רציתי להגיב לך.

זה נורא, זה סיוט, זה כאב לב עצום עצום.

זה ה-סיוט שבגללו הרבה אנשים מפחדים להתגרש.

חיבוק גדול גדול לך.

ויותר תכלס- אני חושבת שכשחושבים מה לעשות או איך להגיב צריך איזון מאוד מאוד מחושב בין פיוס ומלחמה.

כמו יעקב שהתכונן עם תפילה דורון ומלחמה.

קודם כל תפילות תפילות תפילות.

דורון-

בד"כ ההורי המנכר מונע מנקמה, מרצון לשליטה, צורך השרדותי לנצח.

הוא לא בהכרח משוגע ולא "רשע", לרוב השורש זה פגיעה, תחושת השפלה, כבוד שנרמס.

חשוב להבין מה המניע, מה הוא רוצה להשיג.

תלוי מה המצב, אולי אולי יהיה אפשר לגשת אליו כשאת לא רגשית אלה מצליחה לגשת לזה מנותקת רגש, ולנסות לדבר איתו. לנסות לדבר על מה שפגע בו, נטו בו, להכיר בכאב שלו ולהרגיע את הפגיעה.

לא להתחנף, לפייס.

ואז אולי להגיע לשיתוף פעולה.

זה המון אם ואולי. סיכוי קלוש אבל שווה לנסות בטוב.

אם לא הולך בדורון...את בטח כבר יודעת מלחמה, ליווי משפטי הדרכת הורים ובעיקר-

להשקיע המון מאמצים בקשר רגשי עמוק עם כל ילד בנפרד, שיחות נפש, זמן איכות ואהבה.

בע"ה עוד תרווי הרבה נחת מהילדים.

על המקרה שלי ארחיב במקום אחר...

ניכור הורי.

נזק לכל החיים.

לכולם.

לא יודעת אם אתם מכירים תסיפור של שמוליק סוכות שגדל עם אמא שניכרה את הילדים מהאבא לגמרי סיפור מסמר שיער באמת!

היום הילדים בקשר איתו

וזה באמת כואב ומזעזע. ליבינו איתך ועם כל הורה מנוכר!

התנצלת מראש בפני הפמיניסטים/שובניסטים, אבל זה לא קשור לזה. אדם שנוהג שלא כשורה הוא לא בסדר, וזה לא משנה אם הוא גבר או אישה ואם יש יותר גברים כאלה או שהמעשה הזה נתפס כגברי (או נשי). מעשה רע הוא רע וכואב ומזעזע, ואכן אני מניח שזה שיקול גדול בהרבה בתים שהפירוק הוא הכרח בלתי נמנע אבל הפחד מניכור יוצר עוד קושי.

ב"ה אני לא בקי בזה, אבל אכתוב שני דברים שדווה לבדוק:

1. בעיקרון החוק היבש מאוד מחמיר על הורים מנכרים, אבל לצערינו בהרבה מקרים זה לא עוזר. סיפורי חסידות גור ממחישים את זה, שמאוד בקלות לוקחים ילד/נער ומטיפים לו שהכי נכון לו לרמוס את אביו ולהציק-להזיק לו, והילד בתמימותו משתכנע. קראתי ראיון עם יוסלה שוכמכר והוא אומר שזה בדיוק מה שעשו לו, שכנעו אותו שמצילים אותו וההורים שלו רוצים להרוס אותו, ואז זה נהיה רצון הילד ושום עו"ס לא יוכל לשכנע הורה לפעול נגד רצון הילד (זה כמובן מורכב יותר אבל זה הרעיון). בנוסף מאוד קשה להוכיח ניכור הורי ויש מזה הרבה כאב.

מה שהצעתי לך בשרשור ההוא, זה לפעול במיידי: מצאת מצלמות - תעלימי/תחרימי אותם ותגרמי לאבא להסביר למה הבן שלו מגיע עם מצלמה; שמעת את הילד שלך קורא לך בשמות כלשהם, תתקשרי מיד למחנך שלו ולעוס המשפחה (אם יש) ותשאלי איך זה קרה, וככה הם יצטרכו להציג תזה שתסכן אותם. אם תחכי לרשויות את תקבלי ילדים קשים או מנוכרים. תפעלי בעצמך באסרטיביות ותגרמי לכולם לפעול בצורה שלא תאפשר את זה.

2. אני חושש שניכור הורי לא תמיד נעשה בכוונה תחילה, וזה מה שמזעזע וגם מאוד מחייב אותנו. אני רואה גם במשפחה שלי, איך הסבא/סבתא יכולים לצחוק או לזלזל באבא (חתנם לשעבר) מול הילדים שלו, כל זה גורם לחיכוך הזה והילד בהכרח יבחר צד, גם אם אף פעם לא תדעו איזה צד הוא יבחר.

בכלל, למה שילד יהיה מעורב במה שאמא/אבא שלו עושה, ואם אבא שלו אלים או גנב או רוצח, מי שמך - ההורה השני - לגרום לילד לשנוא אותו. ומהניסיון, לא בטוח שקשר עם הורה מסוכן זה דבר יותר בעייתי מיתמות חיה. קורה שהורה פוגע במשפחה עצמה, כמו הורה שמזיק לרכוש המשפחתי עם סמים/הימורים או פוגע מינית באחד הילדים, וכאן צריך יותר לחשוב איך מתווכים, אבל בכל מקרה ההורה השני לא אמור להיות השופט או התליין במשפט הזה.

זו התשובה ל"למה לא פעלתי" בצורה שבה התנסחת בסעיף 1.

מדובר על מסע של 8 שנים בתוך גירושין שבו הייתי עסוקה בלשרוד ולהדוף.

כשהילדים היו קטנים, זה היה קל יותר. 

הפסיכולוגים והמטפלים הריגשיים שהיינו אצלם במהלך השנים היו עסוקים בלהגיד לי שהילדים מסכנים, הם לא עושים שום דבר במודע. הם קורבנות של הגירושין ואים להם שום אחריות אם הם "מרגלים" בביתי.

אז עוד תלונה ברווחה? -אני אתמודד 

עוד דיון בבית הדין על כשירות הורית? -אני אלחם עבור הילדים.

אי תשלום מזונות? -קטן עליי, אני אצטמצם ולילדים לא יחסר דבר.

חוסר שיתוף פעולה לימודי? -לא נורא אני אקח מורים פרטיים.

הילדים לא ידעו מכלום, הם לא אשמים שזו ההורות של אבא שלהם. זה האבא והוא המושלם עבורם כי ככה ה' דאג שיהיה.

וככה זה התנהל עד לפני חודש.

לא הבנתי שמה שקורה פה נקרא בשם הזה.

הרי הילדים אומרים שהם אוהבים אותי. 

אז הם רק "פורקים עצבים אצלי, כי אצלי מרחב בטוח" ורק "חטפו התקף זעם כי הם מתוסכלים" ורק "מלשינים אחד על השני כי הם חשים בהישרדות חברתית בבית השני" וכן הלאה וכן הלאה...

כשהמצלמה נשלפה והקללות והמכות הגיעו- הצפרדע כבר היתה מבושלת.

*** הבהרה חשובה: אני לא חיה מתוך התקרבנות או רחמים עצמיים. השתדלתי כל השנים לא לתלות את האושר או הקיום שלי ב"מה יגידו" ובאישורים סביבתיים.

החיים הם דבר מורכב ועברתי יותר מדבר או שניים כדי לדעת שה' מעביר אותנו ניסיונות כדי לגדול.

זיוו"ש -  לפי מעשיו..

חשוב לי להגיד שלרגע לא הטחתי ביקורת "למה לא עשית כך וכך". חשבתי לתומי שאת מתארת סיפור חדש והצעתי לך, כי הרבה פעמים כמו שאת אומרת, כשזה קטן לא מבינים את זה, ובסופו של דבר מי שחזק (אין הכוונה אלים ואגרסיבי) יכול לעצור היסחפויות כאלה.

מדהים לדעת שאומרים לבתאדם שהבנים שלא מתנהגים כמו חיות כי הם פורקים תסכולים, ולכן את אמורה לשתוק להתנהגויות כאלה... תמסרי בחום לעוסים שלך, שגם ילד שפורק תסכולים צריך שיחנכו אותו ויציבו לו גבולות - ואולי עוד יותר מילד עדין!!! - וזה לגמרי לטובת הילד.

בכל מקרה, אף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להציב גבולות. קשה לקרוא את מה שתיארת, הלב יוצא... אבל נראה שאת עכשיו מגבשת טקטיקה, אז שיהיה לך בהצלחה!!!

(ובכלל, לא בקטע שיפוטי, תחשבי על הנושא הזה שהרבה פעמים כל הבעיות מתחילות כשאנחנו מתגמשים וקצת מוותרים. אולי כל הקטע עם ויתור על מזונות ושתיקה על ככה וככה, זה חלק ממה שאיפשר את בישול הצפרדע- וכמובן גם זה לא בקטע שיפוטי, אלא הסתכלות של מי שב"ה לא עבר והלוואי שלא יעבור כלום מזה...)

לא ברור מה יוצא לאנשים מההתנהלות הדוחה הזו

דופקים את הילדים בסוף יוצאים שרוטים

אני מאמינה שכשהילדים יגדלו הם יראו טוב מי היה לטובתם באמת ומי שרט אותם עמוקות

מאחלת לך שקט ושלווה בחיים

ועד שהוא יבין שההורה משחק בו

כדי להשיג הישגים אישיים

יכול לקחת זמן.

כי הטבע בהתחלה כל הזמן מתקן את זה

והוא חושב אולי ההורה כן בסדר

כי זה מה שהוא רוצה שיקרה אין לו ברירה

ילדים לא צריכים לסבול

אם מעניין אותך

אפשר קישור?

הלהיט אצלינו בבית.

יש 2 ממלכות

אבא מלך בבית שלו ואמא המלכה בבית שלה

שהוא לא יחזור להיות מי שהיה לא מחר לא מחרתיים ולא בעוד חמש שנים

זה היום שקמתי ועזבתי שהבנתי שהוא הגיע לנקודת אלחזור

1. כשהזוגיות היתה הכי משופרת אי פעם ועדיין הרגשתי שהיא יותר לוקחת מאשר נותנת

2. כשהייתי מוכנה רגשית וכלכלית לפרידה

3. כשאזרתי אומץ לעשות צעד בפועל 

שהיא יותר לוקחת מאשר נותנת.

יותר פוגעת וגומרת מאשר ממלאת

בראש אני יודע שזוגיות לא אמורה להיראות ככה, בפועל לצערי כבר התרגלתי לזה שככה זה

אם אתה במקום שעדיין שואל את השאלה, הייתי מציע לך לנסות לשקם את היחסים

יכול להיות

הצטברות של דברים/

טריגר שמניע לפעולה/

קבלת אומץ לפעול למרות הפחד והבושה/

רצון לסטנדרטים אחרים בחיים

להתגרש זה קשה

צריך סיבה מספיק טובה

שעולה על הקושי הזה

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

השאלה מה עשית כדי למצוא בתוכך כח להמשיך הזוגיות הזאת?

מסכימה איתך שלפרק בית זה בהחלט מורכב ולא פשוט..

ודאי לעשות הרבה כדי למנוע את זה..

תנסי לבדוק עם עצמך, איפה בא לידי ביטוי החוסר ביטחון שלו? איפה זה משפיע עליך/ בזוגיות ובמערכת המשפחתית?

האם יש זמנים/ מקומות שבהם הוא כו בטוח בעצמו?

ממליצה לך לפנות לטיפול זוגי או אפילו אישי לעצמך כדי לברר ולעבד את הדברים אצלך..

לא לעשות צעד מבלי ללכת ליעוץ טוב! פורום לא יכול לענות

ולהיכנס לעובי הקורה. בשום אופן. מאמינה שאפשר בעזרת

השם לשפר. ועוד משהו: כגרושה, יכולה להבטיח לך שלא

יוצאים לחופש הגדול כשמתגרשים....אם אפשר, לעשות

הכל כדי שהיחסים ישתפרו. אלא אם כן, חס וחלילה הוא

אלים .

בהצלחה!

אני מרגישה ממוטטת כבר..

לא יכולה להכיל את החיים כבר לצידו..

להשאר בכל מחיר? גם שאני כבר סולדת ממנו? כמה אפשר לספוג?

אני מנסה לא להיות קורבנית אבל מרגישה התעללות נפשית בצורה שקטה שאני כבר מאבדת את עצמי.. 

כל זוג עלול להגיע למצב של שנאה הדדית ודחייה. זה מצטבר.

בכל זאת, ממליצה על יעוץ/טיפול טוב. חייבת! הרי גם את

צד בעניין ואת יודעת כמה קשה לאדם להיות אובייקטיבי.

והילדים...זה משבר רצינו לילדים. אין ספק.

יש מקום בירושלים ובני ברק הנקרא "למרחב" -

עולה רק להעביר כרטיס קופ"ח. יש תורים ארוכים

מאוד, צריך להתפלל להתקבל מהר. אנא, אל תעשי

דבר ללא בחינה עמוקה של הדברים. כל עוד אינו

אלים, כמובן.

ישנה הניה שוורץ מעיתון "משפחה", הניה גולדברג

מירושלים ובטח עוד.  אל תחתכי לפני זה. אנא!

ואם בעלך מוכן ללכת גם הוא, זה דבר גדול מאוד

כי רוב הבעלים לא מוכנים ללכת ליעוץ.

ובקשה מהשם  להוביל אותי נכון....

אמנם לא הרבה ילדים אבל רק זה תכלס..

הוא בטוח בעצמו בביקורתיות שלו.. כן זה יכול לבוא יחד מסתבר..

לבקר אותי על ימין ועל שמאל ואז להגיד לי אבל למה את מרגישה אשמה? זה בגלל הילדות שלך..

הבנאדם לא מודע לעצמו.. עם הפרעות מפה ןעד מחר שוכח דברים כל הזמן על בסיס יומיומי..

לא יוזם .. רק בעניין האו סי די שלו שזה הניקיון הוא יוזם..

ולהעיר לי בעניין הילדים שהוא לא נמצא בכלל בבית מגיע בסביבות 6-7 בערב... לא יודע לנהל את עצמו ויש לו עוד תלונות.. 

אבל טיפול, טיפול אישי, גם אם תתגרשי תצטרכי אותו, אז ממליצה להתחיל מעכשיו.

יכול להיות שבאמת הוא מתעלל ובעייתי, לא מכירה אתכם, אבל לא בריא לך שהוא מפעיל אותך רגשית עד כדי כך.

עזבי אותו, טיפול יעזור לך לשים גבול רגשי ואחריות רגשית, נפרדות.

יכול להיות שתחליטי בסופו להתגרש אבל זה שריר שהוא חובה בחיים.

ואם תלמדי לעשות אותו הוא יציל אותך בכל מערכת יחסים.

תרשמי לי בבקשה שוב.. לא הצלחתי להכנס להןדעה ופתאם נעלמה.. אשמח ממש שתרשמי לי שוב!!

זה יהיה גם טוב בשבילי בבקשה תרשמי שוב.. 

חפרתי קצת אחורה, ראיתי פתאום את ההודעה שלך וידעתי שאני חייב לענות לך מיד.

חבל על כל יום שעובר עלייך במציאות הזו.

ולא!!

את לא צריכה להתגרש!!

לפי מה שאני מבין ממה שאת כותבת את לא במקום הזה בכלל!!

תרחמי על עצמך, על בעלך, על ילדייך, ותחליטו החלטה חזקה: פשוט להתחדש! מחדש לגמרי.

כמובן עם ליווי, טיפול איכותי וכל מה שצריך. אבל תדעי לך שאת לא במקום של להתגרש בכלל!

אני הייתי [ועדיין] במקומות יותר גרועים מזה, עברתי כל כך הרבה בזוגיות שלי, שאני יכול לומר לך עם יד על הלב: המצב שלך אינו גירושין. נקודה.

יכולים להיות לכם חיים טובים מאוד מאוד ביחד, כאלו שלא חלמתם שקיימים. אם רק תרצו!

בהצלחה ענקית.

תהיי גיבורה, ותתחילי לחיות מחדש.

עם בעלך.

כי באמת, לפני הכל ואחרי הכל אתם אוהבים.

לנצח.

אפשר בבקשה קצט פירוט מה זה אוהבת ארץ ישראל?

שקיבלת ספר כריתות. הספר מספר את הסיפור.

ספר יכול לסיים הכל.

ואם קשה לה, שתפתח חומש

זה לא משנאה. זה ספר שכורת את הברית.

מנין שחובת האבא ומדינת ישראל לזון אותך ואת הילדים שלך.

אולי גימיני יכול לעזור לך?

תרד ממני בבקשה.

אני מחפש מקורות הלכתיים לטיעונים ופעולות שלך. זה די בסיסי.

לא מבין את ההשתבללויות וההתחמקויות וההתקרבנויות. אם אין לך מה לענות - תכתבי את זה ותפעלי לפי זה.

לילה טוב.

יש כאלו ש"אשכרה" חוזרים לגור עם ההורים, אפילו כשיש להם ילדים ואפילו בגיל מבוגר.

יש כאלו שהולכים לקיצוניות השנייה, מפתחים חיים "בודדים"/עם להקות של גרושים/ות, ו"אין להם כוח" ללכת לאחים/ות שלהם, מסיבות כאלו ואחרות.
מהמר שאבות מהסוג ה"ישן", שהילדים פחות ישנים אצלם, יותר נוטים ללכת למשפחה כשהילדים אצלם, כי לא רגילים לטפל בילדים לבדם באופן משמעותי.

מנגד, יש אמהות שמתפקדות טוב בגידול הילדים, אבל בשבתות וחגים יעדיפו מאוד להתארח, ולא למלא את תפקיד ה"גבר" בניהול האווירה של השבת/חג.

זאת כמובן הכללה ויש מהכול.

ושכחתי להוסיף עוד פקטור בהודעת הפתיחה: גיל ההורים/אחים/אנשים אחרים בבית.