קראתי עכשיו את השרשור שננעל אתמול

מרגישה שיש קול שלא נשמע שם

מקווה שזו לא חריגה מכללי הפורום..

אני חרדית. אבא שלי אברך, כבר הרבה שים.

בעלי אברך ואחיי הצעירים בחורי ישיבה.

ה7 באוקטובר היה עבורי טלטלה משמעותית מאד. מאד.

מעבר לכל מה שהמדינה עברה, והטראומה הציבורית, זה גרם לי באמת לשאול את עצמי מה מקומי כאן

בשייכות שלי לעם הזה. לארץ הזו (המדינה אינה גוף דתי, נכון. אבל הארץ הזו- היא הארץ שלנו. והעם הזה- הוא העם שלי)

קודם כל הרגשתי תסכול מאד גדול. כל הזמן אמרתי לבעלי- לך תעשה משהו.

בכלל הרגשתי לא נעים להסתובב איתו, כל הזמן אמרתי לו גברים בגילך לא צריכים להיראות עכשיו ברחוב.

היה לי כעס גם- כעס על הרבנים ומנהיגי הדור שהובילו אותנו לסיטואציה שהרגשתי ש*כרגע* אין לנו איך לתרום (לא חשבנו אז על מלחמה של שנתיים..)

כי הגברים לא בכושר, בלי שום ידע קרבי או אפילו משהו בכיוון.

כן, השתדלנו להתנדב, אבל זה לא הרגיש לי במקום.

היה לי כעס על כך שאין קריאה ציבורית של הרבנים לכל הפחות!!!! ללמוד כל היום.

אבא שלי, שכמו שפתחתי הוא אברך- ממש לקח את העין קשה. עשה משמרות בבית המדרש, לא שהוא אדם שמבזבז את זמנו בשגרה אבל פשוט לא יכלו לראות אותו בבית.

הוא גם הסביר לאחים שלי שאין מקומם ליד החדשות וכו' ושזה זמן מלחמה ושאם הם בני ישיבות משמע כרגע יש להם תפקיד.

כן גם כשהיתה מלחמה כשהיה צבא יהודי אמיתי היה חלק שהיה יושב ולומד- אבל הוא ישב ולמד בזמן מלחמה בצורה שונה מבשגרה, כמו חיילים.

היה לי קשה שלא ביטלו בין הזמנים

הרגשתי מבוכה גדולה בציבור שאליו אני משתייכת. בשיח הכללי שלא לוקח אחריות, שלא רוצה להיות חלק.

ז מתקיים גם בכיוונים אחרים- בשבת אחרי שהחל מבצע עם כלביא בעלי חזר מאד מאוכזב מביתה כנסת. הוא ביקש שיגידו מזמור לתודה ותפילה להצלחה- והציבור נענה לו בבוז

(וכן, במרבית בתי הכנסת אין תפילה לשלום החיילים. עזבו את הנוסח. פרק תהילים אתם מוכנים להגיד??)

יש הרב יוזמות פרטיות קטנות, אין קריאה של מנהיגי הציבור.

עברו מאז כמעט שנתיים

אני עדיין מרגישה רע עם המציאות

מורכב לי וקשה לי עם עניני הגיוס (על הכלכלה אפשר לדבר בפעם אחרת, אבל האם את הילדים שלי אחנך כמו שחנכו אותנו? כנראה שלא.

הצורה לגדל ילדים בלי שום השכלה כדי לתקוע אותם במציאות בגיל שבו הם זקוקים לכסף ורוצים לפרנס, כפי שהתחייבו בכתובה, את משפחותיהם- היא עוול גדול מאד. מאד.

ולי באופן אישי נשמע ממש סביר שמי שלא משרת- התרומה העיקרית למדינה, לא הכסף\ בעת הזו- לא יקבל. הנחה בארנונה, במעון. בטבה במשכנתא. כן, אני אשלם על זה כסף.

על אידאלים צריך לשלם)

מורכב לי וקשה כי בסוף שי פה ערכים שאני מאמינה בהם, אבל אני משוכנעת שאפשר גם אחרת.

עם הזמן החולף המצוקה של הציבור הנושא בעול גדלה, מחד.

ההבנה שלי שיש כאן מורכבות גדולה- כן, גם היא העמיקה.

לצד ההבנה שמנהיגי הציבור אינם מחפשים פתרונות, מתחוור לי אט אט שגם צה,ל לא מחפש אותם

צה"ל כגוף, כמערכת, אינו מעוניין בגיוס חרדים המוני. המילואימניקים כנראה, פחות מעניינים אותו.

מדי הרב משאבים משקיע צה"ל בנסינות שוא לפתוח יחידות קרביות מעורבות, בלשמר את צה"ל ככור היתוך, בדבריםש בינם לבין בטחון אין הרבה ( גלי צהל, ועוד כל מיני)\בהשוואה לזה המשאבים שהוא משקיע בבניית פתרונות מותאמים לאורח החיים החרדי הם בדיחה עלובה ממש)

כן, אם צה"ל היה עסוק אך ורק בבטחון המדינה היה מפסיק עם הענין של גיוס חובה לנשים (או מפריד את היחידות באופן כללי, כי אין שום אינטרס בטחוני ביחידות מעורבות, וכפי שראינו במלחמה הזו- חיילות זה דבר רע למערכת) וכך מעמיד את החרדים בפני בעיה גדולה. כבר לא היה תירוץ.

אבל יש בי גם כעס על אנשים מתוך המגזר שלי. כמו אלו שכתבו שם בשרשור הקודם. 

איך אפשר לכתוב שוב ושוב שבעלך עובד אבל זה שהוא לומד מציל את עם ישראל? (ואיזו מן דמגוגיה קלושה זו..)

יש בי כעס כי אני מרגישה קושי בין המגזרים, כן,

בחויה שלי אני והמגזר שלי אשמים בזה, לפחות חלקית. וצריכים לעשות כל מאמץ לפתור את זה.

ולכל הפחות לא להתבטא ככה, בבמה שהיא כל כך שייכת למגזר שהכי נושא בנטל.

אין לי פתרונות, באמת, אבל יש בי בושה, יש בי רצון לשינוי ויש בי סליחה גדולה על השיח הזה,

בשם הרבה חרדיות שאני מכירה וחושבות אחרת.