כי היא יכולה חלילה לחצות גבולות אדומים יותר, ככל שאת רק תשתקי ולא תגיבי.

היא תנסה להזמין אותך למלחמה, והיא עלולה להיות בוטה יותר.

הייתי מגיבה לה בסגנון: "זאת הפעם האחרונה שאת מדברת אליי ככה", לא מוסיפה מילה נוספת

ונותנת לה עונש חריף.

היא רוצה שאת תתני לה קונטרה. היא לא רוצה לעשות את כל התהליך רק עם עצמה (זאת דעתי)
היא משוועת להדרכה. לגבול. לדעת איפה אמא עומדת לנוכח ההתפרעות הזאת שלי.

ברגע שאת נעלמת, היא חווה עוד יותר מצוקה, ועוד יותר רצון להילחם.

להגיד לה בפירוש "הזהרתי אותך שלא מדברים ככה לאמא", ושוב לא להוסיף על זה, ושוב עונש.

ככה עד שהיא לא תעז להוציא מילים כאלה כלפייך.

סליחה שאני אומרת לך את זה בדוגרי,

אבל זה שאת שותקת זה כי זה (באופן מסוים) יותר קל.

את צריכה להתעמת איתה- בשבילה. להראות לה מחדש את ההיררכיה. אלייך לא מדברים בחוסר כבוד ויהי מה. ממש להיות נכונה לשלם מחיר של בכי ממושך, או חוסר עזרה מצדה, או איזו סצנה שלא תעשה.

זה אך ורק בשבילה!

יש לי חברה שכששמעתי איך היא דברת לאמא שלה הזדעזעתי. 

כששאלתי אותה איך היא מעזה, היא אמרה שלאמא שלה כאילו לא אכפ לשמוע מילים כאלו.

סיפרה שבילדות הייתה שוברת חלונות במכוון- כדי שאמא שלה תעניש אותה.

היא ייחלה לעונש. היא לא רצתה לגדול פרא.

שהיא לא בסדר והיא מבקשת סליחה. בעיני צריך לא להיגרר לזה, וכן, אפשר מידי פעם להגיד משהו שיהיה ברור שזה לא במקום בכלל אבל לא להיכנס למלחמה על זה.

לריב על זה, בעיני, לוקח את זה למקום שנותן חשיבות חסרת פרופורציות למה שהילדה אומרת, ואם האמא בטוחה בעצמה שככה לא מדברים אבל מובילה את הסיטואציה לא בתור קרב מי תמצמץ ראשונה- המסר יחלחל באופן שהרבה יותר מכבד את אמא. 

אני קובעת לה.

קובעת מהם גבולות הגזרה, קובעת את ההיררכיה, קובעת מה יקרה אם הגבול יחצה.

ריב זה בין שווים, ואין פה שיוויון.

ניכר שהבת אינטליגנטית ועם בסיס טוב מאוד.

רק להציב גבול חזק לטובתה, ואנע גטוחה שהיא תקלוט ותפנים

היא כבר די גדולה ותיכף זה לא יהיה רלוונטי.

ממה שאני רואה סביבי, גם אחים וגם חברות - מי שלא מציבים לו גבול בגיל הזה, זה רק יחמיר.

העובדה שהיא מבינה מעולה שזה לא בסדר (מתנצלת וכו) עוד יותר מדגישה את זה שהיא צריכה להבין שזה מעשה שלא יעשה. לא בגיל 11 ולא בגיל 31.

אומרת בכאב כי יש לי אח מבוגר שמסוגל לצעוק על אבא שלי ואבא שלי ממש מתכווץ לידו. וחוץ מזה - הוא סבבה לגמרי. אבל ההתנהגות הזאת פשוט מזעזעת ובעיניי מראה על רבדים מאד רקובים ביחסים הבינאישיים ובכבוד לזולת (בין אם מדובר בהורה ובין אם לא).

אני חושבת שכן צריך להעמיד במקום. אמרת שאת עונה לה בשקט ובהגיון וזה לא עוזר ורק התעלמות עוזרת - לדעתי היא אמנם לא במצב למענה בשקט ובהגיון אבל, גם לא להתעלמות. כן להגיד - אני לא מוכנה לשמוע אותך צועקת, בטח לא עליי. ולשלוח לחדר נראה לי תגובה די מינימלית.. ואחכ היא באה להתנצל? אומרת שלא יכלה להתגבר על עצמה בתוך הכעס? זה בדיוק הגיל ללמוד שמותר האדם מהבהמה הוא שליטה עצמית. ועונשים מאד עוזרים להפנים את זה.. לדעתי בכל אופן.

לי יש ילד בגן שעכשיו בשלב כזה של תסכולים וצועק עליי אם הבאתי משהו לא כמו שרצה, והוא מקבל גערה בכל פעם. וברוררר שהוא ממש לא מקבל את הדבר שביקש עד שלא אשמע את זה בצורה מכבדת.

זה גילאים ממש שונים, אבל באמת בכל גיל שרלוונטי לחנך בו זה מתאים לדעתי.

ומגיל ההתבגרות הם נכנסים למקום שזה כבר פחות רלוונטי, ואז מי שהם זה מי שהם ישארו (אלא אם מבחירה יחליטו לעבוד על עצמם) 

מתבגר קלאסי, חכם ונבון וכו' (כמו התיאור של הבת שלך אבל זה לא רלוונטי)

עם התקפות עצבים יום יומיות אבל בחיים לא מתחצף, (כן מתעצבן עלינו ומגיב בעצבים, ובכעס ובתסכול אבל לא בחוצפה) פעם אחת בלבד אמר לבעלי "סתום" (עם שווא בסמך) ואני כל כך הזדעזעתי

ולא נרגעתי מזה במשך כמה שעות, והוא ראה בדיוק את הזעזוע שלי והפנים שזה משהו שבחיים לא יעשה, 

מאז לא חזר על זה כמובן ומאמינה שגם לא יעז לחזור. אז כן, מותר להיות מתבגר אבל יש קווים אדומים שאסור בחיים שיחצו

וחוצפה לאמא אסור אסור אסור שתעבור בשתיקה, כי כמו שכתבה @שוקולד פרה יש גם מבוגרים שמתחצפים להורים.

אם את תזדעזעי בעומק מהחוצפה שלה, היא גם תרגיש שזה קו אדום, הרי אם הייתה מכה אותך חלילה היית מגיבה בהלם

ולא נותנת לזה להמשיך אפילו לא שניה נכון? אז גם חוצפה לאמא זה קו שלא חוצים בחיים בחיים

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר