גם אני צריכה לעשות שוב את הטבלה הזו, אילו מריבות הלכו פה עכשיו

אבל לא בעיה לצייר טבלה ביד... לכתוב כותרת יפה "טבלת האהבה", ולצייר טבלת ריבועים מתחת. אפשר לתת לילדים לקשט.

למילוי הטבלה אפשר להשתמש במדבקות בצורת לב או פשוט לצייר לבבות.

שאולי הנקודה על הלוח לא באמת משקפת אבל עמ"י באמת זקוק לנקודות זכות וישועות..

אז אמנם להמשיל כל מעשה טוב ללבנה זה דרך המשל,

אבל באמת שכל מצווה או התייחסות חיובית משפיע טוב על העולם גם אם זה לא בצורה של ניקוד בדף.

בסוף, הלוח זה רק תזכורת לדבר האמיתי.

אז לא משנה אם זה "תינוקי" החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" הוא חיוב אמיתי וגם הזכויות הן אמיתיות.

(לא משנה שבשנתיים האחרונות הן התבגרו כאילו עברו 5 שנים..)

ואצלכם באמת הילדים נדרשו לקפיצת התבגרות גדולה לאחרונה...❤️❤️

הבכורה בכל מקרה מהווה דוגמה אישית תמיד.

ככה חבורת הבנים שאחריה תידרש למנהיגות ודוגמה אישית.

אפשר להסביר להם בצורה בוגרת שהם גדולים וההתנהגות שלהם משפיעה על הקטנים לטוב ולרע, אז אמנם הם לא צריכים את המדבקה על הדף, אבל אם "תתני" להם מדבקה, זה יעודד את הקטנים לרצות גם מדבקות.

ואם זה לא עוזר, והם עדיין ציניים,

אפשר לעשות את הלוח רק לקטנים לא כולל בני המצווה ומעלה, אבל בכל מקרה לדבר עם הגדולים ולהסביר שנדרשת מהם התנהגות נאותה בחופש בלי קשר ללוח ניקוד.

יש כללים בבית והם צריכים להקפיד גם בשביל התנהלות תקינה של הבית, אחרת תהיה אווירה לא נעימה,

וגם זה מה שמצופה מהם כבני תורה (בדיוק כמו שמצופה מהם לקום בזמן לתפילה במניין כך מצופה מהם בן אדם לחברו)

וגם יש פה עניין של כיבוד הורים, אם אמא אומרת להפסיק מריבה או השתוללות, אז גם אם לא בא להם, הם לא יכולים להמשיך כשאת אומרת להם לא. גם אם השני לא נעלב וזה לא פוגע בו, לך זה עושה בלאגן בבית ואת לא יכולה לאפשר את זה ללא גבולות.

אני חושבת שלא שייך להוציא חלק מהילדים מהמבצע, כי אז יהיו כאלה שיאמרו שזה לא הוגן. דווקא לגדולה לא תהיה בעיה לשתף פעולה. הבנים באמת יסכימו בעיקרון שחשוב לשמור על אחווה, אבל בזמן אמת עלולים לשכוח מכל הבטחה... ודווקא הכי צינית זו המתבגרת הצעירה, בת 10.5

אבל באמת כדאי שננהל שיחה רצינית ואמיתית כזו עם כולם לפני שמתחילים מבצע כזה...

יש לי בת 11, אותה תופעה..

אם היא מבקשת משהו של "גדולים" אפשר להתנות את זה בנקודות.

למשל אם יש משהו שממילא לא אכפת לך לקנות לה לרגל הגיעה ל"גיל" בוגר יותר (בגד או ספר או קלמר/ בקבוק אישי מיוחד)

אז אפשר להמיר מדבקה לשווי כסף, למשל חצי שקל.

ואז 40 מדבקות זה 20 שקל והיא תקבל בקבוק, או 60 נקודות זה 30 שקל והיא תקבל ספר וכד'.

אפשר גם לשלב את זה בשיחה שהמדבקה היא סמלית בשביל החוויה ולא באמת הפרס, אלא כמו שהיא רוצה דברים של בוגרות, ככה מצופה ממנה להתנהגות בוגרת ושיתוף פעולה. (שיחה כזאת יכולה לענות על הצורך לא להרגיש שהיא משתתפת במבצע "תינוקי") הפרס הוא סתם בשביל הכיף על הדרך.

ככה השילוב בין שיחה בוגרת לבין מבצע ממשי, יכול להוות מענה לגיל שהיא בין ילדה שזקוקה לחיזוקים ממשיים, לבין מתבגרת שזקוקה למשמעות וחיזוק רוחני יותר.

עם החיזוק הרוחני...

אבל נראה לי שלא כדאי להבטיח לה פרסים אישיים, כי הרעיון הוא פרס משותף לכולם, לא?

אבל אולי אפשר למצוא פרס משותף שירתק אות במיוחד...

זה על אותו עיקרון.

עוד רעיון- פעם הייתי עושה להם חנות צלשים, הצבירה היא אישית ואז אפשר לקנות פרסים אישיים קטנים (מן הסתם ידבר לקטנים יותר)

וגם פרסים כמו פיצה משפחתית שקונים כולם ביחד (לא ביחס שווה, כלומר כל אחד שם כמה שיש לו..)

ואפילו היה אפשר לקנות ערב קומזיץ (שלא יצא לפועל)

וערב סרט עם פופקורן ולינה במרפסת. (כשהם היו קטנים יותר)

בקיצור אפשר לעשות צבירה אישית או משפחתית, תגמול אישי או משפחתי או משולב או כל מה שעובד לכם.. העיקר שיהיה דרבון וחוויה חיובית סביב העניין.

בהצלחה רבה!

ביעד האישי יש טבלה עם שמות וכל אחד שם לעצמו מדבקה.

ביעד המשפחתי סופרים נקודות ביחד.

אם ביעד האישי 10 נקודות יהיו ארטיק, 20 משחק וכו'

ביעד המשפחתי מסכמים את הנקודות של כולם וכשמגיעים ל100 מזמינים פיצה/עושים ערב סרט/קומזיץ או כל דבר אחר..

ניצול של נקודות באישי לא מוחק אותן מהיעד המשפחתי.

ככה יש לכל אחד אינטרס אישי להתקדם וגם לכולם ביחד.

מה שחשוב לשים לב זה שההגדרה של על מה מקבלים מדבקה היא חיובית.

אני ראיתי שאם יש הגדרה שלילית (לדוגמה לא רבים) אז קשה מאוד לשים לה לזה ולתת נקודות. זה קצת אמורפי (מתי לא רבים?).

אפשר לתת נקודה על משחק משותף שנגמר בטוב. אפשר לתת נקודה על מריבה שהופסקה בפעם הראשונה שאנא העירה, אפשר לתת נקודה על עזרה לאחד האחים.. להגדיר מה כן רצוי שיהיה ביניהם, ולא איזה התנהגות פסולה את רוצה להפסיק.

אבל שלא יקבלו רק נקודות אם התחילו מריבה והפסיקו אותה.

שכן תהיה אפשרות גם לקבל נקודה על זה שלא רבו בכלל במשך פרק זמן מסוים (משחק שמשחקים ביחד בלי לריב. בוקר בלי מריבות. וכדו'... אולי גם את זה כדאי לנסח בניסוח חיובי - לא 'בלי מריבות' אלא 'באווירה נעימה/טובה').

כלומר הניסוח כאן כן קצת שלילי אבל זה כן נותן להם הגדרה מה כן...

ואני גם אוהבת לפעמים להפציע אוצם באמצע משחק לפני שמתחילה מריבה ואז זה מעודד אותם להמשיך ככה עוד

משחק מסלול שיתופי (הכי פשוט שיש), שהמטרה של כולם להגיע לסוף ביחד. במהלך המסלול יש משבצות שאם "נופלים" עליהן צריך לעשות משהו טוב בשביל אחד המשתתפים האחרים (חיבוק, נשיקה, להביא לו כוס מים וכו'). בהמשך השנים המצאתי עוד כמה משחקים בסגנון לפי חגים/פרשות שבוע.

בכל אופן, אפשר לקנות כל מיני משחקים שיתופיים שיש (כמו הכבאים באים), וזה יעצים את הקשר. זה פשוט רעיון קל יותר מחדר בריחה - שזה רעיון מהמם! אבל קשה לביצוע וחד פעמי...

ובאמת כדאי לעבוד על זה כשהם בגילאים האלה, וטרם הגיעו לציניות של גיל ההתבגרות...

פנדמיק, האי הנעלם - מתאימים לגילאי 10 ומעלה (לפעמים אפילו מוקדם יותר, תלוי ילד), מתאימים גם למבוגרים

אפיה ביחד, או שכל אחד מכין משהו בנפרד לארוחה משותפת ומכבד את האחרים במה שהוא הכין

חפש את המטמון

משחק החיצים (עם גירים)

לכתוב מכתבים וברכות לכל אחד מהמשפחה (אני חושבת שחשובה פה הדוגמה אישית ולכן מכניסה גם אבא ואמא)- אפשר לעשות לכבוד שבת.

באופן כללי כל יציאה מהשגרה, אם זה פיקניק או מעיין או כל דבר כזה גורם להם להנות ביחד.

רק אומרת שגיל 6, 8 זה גיל קלאסי של פיתוח נפרדות וגיבוש אישיות אז בעיקרון זה ממש בסדר שהם לא משחקים כל היום ביחד, זה בדיוק השלב ולא מעיד שמשהו בקשר שלהם לא בסדר.

לגבי בת ה3, חשוב להסביר ולתמלל את מה שהיא עושה/ מרגישה כדי שעם הזמן הגדולים ידעו איך לגרום לה להצטרף בלי לפרק.

למשל כשהיא מפרקת אפשר להנחות את הגדולים להציע לה להצטרף, אבל עם גבולות.

נגיד את רוצה לשחק איתי? אז קחי את המגנט הזה ושימי פה.. כל הכבוד!

נגיד השבת בן ה4 שלי השתגע בארוחה והחליט שזה ממש המקום והזמן לשחק ברובה חיצים לעבר השולחן והסובבים,

הבן שלי (13) קלט שהקטן לא קשוב להצטרף אלינו יפה, אז הוא עלה לחדר והביא את הרובה חיצים שלו,

וככה הקטן עוד יותר התלהב שמשתפים איתו פעולה, ואז הגדול "ברח" לקומה למעלה תוך כדי שהוא יורה לכיוון המדרגות, ואז הקטן רדף אחריו, ואז הוא העסיק אותו במלחמת חיצים בקומה למעלה כמה זמן ויכולנו להמשיך את הארוחה ברוגע, ואז אחרי כמה זמן הגדול אמר לקטן שאסור לרדת עם הרובה חיצים לקומה למטה,

והם ירדו בלי הרובים והקטן הצטרף רגוע לארוחה.

אז אמנם זה דוגמה די קיצונית, לא כל ילד יכול להוביל כזה מהלך, וגם הגדול הרבה יותר גדול מהגדולים שלך, אבל זה כן תהליך שהתחיל בגיל הרבה יותר צעיר שהתחיל רק מתמלול, אח"כ התקדמנו להעלאת פתרונות, ואח"כ השתדרג להסחות דעת, ואז לפתרונות מחוץ לקופסה. (התחיל עם אחותו שהייתה אז הקטנה והשתדרג עם הילד הבא)

אני חושבת שיש פה שני עניינים שכל אחד מהם דורש יחס אחר.

אחד זה הקושי למצוא תחומי עניין משותפים.

והשני זה מריבות תכופות בין הילדים.

לגבי תחומי עניין משותפים - זה באמת שלב של גילאים שנראה לי יותר מאתגר למצוא משהו שמתאים לכולם. במיוחד כשיש פה גם מינים שונים (אצלנו יש בן 9 ובן 6 שכן יש להם הרבה תחומי עניין משותפים. אבל בת ה-11 כבר מזמן עם תחומי עניין מאוד שונים משלהם. וגם הקטנה בת שנתיים לא ממש משתלבת איתם במשחקים...).

אני חושבת שזה לא בהכרח משהו שאפשר יותר מידי לשלוט בו.

זה כן נחמד למצוא מידי פעם פעילות משותפת שכן יכולה להתאים לכולם.

טיולים למקומות נחמדים זה בדרך כלל חוויה שמתאימה לכל המשפחה.

הכנת אוכל ביחד יכולה להיות גם מתאימה לשתף ילדים בגילאים שונים.

אולי גם יצירה משפחתית (נגיד שלט גדול לכבוד הקיץ, ואז הגדולה יכולה לכתוב משהו בגדול, האמצעי לקשט, והקטנה להדביק מדבקות).

לפעמים אפשר גם לעשות פעילות ספורטיבית ביחד.

וגם משחקי קופסא שיכולים להתאים לגילאים שונים (הקטנה יכולה להיות ביחד איתך, אצלנו זה לפעמים עובד).

אבל בסופו של דבר זה באמת הגיוני שלא כל פעילות תתאים לכולם, ושהם יצטרכו למצוא דרכים שונות להעסיק את עצמם לפי תחומי העניין שלהם.

לגבי מריבות תכופות -

קודם כל, אני מזדהה ממש.

ממה שאני שומעת, וגם קוראת פה בפורום, נשמע לי שבתקופה הזו יש הרבה יותר מריבות, ובכלל ילדים הפוכים, ברוב הבתים.

ותכלס, זה די מובן, אחרי מה שהילדים שלנו עברו בשבועות האחרונים.

אז קודם כל - פשוט לקחת נשימה עמוקה, ולהתפלל שנצליח לצלוח את התקופה הזו כמה שיותר בטוב, להגיב כמה שיותר נכון, ולעזור לילדים להתאפס על עצמם בחזרה...

וכמה דברים שבכל זאת עזרו לנו -

(אני כרגע עם שני האמצעיים בלי קייטנות, ביחד עם התינוק שגם איתנו. לקטנה יש קייטנה בגן, והגדולה בקייטנת אמהות. התחלנו ממש גרוע עם הרבה מריבות ובלגן, למרות שהם דווקא יודעים לשחק ממש טוב ביחד. אבל היום היה כבר הרבה יותר טוב, אז אני משתפת בכמה דברים שעשיתי שאני חושבת שעזרו לנו. בתקווה שזה יחזיק גם להמשך...).

- מסגרת ברורה.

אין לנו לו"ז קבוע לגמרי. אבל כן דיברנו ביחד על זמן שבו צריכים להיות מוכנים בבוקר. זמן מסך שאני מרשה לכל אחד, וברגע שנגמר אז מסיימים. זמן לימוד - ומה רוצים ללמוד בזמן הזה. אני הרגשתי שזה מאוד איפס אותם הוריד הרבה חיכוכים (זה כביכול לא דברים שקשורים למריבות ביניהם. אבל הוריד גם חיכוכים מולי, וגם נראה לי שאיפס אותם בכללי ועזר להוריד גם חיכוכים ביניהם).

- 'מבצע חופש' -

משהו שעשיתי גם בשנים קודמות, והם בקשו לחזור על זה שוב.

אני מצרפת תמונה כדי שיהיה יותר ברור.

ציירתי את זה על שני בריסטולים, שמתי בתוך ניילוניות, ותלינו על הדלת. ככה זה בעצם כמו לוח מחיק, וכל פעם כשמסיימים את הסיבוב - אפשר למחוק ולהתחיל מחדש.

באמצע אני כותבת את ההפתעה שנעשה כשהם יסיימו את כל הסיבוב (כל פעם משהו אחר. דברים שגם ככה הייתי עושה איתם בקייטנה, אבל ככה הם מרגישים שהם 'מרוויחים' את זה).

ואני כותבת שם כל דבר שאני רוצה לעודד - ויתורים והתגמשות, הקשבה לאמא, עזרה בבית, התארגנות בזמן בבוקר, ועוד...

בהצלחה רבה!🩷

היום הבנים ביקשו לאכול משהו קטן. הרשיתי להוציא מהמקפיא קופסא שיש בה חטיף פצפצי אורז. כל אחד הוציא קופסא אחרת (יש לנו בשני טעמים, והעדפות שונות ביניהם), הגדול החזיר את הקופסא אחר כך, והקטן לא החזיר. ביקשתי מהקטן להחזיר והוא התווכח איתי ('למה דווקא אני?'), אז החזרתי בעצמי, ואז כתבתי את זה שהגדול כן החזיר אחריו.

ואז הוא ממש נעלב שאותו לא כתבתי. הוא החליט שהוא כן מוכן להחזיר, וגילה שכבר החזרתי בעצמי. הצעתי לו לסדר משהו אחר כדי שאני אוכל לכתוב גם אותו, והוא לא היה מוכן (לא כי זה קשה). הוא רצה לכתוב בעצמו כאילו הוא סידר, ולזה לא הסכמתי (אמרתי שאם הוא כותב לעצמו משהו שהוא לא עשה, אני מוחקת את כל מה שכתבנו עד עכשיו ונצטרך להתחיל מהתחלה).

תוהה אם הייתי צריכה לעשות משהו אחרת. או שהוא פשוט צריך ללמוד מזה, וחלק מהלימוד זה גם התסכול שלו עכשיו....

שמנסים להנהיג משהו טוב, והוא בסוף נופל בגלל דברים שקשה לצפות מראש...

מקווה שתצליחו לצאת מהפלונטר...

לימוד על יושר,

על יגיעה,

על קבלת סמכות שאמא אמרה אז מבצעים מיד,

על לעמוד בזמנים, יש דברים שמפספסים אם לא מבצעים בזמן,

לימוד להתמודד עם תסכולים...

אל תהיי עם מצפון , ככה זה בחיים לא הכל דבש. וזה בדיוק ההזדמנות לרכוש כלים לחיים. 

אבל בינתיים אנחנו קצת תקועים.

הוא מחק את מה שכתבתי על אח שלו, ולא מוכן שאכתוב שוב אם אני לא כותבת גם עליו את זה שהוא רצה לסדר. בינתיים עשה מאז עוד דברים טובים שאפשר לכתוב, אבל אני אמרתי שאני מקפיאה את המבצע עד שאני אחליט מה עושים.

הוא עקשן ממש. ואני מתלבטת אם לצפות ממנו בסופו של דבר להבין שאין מצב לכתוב עליו משהו שהוא לא עשה, או ללמד אותו שגם אני מוכנה לפעמים להתגמש, ושהמטרה העיקרית שלי היא יצירת אווירה טובה ולעודד שותפות ועזרה, ואם הפעם אני אכתוב את הכוונה שלו למרות שהוא לא עשה בסוף, זה יותר ישיג את המטרה מאשר להמשיך להתווכח איתו...

להתגמש לא אומר לעשות נגד הרצון והאמונות שלך, וגם את זה הוא צריך ללמוד.

אולי צריך לשקף לו את זה..

הוא מספיק בוגר לדעתי כדי להבין את זה בשכל.. על הרגש כנראה צריך עוד לעזור לו ללמוד...

לק"י

אבל אולי להסביר שרצון זה חשוב, אבל צריך גם לבצע.

כי אם הוא עקשן, ובינתיים זה רק גורם לעצבים, אולי עדיף "לוותר".

או לכתוב במשבצת אחת שהוא רצה לעזור. ואם הוא מבצע עוד מעשה טוב, להוסיף באותה משבצת.

שמצד אחד יירגע, ומצד שני לא יקבל את הכל. כי בפועל הוא לא עשה משהו.

ובכלל, אי אפשר להשוות בין התנהגות של ילד בן 6 לבין התנהגות של ילד בן 9.

הייתי אומרת לו שהפעם הרצון נחשב, ולהבא הוא יבין שצריך גם לעשות ולא רק לרצות.

אני חושבת שממש חשוב פה לתמלל את המהלך שקרה.

ביקשתי להחזיר, לא החזרת, כשראית שאחיך קיבל מדבקה זה הזכיר לך לחזור בתשובה, אבל היה כבר מאוחר מדי כי אני כבר החזרתי כי שכחתי שלפעמים לילדים קשה ואח"כ הם חוזרים בתשובה.

אז אתה תזכור לפעם הבאה לעשות מיד כשאומרים, ואני אזכור לפעם הבאה שאולי אפשר לחכות ולראות אם אתה מצליח להתגבר.

(אם הוא מקבל את זה אפשר להרחיב שלידה שהרבה זמן בחוץ נמסה ואי אפשר לחכות, אסל יש דברים שאפשר. וזה באמת יזכיר גם לך לתת לו עוד הזדמנות כשמתאפשר.

אם זה מרגיע את הקטן, הייתי מדברת גם עם הגדול בנפרד ומעצימה אותו שהוא מיד עשה כי הוא גדול ובוגר ומבין, ומשמש דוגמה לאחיו הצעיר.

באמת בסוף דיברתי איתו, ראיתי שהוא לא מוכן לרדת מהעץ, אז דיברנו קצת על מה שקרה, על המטרה שלנו בחופש, על הכוונה שלו ועל החזרה בתשובה שלו שלא הצליחה הפעם לתקן את המעשה, והסברתי לו שהפעם אני מוכנה להתגמש ולכתוב גם גם את הכוונה שלו. (וגם הסברתי שבהמשך לא נוכל לכתוב כל פעם רק רצונות, אם בסוף הם לא הופכים למעשים. למרות שהרצון הוא באמת חשוב).

בסופו של דבר נראה לי שהיה פה לימוד חשוב בשבילו, גם אם בסוף 'נכנעתי' לדרישה שלו.

ותודה לכל מי שהגיבה לי. עזרתן לי בחשיבה❤️

וואו, תודה רבה על הפירוט, וגם לכל מי שהשתתפה בדיון שהתפתח אחרי כן.

כיף שיש עם מי להתייעץ ושאפשר גם ללמוד מניסיון של אמהות משקיעניות וחכמות אחרות.

לוקחת אתי רעיונות ותובנות מקסימים וחשובים. ומתפללת שנצליח!

(רוצה לשתף אתכן במשהו קטנטן.

אחרי הפעם האחת הזו שביקשתי מהם לקראת צאת שבת לומר דברים טובים אחד על השני, ביום ראשון או שני פתאום הבן שלי אמר לקטנה בלי קשר לכלום (שניהם ישבו ואכלו): את חמודה! והיא ענתה לו: אני באמת חמודה. אתה חמוד!

וזה היה ממש מתוק, והוא גם ידע להסביר לי בעצמו במפורש, שהוא אמר את זה בגלל מה שעשינו בשבת.

אז אפילו דבר כזה קטן ופשוט יכול ממש להועיל.)

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

רציתי לכתוב מה קרה שהפורום כל כך שקט

עד שהבנתי שיש מלא שרשורים שהוא מסרב להראות לי אותם

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

מה עושים שם אבל? מדברים?

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

זה הריון ראשון ואני קצת בלחץ

הייתי בטוחה שעד כה אני כבר אלד מזמןן

לק"י

עושים מוניטור, שתן ולח"ד אצל האחיות.

ואז עוברים לרופא, הוא עובר על המוניטור ועושה אול'. יש רופאים שמציעים לבדוק פתיחה/ אורך צוואר הרחם. אני אישית מסרבת כשאין סיבה אמיתית.