מהרהר בקול:

קודם כל מעניין שכתבת את השיר בלשון נקבה אבל בכרטיסך אתה מזדהה כזכר. אני אניח שאתה אכן זכר ואתייחס לשיר הזה כהתנסות בכתיבה מpov נשי. זו התנסות טובה ובעצמי כמה וכמה וכמה פעמים התנסיתי בה בעצמי, ואני עוד לא מספיק מבין למה אבל יש לה איכויות שאין לכתיבה מpov גברי. אבל הידיעה שהשיר הנשי הזה נכתב ע"י גבר מוסיפה רובד מעניין נוסף לשיר.

בכל מקרה מטעמי נימוס, כשאנתח את השיר לא אתייחס אל השורות כאל: "את/ה אומר בשורה הזו ש..." אלא: "הגיבורה אומרת שם ש..." - זה נותן לי יותר חופשלהביע את דעתי במנותק ממך, ולתת שיקוף על השיר עצמו.

נקודה ראשונה, מעניין האם הכותרת היא חלק מהשיר (אני עשיתי את זה כאן: תראו הכל נופל | ערוץ 7 או בנפרד. אם זה בנפרד - זה אומר שכל השיר בסופו של דבר די מגובש בעיניך, והוא בעצם מגלם נקודה / תהליך אחוד שרצית להעלות בבת אחת על הכתב. וזה מפתיע כי כרגע השיר נראה לא מלוכד אלא יותר זורם ואסוציאטיבי (זה אחלה). אבל אם הכותרת היא חלק מהשיר, זה מעניין יותר! אנסה להחזיק את שתי האפשרויות בראש...

שתי השורות הראשונות לחלוטין מתכתבות עם הכותרת. ש"יר שלא נכתב עדיין" הוא תופעה מיוחדת. אני עצמי מכיר היטב מחשבה שכבר נזרעה ושנים עוד דוגרת באדמה ומחכה להיכתב. לפעמים אפילו יש איזושהי תבנית או מבנה מוכן מראש או משפט מחץ שמהדהד איפדהו במהלך השיר, ויחד עם זאת השיר עוד אמורפי, נטול ממשות, פגיע לשינויים בעריכה בן רגע, טרום-טיוטה... זה יכול להיות רק מחשבה שאדם חשב הרגע, הברקה שאולי תתממש. "צליל מתוק ועדין" - שורה שבעיקר נותנת צבע להרגשתי, כלומר מנסה לתאר את המרקם העדין של השיר שעוד לא נכתב, את העדינות והחמקמקות וה-לא מגושמות שלו.

שתי השורות הבאות מיוחדות. המשפט "בכל מבט שוב בוראת עולמות" נותן צבע מאוד עמוק וניגודי: מחד, הוא מתאר שפע של השראה, שכל מבט באותו מצב מלא השראה שוב בורא עולמות, כלומר כל תמונה, כל אדם, כל מבט, כל מפגש - כשאנחנו מלאי השראה כל חזיון במציאות מגרה את הדמיון להביע ולבטא... אבל מאידך למשפט "שוב בוראת עולמות" ובהדגשה על המילה "שוב" - יש רפרור למשפט "בורא עולמות *ומחריבן*" שבאופן אוטומטי אסוציאטיבי מעורר את התחושה הקשה והמיתולוגית הזו. בגלל זה המשפט הזה דומיננטי ומיוחד להרגשתי, ובכל מקרה עומד בניגוד משלים למשפט הקודם, שמגלם עדינות מתיקות ורכות.

המשפט "ושקט מתגנב בין המילים הדחויות" משלים ומתכתב עם הצד האפל שהרגשתי בשורה הקודמת, אבל לא מספיק מובן לי. המילה "מתגנב" מעוררת תחושה של דריכות, כאילו משהו רע הולך לקרות בחשאי. להרגשתי בשלושת המשפטים הללו יש מעבר מאוד מיוחד באווירה בין צליל מתוק ועדין לבין איזו שקיעה (שתוביל למשפט המיוחד הבא). בכל מקרה "המילים *הדחויות*" זה ניסוח מטרגר באיזשהו אופן, כי הוא מאניש את המילים שנבררו ונפסלו בשיר, וגורם לנו להזדהות איתן. דחייה היא אחד הרגשות הקשים לאדם. השקט המתגנב אל המילים הדחויות נותן הרגשה מעליבה, שאולי הייתי קורא לה "פוסט-אופוריה".

"חיוך שמרפא רמש" - איזה משפט מפתיע, מוזר ומעורר! רמש תמיד יהיה משוייך אסוציאטיבית לדבר מתועב, משוקץ, נמוך, טמא. חיוך שמרפא רמש זו שורה מאוד מיוחדת, שמרגישה לי קשורה למשפט "מי שמציץ אל התהום - התהום מציצה אליו בחזרה" (ניטשה). "חיוך מרפא" זה צמד מילים מאוד טהור ונקי. אבל האלמנט של הרמש בשורה כל כך חזק, שהגם שספציפית השורה מכבירה ומתארת שהרמש נרפא (שאגב - ממה הוא נרפא??? כלומר להתייחס להיותו רמש כמחלה זה מאוד יפה!) אבל אני חושב שלא מצליחה לשמור על הטהרה, ויוצרת מופע קצת מתועב על החיוך המרפא עצמו. המימד הסוריאליסטי הזה מפקיע את האלמנט של הטהרה והופך אותו לאבסורדי. (תחפש את השיר של הבילויים "שוש אלמוזנינו" ואולי תבין למה אני מתכוון, שרגש יפה שנוגע בנושא מתועב הופך להיות אבסורדי וסוריאליסטי). בכל מקרה - מפתיע מגרה מעניין ומיוחד!

השורות הבאות ממשיכות לכאורה את מה שהרגיש לי כמו סוג של אסקלציה. השורה הראשונה בשיר תיארה משהו בראשיתי, בתולי, שיר שעוד לא נכתב, וההרגשה העדינה הורחבה בשורה השנייה. בשורה השלישית נכנס מימד מעט יותר מיתולוגי אפי, וברביעי התגנב ארס כואב (אולי על הציר של הנפילה מגן עדן?) בשורה החמישית הגיע השיא הסוריאליסטי, ונראה לי שהוא ממשיך כאן באופן מסויים:

"צוחקת, הזמן עומד דום" - אולי זה רק העולם האסוציאטיבי שלי, אבל יש כאן מימד מסויים של פסיכוזה. הצחוק הזה לכאורה ממשיך את החיוך המתוק שמרפא את הרמש, אבל גם כאן הצחוק הזה מגיע בתחושה מעט חורקת, וגם עוצר את העולם. קראתי לא מזמן קצת את הספר "הצחוק" של הפילוסוף אנרי ברגסון, ושם בין היתר הוא מתאר שצחוק הוא חוויה של פער בין האנושי לאוטומטי. המסקנה שהתבקשה משם היא שכל דבר שגורם לנו לצחוק *קשור לדברים אנושיים*. כשקראתי את זה חשבתי שאנשים מטורפים צוחקים בלי סיבה כי אצלם גם הדומם והלבד מגלם את האנושי. לכן חיוך שמרפא רמש עלול להמשיך לצחוק שאין בו חדווה שעוצר את העולם, ומנציח את ההתנתקות

(((((יכול להיות ואף הגיוני שזה בכלל לא הכיוון שאליו התכוון המשורר, ומבחינתך הצחוק הזה הוא צחוק רגיל של חדווה שגורם לתחושת חופש נעימה ושחרור. אני נוטה לחשוב שלא))).

"הלב נמס כמו שלג ביום חום" - שורה מפתיעה. לרוב "לב נמס" זה ביטוי חיובי, של חדווה והתרככות הלב, כלומר ההפך מקשיחות ואטימות לב. אבל כאן ממשיך להסתדר לי הקו של הדיסוננס, שתוהה מה הקשר בכלל בין שלג ליום חום. אין שלג ביום חום... שלג נמס בימי אביב נעימים, לא בימי חום (רק לדמיין שלג בתופת של הימים האחרונים)... מצד שני, אני רואה מהשורות הבאות שבבירור משהו החל מהשורה החמישית דווקא נשאר בטוב, ובעצם תחושת האסקלציה שהרגשתי בשיר לא מדוייקת. יכול להיות באמת שמההתחלה ועד הסוף השיר שעוד לא נכתב עם הצליל המתוק והעדין נשאר בליבה של הגיבורה, ונתן לה את החופש והכוח לברוא עולמות ולרפא רמשים, לצחוק ולהשתחרר מעול הזמן ולהתחדש ולהמיס את לב הקרח. לא יודע...

"לא צריכה מילים כדי לסחוף" - שורה מיוחדת! לסחוף - ככה"נ - אחרים. כלומר להוביל. אבל אני יודע להעיד על עצמי שכשאני בהשראה אני באמת מפיק איכות, ואנשים קולטים אותה ועולים על התדר שלי. כך סוחפים מתוך האיכות הזו ולא ע"י מילים. וזה מסתדר עם תחושת השחרור שבשלוש השורות הקודמות.

"לומר מספיק" - כלומר: שהגיבורה לא צריכה לצוות על אחרים "מספיק!" כי היא מביעה איכות מבפנים? או ש"לומר מספיק" = לומר רק את המיעוט שיספיק ולא יותר מזה? מעניין!

"מאז הספר עתיק" - כאן בבירור אני מקבל את התחושה של שחרור מדוגמה חיצונית, וממילא הספר, כלומר ספר ההוראות וההנחיות, מתייתר כי האינטואיציה מבקיעה ועולה. מזכיר חי את הפסקה של הרב קוק:

"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי".

שתי השורות האחרונות מאששות לי שהשיר כולו נשמר באווירה טהורה וחזקה ושהכיוון המעט אפל שעליתי עליו פחות נכון. החיוך שמרפא רמש אכן מרפא אותו, והצחוק הוא צחוק של חדווה ולא של שיגעון.

היציבות מגיעה מהחזרה אל הקול הפנימי, אל הדרך המיוחדה, אל המצפן שכשקרובים אליו צריך לדבר מעט. כמו שמופיע בספר הטאו:

"כמו מפוח המוציא רוח - כך גם זה אשר מרבה במילים יתעייף לשוא, וטוב יעשה אם ינוח. הרבה מילים, מעט משקל; מוטב לשמור חלק מהמילים בתוך הלב"

כאן מעט המילים הוא "לומר מספיק" ותו לא...

"אהיה לבית, גם אם סביב סופה נושבה" - קודם כל שורה יפה מאוד! שמעתי פעם פסיכולוג מדמה שלושה מצבי נפש לבית: אדם "מאוזן" הוא אדם שגר בתוך בית עם גג. אדם "נוירוטי" הוא אדם שגר בבית בלי גג. אדם "פסיכוטי" הוא אדם בלי גג ובלי קירות. הבית הפנימי, כלומר יציבות גבולות האגו, שומר על הקול והמצפן הפנימי...

"ושם יהיה יציב בזה ובבה" - שורה מוזרה ומפתיעה. כמובן שהדבר שהכי בלבל אותי זה המילה "בבה" שהדרך היחידה שלי להבין אותה לא כשגיאת כתיב זה מלשון "בָּבָה, שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה - אִישׁוֹן," אבל מניח שהתכוונת ל"בבא" כלומר יציבות נצחית לכל הימים. להרגשתי יש כאן ירידה במשלב... בכל מקרה "שם" = יכול להיות משהו כמו עולם הבא, עולם ההשראה (עולם הולך ובא).

אין לי מספיק ריכוז לעשות סיכום וכבר ככה כתבתי הרבה יותר מדי.

תודה! אכן נעים

דור

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק 

שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר

אגב, @ברוקולי יודעת?

מפתיע שאתה מתלבט על זה 

מעניין 

תמשיכי לכתוב