לא שזה חשוב

..

שלא.

ומי שכותב שאין לו ספק שכן - לא היה מוכן להתערב על זה ולשים את הירושה שלו, אז ההתלהבות שלו היא רק על המקלדת.

גם אם זה לא יהיה בתוך ה120 שלי,

ואני ממש חושבת שכן, כי ההתקדמות בגאולה מטורפת בשנים האחרונות,

אבל נגיד שאתה לא חושב ככה - 

יהיה תחיית המתים.

ואני בכייף שמה את הירושה שלי.

וההיסטוריה מלאה במיליוני יהודים שהאמינו שהנה אוטוטו זה קורה, גם ר' עקיבא חשב שהנה מחר המשיח מגיע, וכבר עברו 2000 שנה וזה לא קרה.

2000 שנה זה לא קרה? לא שמעת על קיבוץ גלויות ועצמאות? עכשיו מה שנשאר זה שהעם ימנה מנהיג מבית דוד ותשהיה לו נבואה

אז אני עוד יותר לא מאמין שזה יקרה...

בניסים הרבה יותר קל לי להאמין.

רק שהם גם מתעקשים שיהיו יחד עם הגאולה זה מצעדי שפחות משום מה.

העם הולך לכיוון מסורתי ואי אפשר להכחיש. כמו שקמה המדינה גם היא תהפך בסוף לתורנית. עם שאחרי 2000 שנה חזר לארץ מסוגל לעשות הכל

השאלה היא מה הם חושבים

כתבתי לך שם כבר.

נקום כולנו בכל מקרה.

בהנחה ואתה משתדל לעשות את רצון השם ולא הגעת לדרגות חמורות שמורידות מעולם הבא.

קשה להגיע לשם.

ואם נקום לתחייה ואז נמות שוב ועדיין לא ייבנה?

לא המצאתי.

תלמד תדע.

תחית המתים תתרחש לאחר בנין בית המקדש.

בית המקדש השלישי לא יחרב.

פשוט.

לפי אחרים לא מתים אחרי התחיה

אחד מ13 עיקרי האמונה

אומרים פה שיהיה תחיית המתים וכולם יקומו ויראו

אז כנראה שכן.  (מקווה שאני ראוי לקום)

למה ללכת רחוק - אפילו את עבודת האדמה, וכל המצוות התלויות בארץ הנובעות בהמשך מעבודת האדמה, כבר כמעט אין יהודים (וחרדים בכלל לא) שעובדים בעצמם ולא מתבססים על עובדים זרים.  

עם הביקוש מתגבר גם ההצע.

כל הבונים חפשיים

ובנו בני נכר חומותייך

למילים הראשונות בפרשת תרומה:

אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. בגימ' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים:

ואומרים שאולי שני בתי המקדש נחרבו, כי גויים היו מעורבים באספקת חומרים ובבניה.

חירם מלך צור בראשון, הורדוס שהיה אדומי שהתגייר והעסיק מבני עמו וגם רומאים, בשני.  

(ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם – הורדוס, כמלך וסאל. מעמד זה הקנה לו ולממלכת יהודה אוטונומיה בנושאי פנים, אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ ובכלל – לרומא)

מצד שני מראה שהכותים ביקשו שותפות של ממש בבניה, ולא רק להיות פועלי בניין

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור