או חפירה ;)
אז, היום יום שלי נראה ככה.
בבית עם 2 קטנטנים ובהריון חודש שישי ב"ה.
אין לי כוח לזוז. בטח שלא בחום. התחיל לי כאבים השבוע באגן התחתון, וברגל ככה שגם כל מיני תנוחות מכאיבות.
בעלי בצבא במשך כל היום. אפשר לומר שחוזר לישון. (מודה שאני רואה אותו כל יום! הילדים די רק בסוף שבוע)
הגדולה (בת 2.5). ממש בודקת גבולות איתי ומוציאה את התסכולים על האח (בן שנה) שהתחיל לאחרונה לזחול ולקחת לו משחקים.
עזבו שמאיראן שינה השתבשה לגמרי לילדים ולא מצליחה להחזיר לסדר משהו. אני גמורה מעייפות.
אין לי כ"כ עזרה. ויש לי לא מעט רגעים שמרגישה שקורסת.
קשה לי. מאוד.
לא רק פיזית, גם רגשית - מרגישה לבד. בזוגיות. בישוב שגרה בו לא מרגישה הכי שייכת למרות שהמשפחות פה נחמדות. משפחה גרה רחוק.
בלי רכב. אז לא יצאתי כל השבוע.. החום קשה לי מידי. וקשה לי בכללי לשתות. ויש רקע של צירים מוקדמים.
אבל -
הקב"ה נותן כוחות!
הכוח שמונע אותי זה האהבה שלי לילדים.
אני פשוט מאוהבת בהם.
ולא יכולה לכעוס עליהם.
גם כשמרגישה שמאבדת את זה (וזה קורה..), מוצאת דרך אחרת.
אני די רואה את היום יום איתם כמו משחק. כשעברתי רגע קשה כאילו עברתי שלב במשחק מחשב בהצלחה!! ואני נהנית מזה. מאוד.
נהנית מהרגעי הצלחה הקטנים שלי.
(כן קרה לי שבוע שעבר שאיבדתי את זה עם הגדול והיה לי מצפון שלא הצלחתי לשחרר יומיים בערך..)
וצהזמן איכות איתם. לבד. וביחד.
אני כ"כ מאוהבת בהם ובגילאים האלה שקצת לא בא לי שהזמן יעבור. תישארו התינוקות הקטנים שלי. וזה נותן תחושה שאני פשוט חייבת להנות מכל רגע. שלא יחמקו לי בין האצבעות.
אומרת את זה כמשהו חיובי
אבל -
קצת קשה לי לשחרר.. ואפילו מפחדת.. שיגדלו..
מהאתגרים שבאים עם ילדים יותר גדולים.
מהיום יום איתם.
מתפללת שהקבה יתן לי שליחים טובים בכל צעד. ותבונה איך לחנך בצורה הנכונה.
ועדיין, יש פחד מהעתיד.
קל יותר להתמודד עם יום יום של תינוקות ופעוטות.
ו... זהו🙈
