אחרי ה7.10 ולבטח אחרי עם כלביא ברור שהחיים בארץ בנויים על לחיות על חרבנו בהרבה גזרות וחיים את השגרה בצל החירום.
הכח של העם שלנו הוא מדבקות בצדקת הדרך. כ"כ הרבה חיילים קמו והסתערו ב7.10 כשהם יודעים שאין להם שום סיכוי לשרוד את המתקפה וזה יומם האחרון פה, רק בשביל לעכב במשהו, לבלום טיפה את המתקפה ולהציל חיים.
לא רק שאין שום כסף בעולם שיכול להניע כזאת מסירות נפש, מסירות הנפש והדבקות באידאולוגיה תתקלקל אם יכניסו אליה אלמנט של תגמול כספי.
וחוץ מזה שאם הרעיון בא כדי לאפשר לציבור גדול ללמוד תורה, אז מה הועילו חכמים בתקנתם כשהגנה על תושבי הארץ מוגדרת מלחמת חובה?
אפילו חתן מחופתו יוצא להילחם. וזה קרה בפועל בלחמה הזאת לא מעט.
יש חתנים שנהרגו שבועות ספורים לאחר חתונתם!
גם אם יש ציבור גדול שמוכן מאידאולוגיה להתגייס ולא בשביל כסף, הוא מוכן לעשות זאת בשביל העם, לא כחלק מהעם לא מוכן לשאת איתו בנטל.
כלומר גם בין הציבורים הכי אידאולוגיים המתגייסים עושים זאת מכח העם.
אם העם לא נותן את הכח והתמיכה, אם אין הדדיות, אז אין אידאולוגיה.
זה כמו למשל שבכיתה של הבן שלי נהוג בבר מצוות שמזמינים את כל הכיתה וכולם עושים מאמץ גדול להגיע לכולם.
בתחילת שנה הייתה שיחה להורים שהסבירה את החשיבות של לשמח כל ילד וילד, ושיהיו בריאים יש 40 ילדים..
לא תמיד פשוט לי לשלוח אותו לכל הבר מצוות, וכשיש את ההתלבטות אני תמיד שמה את עצמי בצד השנינואומרת נכון שבבר מצווה שלנו רציתי מאוד שכמה שיותר חברים יבואו?
אז בשבילי הבר מצווה הקרובה היא אחת מ39, בשביל הילד הזה הבר מצווה הזאת היא ה-אחת!
אז כולנו עשינו מאמץ לשלוח את הילדים לכל הבר מצוות כי ידענו שאותו מאמץ יעשו כל ההורים בבר מצווה של הבן שלנו.
כלומר ההסכם הגיע מכל אידאולוגיה כלשהי,
אבל מה שמחזיק את זה זה הערבות ההדדית. אם אחד שובר את השורה זה גורם גם לשני ושלישי לשבור עד שהכל הרעיון מתפורר.
נכון שתמיד יהיה את הגרעין החזק שימשיך לסחוב על גבו את האידאולוגיה ויהיה האחרון להישבר, אבל בסוף גם הוא לא יוכל להחזיק את זה לבד.
אף אמא ואף בת זוג לא יסכימו לשלוח את הבן/ בעל,
ואף אבא לא יצא מהבית כשהוא מסתכל לבן שלו הקטן בעיניים ויודע שיש לו יכולת בחירה לא לצאת.
הכח לצאת ולסכן את עצמנו, נובע מתחושת השליחות. היום זה בעלי, מחר זה השכן ומחרתיים הבן של השכנה מלמעלה. כולנו יחד מאפשרים לדבר הזה לקרות.
אני באופן אישי פחות אוהבת להתעסק במי לא מתגייס כשאנחנו ברגע זה ממש בשעת מלחמה.
בדיוק בגלל שזה הדבר הכי מחליש בעולם.
אני מסתכלת על מי איתנו תחת האלונקה ומתחזקת ולא על מי שפרש ממנה, ולא כי הוא קרס, אלא פשוט מבחירה החליט שלא מתאים לו, וסיבותיו עימו, להחזיק את האלונקה.
רשימה חלקית:
הבנים והחתנים של חגי לובר, אבא של יהונתן הי"ד.
בעלה של אורית מרק ששכלה 4 מבני משפחתה על הגנת העם וקדושת הארץ.
הבן של מרים פרץ, ששכלה את שני בניה אוריאל ולירז הי"ד.
משפחת גרינליק שממשיכים להילחם
ויש עוד משפחות רבות ואחים שכולים שברגע זה ממש נלחמים פה כי הם הכי מבינים שאין שום ברירה אחרת.
האם את מסוגלת להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם קחו כסף תעזבו אותנו בשקט??
חוץ מזה שבכלל לא התחיל הדיון מה המקור התקציבי לזה, כל הוצאה צריכה שיהיה לה הכנסה מאיזשהו מקור.
למה שחיילים יסכימו להתגייס מתשלום המיסים שלהם?
המקור צריך להגיע מהאוכלוסיות שלא משרתות, אחרת מה התועלת.
(זה כמו שמורים יקבלו תוספת משכורת, אבל מתשלום הוועד שהם משלמים)
ומבחינה כלכלית זה יביא לקריסת הכלכלה באותם ציבורים, מה שהופך את זה ללא ריאלי.
האם משפחה חרדית הייתה מוכנה להוציא מכיסה 10,000 ש"ח כל חודש על מנת לממן את העסק?
אם לא, אז אין בכלל מה להתחיל לדון בזה מהבחינה הכלכלית.