אז לא השגנו את המטרה.

משתמע שאת קודם כל צריכה לישון.

ברגע שאת תישני, תרגישי הרבה יותר בהירות בתוך הראש, תוכלי להגיב הרבה יותר מהראש ופחות מהבטן. זה פקטור משמעותי להתנהלות ביום- יום ולניהול הסיטואציות שהמציאות מביאה אלינו.

לפי הבנתי הבלתי מקצועית, אם תשני לידו, השינה שלו אמורה להתארך ולהעמיק ומסתדר לי בהיגיון שככל שהוא יחווה את זה יותר ככה הוא ירצה את זה ליותר זמן.

אז נכון שלתקופה (ובעיני צריך לקחת בחשבון שתקופה פירושה תקופה. זה יכול להיות גם עניין של כמה חודשים) את בעצם מוותרת על לישון במיטה שלך, מין הסתם בהתחלה תצטרכו את או בעלך לשכב לידו יותר שעות ואפילו לילות שלמים, אבל מאמינה שתוך שבוע- שבועיים, אם תתמידו, מרגע שהוא בטוח בזה שאתם לידו, וגם אם בא אליכם- מישהו מכם קם להמשיך לישון לידו, אז הוא יצטרך פחות ופחות לקום. ולכם יהיו כמה שעות שינה רצופות גם אם לא במיטה שלכם.

ככה עם הזמן אתם מבססים לו את הביטחון והיכולת לישון במיטה שלו לטווח יותר ויותר ארוך מתוך הלילה ואני מניחה שתראו שבמקביל יתאפשר לכם לעזוב אותו בלי שהוא יקפוץ מזה תוך רגע. עדיין, להתמיד, אם בא אליכם, לחזור לישון לידו.

קודם כל תשקמו את השינה של כולכם, אני מאמינה שזה גם יביא איתו בעתיד יותר עצמאות.

בעזרת ה', עוד כמה חודשים הוא יגדל עוד קצת, ויהיה אפשר להגיד לו אם הוא לא מצליח להירדם שוב בקלות, שומע חמודי, אני ממש עייפה וצריכה לישון גם כן, ואני ישנה פחות טוב כשאני לא במיטה שלי. אני אשב לידך עוד קצת אבל אם לא תירדם אני בכל זאת אלך לישון במיטה שלי. אני מבטיחה לך שאם תצטרך אותי למשהו דחוף, אם נגיד חלמת חלום לא נעים, או אתה לא מרגיש טוב, ברור שאני אבוא תוך רגע להיות איתך.

בקיצור, בעיני לישון לידו בהחלט אמור לעזור ללמד אותו לישון במיטה שלו.

בעניין הפרסים, אני לא חושבת שאת יכולה לתת פרס לפי מי שיותר או פחות צריך אותך. אפשר לתת פרס על התקדמות אישית רצויה.

צריך גם לזכור, אחים מאוד קנאים. תמיד רואים מתי השני קיבל והם לא (ושוכחים מתי הם קיבלו והאחרים לא). אין לי ניסיון בתאומים, אבל זה בטח עוד הרבה יותר נוכח וקשוח, כי אחים לא באותו גיל קל להגיד להם, כשאתה היית בגילו ככה אמרנו ועשינו גם לך, אבל כשהם באותו גיל זה מאוד עדין. צריך כל הזמן להנכיח את החוזקות של כל אחד אם עושים כאלה מבצעים של מטרות ופרסים, וצריך לשים לב שזה לא על צרכים או פעולות שבכלל לא בשליטתם.

אני מחזקת אותך מאוד להמשיך בחיפוש אחר הדרכה, כמו ששיתפת שכבר התנעת את זה, ואם לא יהיו פה המלצות על שם שאת שואלת לגביו, תבקשי מהמדריכה עצמה אם יש לה להפנות אותך לאנשים שהיו מרוצים מהשירות שלה (מקוה שבכלל מותר לה, אני בראש של בעלי מלאכה). או שתחפשי בעוד פלטפורמות תכנים שאפשר לקבל מהם מושג על המדריך/ה, או להסכים ליסוע קצת יותר רחוק לשם שיש עליו המלצות והסכמה.

בהצלחה רבה!

לק"י

אצלינו זו בת החמש שהיתה באה לידי מידי לילה כמעט (בנוסף לקטן שבן 2.9).

התחלנו מבצע- כל לילה שהיא ישנה במיטה שלה היא מקבלת נקודה. אחרי 6 נקודות מקבלת הפתעה.

אני כן נותנת לה נקודה גם אם היא באה לידי, אבל חזרה לישון במיטה שלה בשלב מסויים (כן הסברתי לה שהמטרה היא שהיא לא תבוא בכלל).

וב"ה זה עובד טוב.

כדי למנוע קנאה בין האחים, אפשר לעשות לכל תאום מבצע אחר לפי מה שהוא צריך (האמת שאם זה שישן יפה בלילה לא מביע צורך במתנה, הייתי מוותרת על זה, כי בסוף המטרה היא שילמדו לישון לבד, לא לקבל מתנות. אפשר לעודד אותו במילים).

למשל לבת שלי שסיימה כיתה א' עשיתי מבצע קריאה.

שאלתם אותו מה מפחיד אותו בלישון לבד?

ילד חם וחבקן שזקוק למגע והרגעה, וגם מפונק ודורש  והתרגל לזה 

נשמע שהיא מבינה וחוזרת לישון לבד במיטה שלה,

אצלנו הילד לא מוכן לישון בלעדינו ואנחנו מזיעים....מלהתעורר כל לילה כמה פעמים, הוא מתנגד לצאת מהחדר שלנו,

לשבת איתו\לישון לידו ועוד כשאנחנו יוצאים אחרי שעות שוב חוזר.

אשמח אם תגיבי לגבי זה?

או שבורכתם שהבת פשוט הולכת וישנה במיטה שלה לבד ואז זכיתם.

יש עוד מישהו שחווה את זה?

לק"י

וחוזרת לישון במיטה שלה.

או שמראש לא באה.

כנראה שלא היתה לה סיבה רצינית לבוא אלינו.

במקרה שלכם, אולי זה באמת לא הפתרון.

ניסיתם לשים לו מזרון על הרצפה לידכם?

בעיני זה עדיף מאשר שלא תשנו כל הלילה.

זו ילדה שיש לה את היכולת הרגשית אבל אין לה מספיק אומץ לנסות.

הנקודות עוזרות לה לבצע את המעבר הזה.

דומה מאוד לתהליך גמילה כשילד בשל לעשות בשירותים. רק חושש מהמעבר, הפרס מעודד אותו לנסות ולהעז ולעשות צעד צעד.

כשלילד אין יכולת פיזית/רגשית

שום פרס ושום עונש בעולם לא יעזרו.

ברור שיש ילדים כאלו, ויש ילדים עם רגרסיות. פשוט לא נלחמים בזה, מאפשרים להם את המענה שהם זקוקים לו. חלק מקבלים את זה במהלך היום, חלק מההורה השני, וחלק באים בלילה להורים..

אצלנו תמיד נתתי אפשרות לבוא למזרון. כל הילדים מיוזמתם הפסיקו לבוא בשלב מסויים, והרבה פעמים חזרו כשהיו חולים או בתקופות מאתגרות יותר.

למשל השנה הבן (4) כמעט וכבר לא בא בכלל, ומתחילת מלחמת עם כלביא בא קבוע וזה בסדר. הוא לא יישאר לישון לידי עד גיל 18. כשמרגיש שוב ביטחון לישון לילה שלם במיטה שלו הוא יעשה את זה בדיוק כמו שלושת אחיו הגדולים שהפסיקו לבוא מיוזמתם בשלב מסויים.

את רואה את זה גם אצלך, התאום שבא רק כי אח שלו בא, מצליח להתגבר באמצעות הפרס.

והתאום שלא בשל רגשית עדיין להפרדה לא מצליח.

הוא לא משגע אתכם, הוא זקוק לכם. זה שאת מחליטה לא לישון זו בחירה שלך לא שלו. אם תאפשרי לו פתרון שנותן לו את הצורך בקרבה יחד עם אפשרות שאת תשני, תראה איך בשניה הוא מתיישר לפתרון.

הוא לא רוצה שיהיה לך רע, הוא רוצה שיהיה לו טוב והוא לא מכיר דרך לעשות את זה, את מצפה ממנו לא להצטרך בקרבה אליכם בלילה, אבל הוא צריך את זה מה לעשות.. אז הוא לא יודע איך להתמודד וזה יוצא בצורה של שיגוע וחוסר שינה של שניכם.

אז מה את מציעה?

לא ללכת על פתרונות להשכיב אותו במיטה שלו כי זה נוקשה מדי ויש לו צורך? 

לתת לו לישון על מזרן? ואם הוא עולה למיטה ולא נשאר במזרן? ואם אנחנו רוצים זמן לעצמנו ופרטיות ובחרדה מהזמן שיכנס לחדר?

ומה לגבי האח השני שישן נהדר אבל אם קם ורואה את אחיו במיטה\מזרן רוצה גם כי משווה תנאים ואתה לא רוצה שהוא יבוא אלינו אם הוא במקרה שלו ישן כמו גדול אצלו במיטה ולא בא לי שבגלל השני ילך אחורה? והרי בידוע שתאומים משווים מה השני מקבל ורוצים גם? ולא בא לי להתמודד עם שניהם. שלא לדבר על מיומנויות להסתגלות ועצמאות שהם לומדים.

מכל הסיבות האלו, ועם כל ההבנה לילדי המתוק, אני אחרי שנותנת את כל כולי ביום, רוצה בלילה זמן לעצמי ולא שיבואו אלי...

ובגלל זה אנחנו רכים וחלשים

בגלל זה לא הצלחנו ובספק אם נצליח

בגלל זה נמנענו מזה עד עכשיו

אבל-זה לא מתאים לי יותר, ורואה הורים שהקפידו על התיחום הזה של קו הגבול והצליחו.

את צודקת שיש לו קושי רגשי או חוסר בשלות. אבל אם החלטתי שאנחנו רוצים ללמד אותו, וזה מה שהחלטנו, השאלה מה הדרך או שזה במקרה שלו להילחם בתחנות רוח.

והצליחה איכשהו באיזו שיטה להרגיל ילד שזקוק למגע ולשינה לישון בעצמו?

מה החלטתם?

זיהית אצלו קושי רגשי.

האם החלטת לטפל בבעיה הזאת ולתת לו מענה רגשי ואת שואלת איך,

או שהחלטת לא להיענות לצורך שלו בקרבה ואת שואלת איך הוא יבין שלא משנה מה, קרבה הוא לא יקבל?

איך היענות לצורך רגשי לילד משמעותה חולשה?

מה זה אומר עד היום נתנו לו והחלטנו שזהו?

עד היום נתתם לו מענה רגשי ומהיום החלטתם להפסיק לתת לו מענה רגשי?

וזה נקרא בשבילך הורות חזקה?

אני ממש מבינה את הצורך שלך לישון בלילה, באמת. אבל נראה לי שיש פה קצת בלאגן במושגים, וסדר בהם יעשה לך סדר בראש, וממילא סדר בבית.

הרבה הורים מחזירים ילדים לישון במיטה שלהם.

יש הרבה שיטות כאלו, זה מקובל למדי.

לק"י

ולהסביר לו שיש הבדל ביניהם.

אפשר לשבת איתו לפני השינה, לספר לו סיפור או כל דבר אחר שהוא רוצה ואוהב.

הייתי לפחות מנסה את הנ"ל. אולי זה יספיק.

מצד אחד,

לא הייתי קונה על זה במיוחד כי זה מה שמצופה

אבל בגלל שהתאום השני עושה לנו טרור, אני מעריכה את זה שהוא לפחות עושה לנו חיים קלים.

ומצד שני- אולי כן כדאי להעצים אותו על היכולות בבית? (בגן קשה לו ושובבי).

עושה טרור מול עושה חיים קלים.

לא משנה באיזה דרך תבחרי,

כל עוד זה מה שאת מרגישה כלפיהם, התהליך לא יצליח.

הילד הראשון לא עושה טרור בדיוק כמו שהילד השני לא עושה חיים קלים.

יש להם צרכים שונים.

לאחד הצורך שלו מתנגש בצורך שלך ויוצר קונפליקט. השני הצורך שלו לא מתנגש, זה הכל. את כאמא אחראית למצוא פתרון לקונפליקט.

לגדל ילדים מייצר הרבה קונפליקטים וזאת ההורות למעשה. את בחרת בזה ואת יכולה להצליח.

אבל את צריכה לקחת אחריות ולרצות לקחת את ההובלה אליך.

אי אפשא להאשים אותו שהוא עושה טרור כשבסה"כ הוא מבטא מצוקה שהוא מתמודד איתה.

אפשר להגיד שהורות זה לא תמיד קל וכיף, זה מאתגר, זה מתיש, זה הרבה דברים.

אבל הילדים לא אשמים בזה.

זה תיאור חיצוני שעוזר לתאר את הקושי מנקודת מבטי.

ברור שלאחד יותר קשה ולשני יותר קל.

אבל אני גם בנאדם, וקל לי לראות את הדברים מנקודת מבטי, ולא רק כאמא שמגוננת על גוריה ומעודדת אותם להיות במחיצתה.

זה קורה ביום, אני שיא הרכה ומפנקת ועוטפת אני רוצה לעודד אותם להיות בוגרים ועצמאיים, בלילה וכן גם מרגיש לי לגיטימי לרצות לישון נורמלי.

לפיה מי ששולח את ילדיו לישון בחדר, או מלמד אותם לעשות את זה, או לומד לעשות את זה נכון (ולא זורק אותם מתחת לגלגלי האוטובוס חלילה) לא נענה לצרכים רגשיים.

כפי שכתבתי-חברה שלי באה לעשות להם הכנה לתהליך, אנחנו מדברים איתם הרבה על זה, מעודדים, וכאמור עד עכשיו נשארנו עד שנרדם.

יש לו צורך רגשי לישון איתנו? כן. האם אני אכנע לזה בהכרח? לא.

זה עדיין קשה ברמות והפוסט נועד כדי ללמוד איך לעשות את זה נכון.

יש התנהגות- לישון איתכם בלילה (שגם זה אפשר להרחיב ולדייק האם הוא ישן איתכם במיטה, בחדר, או בנוכחותכם בחדר שלו)

ויש צורך- רגשי.

אפשר לתת מענה לצורך הרגשי באופן שלא מתנגש עם הצורך שלך (אבל בשביל זה צריך לדייק מה בדיוק הצורך, ולא מה ההתנהגות הרצויה מבחינתך)

לדעתי הפוקוס צריך להיות על הצורך ואיך לתת לו מענה, ולא על ההתנהגות ואיך למנוע אותה.

כי מתחת לכל התנהגות יש צורך, וכן אני מאמינה שתפקיד ההורה הוא לראות טת הצורך (בשונה מהתנהגות) ולתת לו מענה.

אבל מבינה שדרך ההסתכלות הזו פחות מדברת אלייך.

בכל אופן בהצלחה!

ואם יש צורך בעידוד כדי לגרום לו להשאר לישום במיטה, הייתי מתגמלת. אבל במקביל מתגמלת את השני על דברים אחרים.

זה רק יגרום לתחרותיות וקנאה בין הילדים.

ומציעה לנסות להעביר את המיקוד ממה שהם עושים לך (טרור/חיים קלים) למה הצורך שלו ואיך הוא מתמלא בצורה מיטבית לשניכם.

אני יכולה להגיד לך מה עובד אצלנו, אבל לא בטוח שזה מה שיעזור אצלכם.

בטוח שיש פתרון, את צריכה לחפש אותו היטב.

מציעה לשבור "מוסכמות" למרות שזה ממש לא קל.

למשל את כותבת שאת נותנת את כל כולך ביום ולכן זקוקה לנפרדות בלילה (תקני אותי אם לא לזה התכוונת)

אולי הפתרון יהיה להשאיר זמן לעצמך במהלך היום, בזמן שהילד אסוף יותר ויכול להתמודד?

כמה זמן את צריכה לעצמך? אולי אם תתני לו באמת את האפשרות לבוא, תגלי דפוסים שקשורים למחזורי שינה שלו? כלומר אולי עצם הביטחון שהוא יכול לבוא יגרמו לו לישון טוב יותר בתחילת הלילה ורק סביבות 1:00 בלילה נגיד הוא יבוא וכל לא תהיה בחרדה מתחילת הלילה?

נניח הוא מגיע אליך תוך חצי שעה מההרדמה.

אולי ההפוגה תהיה בזמן שהם ערים נגיד שעה סרט בערב ובזמן הזה את יודעת שהוא זמן לעצמך.

ואם את רגילה בזמן הזה לנקות ולסדר אז תביאי מנקה שתיקח ממך את החלק הזה כדי שתוכלו לעלות על הגל.

אני יודעת כמה זה קשה לעשות את השינוי המחשבתי הזה וכמה קשה לקחת המושכות על התהליך.

אבל התהליך עצמו יגלה לך את החוזקות שבך וידייק את הצרכים שלך וכך יועיל גם בהמשך.

למשל אצלי אני יכולה לשתף אותך שהסבב הנוכחי של המילואים התחיל בשליטה ובטוב וממש היה מאוזן ויחסית סביר

ואז התחיל עם כלביא ומיד עברנו למוד של הישרדות והכל היה טוב באמת עברנו את התקופה הזאת ממש חזקים.

דווקא כשנגמר עם כלביא וכולם חזרו לשגרה. שם הרגשתי את ההתפרקות, שאין לי שניה לעצמי. הציפיות מהעבודה לא תואמות בעליל את היכולת, הילדים גילו קשיים, המעבר לקייטנות בכלל..

וזה היה מגדל קלפים שהתחיל לקרוס וכל יום הייתי צריכה להתמודד רק עם כיבוי שריפות של אותו יום. להגיב לאירועים במקום להוביל אותם.

אבל ידעתי שבסוף מה שאני צריכה כדי לחזור לעצמי זה משהו מסויים וכשזה קרה לאט לאט הצלחתי להחזיר את כולם למסלול והימים האחרונים ממש בסדר ב"ה.

וכל זה לא הייתי בכלל מבינה מה כולנו עוברים ואיך לנווט את זה לולא משברים קודמים והתובנות שהגיעו מהם.

לכן אני אומרת שכמה שקשה לך לנהל את האירוע הזה ספציפית, אם תקחי אחריות ומנהיגות, תתאמצי למצוא פתרון שיענה לכולם על הצרכים, גילוי המנהיגות וההובלה יעזרו לך בהמשך החיים עם כל אתגר.

חברה יכולה לעזור לך נקודתית לסתום חורים כמו להביא לך ארוחת ערב או לקפל לך כביסה.

אף חברה לא יכולה באמת לעשות את התהליך במקומך.

ואשת מקצוע אמיתית לא הייתה מדברת עם הילדים, היא הייתה מדברת איתך ובונה בך את היכולת לדבר איתם ולהוביל אותם בעצמך ואז האפקט היה הרבה יותר משמעותי לכם כמשפחה בטווח הקצר והארוך.

את מהממת, וכותבת מדהים, וניכר שאת רגשית וקולטת את הילדים ופועלת לטובתם. וגם לא מובן מאליו בעיני שאת מגיבה לי הרבה ומשקיעה כמו אחרות המון זמן בזה.

אני מתחברת לדברים והשאיפה שלי היא באמת להיות יותר בחיבור רגשי עם הצרכים של הילדים.

אני גם כמובן רוצה את טובתם, אבל אכן יש קונפליקט שפוגע בי, כדי לתפקד בצורה מיטבית בתור הורה אפילו עבורם.

אני יותר פשוטה, רוצה פתרון התנהגותי, כדי ללמד אותו איך להירדם במיטה שלו לטובתו.

להתחיל לעשות התאמות ולשנות את כל מציאות חיי כדי שימשיך להגיע אלינו? יש הרבה שהיו חולקים על זה. ועובדה שיש בזה אסכולות וגישות.

היקשרותית והתנהגותית.

ועל אף שלהקשרותית יש יופי ועומק, אני אשמח לפתרון פרקטי.

לא אמרתי שאנטוש את הילד, אנחנו יושבים\ישנים איתו בחדר עד שיירדם. אבל לא מאפשרים כניסה למיטה שלנו בלילה. 

זה גובה מאיתנו מחירים, ועייפות קיצונית, רציתי רק לדעת איך לעשות את זה נכון.

ולילד מתחשק להתעורר ב23:30 ,

את חושבת שהוא יתחשב ויצא בנימוס?

רק למקרים ממש ממש מסויימים ולהגדיר מה הם. בצורה שיבין שזה לא המענה שהוא צריך...

או לשים את המזרון רק כשהתאום שצריך אותו מגיע.

רוצים מאד לצ'פר מגיע לו

אבל לשני יהיה קשה 

אני חושבת שעל דברים בסיסים כאלו ממש לא שייך לנביא פרסים עוד יותר שמדובר בתאןמים ויש השוואות.

זה שלא נרדם בלילה לא עושה לכם את זה בכוונה, הוא פשוט באמת צריך אתכם.

וזה שכן נרדם בלילה בקלות לא עושה את זה בשבילכם או בשביל לשמח אתכם הוא פשוט נרדם בקלות ולא זקוק ללווי בשינה .

העניין הוא בכלל לא אתם, הילדים לא עושים את זה בשבילכם אלא בשבילם.

נראה לי ממש לא שייך לא להביא מתנה למי שפספס בלילה או לא הצליח להירדם.

ואישית אם את שואלת אותי מה אני מציעה לגבי ההרדמות לזה שלא נרדם, זה פשוט להיות איתו. אם הוא צריך אתכם ומתקשה להירדם לבד תתנו לו את זה.

אל תדאגי מתישהו יהיה לי מספיק בטחון והוא מספיק גדול והוא כבר יעיף אתכם מעצמו.

וכן זה קשה ברמות, אבל להיות הורה זה המשימה הכי קשה

מה זה-לתת לו את זה?

לאפשר לו לישון איתנו במיטה?

לישון איתו בחדר?

שהילד מחפש.

הוא התאמץ בשביל זה? התגבר ועבד קשה?

אם את לא עקבית זה לא יעבוד.

אז אם בחרת שיטה תנסי ללכת עליה לפחות שבוע ברצף אם לא יותר. גם אם בהתחלה רואים שזה לא עובד.

ב. משהו שעלה לי פתאום... אחרי שקוראת הרבה שרשורים שלך גם אם לא מגיבה..

תגידי, ניסית פעם לדבר איתו על זה?

התהליך שאת מנסה להניע נשמע נורא נורא חד צדדי ומתאים לפעוט שבקושי מבין ולא משתף פעולה, ולא לילד שעולה לגן חובה ואפשר לגייס אותו לשת"פ.

כמובן שאני לא יודעת מה עשית ומה לא ואיך מתנהל השיח...

אבל אספר לך מניסיוני.

לא מזמן פתחתי פה שרשור על זה שהבת שלי בת 3 וחצי עוברת אלי באמצע הלילה..

אחרי שכתבו לי פה מגוון דברים חשבתי על זה שתכלס לא דיברתי איתה. בזמן שקט, לא סמוך לשינה, דיברתי איתה. שאלתי למה היא מגיעה אלינו באמצע הלילה (קיבלתי תשובה לא הגיונית. לא משנה.. העיקר שהיא מרגישה שאני באה לשמוע מה איתה...). הסברתי לה שזה קשה לי ומציק לי ושלכל אחד יש את המיטה שלו והוא צריך לישון בה בלילה. ואז אמרתי לה שאנחנו בבעיה כי היא באה אלי כי היא צריכה אותי אבל אני צריכה לישון בצורה שנוחה לי וככה אני לא מצליחה לישון בנוחות. שאלתי אותה אם יש לה רעיון מה לעשות, והיא ענתה לי שלא. אז אני הצעתי פשרה שמקובלת עלי- מה דעתך שנשים מזרון ליד המיטה שלי ואם את צריכה לבוא בלילה את תדעי ששם את יכולה לישון? היא אהבה את הרעיון. מאותו לילה זה המענה שלה. והיא גם כועסת על האחים שמעזים לשכב שם לנוח.. אם היא לא הייתה אוהבת הייתי מנסה לחשוב על רעיון אחר.

מההודעות שלך לאחרונה מרגיש שכרגע יש איזה מאבק כוח בינך לבין הילדון. שווה לנסות לשבור אותו  

את מסתכלת על זה בצורה לינארית, וזה אומנם עושה תחושה של סדר בראש, אבל בפועל זה מבלבל.

כי הציפייה היא, שיהיה איזשהו מתכון, איזושהי נוסחה, שלבים שאם נעשה אותם אז הכל ילך לפי הספר.

את מתארת את זה גם בהקשרים אחרים של הציפיות מהילדים.

את משקיעה ועושה x ובתמורה הילדים יעשו y.

וזו חשיבה שעוזרת בהרבה דברים, אבל בכל מה שקשור לילדים אני חושבת שהיא יוצרת בעיקר תסכול.

כי בקשר שבין הורה לילד, אין הדדיות.

אין יחסי תגמול

אין דרך אחת להורות נכונה וטובה.

ואני חושבת שחלק ממה שמקשה עלייך זה שאת מחפשת את ה-נוסחה, ה-דרך. ואין כזו.

וכשאנחנו מנסים להיות כמו ההורים המושלמים ההם, זה רק יוצר תסכול יותר גדול. כי הורות קודם כל בנויה על מי *אני*. מה חשוב *לי*.

ההורות שלי נהייתה קלה יותר, כשידעתי מי אני ומה אני רוצה. לפני כן ניסיתי להיות האמא המושלמת מהפורום. זו המתוקתקת שמצליחה לעשות הכל. מדברת עם הילדים בהכלה והקשבה, עושה איתם יצירות ואפייה. אבל זה לא האופי שלי, זה לא מי שאני.

וזה לא אומר שהורות זה לעשות רק מה שטוב ומה שנוח. אני מאוד משקיעה בהורות שלי. אבל אני גם מכירה את המגבלות שלי.

אני לוקחת את האופי שלי, את סדרי העדיפויות שלי, את היכולות שלי, ולפיהם מעצבת את ההורות שלי.

ועל גבי זה אני מלבישה את הרצונות של הילדים, את הצרכים שלהם, את הרגשות שלהם.

אבל אני המובילה, אני הסנטר.

אם תשאלי אותי מה הופך אותי לאמא טובה?

הביטחון העצמי שלי בעצמי ובדרך שלי

הגמישות שלי

ומכאן? כאן אני מכניסה את הצורך של הילדים, את הערכים שלי, את החינוך.

אבל קודם כל זה.

ואם ניקח את זה לעניין של השינה:

קודם כל שאלתי את עצמי מה הגבולות *שלי*?

אצלי הגבול הוא שילד לא ישן איתנו בחדר.

ילד הולך לישון במיטה שלו, ואצלנו גם לא יושבים ליד הילדים עד שנרדמים.

הגבולות גם יכולים להיות אחרים, אבל כאן זה כבר משתנה ממשפחה למשפחה, וזה בסדר.

עד כאן - ביטחון בעצמי ובדרך.

עכשיו השאלה היא לגבי הילדים-

האם זה שהם יוצאים אצלי מהמיטה אחרי שהולכים לישון-

האם זו בדיקת גבולות? אם ככה אז אחזיר למיטה ואבהיר שזה הכללים בבית.

האם זה געגוע לאבא שבמילואים?

האם הם רעבים / צמאים? אתן מענה נקודתי אוודא בימים הבאים שהם לא מגיעים רעבים למיטה.

האם זה צורך בתשומת לב? אענה עליו במהלך היום, אספר סיפור נוסף לפני השינה.

לכל אחד מהם אתן מענה אחר. אבל כל הפתרונות כולם עדיין יעמדו בעקרונות שלי לגבי איפה הילדים ישנים.

האם יכול להיות מקרים שבהם אתגמש? בוודאי.

למשל כשבעלי במילואים, אני יושבת לידם עד שהם נרדמים. היו תקופות שהם ישנו איתי בחדר. אבל מראש הגבול הוגדר שזה לתקופה מוגבלת. נתתי מקום לגעגוע ולכן גם איפשרתי את זה, אבל תוך כדי הבהרתי שזה רק עד שאבא חוזר.

בקיצור, אני חושבת שהמפתח אצלך. מיקוד מה מתאים לך, מה חשוב לך, ומשם להוביל אותם ברגישות בהתאם לאופי שלך ולדרך שלך.

ואולי צריך גם קצת לתהות לגבי כל מיני הנחות, שאולי גם הן מקבעות ומקשות.

למשל, את חוזרת הרבה על זה שאתם רכים ולכן יש קושי לשים גבול.

האם גבול הוא בהכרח אומר שאנחנו לא רכים? שאין בנו חמלה?

האם לפעמים התפיסה שלנו את המעשה היא זו שמגבילה אותנו ולא המעשה עצמו?

שהוא פיתח הפרעת שינה

לקום הרבה פעמים בלילה בגיל הזה זה מאד חריג

אולי שיטות נוקשות בהרדמה לא מתאימות בסיטואציה הזו

יש לי ילד שהיה בא לישון איתי בלילה

זה לא היה נוח ואמרתי לו שיפסיק לבוא אבל הוא המשיך

אני לא עושה עסק מסיטואציות כאלו כי ככל שעושים יותר אישו הבעיה נהית גדולה יותר

אז זה עבר לבד עם הזמן

ילדים תמיד גדלים לבד והתנהגות שעוברת לבד עם הגיל

חבל לבזבז עליה אנרגיות שליליות

בעיניי מוזר לתת פרס על שינה בלילה/ אי הרטבה

זה כמו לתת פרס על אכילת ארוחה

זה עלול ליצור הפרעות בהתנהגות

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

ריפלוקס. לי באופן אישי הרופא המליץ לא לעשות כשהיה חשד.

ואני מחסנת בד"כ את כל החיסונים.

יש לך את הפרבנר שזה נגד דלקת קרום המוח אין מה לפצל יותר ממש שפיצלת.

הרוטה זה טיפות שמקבלים בפה, אם החלטת להביא זה לא סותר את הפרבנר...

אני אשאל את הרופא.

פשוט יש לי נסיון עם ריפלוקס עם ילדה אחרת שלי והיה ריפלוקס ברמה לא קלה, אז אין לי כח להגיע לשם שוב..

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.