ומציבה גבולות.
זה הולך בערך ככה:
עם מי דיברת?
את רוצה לדעת עם מי דיברתי?
כן
זה מסקרן אותך?
כן
אממ זה באמת מסקרן, כשקורה משהו סביבי ואני לא יודעת מהו, זה כמו ביצת הפתעה, זה כמו משלוח שהגיע בחבילה.
מעניין למה זה גורם לנו סקרנות. יש לך עוד דוגמאות לדברים שמסקרנים? לפעמים את מסתקרנת גם בגן? האם יש לך דברים אישיים שמסקרנים אחרים?
(ככל שהם יותר גדולים ככה יש להם דברים יותר אישיים)
למה אנחנו לא מספרים לאחרים הכל הכל? כי יש לנו דברים אישיים. ואנחנו מכבדים את המרחב של האחר ולומדים להתאפק.
זה קשה אבל
נכון זה קשה להתאפק כי אני מאוד מאוד סקרנית, אהל אני מבינה שזה משהו אישי ולא חייבים לספר דברים אישיים.
את יודעת למבוגרים גם יש הרבה תחומים שילדים ככך שהם גדלים הם יבינו יותר.
למשל מה?
למשל נגזרת של פונקציה. את רוצה שאת אסביר לך מהי נזרת של פונקציה ואיך מחשבים אותה?
אה.. לא? אה.. כי זה דברים של מבוגרים וכשהיא מבוגרת אז תלמדי אותם.
הייתה לי עכשיו שיחה שהיא אישית/ של מבוגרים ולכן אין טעם שאספר לך מי התקשר.
אני מבינה מאוד את הסקרנות, ובכל זאת לא מספרת.
אבל אשמח לחלוק איתך מחשבה אחרת.
את רוצה לשמוע מה קרה לי הבוקר?
זה רק דוגמה, לפעמים אחרי שני משפטים ממצים, לפעמים לא מרפים, לא להיבהל מהחטטנות או מההתעקשות, הם ילדים והם עדיין לומדים א העולם. זה בדיוק תפקידנו ללמד אותם. הכל טוב.
אם יש ילד שחודר למרחב האישי באופן מוגזם אפשר לעבוד על זה (וגם כדאי להבין אם זה יושב על כיוון חרדתי או חוסר ביטחון)
אבל אם זה משהו טבעי של ילדים אז לנסות לקחת את זה ברוח טובה ולהבין שזה בדיוק התפקיד שלנו ללמד אותם את רזי החיים.. כלומר לא לקחת את זה אישית, הם שאלו אותי וזה מעצבן אותי כי אני לא חייבת להם תשובות,
אלא לנטרל את העובדה שזה הופנה כלפי, וחהסתכל על זה מלמעלה,
הם חופרים לאדם בנושא שלא עניינם/ הם לא יבינו, זה גורם לאותו אדם חוסר נוחות
אני אמא שלהם, ולכן מתפקידי ללמד אותם אץ ההתנהלות הבריאה.
ואז לנצל את הסיטואציה/ לרשום לי בצד להזדמנות אחרת, על מנת ללמד אותם כישורי חיים בהקשר הזה.
התייעצת עם יועצת הנקה?
