ובאמת , יש הרבה בנות שלא מתאים להם לעבוד קשה לסלול לעצמן דרך לאקדמיה, אלא הן יתפרנסו מהכשרונות שלהן בעיצוב, בצילום, בקוסמטיקה, במוזיקה , אומנות, מסחר.....
הן צריכות מוסד חנוכי אחר.
לצערנו , היום קיימים מוסדות כאלה רק לבנות שכבר נזרקו מכול המסגרות. בנות שפעמים רבות כבר על הקצה מבחינת יראת שמים, צניעות...
צריך מוסד כזה לבנות צדיקות, צנועות, עם מידות טובות ויראת שמים....
שפשוט לא מתאים להם להשקיע בלימודים אין סופיים לבגרות...
אנו חושבים להקים מוסד כזה...
מוסד שבהן ילמדו לא לבגרות אלא לימודי מקצוע לחיים (כמובן מעבר ללימוד תנ"ך, הלכה, אמונה)
כול זמן שהראש לא יפתח, שיהיו סטיגמות שיטחיות... זה אכן לא ישתנה.
הרבה בנות בקושי , בקושי רב שורדות את האולפנה, גומרות עם תעודת בגרות מינמלית עם ציונים מינמליים במקרה הטוב.
למה?
מה זה נותן חוץ מתסכולים, פגיעה באישיות והביטחון העצמי????
למה הסבל הזה בשנים היפות של הנערות.
בפועל - כול כך הרבה נשים עוסקות - בעיצוב, במסחר, בשיווק, בנושאים שונים הקשורים לארועים ושמחות, בטיפול בילדים.... יש המון מקצועות שנרכשים על ידי קורסים קצרים וארוכים -ברמות שונות.
הנשים מהוות כיום רוב בכל אחד מהתארים: בתואר הראשון – 58%, בתואר השני – 63% ובתואר השלישי – 53%.
שיעור הזכאות לבגרות בקרב בנות בישראל גבוה יותר מזה של בנים. בשנת 2020, כ-75% מהבנות היו זכאיות לתעודת בגרות, לעומת כ-71.6% מהבנים על פי נתוני http://www.gov.il. עם זאת, הפער בין בנים לבנות הצטמצם בשנים האחרונות, כאשר בשנת 2023 הפער עומד על 0.3% בלבד לטובת הבנות על פי Mako.
הנתונים מראים כי שיעור הזכאות לבגרות בקרב נשים גבוה יותר מזה של גברים, והפער הזה אף גדל עם השנים. בשנת 2020, כ-75% מהבנות היו זכאיות לתעודת בגרות, בעוד שבשנת 2023 הפער בין בנים לבנות הצטמצם ל-0.3% בלבד, על פי Mako. יש לציין כי הנתונים מצביעים על מגמה של שיפור מתמיד בשיעורי הזכאות של נשים, בעוד שבקרב גברים נרשמת ירידה מסוימת בשיעורים אלו.
מוכר וידוע שבחינוך הממלכתי דתי העל יסודי - ישיבות תיכוניות ואולפנות, כמות התלמידים בכל שכבת גיל קטנה יחסית. סדר גודל של עשרות תלמידים בשכבה. ואז גם מתוך אלו הרבה פעמים לא מצליחים להגיע לכמות של תלמידים שמעוניינים במגמה מסויימת כדי להצדיק את קיום המגמה, עם מורים מקצועיים ומעבדות.
כי כל תלמיד רוצה מגמה אחרת ..
בניגוד לתיכונים החילוניים עם מאות תלמידים בשכבה, מה שמביא לכמות מוצדקת לחלוקה להרבה מגמות.
בבתי ספר מקצועיים חייבים להפעיל הכשרה מעשית לכל מגמת לימוד.
הדו"ח של הכנסת מציג נתון שבזמנו גרם למדינה לייבש את החינוך המקצועי העל-יסודי.
מה שלא סיפרו זה שהרבה מהם התפרנסו אחלה מהמקצוע שהם למדו. מה שקרה זה שהם קינאו (קצת בצדק וקצת לא) באשכנזים ולכן בדור הבא שלחו את כולם להיות עיוניים, וכך הגענו למדינה שבה כולם רוצים להיות עורכי דין ו"אקדמאים" ואנחנו עם המדינה שיש בה הכי הרבה עודף השכלה במערב.
ואז נזכרתי בזה
ובכן, אני לפני עשרות שנים למדתי בבית ספר מקצועיפלד
לפני עשרות שנים , היו מס' בתי ספר מקצועיים - כולל בגרות מלאה והמשך לטכנאים והנדסאים.
בבית ספר שלמדתי היו 11 כיתות במחזור!!!
הבית ספר שלי היה קשור לטכניון עם בנינים בתוך הטכניון.
רבים היו מגיעים בצבא מיד לשירות מיקצועי - להיות טכנאים בחיל האוויר, חיל הים, חימוש, מודיעין...
כיוון שהמוסד היה חילוני, אכן היו בו מאות תלמידים בכל שכבת גיל.
במגזרים הדתיים זה לא ייתכן. לא קיים. כל השקפה וזרם צריכים את החינוך הייחודי להם. כיתות קטנות שלא מאפשרות מגוון של מגמות לימוד עם מורים איכותיים ומעבדות וציוד.
לא רוצה לייאש, אבל נשמע לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להקים מוסד כזה.
משרד החינוך לא מעודד בכלל חינוך מקצועי.
מעבר לכך למצוא קבוצת בנות שתתאים מבחינה דתית, חברתית, גאוגרפית, המקצוע שהן מעוניינות בו ועוד, זה מורכב מאוד.
אולי פתרון אפשרי הוא לנסות לפתוח מסלול עם בגרות מינימלית שישאיר לבנות זמן ובזמן הזה כל אחת תוכל להתפתח מקצועית במה שמעניין אותה (ידרוש יכולת כלכלית כי יש צורך לשלם על הקורס המקצועי בנוסף לעלות הרגילה של אולפנה).
פעם בשנתיים קם איזה גאון ומדבר בכאב על הבנות (גם לבנים) הצדיקות שלא מוצלחות בלימודים, ולמה אין אף אולפנה עם רמה תורנית גבוהה שלא מסתכלת על ציונים.
והתשובה היא שזה לא מחזיק מים.
אין כזה דבר מקום שיכול להגיד שיעור מתמטיקה זה לא חשוב, אבל תנ"ך כן. מה שקורה בסוף הוא שמי שמגיעה לשם, מראש מחפשת לא ללמוד, ולא מגיעה גם לשיעורים הכאילו חשובים.
ב. ולמה ששם הן פתאום כן ירצו ללמוד?
ג. להגיד שאין מה להשוות זה יפה, אבל באמת נראה לך, שמי שבכיתה ח' לא רוצה ללמוד אנגלית או מתמטיקה (שעוד דורשים מעט מאוד בגיל הזה) פתאום שנה או שנתיים אח"כ תשב ללמוד, לא פחות קשה ולא פחות חומר, מרצונה החופשי, רק כי זה לא מתמטיקה?
אפשר להציג כאילו זה קל יותר, אבל זאת הנחה די מופרכת
א. אין שום כוונה שישבו וילמדו חומר עיוני בלי סוף -לבגרות מקצועית.
ב. את לא מבינה את ההבדל בין לימוד אין סופי , שנים על גבי שנים מקצועות עיוניים די משעממים...
לבין לימוד תחומים מעשיים שמעניינים את הנערה, והיא רוצה להתמקצע בעצמה בתחום המעשי המקצועי המסויים.
יש בכל זאת הבדל בין הכשרה מקצועית מוצלחת וביןזמירות
להצליח לעמוד בבחינות הבגרות.
הכשרה מקצועית של עבודת כפיים - נגרות, צורפות, תכשיטנות, עיבוד שבבי ע"י מכונות CNC, טכנאות רשתות תקשורת ואינטרנט, הנהלת חשבונות, עיצוב גרפי, אפילו חקלאות - רפת, גידולי שדה, חממות פרחים,
אופן ההכשרה המקצועי לא מצריך לשבת שעות על גבי שעות ולשנן בעל פה ולזכור ים של חומר.
אולי אפשר לפתוח סוג של מדרשה בשיתוף של תוכנית הילה. כמו שעושים על בסיס הלימודים הגבוהים במכללות. בנות עושות את החלק הלימודי במכללה ואת החלק התורני-חברתי במדרשה.
על אותו עיקרון, שאת החלק של בגרויות, מתומצת ולעניין, יעשו בעזרת הילה, והמדרשה תשקיע בהיבטים החברתיים, התורניים (בהתאמה ליכולות ולכשרונות של הבנות) וגם הכשרוניים. או לחילופין שלנושא הכשרונות יעזרו ב"מדרשה" בהשמה של כל בת ללימודים שמתאימים לה, בקורס ערב, באיזה סמינר, בשיעורים פרטיים... כל אחת לפי תחום העניין שלה.
נשמע מסובך או בר ביצוע?
בעיני זה יותר מנצרך. גם לבנים אגב (מדברת כאמא לבן כזה שבעור שיניו שרד את/ליד המערכת). ולא צריך המוני אנשים. רק צוות עם לב, כשרון וראש גדול ויצירתי. וכמובן לעשות פרסום מדויק ומסיבי... אשמח לעזור בחשיבה אם צריך.
לפני כמה שנים. הבת שלי שהיתה אז ילדה מקסימה וחברותית וחיובית ואפילו דוסית, אבל הלימודים היו לה קשים מידי, חיפשה את האולפנה שלומדים בה הכי מעט ומצאה משהו, אבל גם משם היא נשרה בסוף.
תוכנית הילה הצילה אותה באיזשהו מובן. דוקא זה שהיא כן יצאה עם בגרות מלאה נתן לה בטחון עצמי שהיא מסוגלת. הלימוד הממוקד והפרטני לבגרות עזר לה מאוד. לא הייתי מוותרת על לימוד לבגרות.
אלא שהמוסדות היום מלמדים הרבה מעבר לבגרות המינימלית שחייבים, וזה ממש לא מתאים לכל אחת. לכן הייתי מגבה אולפנה מקצועית, אבל עם אפשרות ודירבון לבגרות מלאה אפילו אם מינימלית.
אני עובדת באולפנא הטרוגנית מאוד בפריפריה ומעל 90 אחוז מהבנות שלנו מסיימות עם תעודת בגרות. עם הרבה עבודה קשה ותשומת לב של הצוות. אהינחא בטוחה שהנצונים שהובאו םה על האחוזים שמסימים עם תעודת בגרות מייצגים את הציבור שלנו( מניחה שהציבור החרדי והערבי מורידים את האחוזים). מסכימה שיש בנות שיהיה להם טוב יותר ללמוד מקצוע. אבל לא היתי רוצה להחליט בשביח ילדה בכיתה ח שלא תהיב לה תעודת בגרות. אפשר לפתח אולפנא שחש בה בגרות מינימלית ולימודי מקצוע. מי שתוכל צעדה גם בגרות , וכולן יצאו עם מקצוע. יש עוד מקצועות לא אקדמאים שדורשים תעודת בגרות( מזכירות רפואית , חשבת שכר ועוד).
וגם יש הרבה בנות שיכולות לעשות בגרות עם סיוע ומאמץ( אני רואה ערך במאמץ ). ואולי כן ירצו ללמוד תואר קל כגון חינוך, למה שנחליט כבר בכיתה ח שלא תהיה להן בכלל תעודת בגרות? אני מכירה בנוצ שלנדו אצלנו בכיתת לקויי למידה ועשו תואר אחר כך, חבל שהיו מדירים אותם מהאפשרות לבגרות כבר בכיתה ח. מסכימה שצריך אולפהות טובות עם אופציה מקצועית.
בעיקר - העבודה בחינוך היא קלה? (את כמורה אמורה לדעת...)
אני למדתי חינוך, ונכון שזה יותר קל ממקצועות הנדסה, אבל זה לא כל כך קל. וזה מקצוע שצריך ללמוד בשביל השליחות שבכך ולמי שמתאימה לכך, לא סתם למישהי שמתקשה בלימודים... (אני לא מתאימה לכך, והלכתי ללמוד חינוך רק כי רציתי מקום דתי של בנות בלבד, ומקצועות ההנדסה לא מתאימים לי... בכל אופן, לבת שלי שהזכרתי כאן בשרשור - חינוך ודאי לא מתאים, והיא תוכל להפיק מעצמה הרבה יותר במקצועות אומנותיים...)
אני מכירה אישית בנות שהיו להן קשיי לימודים באולפנא שלומדות חינוך. יש לי 2 בראש כרגע, שתיהן לומדות חינוך מיוחד והיו טובות בזה בשרות הלאומי, אז מניחה שגם ימצאו את מקומן בתחום אחר כך. הן באמת עובדות קשה על התואר, וזכאיות להתאמות במבחנים כמו שהיה להן באולפנא.
מכירה בוגרת של הכיתה הקטנה אצלנו שלמדה להיות חשבת שכר, זה לא תואר , אבל מצריך תעודת בגרות בסיסית. עוד בת שלמדה בכיתה הקטנה וסיימה עם תעודת בגרות שהיא סייעת במרפאת שינים, זה מצריך קורס שנראה לי שכדי להתקבל אליו צריך תעודת בגרות. לא אומרת שכולן חייבות תעודת בגרות ואפשר להצליח גם בלעדיה . אבל לרוב הבנות שקשה להן מוקדם מידי להחליט באמצע כיתה ח שלא תהיה להן תעודת בגרות. יש בנות שברור שהן לא בכיוון בכלל, אבל מהנסיון שלי כיועצת באולפנא ראיתי הרבה בנות שקשה להן ועם הרבה עזרה והתאמות בבחינות הן מסימות עם תעודת בגרות ותחושת סיפוק . לכן נראה לי שבית ספר שלומדים בו גם מקצוע זה רעיון מעולה אבל צריכה להיות בו גם האפשרות של תעודת בגרות בסיסית זה מה שקיים היום בתיכונים הטכנולוגים( זה תיכונים מקצועיים ככה קוראים להם) יש בהם אופציה לבגרות וגם לימודי מקצוע. פשוט צריך להקים אולפנא כזו, כי רוב התיכונים האלה שאני מכירה, גם הדתיים הם מעורבים ויש בהם בעיקר נןער בסיכון.
למשל קריית יובל, איך זה לזוג צעיר עם ילד, יש שם קהילה דתית לאומית וצעירים? יש שם גרעין תורני?
הבנתי שיש איזה קשר להר המור, אז זה יפריע למישהו שבא מישיבות אחרות..?
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוךhameiri13
חינוך אינו מתרחש רק בין כתלי הכיתה. הוא נבנה בבית, במטבח, בחצר ובזמן המשותף עם הדמויות המשמעותיות בחיי הילד. דרך משחק, עשייה ותנועה, ילדים קולטים ערכים, אווירה ואמונה. הפוסט שלפניכם מזכיר שחינוך עמוק מתרחש מתוך חוויה, קשר ושמחה — ומעודד הורים וסבים להיות שותפים פעילים בבניית עולמם הפנימי של הילדים.
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוך שלנו
לא כל למידה חייבת להתרחש במסגרת פורמלית. ילדים גדלים דרך התנסות, שמחה וקרבה. במיוחד כאשר המבוגרים סביבם חיים את הערכים שהם מבקשים להעביר. חינוך אמיתי הוא אווירה — לא רק מילים.
תמונה 1
הטקסט המקורי: How Do I involve Kids in Cooking?
Assign Simple Tasks. Make it educational. Prioritize safety. Encourage creativity. Celebrate their efforts.
תרגום לעברית: איך משלבים ילדים בבישול?
תנו להם משימות פשוטות. הפכו את העשייה ללמידה. שמרו על בטיחות. עודדו יצירתיות. העריכו את המאמץ שלהם.
פסקה מסבירה: המטבח הוא מקום של חינוך שקט. כאשר ילד שוטף ירקות, מערבב או מודד — הוא לומד אחריות, דיוק ושיתוף פעולה. בחברה החרדית, שבה הבית הוא מרכז החיים, זו הזדמנות להעביר ערכים של מסירות, נתינה ושמחה בעשייה. הלמידה אינה רק טכנית — היא חינוכית ונשמתית.
תמונה 2
הטקסט המקורי:
Playing is the highest form of research.
תרגום לעברית: משחק הוא הדרך הגבוהה ביותר שבה ילד חוקר את עולמו.
פסקה מסבירה: דרך משחק ילדים בודקים גבולות, לומדים להתנסות ומתמודדים עם אתגרים קטנים. במקום לראות במשחק בזבוז זמן, אפשר להבין שהוא כלי חינוכי עמוק. כך הילד מפתח ביטחון עצמי, יצירתיות וחוסן — תכונות שיסייעו לו גם בלימוד התורה ובהתמודדות עם החיים.
תמונה 3
הטקסט המקורי: Why Cook With Kids? Cooking with kids is a fantastic way to combine fun, learning, and family bonding.
תרגום לעברית: למה לבשל עם ילדים? כי זו דרך נפלאה לשלב הנאה, למידה וחיבור משפחתי.
פסקה מסבירה: כאשר נכד עומד ליד סבתא ולומד מתכון משפחתי, הוא לא רק לומד לבשל — הוא סופג מסורת. דרך רגעים פשוטים כאלו עוברים סיפורים, זיכרונות וערכים. זהו חינוך שאינו נאמר במילים גדולות, אלא מועבר באווירה של חום וקשר.
תמונה 4
הטקסט המקורי: How does PLAY support learning?
Focus Problem-Solving Confidence Collaboration Creativity Resilience Flexibility Imagination Communication
תרגום לעברית: כיצד משחק תומך בלמידה?
ריכוז פתרון בעיות ביטחון עצמי שיתוף פעולה יצירתיות חוסן גמישות דמיון תקשורת
פסקה מסבירה: משחק בונה כלים לחיים. ילד שלומד לשתף פעולה במשחק, יידע לשתף פעולה גם בלימוד. ילד שמתמודד עם קושי במשחק, מפתח עמידות. חינוך נכון רואה במשחק לא רק שעשוע — אלא הזדמנות לעצב אישיות יציבה, אחראית ובעלת יראת שמיים פנימית.
תמונה 5
הטקסט המקורי: Play is the way children learn what no one can teach them. Lawrence Cohen
תרגום לעברית: דרך המשחק ילדים לומדים דברים שאי אפשר ללמד במילים. – לורנס כהן
פסקה מסבירה: יש ערכים שלא מועברים בהרצאה אלא בחוויה. סבלנות, נתינה, התמודדות עם אכזבה — כל אלו מתפתחים באופן טבעי דרך משחק והתנסות. כאשר המבוגר משתתף, מחייך ומעודד, הילד לומד שמותר לו לנסות, לטעות ולצמוח.
תמונה 6
הטקסט: המטבח המשפחתי אינו רק מקום להכנת אוכל — אלא מקום של חינוך.
המקום שבו ילדים לומדים סבלנות, כבוד הדדי, ונתינה.
פסקה מסבירה: הבית הוא בית הספר הראשון והמשמעותי ביותר. דרך עשייה יומיומית פשוטה מועברים ערכים עמוקים. סבים, סבתות והורים שמקדישים זמן רגוע ומשמח, בונים יסודות יציבים לדור הבא. חינוך מתוך שמחה וחיבור משפחתי יוצר ילדים בטוחים, מחוברים ושורשיים.
הי אני אמא ל4 ילדים מקסימים ורוב היום משתדלת לשמור על בית נקי , כמה שאפשר ...
הבעיה היא כזו- כשההורים שלי באים אלינו לשבת עם אחים שלי הקטנים , הם בני 5 ו6 ...אבל הם עושים הרבה בלאגן בבית ומלכלכים לי בטירוף כמו למשל אם יש ממתקים אז הם אוכלים בבלאגן , מורחים על הספה ואז פתאום נשפך להם משהו ודורכים על זה, או ששותים שוקו וזה נשפך לי על הספת בד שלי ...וכל הבית נראה פשוט כמו אחרי מלחמה כשהם פה ....
העיניין הוא שאמא ואבא שלי לא אומרים להם כלום !
וזה מאוד קשה לי ....אני לא רוצה להיות כמו איזה שוטרת בבית עליהם ולהגיד להם לא לאכול בצורה כזו ולחנך אותם כי זה גם יכול לפגוע בהורים שלי (ככה אני מרגישה ) . אבל מצד שיני אני לא רוצה בית שבור ומלוכלך אחרי שהם באים זה לא נעים בכלל.
אני אפילו מרגישה סוג של כעס כלםי ההורים שלי באיזה שהו מקום ...למה הם לא יודעים להעמיד את אחים שלי במקום ולתת גבולות ... שחכתי לציין שאחים שלי גם צורחים בבית בלי סוף , בשבילהם זה משחק אבל אני פשוט מתעצבנת מכל המצב הזה שבסוף נופל עלי ועל בעלי ...
בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.
אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)
עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...
בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!
בתי הגדולה בת 8, ילדה מהממת מכל הבחינות- נעימה לחברות ולמשפחה, נדיבה, חכמה, באמת מותק. מצד שני, היא דוחה כל דבר לרגע האחרון. נגרר מזה שהיא מאד מבולגנת. מה רציתי לומר על זה:
1. אני מאד מבינה את היתרון של התכונה הזו- היא רוב הזמן עושה מה שהיא אוהבת ולא משימות ש*צריך* לעשות, וזה כיף גדול!
2. מצד שני, באחד מבני המשפחה הבוגרים (היותר מורחבת) יש את התכונות הללו. והן גורמות לו נזק מתמשך! אותה דמות לא מנצלת את הפוטנציאל שלה בשום תחום, מאבדת דברים על ימין ועל שמאל, מפוטרת מעבודות תוך תקופה קצרה. בקיצור- זו לא ההתנהלות המועילה בעולם הזה!
3. בבקרים עוד הצלחנו למצוא פיתרון- אני אומרת לה "את יודעת מה השעה ומה המשימות שלך, תעשי את זה בקצב שלך ואני לא מאשרת איחורים". ואז היא מתעדפת את המשימות שלה- לפעמים לא אוכלת א. בוקר אזלוקחת שקית לבי"ס, אבל סה"כ מגיעה די בזמן.
4. אבל עד שהיא הולכת לישון היא מורחת את הזמן ואז גם אני כבר משתגעת וגם היא עייפה בבקרים והולכת לישון לא תמיד בתחושה נעימה.
5. אני לא רוצה להתעצבן עליה, מצד שני אני ממש מפחדת שהתכונות האלו יהרסו לה את החיים הבוגרים.
לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב
אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.
ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...
וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה
א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.
זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.
יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.
הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.
אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.
ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.
לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.
נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.
ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.
בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.
מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה
היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.
אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)
ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).
פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.
אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.
ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.
אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..
אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.
לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.
אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).
זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.
(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)
כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.
התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.
בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.
1. קנינו רובוט שוטף שואב
2. החלטנו לקחת עוזרת
3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח
4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית
את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.
ועל הדרך חוסכים את התסכולים..
אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.
אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.
אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).
באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).
