגע  המתנה בעיני היא סוג של השתתפות בשמחה.

קרה לי שאנשים שהיו באירןע שלנו לא נתנו מתנה( לא מחשבנת, לא מצפה , זה היה מישהו קרוב משפתית ולכן שמתי לב). היה לי מוזר, ניסיתי ללמד זכות שאולי יש,קושי כלכלי שאני לא יודעת עליו( עובד בהי טק...) שכחו וכו...

ובאמת כבר,שכחתי מזה.

אבל כן היה לי קצת מוזר , כי שנה לפני באירוע שלו באנו כל המשפחה ונתנו בהתאם , לא נעים לי להביא את כל המשפחה , לאכול ולא לתת מתנה מכובדת, גם אם קשה לי ( אפילו אם לא מכסה לגמרי).

וברור לי שכשיהיה עוד אירוע שלהם אתן מתנה יפה, לא מסוגלת לא לתת , מרגיש לי לא מכבד.

כתבתי כי נראה לי שבעיניך מספיק שבאת לשמח, לא בטוח שהצד השני תופס את זה ככה. 

בכללי לא יוצא לי כמעט להגיע לחתונות

במשפחה של בעלי כולם כמונו..חיים על השקל ..אף אחד לא נותן צ'קים

לאחים שמתחתנים קונים מתנה משותפת מכולם..ככה שיוצא לא יקר לאף אחד.

גם אצלי במשפחה אף אחד לא מצפה שאתן... וגם אין חתונות בכלל..כבר שנים לא היה

החתונות בעיקר של המשפחה שלו

אחת ל מגיעה לחתונה של תלמידה  או מכרה רחוקה לא מגיעה עם ילדים אף פעם..ומעולם לא קבלתי צ'ק לחתונה מחברות.. וזה הרגיש לי נורמלי..והדדי..

לחברות טובות אי שם בעבר קניתי מתנה אישית וכתבתי מכתב אישי ומחבק

באמת אין לי חתונות של קולגות או משהו

לא חיה בחברה חילונית

ובמשפחה המורחבת שלו כולם כמונו

מי אמר לך שלכולם יש תקציב מתנות? לא כולנו הייטקיסטים..

כשיש משפחה ברוכה .. עובדים בחינוך או עבודות פשוטות..אני לרוב עובדת שליש משרה כי זה מה שיכולה

אז פשוט אין

אין אפילו שקל מיותר בחשבון

ב''ה לא חיים במסכנות בכלל יש אוכל ובגדים לילדים ומה שצריך

אבל אין לי מאות שקלים לשים בצד

ואני בטוב עם זה

ולא מתכוונת להכנס לחובות עבור מה יחשבו

התיחסתי לזה שאמרת שלפעמים את לא נותנת בכלל  מתנה ועצם זה שבאת לשמח מספיק.

לתת מתנה שעלתה 100 שקל זה גם מכבד בעיני. כשאין אפשרות אחרת, אם כי בשנים האחרונות לא רואה מקום לשים בו מתנות בחתונות, רק תיבת צקים אלא אם כן אנחנו בעולמות ממש שונים, ואם כן זה מוזר לי כי אני ממש לא בחברה של היטקסטים( כתבתי שזה זלא נתן לנו מתנה הוא היטקיסט) יותר בכיון שכתבת, פריפריה, משפחות ברוכות, אנשי חינוך. ובכל זאת אין תיבות של מתנות בחתונות.

בכל אופן ממש לא חושבת שצריך לתת ממה שאין( אני כן נותנת 200- 250 כשבאה לבד , גם אם לחוץ לי כלכלית, מתבישת לא לתת).

התכוונצי שלא לתת בכלל מרגיש לי פוגע, אפילו קצת מנצל.

ושוב שימי לב שבאמת לא יוצא לי להגיע לחתונות מלבד למשפחה קרובה -גיסים וגיסות

וכאמור אז קונים מתנה משותפת המשפחה

א. מבחינתי 200 שח זה סכום גבוה

אולי קשה לך להבין.. אבל שוב זה עניין של נורמות והרגלי חיים.

ומאחר ונגיד ברווקות אף חברה לא היתה מביאה -לא כסף..ולרוב גם לא מתנה

אז זה לא היה חריג או מעליב. מובן מאליו אפילו. והאוכל לא עניין אותנו ולפעמים אפילו לא ישבתי בשולחן ..ואצלינו מקובל מנות משמחים זולות .

והיתי בעשרות חתונות כאלה כרווקה..

כנשואה באמת יצא רק בשנים הראשונות (התחתנתי בגיל מבוגר..אז רובן התחתנו לפני) ולחברות קרובות הבאתי מתנה.

כאלה רחוקות לא

ב. בעבר כל חתונה שהיתי נוסעת -בגלל שגרתי רחוק מאוד -היתי יוצאת מהצהרים נוסעת שעות וחוזרת באמצע הלילה

תוך הפסד עבודה שלי או של בעלי

הכסף לנסיעות הלוך חזור

והתשישות למחרת מהחוסר שינה הנסיעה

כל אלו מבחינתי היו השקעה רצינית שלא תמיד אפילו בחרתי להשקיע

מבחינתי עבור חתונה לא קרובה זה השקעה מספיקה

ושוב -בקהילה שחייתי בה אף אחד לא התנהל אחרת ככה שזה באמת לא היה חריג..

ושוב אני לא עושה חשבונות של מה יחשבו

זה פשוט לא מעניין אותי ..

ואין מבחינתי מושג של לנצל

אני לא תופסת חתונות כארוע כלכלי אני באמת באה לשמוח עם הכלה בחופה. ובריקודים.

האוכל מבחינתי זה כלום

ולא מוכנה לשתף פעולה עם נורמות שבעיני מעוותות ושייכות לתרבות מערבית שאני סולדת ממנה.

ולחברה קאובה המתנה בעיני מספיקה כאמצעי להבעת אהבה ושמחה .

ואגב אם אהיה באיזה ארוע יוקרתי וארגיש ששם יש ציפיות גבוהות מהמוזמנים..אולי פשוט אבחר לא לשבת לשולחן.. לשבת לפטפט עם חברה בכורסאות .. האוכל בקבלת פנים מספיק לי בהחלט

ויצא לי לעשות את זה אגב-בעיקר מטעמי כשרות בחתונות כאלה ככה שבמילא לא הוציאו עלי שקל.

ואני באמת לא חריגה בנוף

ככה מתנהלים כל מי שאני מכירה

גם חזל דיברו על זה , וזה הוזכר פה בשרשור.

ממש מסקרן אותי באיזו חברה הנורמות כאלה? ( את לא חייבת לענות , סתם נסקרן).

כי אני חיה בחברה דתית לאומית בפריפריה, הרוב אנשי חינוך וכו  .

ואין אפילו מקום לשים מתנה בחתונות, וגם לי הרבה פעמים 200 שקל זה הרבה, אבל אין שום מצב בעולם לתת פחות, אפילו 200 אני שמה עם מבוכה קלה בלב.

ומתווסף לזה שכבר חיתנו בת , אז נתנו לנו...

ויהיו עוד חתונות בעזרת ה, אז אין מצב לא לתת למי שנתן לי/ יתן לי, וזו הנורמה המובנת מאליה פה , בקהילה, במקום העבודה ,ולכן זה ניצול בעיני , אם לא נותנים מתנה , כי הם יתנו לי , גם אם לא אתן להם.  אנחנו ממש לא חברה מפונפנת של אנשים עשירים.

ולשים על זה פס , בעיני , זה כמו להתלבש בצורה מוזרה ולשים פס על איך זה נראה, ממש מענין שזו לא הנורמה בכל מקום.

קודם כל מתחתנים צעירים אז לחברים ולחברות אין כסף לשים, והנורמה שיש מנות משמחים זולות, ולא מביאים כסף.

משפחות תורניות- נראה לי שונה בין ספרדים לאשכנזים.. אצל ספרדים יותר מקובל לשים כסף, אצל אשכנזים פחות.. למרות שזה כן נכנס קצת, יש תמיד מקום לשים כסף ובאמת מקבלים הרבה פחות מתנות מבעבר, אבל עדין כן אפשר בדרך כלל לראות מקום לשים בו מתנות. אבל גם אם לא זה יותר מקובל שלא מביאים...

משפחות ברוכות, עונה על כל ההגדרות פה, ואפילו אשכנזיה, חיה בפריפריה, ורוב החברה מסביב בסגנון ספרדי  אבל זו הנורמה גם אצל האשכנזים שאני מכירה.

ממש מענין, איפה זה לא ככה?

ובאמת אין ציפיה מחברות בנות 20 לשים כסף.

אני כבר בגיל אחר, רוב החתונות הן של ילדים של חברות מהעבודה או מהקהילה..

אני לא עובדת אין לי קולגות מהעבודה

החברים לשנו עוד לא חגגו בר מצווה אז בטח לא מחתנים ילדים

כשהלכתי בעבר לחתונות של תלמידות- הן רק עפו על זה שבכלל השקעתי ונסעתי שעותת להגיע ומעולם לא חלמו לצפות למתנה

אז אחים או בני דודים לש בעלי זה היה כל החתונות 'יצא לי להיות בעשור האחרון

ובמשפחה שלו בכלל אין נורמות כסף

אפילו ליומולדת לא קונים מתנות

זה אופי כזה מאוד פשוט וצנוע

אצלי זה אחרת במשפחה וכן נותנים כי הם חילונים אבל מאותה הסיבה אין חתונות בכלל

כבר עשור לא התחתנה לי אף בת דודה

בעלי היה נוסע לחתונות לש בחורים מהישיבה - והם בכללל לא שמים כלום אף אחד..צעירים ..

אז באמת כרגע כאמא למשפחה חתונות זה לא הארוע..ובאמת לא חושבת מה ואם יתנו לי- כי עד שהילדים שלי שטרם הגיעו למצוות יתחתנו לא חושבת שאותם האנשים יהיו בכלל חלק מחיי

יכל להיות שבעתיד הרחוק יותר כשיהיו מעגלי חתונות אחרים

כשנתקרב ללשב אחר בחיים

כשיהיה לנו יותר יכולת

אז אנהג אחרת..

וכן זה מנטליות יותר של אברכים במקומות עם אופי לא עירוני

ותורני

ואני אישית באמת גם השקעתי בזה כשהתחתנו בחרנו אולם בעיקר לפי הדיל שמצאנו יחד עם איהז קייטרינג למנות ממש זולות(ומכובדות ואפילו טעימות!) והשקענו בשביל זה

ולא רק מחוסר יכולת

אחים של בעלי התחתנו בהרבה יותר יקר

אנחנו מאוד מאמינים בזה כאידאל. לא כאילוץ.

והלוואי והיתה לנו השפעה לייצר תרבות שונה

של פחות שימת לב לחיצוניות ויותר למהות של הארוע.

של בכללי התנהלות בחיים לא נגררת אחרי מה העולם אומר שאמור להיות וצריך

אלא התבוננות מה נכון ונצרך לנו

ולא סתם פזרנות

ולא להציב רף שאנשים נכנסים לחובות כדי לעמוד בו וחיים בלחץ תמידי ושעבוד

זה עם הרבה עומק ותוכן בעיני

אני לא יודעת איך לשנות עם הז את המציאות

אבל גם לא מוכנה להכנע לזה ולתת כסף בסכומים שאין לי

ויש יוצאי דופן שבהם ארגיש שנכון לתת יותר

וכו

מדברת באופן כללי

כשהיינו בנות 20-26 נגיד, היינו מגיעות לחתונות של חברות והיה מקובל לא לתת, באנו רק לשמח את הכלה ולרקוד, ולאף אחת לא היה כסף להוציא כל חודש על מתנה.

אבל כשמגיעים לגיל אחר כבר כן מצופה ומכובד לתת מתנות יותר רציניות. 

יש לי רק ילדים קטנים כמו למישהי בת 25-30

אני לא עובדת

ויש לי את כל הילדים לפרנס

אז מבחינתי המצב שלי לא יותר טוב ממישהי בת 26

אלא להפך

ולא מתנהלת לפי מה שמצפים..אלא לפי היכולות שלי.

אז יתאכזבו

בסדר

אני כאמור לא בשלב של לחתן בעצמי ככה שלא מתנהלת עוד בפאדיחות אם יתנו לי ואני לא..

מבחינתי להגיע לאירוע זה מאמץ גדול מאוד,

להשקיע כמה שעות יקרות,

לשלם דלק ובייביסיטר,

אז מילא לחתונות שכיף לי להגיע אליהן,

אבל יש אירועים שאני מגיעה כדי לכבד ולשמח את בעלי השמחה.

נראה לך שמעדיפים שלא אגיע בכלל, אם אני לא מביאה מתנה מכובדת?

לחתונות של קולגות בעבודה, חתונות חילוניות יקרתיות - זה גם ככה מאמץ גדול, לא אוכלת שם, יוצאת לפני הריקודים,

אז אם אני שמה סכום קטן שלא מכסה את המנה, היה עדיף שלא אגיע בכלל?

אני מגיעה רק כדי לכבד.

ואם מבחינת בעלי השמחה עדיף כבר שלא אגיע,

אני שואלת את עצמי למה לא לחסוך לי גם זמן יקר גם מאמץ וגם כסף, ופשוט להישאר בבית.

עונה לגבי חתונות שאני מכירה, ובתור אחת שכבר עשתה כמה בר מצוות וחתונה אחת.  בעיני , זה מאוד משמח שמגיעים, גם אם לא נותנים משהו שמכסה את המנה, אני רק חושבת שלא מכובד לא לתת כלום.

ברור,שעדיף לבוא ולשמח, לא חושבת שאנשים בודקים מי כיסה מנה ומי לא.

כשאנחנו באים כזוג, אנחנו נותנים סכום גדול יותר מיחיד, אבל במחירי המנות היום אני לא חושבת שאנחנו מכסים 2 מנות.

גם בחתונה משפחתית , עם כל הילדים, אם אנסה לכסות מנות יצא לי סכום מטורף, אז נותנת סכום מכובד, וברור לי שלא מכסה.

נראה לי שבעלי השמחה לא מצפים שכולם יכסו להם מנות, ולוקחים את זה  בחשבון. ואם את עדין בהגדרת זוג צעיר, אז בכלל אין ענין , ומספיק מתנה פשוטה.

לא מבינה בחתונות חילוניות יוקרתיות. אני עובדת וחיה בחברה דתית .

אבל יצא כבר לי ו/או לבעלי ( ביחד או בנפרד)

לומר שלא בטוחים שנצליח להגיע ולכן לא לשמור לנו מקום, ואז לקפוץ רק לקבלת הפנים לומר מזל טוב. ככה נראה לי שבאמת לא משלמים עליך. זה כמובן בחתונות בתפר הזה של אנשים לא ממש קרובים, אבל שאולי לא נעים לא להגיע.

אז אולי זו גם אופציה כדי שבאמת לא 'יבזבזו' עליך מנה אם ממילא בקושי תישארי... 

גם בחיים האחרים שלי לא לכל חברה מביאה 500 אלא רק לקרובות ממש.
 

לחברה מהעבודה שהולכת רק בשביל לכבד הייתי שמה 200

וזה לא משנה לי מה הרקע שלהם או איפה מתקיים האירוע, אני שמה כמה שאני יכולה ונשמע לי הגיוני.

מי שבוחר לעשות באולם של הביוקר או שחי ברמת חיים אחרת משלי- זאת לא בעיה שלי....

זה לא שמביאים לפי הקרבה ולכן ההשוואה לא רלוונטית.

חתונה של עמיתים בעבודה זה אירוע של ציפייה חברתית (לפחות חתונות חילוניות) ולכן מביאים לפי מה שמצופה נטו. 200 שקל אגב זה הפסד למזמין אז לא בטוח שזה יתפס כמכבד אלא יכול להתפרש כחוסר כבוד ונטל.

(לא ש400 מכסה, אבל לפחות מכסה את המנה)

אלא אם את מתכוונת שאת לא תופסת מקום בשולחן שזה משהו אחר.

לקפוץ להגיד מזל טוב, ממה שאני מכירה זאת לא התרבות

אז לא לתפוס מקום בשלחן גם פחות רלוונטי..

אז שלא יזמין.

אני יוצאת מנקודת הנחה שמזמינים כי חשוב שאהיה ולא כי סומכים עליי שאכסה את המנה שלי.

אם מישהו מזמין אותי וחושב שאתן מתנה לפי המנה, בעיה שלו.

כשאני עושה אירוע אני לא לוקחת מנות יקרות כי סומכת על זה שיכסו לי את האירוע אלא עושה אירוע ביכולות שלי ומבינה שאולי המתנות יכסו ואולי לא.

אז זה קצת תיאורטי.

ולא להגיע זו גם אופציה. תלוי בדינמיקה ובתפקיד.

אם את מנהלת או עובדת בכירה בארגון את לא יכולה לא לבוא, ולא יכולה לתת לפי מה נראה לך אלא לפי מה שמקובל.

מה את עושה עם האירועים שלך זו שאלה אחרת לחלוטין.

אני גם לא אעשה חתונה מפוארת עם מנות שופוני שצריך זכוכית מגדלת לראות מה יש לך בצלחת ועולות מאות שקלים.

אבל זה לא רלוונטי לשאלה כמה לתת לאירועים שקשורים למקום העבודה.

ועדיין אני חושבת שלתת לפי מה שמקובל זאת לגמרי בחירה ולא כורח המציאות.

אם מישהי לא יכול להרשות לעצמה לתת 500 לחברה חילונית בעבודה אז עדיף שלא תגיע? מקובלות מעוותת בעיניי.

אנשים שבאים מעולם ערכים שונה, זה לא מעוות בעיניהם.

ברור שזה עניין של בחירה. אבל בעיני הבחירה היא לא אם לשים 300 כי זה מה שנראה לי או 500 כי זה מה שהמקבל מצפה,

הבחירה היא איפה לעמוד על העקרונות ואיפה להשתלב בדינמיקה רווית אתגרים ממילא ואני חושבת שזו סיטואציה שנכון להשתלב בה כשמדובר על אירוע של פעם ב..

לא מזמן היה לנו אירוע לכבוד שבועות שאנשים הביאו דברים מהבית, וכמה דחקו בי שאטעם ממה שהם הביאו והצהירו בריש גלי שזה כשר. אני לא סמכתי על הכשרות אבל כן לקחתי בלי לאכול כדי לא להעליב.

זה גם מעוות אם מסתכלים על זה בהסתכלות צרה, לקחת אוכל בשביל לזרוק.

אבל כשמדובר על קשר לטווח ארוך, ואנשים מתוך ראיית עולמם מצפים להתנהגות אחרת, אז לעמוד על העקרונות בפומבי זה לא תמיד הצעד החכם מבחינתי גם מתוך תועלת אישית של בניית קשרים וגם מתוך שלפעמים עמידה על עקרונות כשהצד השני לא יכול להבין ולקבל את שיקול הדעת, עלול לגרום לחילול השם ולכן לפעמים עדיף לעשות דברים מתחת לרדאר כמו לא להגיע ולתרץ את זה שהילד היה חולה או משהו, או לעשות מאמץ שהוא מעבר לסביר שלא הייתי עושה בסיטואציה אחרת שהיא לא קשרי עבודה.

נגיד יש לנו אירוע חברה של יומיים עוד מעט בתקופה שבעלי במילואים, מבחינת מה סביר לעשות, ברור שלא סביר לבוא. גם מבחינת הטרחה וגם מבחינת שאין שום פעילות שאני אוכל לקחת בה חלק פעיל, אולי רק רפטינג. לא שחיה, לא מסיבת אלכוהול, לא כלום.

מבחינת מקום העבודה הם לא מסוגלים בכלל להבין את השיקולים הדתיים/ תרבותיים ולא את המאמץ למצוא סידור לילדים בחופש.

אני לא מצפה שהם יבינו את השיקולים שלי, ואני יודעת כמה חשוב שכן אגיע להראות שיתוף פעולה, אז אני באה למרות שזה מאמץ עילאי מבחינתי לעשות את זה.

זה לגמרי בחירה, מסכימה, אבל הבחירה היא ממקום אחר..

נשמע שאת מתאימה את עצמך מאוד

אני שוב חוזרת למקום העבודה שלי רגע - אצלנו יודעים שמי שדתי לא אוכל אוכל שאחרים מביאים. (למעט אוכל שהדתיים מביאים) וגם לא כל כשרות שמזמינים לאירועי חברה כאלה ואחרים

זה לא שיזמינו אירוע חברה בדצ בשבילי לצורך העניין, אצלנו הדתיים הם באמת מיעוט, אבל גם לא יצפו ממני להגיע למסיבת בריכה (קרה) או לאירוע של יומיים

קרה שהזמינו ספא שווה בדרים איילנד למשל אבל זה מעורב אז הבינו שאני מגיעה לזמן קצר כדי להראות נוכחות ולא מעבר

אני מבינה את השיקולים שאת עושה מאוד כי כל חיי עבדתי בחברה חילונית. ועם זאת, לדעתי מותר לנו להציב גבולות. לא יכול להיות שרק אנחנו נוותר, כשלצד השני זה לא באמת וויתור אפילו. ואם הצורך לא יעלה מהשטח, זה לא יקרה

אצלנו למשל לפני שהגעתי לא הזמינו משלוחי מנות לפורים שהם בדצ / חלב ישראל

הארתי לתשומת לב הוועד, והם באמת באו לקראת.

לא כל דבר אפשר לפתור והגיוני שאני יותר צריכה להשתלב כי אני מיעוט, אבל יש מחיר ויש מחיר.. נגיד טיול יומיים אין סיכוי גם בלי מילואים. אז אפשר לבוא יום אחד ולסיים את הסיפור.

בקיצור אני חושבת שזה הרבה תלוי בך גם

כמו ציפייה שאני אשתתף בדרינק נייט כל חודש על אלכוהול (לא שותה) ושרמפסים (מה הבעיה תזמיני סלט..)

ולא על אי השתתפות בשיעורי פילאטיס

ולא על מה הבעיה להדליק חנוכה במשרד ב15:00, למה צריך ללכת הביתה בשביל זה.

ולא על מלא דברים אחרים.

שאגב לא הכל קשור לדת, למשל המונדיאל מה לי ולזה.. אבל מבחינת ההווי החברתי זה תפס חזק אצלנו והHR ניסתה לשכנע אותי להצטרף למשחק הימורים של החברה, היא אמרה לי מה אכפת לך סתם תמלאי ניחושים בלי להבין בקבוצות. אבל לא היה לי כוח לשטות הזאת ולא ראיתי איזה תועלת תצא מזה חוץ מזה שהיא תהיה מרוצה.

כנראה שזה תלוי גם כמה חילוניים החבר'ה והתרבות הארגונית.

ללכת לחתונה של גבר ואשה עם חופה וקידושין בשעה נורמלית ובמקום נורמלי וכשר, זאת הזדמנות פז מבחינתי דווקא כן להשתתף בלי לסתור דברים שיותר עקרוניים לי. יש מספיק מה שאי אפשר.

באמת שקנס של 200 זה לא אישיו מבחינתי להוסיף, ולתת פחות כי זה מה שאני נותנת באירועים מהסגנון שלי, בעיני זה סתם לשים עלי כוכבית מיותרת שאפשר לחסוך בקלות.

יש מקומות פחות מעיקים

לא הייתי שורדת בארגון כזה בחיים

בלבד

רק מה שנגד רצון השם

באמת באסה בעיניי

אני גם עובדת במקום חילוני למהדרין

אבל בפריפריה ולא בתל אביב וואלה הם מאוד מתחשבים ונעימים

ואני לא אוכלת מכיבוד שמביאים אלא אם כן זה מכשרות מהדרין

ולא מתכבדת מאוכל שמביאים. הציעו פעם פעמיים והיום כבר יודעים להגיד טוב זה לא בשבילך.

ולא הולכת לאירועים שאני מרגישה בהם פחות בנח (ולא הכוונה למסיבות בריכה, אלא לערבי בשר ואלכוהול)

ואני בתפקיד די בכיר ואני חרדית וזה ממש סבבה.

אבל נראה לי זה קשור לבועה התלאביבית שבטוחים שכל מי שלא כמוהם הוא חייזר.

הם פשוט לא מנסים לכבד.

אני עובדת במקום חילוני לגמרי, וכשיוצאים מידי פעם למסעדה אין מצב שזה יהיה לא כשר. גם כשביקשתי לשחרר, הם פשוט לא מסכימים. כשמישהו מביא עוגה אוכיבוד כלשהו הוא יגיד לי אם קנוי ומאיפה, אם לא זה ברור שאני לא אוכל, הם באמת לא נפגעים. נשמע שמרוב רצון לכבד הם לא יודעים מה הגבולות.

אגב, לגבי חנוכה אני לא רואה בעיה בלהדליק נרות חנוכה במשרד ב3, ואז שוב בבית כשמגיעה, זה מה שאני עושה. לא מדליקה בעצמי במשרד, רק משתתפת בטקס.

הם עושים פרצוף על יציאה מוקדמת

גם כשאני מסבירה שחנוכה וזה אז הם אומרים מה הבעיה תדליקי איזהו במשרד (לא משנה שבשנים האחרונות הדלקנו לבד בבית כי בעלי היה במילואים)

כל הדוגמאות האלו הם דברים שאני לא עושה למרות שהם מצפים, שזה מסביר למה יש דברים שכן אפשר להתגמש.

אם לא מצפים ממך לבוא למסעדה לא כשרה, אז את לא חיה את הקונפליקט.

אם היו מצפים, היית מבינה מה ההרגשה ומה ההשפעה לסרב כל הזמן על כל דבר.

אבל טבעוני אוכל אוכל טבעוני במקום לא טבעוני,

ואני לא אזמין אוכל כשר במקום בלי תעודת כשרות,

אז זו לא בדיוק אותה השוואה.

ערבים מכבדים אצלנו דווקא מהמקום של ציפיות נמוכות, לא ממקום של שוויון והכלה.

מעדיפה שלא יתייחסו לדתיים ככה אז אולי בעצם עדיף כמו שזה.

ולא מוותר גם כשהוא רואה אחרים שנהנים וכד'

אני לא רואה את זה כחילול ה' בכלל, בדיוק הפוך

כגבורה ואדם שראוי להערכה, שהערכים שלו חשובים לו

והוא יישאר רעב ולא ילך להנות כי אסור לו.

כשאת מציגה את זה מתוך תחושה של אלו הערכים שלי, אני מכבדת אתכם מאד אבל לא יכולה לאכול

זה לא פוגע, זה מכבד.

ולהפך, אני בטוחה שאלו שדחקו בך לקחת גם עקבו אם אכלת... הם הרי יודעים שאת נוהגת לא לאכול.

כאשר זה לא מגיע מתחושת עליונות אלא אני ככה, אתם אחרת ואנחנו מכבדים אחד השני, זה בן אדם לחברו.

אנשים לא מעריכים אנשים שעומדים על שלהם. אנשים מעריכים אנשים שמוצאים פתרונות ומשתפים פעולה עם מה שחשוב לארגון.

במקרה הכי טוב הם מוכנים לבלוע את זה.

זה ידוע שאנשים ליברלים אדוקים, ליברלים לדעות כמוהם לא לדעות שונות.

לגבי ההכשר, מבחינתם זה כשר. זה לא מכבד שאני אומרת שמבחינתי המטבח שלהם לא כשר או שהם לא באמת יודעים את ההלכה. גם ככה הם מתייחסים להלכה כאל ocd

ואין הרבה שמצהירים שהאוכל שהם מביאים הוא כשר, הרבה אומרים במפורש שהוא הכל חוץ מכשר.

ואלה וגם אלה מצפים ממי ששומר כשרות שיאכל מהאוכל הכשר (בעיניהם הוא כשר)

וכשגם מזה לא אוכלים זה נתפס כקנאות ודווקאות לא בריאה.

יש אצלנו עוד דתיה שהיא מצאה פתרון קל, היא רגישה לגלוטן אז אסור לה לאכול ממטבח של אחרים וזה תירוץ מתקבל. אבל היא מסכימה איתי לגבי איך שאני פותרת את זה.

ויש אחת מסורתית שהיא מבית דתי ומבינה בהלכות והיא גם אמרה שאין סיכוי שהם בכלל יבינו למה בעיני זה לא כשר למרות שברור שאני צודקת.

אז זה היה הפתרון הכי פשוט בשבילי באותו רגע, וכמובן שהסתובבתי עם הצלחת בין כולם (היה גם אוכל מקייטרינג שאותו כן אכלתי) דאגתי לא להסתובב עם צלחת ריקה אבל גם לא מלאה באופן חשוד. דווקא זה לא היה כ"כ בעיה, וגם לא היה סיבה שיחשדו שאני לא מתכוונת לאכול. האישיו היה סביב האלכוהול כמו תמיד. אבל זה אני כבר רגילה שזה ההלם הקבוע כל פעם.

לק"י

לסרב לגמרי. אפשר למצוא תירוצים לפעמים.

אני גם לפעמים לוקחת ואחר כך זורקת...

לבין חברה שמחתנת ילד. אירוע שונה לגמרי בעיני, ובהתאמה גם הציפיה שתבואי.

וגם אם בשני המקרים רמת החברות חלשה עדיין יש הבדל בין להתחתן לבין לחתן ילד.

שתמיד אפשר לעשות מה שרוצים גם בתפקידים בכירים

זה לא תלוי בתפקיד אלא בתפיסת חיים

האם החברה מנהלת אותך או את

זה לא נכון להגיד אני יכולה לעשות מה שבא לי.

כלומר כן, אפשר, אבל יש לזה מחיר.

אם יש לי קליקה טובה עם האנשים שאיתי, זה משפיע על קידום ועל קשרים בהמשך שהם שווים הרבה יותר מעוד 200 שקלים הוצאה חד פעמית.

אנשים שרואים רק את עצמם, את האינטרסים שלהם ואת מה שחשוב להם, בסוף מוצאים את עצמם מתמודדים לבד.

אולי מיעוטם גם מצליחים, אבל אין ספק שהשתלבות בתרבות ארגונית זה כלי חזק שמביא תועלת בפיתוח קריירה.

בשביל להשתלב טוב, צריך לדעת מתי ואיך לעשות דברים, במיוחד ככל שהפער התרבותי גדול ממילא, זה חלק מניהול עצמי.

גמישות היא לא תכונה רעה.

בעיני להוציא על מתנה עוד 200 על מה שתכננתי כדי לעמוד בציפיות, זה ממש סבבה.

חוסר ניהול עצמי זה כשמישהו מחליט בשבילי.

לא כשהוא אומר לי מה הציפייה שלו ואני מחליטה אם להענות לציפייה או לא.

שהשתלבות וקשרים לא נבנים מיישור קו עם מדיניות חברתית

אלא

מיכולות תקשורת (אישית ומקצועית) מפותחות ויכולת ביצועית טובה

אבל לשפר יכולות תקשורת לרמה מקסימלית דורש הרבה יותר אנרגיה מאשר יישור קו עם מדיניות חברתית.

לגבי יכולת ביצועית, לא מסכימה. חוץ ממנהל ישיר אנשים מודדים אחד את השני לפי שאיך שהם נתפסים אחד בעיני השני ולא לפי באמת המקצועיות שלהם.

יש אנשים שנתפסים כטאלנטים בעיני אחרים כשמבחינה מקצועית הם ממש לא משהו מיוחד,

ויש אנשים שנתפסים כבינוניים למרות שמבחינה מקצועית הם מעולים, כי הם לא משקיעים בפוליטיקה ארגונית.

(אצלנו אני במקרה חשופה לסקרי עמיתים אז רואים את הפער בין איך המנהל הישיר תופס אותך לעומת העמיתים)

העניין הוא שגם למנהל ישיר חשוב התדמית ולא רק הביצוע.

לצורך העניין שלא יהיה תיאורטי מדי,

המנהל הישיר שלי סומך עלי ב100% שאני עושה את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, אבל חשוב לו גם שגם אחרים ירגישו את זה (סוג של נותנת שירות לכל המחלקות)

אז חשוב לו שאהיה זמינה לטלפונים גם בשעות פחות נוחות רק בשביל ההרגשה שלהם ולא כי באמת יש עניין לפתור בשעות האלו.

אז במקום לענות הרבה לטלפונים בשעות לא נוחות, יותר קל לענות מעט ולנפח את זה הרבה או למסמס איכשהו.

היום למשל בדיוק יזמתי שיחה עם מנהל מחלקה בלי שהיה לי מידע אמיתי לעזור לו (כלומר יכולת ביצועית לא מרשימה)

רק בגלל שהרגשתי שהנושא הזה הולך להתפוצץ בישיבת הנהלה מתישהו והיה חשוב לי שישמע ממני על אופן הטיפול למרות שלא היו תוצאות משביעות רצון, זה הרגיע אותו וגייסתי אותו לצד שלי וחלק מזה יותר קל לעשות כשאין מוקשים מיותרים באוויר. לא על כמה מקובל לתת לאירוע ולא על דעות פוליטיות ולא על איך מנצלים את שעות ארח"צ ולא כל מיני דברים שמעמיקים פערים תרבותיים ותיוגים סתם.

לי יש יכולות תקשורת טובות ורוב הארגון חשוף לטיב העבודה שלי

ככה שאלה הגורמים הישירים להתקדמות שלי

וזה קורה למרות שאני אנטי בכל הקשור להשתלבות חברתית שדורשת ממני התאמות כלשהן

אגב ליזום שיחה שאין בה משהו משמעותי מלבד להרגיע אתת הרוחות או למנוע אותם זו יכולה להיות יכולת ביצועית טובה 

אני מסתכלת על עובדים בכירים אחרים

כולם עם יכולות תקשורת גבוהות ויכולת ביצועית גבוהה

ככה שגם למישהו קשה להגיע לזה וחושב שהשתלבות חברתית תהווה קיצור דרך

נראה לי שהוא טועה

יחד עם פערים תרבותיים קטנים ממילא.

כמה מנהלים אצלכם ההתנהלות שלהם שונה מהותית מהתרבות הארגונית הכללית?

כשיש פערים קטנים זה לא האתגר.

כשיש פערים גדולים, אפשר לתקשר את כולם, ואפשר להתיישר עם מה שלא שווה את האנרגיה של הדברור.

אצלנו כל המנהלים מגיעים יותר לאירועי חברה או אירועים משפחתיים מחתונות ועד הלוויות גם כשהטרחה היא גדולה אבל זה אירועים בסגנון שלהם אז אין פה איזה קונפליקט שהם מתמודדים איתו.

אבל למשל אם רוב המנהלים אצלנו הם גברים שהאשה שלהם היא זאת שלוקחת על עצמה את גידול הילדים, (מורות או עובדות משרה חלקית) אז הם לא מרגישים את הפער למשל של להגיע לאירוע חברה בחופש הגדול.

אני כבין הנשים היחידות בצוות הניהול (והאמא היחידה)

אולי יכולה לתקשר את זה נכון ולצאת בסדר בלי עיקום אף ובלי לגרוע את מקומי ממוקד ההשפעה סביב שולחן ההנהלה, מבחינתי זה ידרוש תמרון לא פשוט.

כבר יותר קל למצוא סידור לילדים ולהיות שם נוכחת פיזית ולא להזכיר בכלל את הנושא של החופש הגדול.

(ובטח לא את עניין המילואים שכבר נכוויתי מזה)

הבדל גדול בין אירוע חברה להשתתפות באירוע שעובד עושה

מסכימה איתך שלנשים יש יותר קשיי נוכחות שגברים לא חווים

לכן יש הרבה יותר גברים במשרות ניהוליות

אני אגב לא חווה את הקשיים הללו כי בעלי מאד נוכח בבית וזה גם פרמטר שעזר לי בהתקדמות בעבודה 

המנהלים האחרים אני רואה התנהלויות מגוונות

לא יודעת כמה הם משתתפים באירועים כי כאמור אני לא משתתפת

אבל כן רואה שהערכה וקידום בארגון קורים רק ע"ס עניינים מקצועיים ולא לפי עניינים חברתיים

אצלנו לפחות

לחתונה של בני דודים 150-250

אנחנו קונים מתנה משותפת כל האחים, כל אחד מביא מקסימום 150 ש"ח.

אין לי אפשרות כלכלית ליותר מזה.

ואמא שלי שאלה אם אני רוצה שהיא תוסיף לי ואשים גם אלף.

העדפתי שלא.

כי מה? כל החיים אשווה את עצמי לאחים שלי? ב"ה אלף פעם שיש להם יכולת כלכלית, לי אין אלף שקל לשים לארוע של אחי...

(חוץ מזה שההורים שלמו את הארוע, לא הוא)

ככה אני מרגישה בנח לשים כמה שאני יכולה, אולי קצת יותר. 

אבל אם הייתי שמה לחתונה אלף, לברית הייתי צריכה לשים 500, לא? מעדיפה להתחיל בקטן...

(מידי פעם כשיש מעשרות אני נותנת "לכבוד החג", אבל ממש לא משהו קבוע)

אנחנו בהחלט מביטים מתנות

500?? ליחיד וודאי שלא, אולי לזוג

כן, "הדתיים האלו" משלמים פחות, אז מה? זה לא גורע מערכם, הם מבינים שזה עניין של מנטליות

לא פחות

לפי מה שתיארת

פחות מתחברת לאירועים המוניים ולא הולכת לחתונות של ילדים של קולגות

הולכת רק לאירועים של אנשים קרובים ממש

וגם כשהולכת אני לא נותנת מה שמקובל אלא מה שאני רוצה

לרוב זה יהיה סכום קטן אלא אם קבלתי לאירוע שלי סכום יותר גדול אז אני משווה

קיבלתי החלטה, שאני לא מגיעה לחתונות שבהן אני לא מתרגשת בחופה.

כלומר- אם אין לי קשר קרוב לחתן וכלה, אני מרגישה מיותרת שם.

ולכן, במצבך- פשוט לא הייתי הולכת.

(ואני חושבת שכל השיח למעלה מראה כמה מרחק יש בין תפיסות העולם. יש תפיסת עולם שהיא בהכללה יותר אשכנזית, שההורים חוסכים לחתונה מהרגע שהילד נולד- ומשם מממנים את האירוע. ואז כשהולכים לחתונה אחרת, מביאים מתנה/צ'ק לפי מה שמתאים למי שמביא. אמשיל לאירוח של משפחה לשבת- שברור שהצד המזמין מממן, והצד השני מביא מה שמתאים לו.

אבל יש גם תפיסת עולם שהיא בהכללה יותר ספרדית, שבה האירוע אמור להחזיר את עצמו. אומנם גדלתי בתפיסה האשכנזית, אבל עם השנים למדתי להכיר מקרוב את התפיסה השניה. ובה זה יכול ממש להעליב אם לא לפחות תכסה את המנה. אמשיל לפגישות עבודה שמתקיימת בבית קפה, שבה הנורמה אומרת ששני הצדדים ישלמו, אבל אז צד אחד קם והולך לפני ששילמו את החשבון.

נכון, זה אפשרי לעשות את זה. אבל צריך להבין שיש מי שחווה את זה כזלזול עמוק, התנהגות לא נורמטיבית וכאמירה שלא אכפת לך מהמארח (כי תקעת אותו עם חובות).

באינטואיציה שלי המזמינים מעוניינים בכך יותר מהמוזמנים... אבל אולי אני טועה...

לזמינים יש יותר אינטרס בקיום האירוע, אבל יש נורמה שבאירוע שלך אני אממן לך, ובאירוע שלי אתה תממן לי.

אז לכאורה זה מתקזז.

זה גם מסביר את הסיפורים על המחברות של הסבתות שהן היו רושמות איזה אורח הגיע וכמה כל אחד נתן.

זו לו התחשבנות מגוחכת על מתנות.

זו תפיסה בסיסית אחרת, שכל אחד מהאורחים אמור לקחת חלק בעלות של האירוע.

(מסייגת שלא גדלתי בגישה הזו, ואני לומדת אותה כאדם בוגר עם סקרנות אנתרופולוגית... אבל אצלי זה שחרר משהו ועזר לי להבין טוב יותר את הצד השני).

שהמחברות לא שייכות רק לסבתות

גם לנו יש כאלה מהחתונה והברית של הבן

וזה לא ככה בגלל שצריכים לממן לנו את האירוע (אעפ שקיבלנו מתנות בסדר גודל של רווח אפילו), זה כדי להחזיר למי שהגיע ולכבד אותו לפחות באותו מטבע. אף פעם לא פחות.

אגב זו לא רק תפיסה של סבתות. יש דיעה בהלכה שמתנה שניתנה לאירוע היא בגדר חוב של בעל האירוע כלפי הנותן

אני אגב בכלל הייתי בדיעה שאירוע מלא מוזמנים שלא קשורים כביכול הוא מיותר, עד שנתקלתי בחתונה שלי במוזמנים שהגיעו למרות שלא הוזמנו, ובכאלה שלא הוזמנו ואף נפגעו שהוא לא הוזמנו

ויש אנשים שאצלם השתתפות באירוע משפחתי של חבר קרוב/ חבר ילדות זה ברור מאליו והם שמחים להגיע לערב חברים שכזה, גם באיצטלה של אירוע, גם כשהם משלמים

עם מתנה היא חוב, לא הייתי רוצה לקבל מתנות...

אבל ממש מעניין להכיר דעות שונות. לא העליתי על דעתי שמחובתי להחזיר.

ולגבי המוזמנים שלא שייכים- אני מכירה את התפיסה הזו.

אני לא שותפה אליה. לא מעוניינת לערוך מפגש מחזור בשמחות שלי, ולא מעוניינת להיות באירועים שלא קרובים אלי אישית.

מקבלת שיש אנשים שונים ממני בתפיסה הזו, אבל שמחה מאוד שעוד לא נתקלתי במישהו שנעלב שלא הגעתי.

אבל בעיניי מין הנימוס להחזיר מתנה דומה

לא שאני מנהלת מחברת אבל זוכרת בערך אנשים שנתנו יותר ממה שאני רגילה כדי להחזיר להם יותר

הגיוני שיהיו אנשים שיעלבו (לי היו כבר כמה מקרים כי אני לא משתתפת ברוב האירועים)

זה לא אומר שצריך להגיע בגלל ההעלבות שלהם

זה רק אומר שהם לא יודעים לכבד רצון של אחרים 

מפגש חברים זה יותר עניין של ההורים האמת ולא אכפת לי שיזמינו. אני לא מחויבת להחזיר להם גם, זה בין ההורים שלי לבינם. מזמינים רק לחתונות של הילדים.

מאוד מאוד תלוי איזור, תלוי מגזר, תלוי מנטליות

איזור המרכז ולא דוסים (כלומר חילונים/דתיים לא דוסים) - אני לא שמה פחות מ350 וגם זה כי אני סטודנטית וזוג צעיר וכו. ולא, 350 זה לא מכסה את המנה אבל אני לא באה לכסות. (וגם לא ציפיתי שיכסו אצלי)

זוגות לא צעירים (נניח 35-40 ומעלה) שמים איזור ה1000-1500 (אבל לזוג)

דוסים דוסים - גם 200-300 זה סבבה ממה שמכירה (לאדם בודד)

אם באים משפחה שלמה זה כבר חישוב אחר

וכמובן תלוי קרבה

עוד משהו שחשוב להבין - אצל חילונים הרבה פעמים הזוג משלם מעצמו על כל האירוע, כלומר בלי עזרה של ההורים או עזרה מועטה, ולכן השאיפה הזאת "לכסות" (שאני לא מתחברת אליה). זה לא שההורים משלמים ואז יש להם יותר יכולת להוציא כסף מאשר לזוג מתוק בתחילת הקריירה.

ממה שמכירה אצל דתיים יותר מקובל שההורים מממנים את החתונה, לפעמים גם כל המתנות מגיעות רק לזוג וההורים משלמים את כל העלות.

וברוב האולמות הטובים במרכז (ואני לא מדברת על חוות רונית), המחירים לא נופלים מ400-450 למנה. וחוץ מזה יש את הצלם, מאפרת, די גיי וכו וכו.

זה לא אומר שאת צריכה לכסות. אבל אם שאלת כמה שמים - אז כן, יש קהילות שבהן זה המקובל

לק"י

הזוי...

טוב שאני לא גרה במרכז. לא שאני הולכת להרבה חתונות של אנשים לא דתיים. אבל גם אם כן, אני לא אשים 500-750.

ואני יודעת שהמבוגרים אצלינו במשפחה (אולי גם חלק מבני הדודים) גם יכולים לתת כמה מאות בחתונה במשפחה (לא יודעת מה עם חברים וכו'). ועדיין אני לא אוציא סכומים כאלו לחתונות לא קרובות.

(אנחנו ספרדים דתיים).

אח"כ אנשים מתבכיינים שהם לא גומרים את החודש

נצמדים לכללים שמישהו המציא בלי יכולת חשיבה עצמאית 

וחבל להכליל

אנחנו נותנים סכומים כאלה כזוג כי ככה אנחנו רואים לנכון. הכל לפי הקרבה. לפעמים גם יותר האמת אבל מבחינתנו זה בסדר ואת השיקולים הכלכליים שלנו אנחנו עושים מצוין.

זה שלא מדובר בסטנדרטים של אחרים לא אומר שזה ראוי לגנאי. או שאנחנו נצמדים לכללים שמישו אחר המציא. הראש שלנו עובד מעולה והחשיבה שלנו עצמאית  ב"ה,  זה פשוט סטנדרטים אחרים ואפשר להתייחס אליהם ככאלה ותו לא

שבאמת המחירים משוגעים

לפחות היו משאירים את המנה של הבורקס עם הרוטב פטריות

איך אהבתי אותה!!

לק"י

במקום כל מיני מנות מפונפנות, ועם פחות אפשרויות בחירה.

אני מגיעה מעולם האולמות של הדרום (עיר מסויימת), ששם תמיד היה בשפע ולא יקר יחסית....

האמת הצלחתי לשחזר בערך את הרוטב, אבל זה לא שאשב לאכול את זה באמצע שבוע חח

ונכון! את מי מעניין סיגר שקדי עגל או איזה פילו פרגיות? או מושט? רק בורקס!!! תוחזר עטרה ליושנה! 😂

וגם סיגרים ואגרולים בבופה זה הכי שווה...

(ובברית של הקטן באמת הזמנתי למנה ראשונה בורקסים😅).

המחירים היו נמוכים באיזה 70 ש"ח למנה (מדברת איתך על בדיקה באותם אולמות, כן?)

ושנתיים וחצי זה כלום

אז מן הסתם ב8 שנים זה עלה ממש…

וכן, זה חד-משמעית הזוי

אח שלי התחתן לפני שנתיים ואני לפני שש שנים

המחירים לא מתקרבים.. הבדל של כמעט מאה שקל למנה

הסטנדרט בתקופתינו היה 90-100

המחירים עלו..

זה גם תלוי באזור בארץ....

הצלחנו למצוא אולם שהסכים לשלם רק על שכירת המקום

והבאנו קייטרינג חיצוני -שהיה ממש איכותי וטעים אבל עסק שהיה פעיל בציבור החרדי וממש רצה להתפרסם גם בציבור הדת''ל אז הוא בעצם השתמש בנו ככלי פירסום ועשה לנו מחיר ממש טוב

וגם- בגלל 'החופה היתה בשעה מאוחרת וידענח שתהיה אקוכה

אז מלכתחילה לא היו 2 מנות

אלא סלטים וכו ומנה עיקרית

ידענו שאחרת רובה תזרק ממילא כי אנשים כבר יסעו

ואגב- נס שככה

כי גם בלי עוד מנה החתונה הסתימה מאוחררר

אז זה גם הוישל

אה ולחברים עישנו בלי מלצרים אלא בבופה

אבל אוכל סבבה

אבל אין להשיג היום ככה

אפילו באולמות הכי זולים ,  זה פי 3 ממה ששילמתם, בדיוק,שאלתי חברה שהבת שלה מתחתנת בקרוב מה טווח המחירים, היא אמרה ש 250- 280 למנה, באולמות רגילים באזור שלנו, אולמות שכולם פה מתחתנים בהם. ומדבר במשפחות ברוכות ילדים, הורים אנשי חינוך.

זה לשמור את כל הקרנות השתלמות לחתונות, ולהשתמש גם במתנות של האורחים( לפחות בחלקן). וחתונה זה לא רק עלות מנה, זה עוד הרבה הוצאות מסביב.

כשאני יודעת שאלו המחירים באולמות הרגילים, אני משתדלת לתת 250, לפחןת לכסות את המנה שלי.

מאז,שהתחתנתי( יותר מ 20 שנה) יש דיבורים של : צריך לשנות את הנורמות האלה.... אפילו הקורונה לא הצליחה לשנות אותן.

ו..עוד קרוב לעשור כשאני אחתן בעז''ה ילדים אז לא יודעת כבר לאן נגיע🫢🫢

בכל מקרה עניתי מספיק מה המקום שלי בעניין..

וכרגע עם כל הרצון לעזור לאנשים בהוצאות החתונה

אין לי יכולת

כי בשלב שהחיים דורשים גם ככה יותר צדי ויכולת העבודה שלי כרגע מוגבלת עם ההריונות הלידות התינוקות והמילואים

וכתבתי שיגיע גם שלב אחר

שמאמינה שכן אתן..

ושוב הכלל תאורטי פה אני מוכנה לשלם רק תזמינו אותי לאיזו חתונה

כבר שניםםם לא הייתי😂

עם מנה הרבה יותר זולה

מי שעושה חתונה עם מנה יקרה מעבר ליכולתו זה הבעיה שלו ולא של האורחים שלו

ויש יחידים ששמים ככה וי ששמים גם 200

לפי הכיס והקרבה של כל אחד

זוג צעיר שמתחתן, עושה חתונה מפונפנת שלא קרובה ולא תואמת לרמת חיים שלו ומצפה שהאורחים יממנו לו את החתונה ברף שהוא החליט.

פשוט הזוי.

ועוד באים בתלונות על זה שהאורחים העיזו לא לשים את עלות המנה...

סליחההה אתם מתחתנים ומבקשים שנבוא לשמוח אתכם.

אני מצידי בכייף הרבה יותר אשמח להישאר בבית בספה במזגן.....

ובאופן כללי התרבות הזאת שבאירועים מוציאים כל כך הרבה כסף על ערב שנגמר תוך כמה שעות.....

אני מסכימה איתך. בעיניי מי שמתחתן צריך לראות כמה בכללי עולה לו החתונה, ולהבין האם הוא עומד בזה…

בנוגע לחתונה מפונפנת - זה נכון, אבל גם הרבה מהחתונות המפונפנות הן עם הרבה פחות מוזמנים. אז כאילו, אם את שילמת חצי ממה שאני שילמתי על אדם אבל הזמנת פי 2 - יצא לנו אותו מחיר…

וככל שיותר דוסים בדרכ יש יותר משפחה ויותר מוזמנים (אולי אני טועה, אבל ממה שאני רואה בסביבה שלי ככה זה)

אני לא מסכימה עם התרבות ברעיון (בעצמי מעדות המזרח וחלק מהלופ הזה של הוצאות האירועים), אבל בפועל נגיד חברה מהעבודה שמתחתנת אני שמה 400. בת דודה שמתחתנת אז אשים 500, אם היא בת דודה קרובה אני יכולה לשים גם 600 … 

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

אני גם לפני לידה והבת שלי איתנו בחדר

וזה מאוד מבאס אותי ומלחיץ איך זה יהיה

נשמע ממש ממש קשוח הצפיפות 😓

אני מאמינה שמה ששלכם שלכם ובעזרת ה' תגיע דירה אפילו מוצלחת יותר

אבל האכזבה עכשיו הכי הכי מובנת בעולם

אולי כדאי לשנות משהו בדירה הנוכחית ?

שמונים מטר זה שלושה חדרי שינה? למה אין ארון בכל חדר? שולחן כתיבה להעביר לסלון? 

יש 2 ארונות בשני חדרים

בארון אחד אני שמה גם בגדים שלנו וגם של הקטנים ובחדר השני את הארון ילדים

אבל זה לא מספיק...

נמאס לי לגור ככה

כל הזמן עודדתי את עצמי  שזה זמני אבל עכשיו שהתקוה התנפצה לרסיסים קשה לי להכיל את זה.. 

ועוד האכזבה הזאת מול הפרצוף ועוד לפני לידה

איך אני מכירה את זה, זה רברים שיכולים למוטט אותי.

מצאתם קונה לדירה שלכם? כמה זמן פינוי?

אני מניחה שאתם בטח עוברים לדרום.

אם כן, הרבה יותר מרווח שם, ותשקלי שוב את עניין העבדה לדעתי

🩷🩷🩷

ממש לשבת ולקרוא כמה ה' הוא מדויק, ומכוון הכל הכל  כי טוב עבורינו.

ולא סתם זה התעכב עד שנמצא קונה לדירתכם, כי כנראה מלמעלה לא טוב לכם להיות בדירה ההיא- אולי השכניפ, אולי בעיות בצנרת, אולי ניצלתם ממשהו רע שיש שם.. מי יודע... אבל ממש להתחזק בזה שזה כנראה הכי טוב עבורכם ןבעז"ה בהמשך תגלו למה..

נשמע ממש ממש קשוח.

אין עוד אופציות של דירות באזור שלכם?

אני חושבת שאולי כדאי לכם לשקול לעבור לגור אפילו בשכירות בדירה גדולה ומרווחת באזור שאתם אוהבים.

ולחפש בנחת אחר הדירה המושלמת.

אבל זה מאד מורכב  כי הילדים יצטרכו לעבור מסגרות.. והם לא רוצים.. הם גם צד בעניין.

ב"ה הם ילדים חרוצים ויש להם מעמד טוב בחברה. קשה לי לחשוב שנצטרך לנתק אותם מכל הטוב הזה ואז הם יצטרכו להוכיח את עצמם בכיתה חדשה..

ועכשיו אני מבינה את הפסוק דאגה בלב איש ישיחנה.

אחרי ששיתפתי כאן וראיתי את התגובות  ממש ירדה לי אבן מהלב.

בינתיים אנחנו לא מוכרים את הדירה שלנו כי חוששים להשאר בלי דירה. מפחיד אותי לחשוב שנהיה ללא קורת גג עם תשעה ילדים..

שכירות לא באה בחשבון כי גם ככה קשה לנו לעבור, אז מעדיפים לעשות את זה פעם אחת ולתמיד ולעבור לדירה שלנו בע"ה.

אני משתדלת לחיות בהודיה  ולהודות על המתנות שיש לי ויש המון על מה להודות ב"ה!!!!!! אבל היום נשברתי. ואני נותנת לעצמי את המקום להתאבל ולכאוב..

שרצינו ממש דירה והיא נמכרה לפני שמכרנו. גם אני לא הייתי לוקחת את הסיכון לקנות בלי למכור. ממש מבינה אותך!

אבל, זה נשמע לי קשה עד בלתי אפשרי לגור כפי שאת גרים, אז במקומך הייתי מוכרת ועוברת בינתיים לשכירות עד שמוצאת בית שעונה על הציפיות שלי. בהצלחה!

ומאוד קשה לתזמן קניה מכירה באותו זמן. תחשבי על זה. 

כי את ההפרש שנצטרך להוסיף אנחנו מעדיפים לתת למשכנתא שניקח ..

וגם לעבור כמה פעמים דירה משכירות לקניה נראה לי קשוח מאד..

החלטתי שאני משחררת ממני נותנת להקב''ה לנהל את ההצגה.. הוא יודע שאין לנו מקום בבית ועשינו את כל ההשתדלות שאנחנו יכולים לעשות . מכאן ואילך זה שלו... שידאג לנו

בסיכון נמוך ולהרוויח עליו יפה.

אני באמת מבינה אותך אבל לדעתי כדאי לך לשקול זאת כי קשה לתזמן את הקניה מכירה לאותו זמן ואם כבר מצאתם קונה חבל לפספס זאת.. 

הנוכחית נניח לחצי שנה או שנה

ובזמן הזה תחפשו

אני זוכרת גם שנים של מצוקה אצלנו לפני שעברנו לבית גדול יותר, את ההרגשה הזו שאין לך אויר. יכולה רק לדמיין את הקושי שזה כבר היה בידיים שלך והופ.

אני יכולה לעודד אותך בדברי אמונה? כאחת שקוראת אותך מהצד, יותר קל לי לראות , שמה שקורה ברגע האחרון, זה מאוד שקוף שהוא לטובה, אמנם כמובן להכל יש יד מכוונת, אבל פה ממש אפשר לראות שזה טוויסט בעלילה ובעז"ה, יבוא משהו אחר שיותר טוב לכם, אני רק מאחלת לך שיגיע מהררררר ושתראו את הטוב שבזה ולא תצטרכו לחפש למה זה עדיף והיה שווה לחכות.

"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא"

קחי את המשפט הזה איתך בכל פעם שאת מתבאסת על הדירה שלבסוף נמכרה למישהו אחר.

לבורא ברוך הוא יש תוכנית אחרת בשבילכם ,וכנראה הרבה יותר טובה.

מבינה את הצער בבית קטן עם הרבה נפשות,זה באמת לא פשוט וקשוח!

אבל הכל זמני

וברגע שתשחררי את זה ותתני לבורא להוביל ולא דווקא להרגיש שאת שולטת במצב, הדברים מתבהרים ואת תיווכחי לראות את זה בעצמך.

בטוחה שתמצאי את הדירה שאתם חולמים עליה, וגם אם מחוץ לעיר, אולי זה לטובה (בטוח).

מאחלת לך לידה קלה, התאוששות מהירה

ובע"ה קניה של דירה מעולה ומתאימה לכם מכל הבחינות!

ככה השם רצה, יותר טוב לא תמצא ...

יותר טוב לא תצעק".

שזה גם לימוד סה"כ, 😜

אבל לפעמים אנחנו נכנסים לזה ואומרים לו- למה, תצעק תצעק, אולי בסוף תמצא גם משהו אחר/ נוסף. סתם מצחיק, אבל חיבוק על החוויה. הכי מתחברת ומזדהה וכואב שזה קורה לפני לידה. בע"ה שבקרוב תרגישו איך זה הוביל אתכם למקום מדוייק.

כי ככה ה' רצה

מאכזב

לרצות משהו

לקוות

לקבל אותו כמעט

ולהתבדות.

מותר להתאבל על החלום שהתנפץ, לתת לו מקום, להתבאס על תחושת ההחמצה, וכשתסיימו להתאבל, תזכרו שהכל משמים, מה ששלכם שלכם, ובע"ה תגיע אליכם הדירה הכי נכונה עבורכם.

ואולי זו הזדמנות שוה לדייק את החיפוש והצורך שלכם לאור מה שהיה, והתחושות שלך לגבי הניתוק ומעבר וכו'

לא יודעת אם יעזור אבל כשחיפשנו לשכור דירה הייתה דירה שממש אהבנו וכשרצינו לסגור הבעליפ אמרו שכבר נתפס.

בקיצור ניסינו להתעודד שמה ששלנו שלנו וממש יומיים אחרי ראינו את הדירה שלנו, שגם עלתה קצת פחות וגם ב"ה נפלנו על בעל בית מדהים ממש, אנחנו כבר חמש שנים כאן והחוזה הוא עד סוף שנה הבאה. משלמים כמעט את אותו המחיר ששילמנו כשהתחלנו, כנעט לא העלה לנו את המחיר. קיצור זה היה ממש מדוייק ולטובה.

אז מעודדת אותך שגם לכם זה יהיה לטובה ותראו ישועה בקרוב.

ובפן הפרקטי- ממה שאני קצת מבינה, המצב היום בשוק של דירות יד2 לא ככ מזהיר (אני ממש לא מבינה גדולה, כן? סתם מדברים שקצת קוראת) ולהצליח למכור ולקנות באותו זמן זה לקחת סיכון לעוד אכזבות כאלה לדעתי.

שווה לברר מול הבנק מה האופציות שלכם. יש אופציה שנקראית הלוואת גישור שבעצם נותנת את הכסף על הבית הקיים עד שיימכר, אולי יש אופציה למשכן מחדש את הבית הקיים עד למכירה שלו.. באמת שאני לא מבינה גדולה בכלל אבל אני חושבת שכדאי לפתוח את הראש לאופציות כאלה ולא להיות מקובעים לרעיון של מכירה מול קנייה כי זה עלול לגרור עוד הרבה תסכולים

עברתי עכשיו גם צער דומה בעניין

ופשוט הרגשתי שהשם רוצה שנרגיש מה זה שאין לו בית

אני לא אגולל את כל הסיפור כי זה באמת בלתי נגמר אבל מכיון ממש לא צפוי נושענו !!

וזה מה שאני רוצה לתת לך לדרך ישועת השם כהרף עין אבל ממש מממש.

תשבי עם עצמך ותקחי את כל הדאגה למקום של תפילה

תכתבי ממש מה את רוצה בבית

כמה חדרים.איך יראה המטבח ואיך השירותים

כל מה שבא לך מרמת המרפסת ועד הפרקט ממש לפרט וזהו להשליך על השם.אני יודעת כמה זה קשה תאמיני לי

אבל אנחנו אחראים רק על הרצון השם על הביצוע

מבטיחה לך עברתי את כל התיסכולים בעניין ההשתדלות היא לא רק בחיפוש דירה אלא בלהחזיק בראש מה אני רוצה ולתת להשם הזדמנות להושיע אותי...

שתהיה לך לידה קלה ויציאה אל המרחב בקלות !

היום זה ההילולא של רבי מאיר בעל הנס ואת בקרוס חוזרת לפה לספר לנו את הנס

ממש עכשיו הדלקתי נר והתפללתי שניוושע בקרוב.

וביקשתי גם שה' יתן לי כח להתמודד עם האכזבה העמוקה הזו. כי היו הרבה פלוסים בדירה ההיא.. המחיר היה נמוך משמעותית מכל הדירות האחרות, והדירה היתה  בבנין מולנו  וכבר תכננתי איזה שיפוץ נעשה ואיזה הרווחה תהיה לנו שם.

כל השנתיים האחרונות  לא התלוננתי על הדירה הקטנה כי ידעתי שזה זמני . עכשיו ממש מרגישה שהחלומות התנפצו לי בפנים.

לפני פסח ניסינו להתחיל את התהליך של הקניה אבל בגלל שלא היה לנו אפשרות להתחייב על סכום גדול מראש לא עשינו את החוזה.

ויש פה עוד ענין כואב שמישהו שידע שאנו רוצים לקנות את הדירה הזו - תיווך את הדירה הזו למישהו אחר.. וזה הדבר שהכי שבר אותי בסיפור הזה..

מתפללת שה' יתן לי כח להתמודד עם זה כי אני עדיין מרגישה שקשה לי.

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

אני מאוד ממליצה

ממש כיף שם

ויש דברים טעימים לקנות

רק שביום שישי עמוס מאוד

סתם שתדעי, לי קשה להנות כשיש ממש עומס. אבל זה גם חוויה לראות

בירושלים יש את יער ירושלים ואת עמק הצבאים, למשל. אפשר להביא אתכם משחק קופסה וקצת אוכל כדי שיהיה מעניין. ופשוט לטייל קצת, לנשום את האוויר הצלול, לפטפט בנחת ובלי הפרעות...

(למרות שאני ירושלמית מעולם לא הייתי בשוק מחנה יהודה🤭 מלבד לחלוף על פניו באוטובוס. אני יודעת שהוא יהיה מדי מציף חושים בשבילי...)

העניין שאני חייבת לשלב משהו טעים חח

אז אולי באמת טבע יפה בשילוב של משהו כשר לקנות

אני פשוט לא בקטע להביא מהבית

אשמח להמלצות בכל איזור המרכז וירושלים

אפשר לקנות כיבוד לדייט שלכם+ אולי דברים שווים לשבת (מאפה/ ממתק/ פירות)

ואז להיות בדייט

ולחזור הבייתה 

ולקנות ואז לאכול בטבע.

או לטייל קצת בטבע, ואז ללכת למסעדה.

ויש שם בית קפה קפית. או קפה אלה ממול ברחוב הרצוג.(2 הבנתי קפה האלה בהכשר רבנות, לא מהדרין).

בתחנת דלק מחוץ לגן הבוטני יש פיצה הוט מהדרין

שלטייל בשוק זה מעניין.

לעשות קניות זה סידורים זה לא חופש.

כאילו, אפשר לעשות את זה בחופש אבל לא נראה לי שזה כיף.

לדעתי לפחות.

ואם למישהי יש איך להאיר את עיניי, אז בכיף 😆

אני אוהבתת

זה לא הקניות אני יכולה לטייל בשוק ולא לקנות כלום

זה האווירה 

ומלא אנשים 

ומצברוח

זה בכל זאת לא אושר עד

יש שם חוויה די מיוחדת של טעמים, ריחות וצבעים

כמובן שמי שרגיל לזה זה לא מעניין

רק המחשבה על זה עושה לי רע, ויש לי חברות שזה בילוי יום שישי מבחינתן

מחנה יהודה מן הסתם צפוף ודחוס ולא כזה אפר לדבר..

תכלס הייתי מתפנקת בכמה דברים לפיקניק כייפי ויוצאת לאיזור הסטף או עין כרם או עין עוזי

הכל מלא פרחיםםםםם

ועוד שבוע שבועיים כבר יתחיל להתייבש...

אם יש ים באיזורכם לדעתי זה אחלה, עם איזה פיקניק באיזור, או אבטיח וגלידה מפנקת.

או מרחבים ירוקים פורחים, עדיין יחסית נעים והכל יפה בחוץ

עם נוף יפה?

או לעבור במאפייה ולקנות דברים טעימים ולרדת למעיין באיזור מגוריכם? אם זה ירושלים יש המון באיזור