לא להתרגש מהבכי שלה כשהיא על המשטח

להיות לידה, לתמוך, לגלות הבנה, אבל לא לוותר לה

בדציבלים גבוהים... (ואני, כזכור, אדם רגיש מאוד... וגם הילדים מתעצבנים)

אוף, מרגישה שאני לא בנחת מספיק כדי לתמול בה

אבל מישהו צריך לעבוד איתה בסוף למרות ההתנגדות, לא?

אולי בעלך? 

אבל את שמה לה דברים שמעניינים אותה סביבה? אני הייתי שמה לאחת בנות שלא מיהרה להתקדם במבה במרחק קטן ממנה וזה דרבן אותה להתקדם כדי להגיע לבמבות שהיא מאוד אהבה. הייתי מפזרת אותם בשורה.

חוץ מזה אין לי טיפים, רק אמפטיה... נשמע מאתגר, מקווה שישתפר בקרוב 🙏

גם מיני מאכל כגון במבה. אפילו כדור או בקבוק, שזזים כשהיא נוגעת בהם, ניסינו. היא פשוט לא מנסה להתקדם בשום אופן...

האמת שעכשיו לרוב אנחנו מושיבים אותה, כי כך היא *קצת* פחות מתנגדת. אבל אפילו להתקדם בישיבה (כמו שעשו שניים מאחיה) היא לא מנסה...

לדעתי היא הייתה שמחה כבר ללכת וזהו. אני ממש שוקלת לקנות לה הליכון של תינוקות, אבל יודעת שאומרים שזה לא בריא...

ושמישהו אחר יקח פיקוד על הילדה באותו זמן, כדי שהיא תוכל להיות רדועה ולא בכוננות

אפילו חצי שעה כל יום

לגבי זמן בטן, אולי על המיטה שלכם כשאת שוכבת מולה? או אח גדול ואחראי?

מה לגבי טיול בעגלה כשהיא שוכבת על הבטן? היא תסכים? 

(כבר לא מעיזה לבנות על זה אחרי שקיוויתי לכך עם התינוקת הקודמת🙈)

על המיטה שלנו היא באמת אוהבת להיות, אבל זה ממש דורש מאיתנו להתפנות לזה באופן מיוחד... (כי רוב היום - אני לפחות - נמצאת בסלון. והילדים שלנו עקרונית לא נכנסים לחדר שלנו)

והעגלה שלה היא טיולון (מגיל לידה), לא ממש אפשר להיות בו על הבטן בנוחות...

שישירו לה, יעשו לה קוקו....

תמיד הבכיינים שלי היו נרגעים על מיטה שלי, אז בטח גם מיטה של ילדים זה בסדר.

עוד משהו, אם היא יודעת לשבת לשים אותה בגיגית מים עם בלון מים (בלון שמילאו בו קצת מים) הבכיין הקטן שלי מת על זה! אבל הוא גדול ממנה...

או בלון מים על הרצפה, אבל אז זה עלול להתפוצץ.

אחרי מקלחת ארוכה ממש, הם נוטים להיות יותר רגועים, לפחות אצלי. 

ורק אחת מהן בגודל סביר ובגובה סביר ובלי מיטה מעליה... היא אוהבת להיות גם עליהן, אבל בישיבה בעיקר.

היא יודעת לשבת, אבל אני מפחדת נורא לשים אותה בגיגית של מים. גם כשאני מקלחת אותה זה בעמידה באמבטיה ובשטיפה זריזה...

אבל אולי זה כן שווה לנסות פעם?

מלאה שלי בלי לעזוב לשניה.

ממש מתסכל, הלוואי ויעבור מהר ותזכי ממנה ומאחותה המתוקה לים של נחת!!

אולי להשיג לול שאפשר לשים בסלון - היא פחות בסכנה כי יש דפנות שמגינות עליה אבל כן על הבטן ורואה משפ את כל מה שמתרחש בבית דרך הסורגים? זה יכול לתת לה מרחב התנסות בטוח וגם לא בגובה הרצפה..

אולי זה יעזור לה לצבור בטחון...

(לפני כחודשיים וחצי) כדי להגן עליה מפני אחותה בתקופה שהראש שלה עוד היה רגיש.

היא לא סבלה אותו😐

עכשיו הוא בעצם משמש לה כמיטה. כשהיא במצב של נוטה לישון היא כן מוכנה להיות בו, אבל לא בשביל לשחק כשכולם מסביבה "משוחררים"...

ותזכרי לתת לעצמך זמן מנוחה, כוס קפה, משהו לאכול... תינוק מאתגר זקוק לאמא עם כוחות.

שלחנו עכשיו טפסים להתפתחות הילד, אז מניחה ששם כבר יפנו אותנו לבדיקות האלה. אבל ייקח עוד זמן, מן הסתם... אז אולי כדאי לי לבקש מהרופא הפניות כבר עכשיו?

משתדלת קצת לדאוג לעצמי. זה קשה...

תודה❤️

לפעמים זה לוקח זמן עד שיש תור.

וכדאי להגיע להתפתחות הילד כבר עם תוצאות.

אמרו בגן שהוא לא עוקב אחרי המפגש, לא חוזר על התנועות...

לקחנו אותו לבדיקת שמיעה וזה היה הסיפור

ברגע שטיפלנו בעניין- הכל השתנה. הרופא הסביר לי שזה מאוד קשה לילד קטן כשהוא לא שומע טוב לעקוב אחרי כל השאר.

רופא ילדים יכול לתת הפניה, לדעתי כדאי לקבוע תור בהקדם, את יכולה להסביר למזכירה שזה דחוף ולתינוקת, שתשים אותך ברשימת המתנה אם מישהו מבטל.

בהצלחה!

אבל הבדיקות האלו הן התחלה.

לפני ש"דורשים" כביכול מילד להתפתח,

צריך לבדוק את הדברים הבסיסיים.

לראות שאין משהו שמפריע לאחד החושים.

מאחלת הצלחה רבה!

בעז"ה שמצאו מה מפריע או מקשה עליה במהירות

נראה לי שכתבתי לך פעם המלצה  על כירופרקטיקה לתינוקת (לא אוסטאופתיה)

לנו באופן אישי זה הציל את הילד

מתינוק שלא היה מוכן להיות שניה על הבטן ונרגע רק במשך שעות על הידיים

הוא מאוהב ברצפה

ההתפתחות שלו התקדמה בצורה יוצאת דופן

בנוסף- את כותבת שהיא לא כ"כ אוהבת את הלול- תושיבי שאותה שם עם במבה או בסקוויט

הלול מאד מפתח אותם

יש להם תחושת בטחון

דפנות הלול מניעות אותם לזחול ולהתקדם, הם דוחפים את עצמם

והמקלות של הלול מסייעות להם להתייצב כשהם נעמדים

מאחלת לכם הרבה נחת ובריאות תמיד

(אחרי שנסיים עם פרויקט החופש הגדול ועם פרויקטים דחופים יותר עם ילדים אחרים...)

מקווה שזה באמת יעזור.

הלול שיש לנו הוא לול רשת... יש בכלל להשיג היום לול עם סורגים? (האמת שאני תוהה איפה נמקם אותו בכלל...)

לול מעץ. בכל חנויות למוצרי תינוקות.

הלול קמפינג הזה לא נוח. אני ממש מבינה אותה שהיא לא אוהבת להיות שם....

ובטח קשה לה שם להעמד ולהתקדם.

אני שמה את הלול במרכז הסלון

הוא בהחלט תופס מקום

אבל זה המקום הבטוח של הבייבי שלנו

וב"ה כיף לו שם מאד

הוא מתפתח ושמח להיות קרוב לכולם

כמובן שאיך שאני מתקרבת הוא פותח בצרחות

אבל כל עוד אני לא בשטח הוא יכול לבלות שם הרבה זמן

כי הילדונת תוכל להכניס ידיים דרך הסורגים, לכן העדפנו דווקא את לול הרשת...

אבל שמונה ילדים גדלו בלי לול והתפתחו יפה (חוץ מאחד, בעצם, שהיה מעוכב כמוה), אז לא בטוחה כמה זה יהיה הפתרון שלה להתפתחות.

אבל אולי אני טועה🤭

יכולה לקפוץ לתוך הלול/להפוך אותו

הלול עץ הוא מסיבי וגדול יותר

ויש גבול מה היא יכולה לעשות כשתצליח להכניס זרוע קטנטונת לבפנים.

וכמובן שתמיד צריך השגחה

רק הרבה יותר בטוח בלול מאשר ברצפה

יודעת שיש הרבה שמתנגדים ללול

אני ראיתי רק טוב ממנו.

הדחופים

זה סיפור של מקסימום 10 דקות וזה עוזר מאד מאד!!!!

וגם המחיר ממש סביר ביחס לטיפולים שונים (100 שקל לתינוק)

אני גם עכשיו במרתון של טיפולי שיניים בדיקות ראייה סיום סדרה אצל הקלינאית ועוד

ממש מבינה אותך

מרגישה טובעת באמהות שלי....

ב"ה מליון פעמים שיש אותם

אני צריכה גישה פנויה למחשב...

אני כן מחזיקה אותה לפעמים כשאני עובדת (מושיבה אותה בצד), אבל היא ב"ה כבר לא יושבת בשקט ומנסה "לעזור" לי לעבוד, וזה פחות מתאים לי😉

תודה!

והתחילה עכשיו לזחול

בבת אחת נהיה לה יותר זמן רצפה

פשוט לשבת לידה על הרצפה ולעודד אותה להתקדם לצ'פר בממתקים עבד הכי טוב

האמת נראה לי ההתקדמות הרצינית קרתה בעקבות המשפחתון

עם חברים יותר מעניין על הרצפה

אולי יש שכנים או משהו עם תינוקות להביא לה חברה מידי פעם?

ובדיקות למינהם.

במקביל, מציעה לעשות בבית תרגילים.

ממליצה על בייבי שירי ביוטיוב. סתם כי יצא לי לראות את הסרטונים שלה עבור הקטן שלי לפני כשנתיים וחצי. אבל מניחה שיש עוד הרבה כאלה.

העניין של התרגילים האלה הוא:

א. לעזור להם להרגיש ולהכיר את האיברים בגוף שלהם. לפתח מודעות אליהם.

ב. לפתח גמישות ועבודה נכונה עם האיברים. כמו תנועה של יד ורגל נגדית (חיבור של מרפק לברך, הכנה לזחילה)

אם את צריכה יותר פירוט תגידי. (בעבר פרטתי תרגילים כאלה כאן בפורום. אבל עבר לפחות שנה אם לא יותר)  

אני השתמשתי בהם כמשחק עם הקטנים. בזמן שאני ממילא איתם.

כותבת לך כמה דוגמאות כדי לקצר את הזמן חיפוש:

כשהיא שוכבת על הצד על מזרון/שטיח או שידת החתלה למעוך אותה קצת מכיוון הצד של הגוף כלפי המזרון. וגם כמו ללוש אותה בצד. אח"כ להפוך אותה לצד שני ולעשות אותו דבר.

ליישר יד כלפי מעלה ורגל נגדית לה כלפי מטה ואז לחבר מרפק עם ברך ושוב ליישר ושוב לחבר. משהו כמו 10 פעמים. ואז להחליף את היד והרגל.

להרים לה את 2 הידיים למעלה מעל הראש (כשהיא שוכבת על הגב) ואז להוריד אותם כלפי מעלה. ושוב למעלה ושוב למטה.  

אותו דבר עם הברכיים- לקפל את שתיהן כלפי הבטן ואז ליישר וכו.

לפתוח את 2 הידיים לצדדים, ואז לסגור כך שכל יד הולכת לצד של היד השניה מעיין סיכול. ושוב לפתוח ושוב לסגור...

כל פעם שאת מרימה אותה משכיבה (נניח אחרי החתלה או הלבשה), להרים מתנוחה שהיא על הצד אחרי שגילגלת אותה מהגב לשכיבה על הצד. כל פעם לצד אחר.

מבחינת שכיבה על הבטן- לשים מרפקים שלה מתחת לחזה ולשכב מולה או לשים לה מראה.

או לשים לה נחשוש מתחת לבית השחי.

בתנוחות כאלה להעביר לה יד על מרכז הגב מלמעלה למטה הלוך וחזור זה עוזר לה להרגיש את הגב.

אצלי הילדים ממש אהבו את התרגילים האלה. לפעמים ממש צחקו מהם. כמו מדגדוג. ככה תוכלי גם להרגיש כמה היא נוקשה (לא נותנת בקלות שיזיזו לה את הידיים והרגליים) או להפך רכה מידי שאפשר להזיז אותה בקלות כמו בובה ללא שום התנגדות מצידה.

עוד כיוון - מה עם מובייל או אוניברסיטה- מוכנה? מעניין אותה?

לגבי זחילה- אפשר לנסות בגן משחקים לשים אותה בהתחלה של צינור כזה שזוחלים בו ולעמוד מהצד השני ולקרוא לה (רק אם יש לה אפשרות פיזית כבר להתקדם אליכם אם תרצה).

בהצלחה!

יש ילדים שלוקח להם זמן. לא כולם קראו את הספר... 😉

כנראה שאני פשוט עצלנית, כי אני קוראת את מה שכתבת (ותודה על ההשקעה בכתיבה!) וחושבת לעצמי שזה דורש יותר מדי זמן וכוח...🙈

לגבי אוניברסיטה - היא כבר גדולה מדי בשביל זה, לא? וגם זה לא יעזור לה לזחול...

כבר שנים בערך לא הייתי בגן שעשועים🙈 אבל אני יודעת שהיא לא תצליח לזחול בגליל המדובר, כי היא אפילו כאילו לא מודעת לאפשרות להתקדם...

לגבי מעשי אני בעד לקחת לפיזיו' בקופה.

אני לא זוכרת בת כמה היא בדיוק וכמה העיכוב. אבל בסוף אם זה תחושה ואם פחד ואם קושי מוטורי- זה יהיה טוב להבין כדי לעזור לה כמה שיותר. אבל בפועל אם היא צריכה את הדחיפה אז היא צריכה טיפול.

יש הרבה שצורחים בפיזיו' תינוקות. ומתקדמים. בשביל זה יש מטפלת שהיא לא אמא... לא שזה נחמד לא שזה נעים. אבל אם צריך צריך...

כמובן גם המטפלות לרוב מאוד רגישות והיא תעשה הכל כדי להפחית בכי וחוסר נוחות. ואולי גם תגלה עם הזמן מה הגורם ותדע לנטרל אותו.

ועוד חיבוק

אבל ייקח עוד מלא זמן עד שנקבל תור, ככל הנראה...

תודה רבה❤️

אם מתפנה תור הם הראשונים ברשימה, ואולי ידרוש להגיע קצת יותר רחוק..

אני יכולה להגיד לך שגם הבת שלי התפתחה מאוחר יחסית, והיינו איתה במפגשים בודדים של פיזיותרפיה, ואז הסתבר שיש לה גמישות יתר, למרות שכשנולדה היה לה קצת טונוס גבוהה, וגם לדעתי הרבה מהעיכוב אצלה היה פחד שלה (בהליכה בטוח לפי הפיזיוטרפיסטית אבל לדעתי גם בזחילה ועמידה) בחילה עזר לה (זה כבר היה בסביבות גיל שנה..) שהיא לבשה בגדים ארוכים ושמדויקים למידה שלה, זה עזר לה להחזיק את עצמה.

אם התרגילים הטובים שהציעו לך פה גדולים עליך אני מציעה אפילו לעשות לה רק עיסוי, אפשר כמה דקות בזמן החלפת טיטול או לפני השינה, זה גם עוזר לשינה טובה, ואפשר ממש בקטנה, ללחוץ על האיברים השונים בגוף, כמו ללוש אותם כמו שאמרו למעלה, זה גם עוזר במודעות של הגוף

הייתה לי תינוקת ממש כזו. שצרחה ברמות היסטריות, לא יכולתי לעשות כלום כי ימים שלמים היא הייתה צורחת וגם בקושי התקדמה מוטורית (שהגענו לאבחון בערך בגיל חצי שנה היה הייתה מפותחת מוטורית כמו תינוק בן חודש בערך).

סבלתי ממש מהזמן שהייתי איתה בבית, היה סיוט, בגיל חצי שנה פשוט הכנסתי אותה למסגרת וחזרתי לעבודה כי כבר כאבו לי האוזניים מהצרחות שלה, במקביל התחלנו פזיו'... היה קשוח כי היא צרחה גם בפזיו, אבל בעזרת כמה תרגילים היא התפתחה וגם לאט לאט הצרחות פחתו (לא בטוחה שזה היה קשור, נראה לי היא פשוט גדלה עם הזמן) ובערך בגיל שנתיים וחצי היא כבר לא צרחה. היום היא ילדה מדהימה בת 9 אחראית ורגישה ברמות שלא ראיתי (ויש לי גדולות ממנה שגם הן אחראיות)

מאחלת לך שגם את תרווי ממנה נחת

כמו שאמרתי בתגובה אחרת פה, אני מפחדת לבנות על העתיד...

התינוקת הקודמת שלי הייתה פי כמה וכמה צרחנית ובכיינית מהנוכחית. היא דווקא התקדמה מהר מבחינת ההתפתחות הפיזית, אבל עדיין הייתה עצבנית נורא, למרות כל הטיפולים שלקחנו אותה אליהם.

אז באמת בסביבות גיל שנה המצב שלה התאזן והיא נרגעה והתחילה יותר לצחוק ולשמוח, אבל עדיין היו לה התקפי עצבנות, שככל שגדלה הפכו לאגרסיביים יותר.

ולפני כמה חודשים היא אובחנה על הרצף האוטיסטי...

אז נחת מושלמת כבר לא תהיה לנו ממנה🤭😅

(סתם, יש סיכוי גדול שהיא תתקדם ותלמד לווסת את עצמה ולהגיע להישגים טובים ולהיות כמעט כמו ילדה רגילה, כי היא בתפקוד גבוה ואובחנה בגיל צעיר, אבל עדיין - כמה חלמתי כשהייתה תינוקת שלפחות כילדה היא תהיה בטוב ויהיה קל ושמח איתה, והתבדיתי... אז זהו, לא מעיזה לקוות שוב🤭)

אני יחסית חדשה פה ולא ידעתי על הגדולה יותר. שולחת חיבוק חם,שבעז"ה תזכי לשלחים נאמנים שיעזרו לה להתקדם

הגיוני שפספסת...

אז לא את הכאבת, רק עצם המחשבה הזו, שעולה לי עצמי מדי פעם...

תודה רבה!❤️

בתור דודה לשני אחיינים על הרצף אני שולחת חיבוק

ההתמודדות מטורפת, ואני כולה דודה שפוגשת אותם פעם בהרבה זמן 

לא יודעת לעודד ובטוח לא מתיימרת לתת כח

חיבוק מהממת 

כי זה כל הנושא של זחילה ישיבה וכאלה..

נשמע ממש קשוח!! טוב שאתם בתור להתפתחות הילד כי זה באמת הדרך.. גם אם זה נובע באמת רק מפחד אז פיזיותרפיה תעזור

ברגע שיאשרו לך את ההפנייה את יכולה לנסות לנדנד להם שיביאו לך תור

ריפוי בעיסוק ייתן מענה עוקף שייתן לה את הדחיפה להתקדם מבחינה פיזית.

אחד הבנים שלי גם היה מעוכב כמוה בהתפתחות הפיזית והלכנו לפיזיותרפיה בקופה. בשלב מסוים הפיזיותרפיסטית אמרה שלדעתה יש לו את המסוגלות הפיזית, אבל בגלל שיש לו פחד הוא לא מצליח, ושנשקול ללכת לריפוי בעיסוק.

בסוף הוא למד ללכת סוף סוף אז לא הספקנו ללכת לריפוי בעיסוק, אבל הפחד מלווה אותו עד היום... (בביטויים אחרים, כמובן)

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הAI סיכם את זה נחמד:

ייעוץ זוגי מתמקד בפתרון בעיות פרקטיות וספציפיות בזמן קצר, בעוד טיפול זוגי הוא תהליך מעמיק לשינוי דפוסים רגשיים ותקשורתיים ארוכי טווח.

ייעוץ מציע כלים התנהגותיים לקשיים נוכחיים, בעוד טיפול זוגי עוסק גם בתכנים נפשיים מעמיקים, לרוב על ידי מטפל מוסמך.

ההבדלים העיקריים:

מיקוד ומטרה: ייעוץ זוגי מתמקד ב"כאן ועכשיו", פתרון בעיות ספציפיות (כמו משבר אמון, קושי בקבלת החלטות) ושיפור כלים תקשורתיים.

טיפול זוגי מעמיק לתוך שורשי הבעיה, דפוסים אישיותיים, רגשות וחוויות עבר.

משך הטיפול: ייעוץ זוגי הוא בדרך כלל תהליך קצר וממוקד מטרה (מספר מפגשים מוגבל). טיפול זוגי יכול להימשך תקופה ארוכה יותר, בהתאם למורכבות הבעיות.

הכשרת המטפל: טיפול זוגי מבוצע לרוב על ידי מטפלים מוסמכים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים) בעלי הסמכה מוכרת.

ייעוץ זוגי יכול להינתן על ידי יועצים שעברו הכשרות פרקטיות ממוקדות.

התאמה: ייעוץ מתאים לקשיים נקודתיים או משברים קלים. טיפול מתאים לבעיות מורכבות, חוזרות ונשנות, או כאשר יש צורך בשינוי רגשי עמוק.

יש מאמר מעניין שבו ההבדל מוסבר ממש בפירוט (מאמצע המאמר בערך):

מה בין ייעוץ זוגי לטיפול זוגי? - בטיפולנט

אם צריך עזרה למשהו ספציפי ממוקד- ייעוץ יכול לעזור.

אבל במקרה של דפוס חוזר או תגובות רגשיות או "יבלת" מהעבר שמשפיעה על ההווה- טיפול ירד לשורש העניין. לרוב, ההגעה להבנה ולהתבוננות תהיה השער לפתרון המעשי.

יותר ארוך, יותר אולי קשה, אבל פותח שערים לשינוי פנימי

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.

מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.

אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.

הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.

אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.

ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.

אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,

אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.

 היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן

לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה. 

הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור 

הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.

האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים.        זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים

מעבר לזה שיש את העניין שלך מול עצמך והבטחון,

נראה לי שכדאי כן לשתף אותו בתחושות שלך.

להגיד לו אפילו שאת מרגישה פחות מוצלחת בתחום, שההשוואות והדירוגים והאמירות האלה גורמות לך להרגיש פחות טובה בזה, ואת ממש תשמחי אם יוכל להפסיק ואפילו להחמיא לך..

(ואת העניין שלך מול איפה שזה מפעיל אותך; השוואה לאחרים/את לא מספיק טובה וכו' כמובן גם כדאי לעבד)

שיש הבדל שצריך לשים לב אליו בין להכיר את עצמך במעלות ובחסרונות שלך לבין לספר לעצמך סיפורים על מי את ולהגביל את עצמך לסיפור הזה.

תפסו אותי המילים של - חסר לי איכות מסוימת, או שאין לך נוכחות שמושכת עניין, או חוסר ביטחון שמקרין -  לי זה נשמע יותר כמו אמונות מגבילות שאת מגבילה את עצמך לתוכן.

כל אחד מושך מישהו בדרכו, ולכל איכות יש מקבל איכות.

אפשר לראות את זה נגיד ברשת - לטוב ולרע, כל תוכן וכל איכות מוצאת את קהל יעד שלה.

אולי לא מצאת או לא כיוונת ליעד המתאים.

אולי את רוצה בגדול אבל התוצאה היא קטנה (איכות וכמות לרוב לא באים יחד)

אולי משמעות היא לא כזאת ענקית ובומבסטית כמו שמספרים והיא בפעולות הפשוטות.

ותשאלי את עצמך כמה השוואה למשמעות של אחרים מנהלת אותך?

מה הכוונה שלא חווית הצלחה?

יש הרבה מקום לנתח את מה שכתבת והוא גם תופס אותי בשלב מסוים כזה.

א. לא בשלב של לספר לעצמי סיפורים על מי אני  ולהגביל את עצמי לאמונה מגבילה- אני מדברת על נסיונות במשך מעל 20 שנה.. אני מאלה שדוקא מעיזים .תמיד אומר כן להזדמנות שיש גם אם חוששת..מתנסה בסוגים חדשים של עבודות..

מודעת מאוד לעצמי.. ומאוד מנסה לעבוד נכון נול עצמי

התחושה של ''אין לי נוכחות שמושכת עניין'' היא לא איתי מראש היא פשוט המציאות..כל עבודה -זה מה שקרה בסוף..אני ניסיתי ככל יכלתי .לא באתי עם 'בטח לא יאהבו אותי'.. ופשוט קשה לי הלייצר קשרים בקבוצה..וזה התוצאות..לא נוצר קשר עם הבנות שהדרכתי או שהיתי בתפקיד מולן..

ב. יכל להיות שבאופן יבש אפשר לומר שאחד על אחד יותר עובד לי..ובעיקר במקום יותר טיפולי.

אבל אחרי התנסות בטיפול אישי שטיפלתי שנים בבנות

הבנתי שזה לא הנישה שטוב לי

מכל מיני סיבות..כרגע ממש לא רוצה בזה..רק לשיחות של מפגש -שתיים..אין לי רצון למהלכים ארוכים ומייגעים

ובטח לא לשיווק שהכי זר לנפש שלי..

וגם רוצה להביא מעצמי עוד דברים שטובה בהם ולא רק זה

ג.לא מדובר כלל בהשוואות או רצון להצלחות גדולות וכו..

אם אין את התכונות שצריך בשביל שליחות מסוימת אולי השליחות שלך היא אחרת.

על העבר הייתי אומרת מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ועל העתיד הייתי מנסה למצוא מה מתאים.

הלוואי והייתי יודעת מה השליחות שלי. לפעמים ממש מעסיק אותי איך יודעים. אבל לדעת שמשהו הוא לא השליחות זה יותר אפשרי

שקשור בקשר עם אנשים אחרים.

אלה באמת תכונות טובות, אבל לא לכולם הן נצרכות כדי לקיים את השליחות שלהם. יש שליחויות שלא דורשות קשרים בין אישיים...

בכל אופן, לדעתי רוב האנשים לא באמת מוצאים את *ה*שליחות שלהם, הייחודית להם. אבל בפשטות השליחות של כולנו היא להיות יהודי טוב עובד ה', ובמקרה של אישה - יהודייה טובה שעובדת את ה' בדברים הקטנים בחיים, מטיפול בילדים ועד טיפול בכביסה - ולעשות את זה מתוך תחושה שזה מה שה' רוצה ממני.

לא תמיד זה קל להישאר ב"קטנות" הזו... אבל לפעמים זה באמת מה שנצרך מאיתנו.

(אני כותבת את זה ממקום של אחת שדווקא חושבת שמצאה את השליחות שלה בעולם, וזו שליחות שבעיקרון לא תלויה בקשרים בין אישיים, שגם אני לא טובה בהם. ובכל זאת לא תמיד אני מצליחה ב"שליחות" הזו, והרבה פעמים אני קורסת ולא מתקדמת בכלל ונשארת רק בדברים הקטנים של החיים... וכן, זו עבודה עצמית קשה בשבילי להרפות ולהתמקד בשליחות ה"קטנה" שלי בעולם... עבודה שאני לגמרי מתקשה בה, אז כותבת לך את זה ממקום מזדהה...)

כך או כך, אשרייך על המחשבות העמוקות האלה על החיים❤️

מתפללת איתך שתצליחי להרגיש משמעות...

(אולי שווה לחזור לטיפול, כדי לברר את הנקודות האלה לעומק?)

לא כתבת מה מעניין אותך? מה למדת? במה את כן טובה?

אישית/ מקצועית/ חברתית

מתחילה פנימה

מתחושת הצלחה פנימית

מתהליכים פנימיים שמוּנעים ע"י

למידה מודעות יישום והתמדה

ככה רוכשים יכולות

לכן כדאי להציב יעדים פנימיים

כאלה הנתנים להשגה

ולא תפקיד או הצלחה מקצועית

(הם יכולים להגיע

אבל בהמשך הדרך

אפשר גם לראות שרוב האנשים בתפקידים בכירים הם בעלי יכולות אישיות גבוהות)

גם בתעסוקה וגם בשליחות צריך להיות מחוברים לעשיה, אבל זה לא בהכרח יהיה באותו כיוון.

בתעסוקה צריך יותר הנאה ופידבקים חיצוניים (קידום וכד') ובשליחות מניע פנימי.

יכול להיות שחיפוש תעסוקה עם שליחות קצת תוקע אותך.

לגבי התהייה בסוף, לא, זה לא יכול להיות. לדעתי חלק מהגדרת מימוש עצמי זה להוציא אל הפועל כח שיש בך. בין אם זה משהו שנולדת איתו או כח נרכש.

לפעמים כשאנשים עוברים טרגדיות, ההתמודדות עצמה מולידה בהם כוחות חדשים שלא הכירו ואז השליחות שלהם גם משתנה.

לפעמים השליחות היא להיות במקום פורץ דרך לאחרים.

נניח אשה שרוצה להיות טייסת ומרגישה ששם השליחות שלה, רק שיש באג והיא נולדה אישה.

או דוגמנית שהיא לא במידות של דוגמנית

או מחנכת שמביאה את עצמה בדרך שונה ולא משפיעה דרך הדרך המקובלת.

כולם יכולים להתגבר על המכשול בדרך להגשמת המטרה, רק שהבדל הוא שלא צריך לתקן את ה"פגם" אלא דווקא דרכו להביא את השליחות.

כלומר החיסרון יכול להיות הכלי דרכו מתממשת השליחות, והוא יכול להיות תמרור שלא שם השליחות וצריך לחפש את הדרך הנכונה.

לגבי הטיפול, יכול להיות שיותר מתאים פה אימון מאשר טיפול.

לדוגמה אם יש לך פחד קהל, יכול להיות שבטיפול ניסית שהאישיות "ללא מוצא" תתגבר על הפחד קהל וזה עבודה של שנים,

אבל אם רק בשביל צורך ספציפי תיכנסי לדמות אחרת, אז הדמות החדשה עם ביטחון מול קהל. ואז העבודה היא להיכנס לדמות החדשה ולצאת ממנה, ולא לגרום ל"ללא מוצא" להיות עם ביטחון מול קהל.

הבנת את הדוגמה?

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו

מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב

חיבוק לך! בהחלט מטלטל

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

אפילו אם היא לא מבינה מה שאת אומרת.

מניחה שה10 דק בגינה לא היו לה טראומטיות (מה היא מבינה? רק לא ניגשו אליה כמה דקות).

אבל לראות את אבא ואמא לחוצים- ילדים מרגישים. יותר משהם מבינים הם מרגישים.

תדברי איתה (מניחה שבעיקר אליה בגיל הזה).

על זה שאמא היתה קצת מבוהלת כי היא דאגה, אבל היא תמיד שומרת עליה ואוהבת אותה. ושזו היתה בהלה רגעית, ועכשיו הכל חזר להיות רגוע ונעים, רק לפעמים יש רגשות לא נעימים.

זה לא בשביל לפרוק לה. זה בשביל לתווך לה את הסיטואציה ולמסגר לה אותה. 

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

איזה טראומה

איך אפשר להירגע מזה כאמא??? חיבוק ענקקק

ואיזה בושות לה

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

חיבוק.

מכירה מקרוב את הפחדים והתחושה.

כל כך הרבה פעמים משהו פתאום מתפקשש, הפעילות נדחת, הם במקום בלי קליטה יותר זמן משתכננו, נגמרה הסוללה... הפלאפון פתאום שבק חיים.

תעדכני, אנחנו איתך.

איזה ימים קשוחים ברמות❤️❤️❤️

המעבר בפחד יכול לעזור לפוגג אותו.

לפחד מכל הלב כי זה באמת פשוט מפחיד

ולהפוך את הפחד לתפילות שה' ישמור עליו ועל כולם וישובו לשלום מהרה❤️