גברת זהב מסתכלת בעיניה הכחולות היפהפיות על מר יהלום.
השמלה שלה ארוגה מתקוות וחלומות מתוקים , החופה בנויה מאהבה, שאיפות משותפות ודרך. הלב שלה קופץ כשהיא שומעת סוף סוף את המילים הכה מיוחלות "הרי את מקודשת לי..."
כמה שנים קדימה, גברת יהלום יושבת בפארק עם התאומים המתוקים ופתאום נזכרת לה בפגישה בפארק עם מר אסבסט. "מה חשבתי לעצמי?" תהתה לעצמה. באמת לרגע חשבתי שהוא יהיה בן זוגי? תהיה של רגע שהתפוגגה לה.
שנים חלפו. מר אסבסט עומד מתחת לחופה מול גברת נחושת. החליפה שלו טוויה מעצב וחלומות מנופצים. החופה הרעועה עומדת מייאוש וחוסר תקווה. בעינים של גברת נחושת יש השלמה עצובה עם גורלה. בחוסר כח הוא אומר את המילים: הרי את מקו.. ".
מר אסבסט מתעורר לבד במיטתו בזיעה קרה." באמת חלמתי עכשיו שזו החתונה שתהיה לי? ". מתהפך ומנסה לחזור לישון ולא מצליח. החלום הסתיים, הסיוט של חיי בדידות רק התחיל.

