נתנו לחניכות שלנו את הקטע הזה בתור צ'ופר לערב ילדות, שווה לקרוא בימים אלה:
נסעתי פעם במכוניתי, ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה, תוך כדי נסיעה מהירה, ממש נס - ברגע האחרון הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורת ילדים (במקור זה פרחחים, אבל שינינו את זה כדי שזה יתאים..) שעמדו ושוחחו באמצע הסמטה וחסמו דרכי - בגופם. קול חריקת הבלמים, והעובדה שכמעט ונדרסו על-ידי, לא החרידו אותם. הם פיטפטו בשלהם. צפרתי עוד ועוד, והם בשאננותם, חשבתי ברוגזי - הכיצד? הרי כמעט נדרסו ממש, ועתה, הם שומעים את צפירותיי, ואף-על-פי-כן? לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש תשומת לב לנוכחותי ולצפירותיי, פנה אלי ואמר בביטול: "טוב, די, שמענו, שמענו!!" חמתי עלתה בי, הנשמע כדבר הזה? אדם עומד בפני אפשרות של מוות, ניצל בנס, שומע צפירות שנועדו להזיזו ממקומו לבל ידרס, - והוא עוד מגיב: "שמעתי, שמעתי..."
...מיד עולה בי הרהור שני - וכי אני טוב מהם, במה שונה התנהגותי מהתנהגותם? עומד אני בראש השנה, ביום הדין בו נחרץ גורלי - "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי באש, מי בחניקה, מי יטרף...?" שומע אני את צפירות השופר, הנועדות להזיז אותי ממקומו, ממעמדי, ממצבי - לקום, לפעול, לשנות, לרדת מהדרך בה אני עומד ומסתכן. 100 תקיעות צפירות אזהרה אני שומע ומה תגובתי במשך כל השנה שאחריה? לא, כלום! שמעתי, שמעתי את התקיעות. אפשר שאדון אחרי התפילה, איך היה התוקע, והאם התקיעות יצאו מוצלחות, להמשיך לעמוד באותה סמטה צרה במשך על השנה, לפטפט על דא ועל הא, ולא לחוש בסכנה, לא לזוז מהדרך, לא להינצל... ואולי... כן, אולי השנה אקשיב יותר לקולות השופר, לצפירות האזהרה... אזוז מאותה סמטה צרה, אתקדם הלאה! אעלה על דרך המלך!!! (מתוך אמונות)