לילדים שלי אני אומר שהם תמיד יכולים לספר לי הכל, ממש כל דבר, ולא משנה מה הם יספרו - זה לא יגרום לי לא לאהוב אותם.

אולי אכעס, אולי אדרוש מהם דברים, אבל לא אשבור את הכלים, לא אפסיק לאהוב אותם ובוודאי לא אנתק מהם את הקשר.

זאת הדרך היחידה בעייני לגרום להם להרגיש בטוחים לספר סודות, ואם בסוף לא אעמוד במילה שלי - הם לעולם לא יאמינו לי עוד.

העניין הוא שחברה היא לא הילד שלי, אני לכאורה לא חייב לה כלום.

לכן אנסה לגשת לזה בדרך אחרת:

באיזו צורה היא סיפרה לך? מה הייתה המטרה?

כי להגיד "יאאא תשמעי איזה כיף היה לי אתמול בעבודה, התנשקתי עם קולגה שלי" - זה לא כמו להגיד "עשיתי מעשה נורא, אני לא יודעת איך אפשר להמשיך מכאן, אני חייבת עזרה".

אני לא קובע מה נכון ומה לא נכון להגיב בכל אחת מהסיטואציות האלה, אבל עבורי לפחות - הדרך השנייה היא התחלה של תיקון, ואם חבר מספיק סומך עלי עד שהוא רוצה שאני אהיה חלק מהתהליך הזה, זו תהיה זכות גדולה עבורי (כמובן עזרה חברית, אני לא איש מקצוע ולא איש מוסר...)

באמת הרגשתי שהיא מספרת לי כדי שאתן לה לגיטימציה.

כאילו אם החברה הדתית שלה תאשר שזה היה בסדר, או לפחות מוצדק בהתאם לנסיבות, אז סימן שזה בסדר.

אבל לא, זה ממש לא בסדר (ואם לא היה ברור מספיק- לא מדובר על נשיקה. הלכה עד הסוף).

מבחינתה זה עזר לה לחזור להיות אדם שיותר מחובר לעצמו ולתשוקות שלו- משהו שהיה טוב וטוב שהיה. ואני לא מסוגלת להסתכל על זה ככה, ולא מסוגלת לראות אותה כשהיא מסתכלת על זה ככה.

עומדת מולך אישה שבגדה בבעלה ואומרת לך "זה עזר לי לחזור להיות אדם שיותר מחובר לעצמו ולתשוקות שלו - משהו שהיה טוב וטוב שהיה".

וואו!

כמה שזה מזעזע ומרתיח. לא יאומן.

יש תפיסה כזו מעוותת לחלק מהאנשים שאם אדם בוגד = הוא לא פוגע באף אחד שהרי זה "ברצון שני הצדדים וגם אני וגם הוא/היא רצו בזה אז אני לא פוגע באף אחד וזה בסדר. שנינו אנשים בוגרים וזה מרצון".

ו"זה לא כמו שחלילה כפיתי עצמי על מישהי/ו או הטרדתי אלא הכל בהסכמה"

ו"זה לא חלילה שזה קטין או חלילה ילד שאז אין לו בחירה"

ובעצם התפיסה הזו לוקחת משהו שלכל הדעות הוא אכן מזעזע - ושמה אותו בצד אחד של "זה אסור ברור", ולוקחת בגידה של שני אנשים בוגרים שבוחרים בזה וזה מרצון שניהם בצד שני של "זה בסדר".

וזה נוראי התפיסה הזו!

כי כולם נוראיים!

ברור שאדם שכופה עצמו על אחר פוגע באחר

ברור שאדם שחס ושלום עם קטין או חס ושלום ילד פוגע בו אנושות

ברור שהטרדה פוגעת באחר

ברור ואין על כך עוררין!

אבל מה עם הפגיעה ב*נבגד* כאשר שני בוגרים בוחרים "מרצון ומבחירה" להיות יחד ולבגוד?

והיכן הבחירה של האיש שלה? היכן הבחירה של כל האנשים שבגדו בהם?

והיכן הבחירה של האישה שלו? היכן הבחירה של כל הנשים שנבגדו?

למה מהם כן מותר לקחת את הבחירה?

הם לא בחרו להיפגע אנושות

והם נפגעו אנושות

אז זה לא שמי שמקיים יחסים רק הוא צריך לא להיפגע וזו חזות הכל -

זה וודאי

אבל גם האיש או האישה שאיתם כרתו ברית צריכים לא להיפגע! צריכים לבחור! צריכים שלא תילקח מהם הזכות הבסיסית הזו לבחור לא להיפגע.

אז מה זה "מחוברת לעצמה ולתשוקות שלה וטוב שהיה"?! כי היא ואותו אחד הסכימו?!

ומה עם בעלה?!

אותו אף אחד לא שאל

והיא פגעה בו פגיעה אנושה

פגיעה אנושה כ"כ מכ"כ הרבה מובנים (פירטתי על עוצמת הפגיעה בנבגד ובעוד בתגובה למטה)

יש אנשים שפוגעים גם פיזית בבני הזוג ומעבירים להם מחלות מין

ויש כאלה שפוגעים "רק" (הכי לא רק שיש!!!) בנפש, בלב, בנשמה, במהות של בן הזוג שלהם ו"רק" מעבירים להם מחלות לב ונשמה שפצועים ושבורים ואין להם יותר אמון בעולם, באנשים, באהבה, בעצמם, בערך שלהם ועוד הרבה שאפילו רק לכתוב את זה כואב כ"כ.

ופגיעה אנושה בילדים שלהם אם יש

וכמובן בעצמה 

באותו אחד

באישה ובילדים שלו אם ישנם

ואי אפשר, פשוט אי אפשר לפגוע באדם אחר. גם אם קשה לי או רע לי, אני לא יכולה לפגוע באחר. 

וכמובן שאי אפשר להיות שמח על חשבון השני.

אי אפשר למחוק את השני ולדרוס אותו רק כי "זה התשוקות שלי" ורק אני ותו לא.

צריכה וחייבת להיות בחירה ואי-פגיעה לכל אדם, וודאי וודאי שלאדם שאיתו כרתנו ברית!

אז איתך לגמרי בזעזוע העמוק הזה...

כי אין כאן "חרטה"

והעצה שלי היא "ואל תתחבר לרשע"

אין מה לעשות יש אנשים שאנחנו לא באותה דרך איתם, ולא רוצים להיות.

ולא מתאים להתחבר אליהם.

כנראה שהיא רואה בך בהחלט חברה!!

אם זה היה טעות לספר לך או לא,זה היא צריכה לענות על השאלה הזאת,לא את.

אני לא יודעת מה היא רואה בי היום.

אנחנו כמעט ולא נפגשות, ואפילו טלפונים של פעם ב... כבר לא עושות.

כל זמן שאני מדברת איתה, זה צף לי מול העיניים. ובא לי לצעוק את זה עליה.

וכן, אני חברה טובה- עובדה שעד רגע זה לא סיפרתי לאף אדם, כלום (ועבר מעל עשור, כן?).

ברור לי שמבחינתי, הייתי מעדיפה לא לדעת.

וזה מוזר לי על עצמי, כאדם שדוגל בפתיחות. אבל מסתבר שיש לזה גבול. ויש דברים שמגעילים אותי מדי.

כי אם זו שאלה מוסרית שהיא נכשלת בה

היתה אמורה לעלות בך חמלה כי היא חברה שלך

אבל אם מה שעולה בך זה גועל וניתוק מיידי של קשר

כנראה שזה יושב על משהו אישי יותר בך ובאישיות שלך

לא יושב דבר על האישיות שלה ולא על משהו בה

אלא על בריאות נפשית והגיון בריא בסיסי.

להתרחק מרע ולדבוק בטוב.

כמו שאם חבר שלך היה חלילה גנב/רוצח/מטריד/פדופיל וכן הלאה חס ושלום -

והיה מספר לך זאת -

לא חמלה הייתה צריכה להיות לך עליו.

בטח שלא אם הוא מנרמל זאת ורק רוצה ממך אישור ולגיטימציה על זה.

אלא היה עולה בך, ובצדק, גועל מהמעשה שעשה.

וזכותך המלאה הייתה להתרחק ממנו.

וזה לא היה אומר עליך ולא על האישיות שלך שום שום דבר 

מלבד זה שאתה עם הגיון בריא בסיסי.

וכי אם למישהו יש מכר שלצורך הדוגמא גנב והוא מספר לו זאת צריכה לעלות בו חמלה עליו?!

אם אדם מכיר מישהו שפוגע או עושה מעשה רע ואינו מתרחט ומבקש לגיטימציה - לא טבעי שיתרחק ממנו?

אם החברה באה לקבל לגיטימציה מחברה הדתית שלה לנאוף, ניחא.

אני חושב שזה מופרך.

היא באה לקבל עזרה ביודעה שהיא עשתה מעשה פסול, וכל השיח על תשוקה הוא צידוק עצמי כמנהגם של אלו שעושים כך. יש לה כנראה תדמית שהיא לא מוכנה לשבור.

היא פנתה לעזרה וקיבלה ניתוק.

בחרה באדם הלא נכון לדבר איתו בקושי שלך.

ובואו, הציור לפיו כל החיחונים נואפים ונוגעים מאחורי הקלעים הוא פשוט מנותק מציאות

ויש מצב שבגלל זה הפוסט התחיל באשמה, כי הכותבת מבינה שמשהו לא נכון קרה.

א. פותחת השרשור ציינה בעצמה

שאותה חברה פנתה אליה כדי שתתן לה לגיטימציה: "באמת הרגשתי שהיא מספרת לי כדי שאתן לה לגיטימציה."

וכי מבחינת אותה חברה: "מבחינתה זה עזר לה לחזור להיות אדם שיותר מחובר לעצמו ולתשוקות שלו- משהו שהיה טוב וטוב שהיה."

וכי "היא ניסתה להביא אותי לתת לה לגיטימציה. רצתה שאני אבין אותה ואקבל את זה. כאילו, מבחינתה בכלל לא נעשה כאן משהו נורא. נכון, צריך שבעלה לא ידע מזה, אבל כל עוד הוא לא יודע- זה בסדר"

כך שכתוב בבירור כמה וכמה פעמים שזו הייתה כוונת החברה.

ב. לגבי מה שכתבת:

"ובואו, הציור לפיו כל החיחונים נואפים ונוגעים מאחורי הקלעים הוא פשוט מנותק מציאות"

לא הבנתי מה זה חיחונים? למה התכוונת?

ג. להבנתי הפוסט לא התחיל באשמה, אלא בתהייה של הפותחת על נושא שהזכיר לה משהו מהעבר בעקבות שרשור שקראה, זה הכל.

היא רצתה לחשוב בקול ולעבד את הדברים יותר.

וכמובן שלדעתי היא לא עשתה שום דבר פסול. להיפך.

נואפים. חס ושלום. ממש ממש לא.

אני מתייחסת לכל בני האנוש באשר הם בנושא הזה - דתיים, חרדיים, חילוניים, יהודים, לא יהודים. כולם. כל אדם בשר ודם.

וחס ושלום שכולם נואפים, רחוק מכך!

(ורק לשם הבהרה בתגובה שלי על התוכנית של הריקודים התייחסתי לעצם תרבות המערב עצמה ולעצם עניין הריקודים שם בפני עצמו כעניין ולא לאנשים חילוניים חלילה).

נתחיל מזה שאני מבינה לגמרי מה הקפיץ אותך, זה ברור.

אבל מה ההבדל בין זה לבין עברות אחרות שהן "מעורבבות" עם מוסר אנושי ואנחנו "עוברים" עליהם.

נגיד היית מגיבה אותו דבר אם הייתה אומרת לך שגנבה משהו יקר ערך?

אם כן אני מבינה את התגובה.

וגם אל לא מותר לך זה בסדר, אנחנו מתרחקים מדברים שלא רוצים שישפיעו עלינו.

אבל מהצד שלה כנראה שזה היה לה נורא ואיום לאבד אותך, גם אם מה שהיא עשתה מזעזע...

וגם ל- @מוסתר2

יש שני דברים שעולים לי לראש-

1. משגע אותי שהיא ניסתה להביא אותי לתת לה לגיטימציה. רצתה שאני אבין אותה ואקבל את זה. כאילו, מבחינתה בכלל לא נעשה כאן משהו נורא. נכון, צריך שבעלה לא ידע מזה, אבל כל עוד הוא לא יודע- זה בסדר (ואז גם אני קצת משתפת איתה פעולה, עובדה שלא הלכתי וסיפרתי לו...).

ואולי ההתרחקות היתה הדרך להגיד- תקשיבי, חצית פה קו אדום. אני לא מוכנה לקבל בגידה לא משנה איך מציירים את זה.

2. ואולי זו תשובה ל-@מוסתר2- באמת יש משהו בכל המיניות בציבור החילוני שמפעילה אותי מאוד. אני באמת מרחמת עליהם ממש, וגם נגעלת בקלות (פעם הבת שלי רצתה שאראה איתה רוקדים עם כוכבים- והתחרפנה ממני, כי אני פשוט לא מסוגלת לראות גבר ואישה לא נשואים נוגעים אחד בשני באינטימיות. זה פשוט דוחה בעיניי).

ולמה זה מפעיל אותי? אני חושבת שזה בזכות בריאות נפשית. כי פעם זה לא היה לי ככה, אבל ככל שהקשר ביני לבין האיש שלי מתחזק- ככה אני נהיית יותר רגישה. וזה לא חסרון בעיני, בעיני זו רגישות בריאה למצבים שהם באמת חולניים, גם אם הסביבה מנסה למכור לנו אותם כ''נורמליים'.

לדעתי אהבת אמת זה ההפך הגמור מהעולם המערבי - לקראת נישואין וזוגיות

אני מסכימה עם מה שכתבת בהמשך השרשור,

שמי שיש לו אהבת אמת זה למרות העולם המערבי, ולא בזכות.

אין לי ספק שהמיניות המוחצנת עם כל העולם ואשתו פוגעת עמוקות ביכולת לבסס קשר אמיתי ועמוק, ומספק מינית, עם אדם אחד ספציפי.

אני משתדלת להודות עליהן, ולתקן אותן.

לא תמיד מצליחה, נכון, אבל משתדלת להודות בהן.

ומה שהתחדד לי כאן בשרשור-, תודה ל-@פשוט אני.. (כנראה שלא סתם הקב''ה כיוון אותי לכתוב דווקא כאן...)- זה שהקושי שלי היה לא עם עצם מה שהיא סיפרה, אלא עם הכוונה מאחורי הסיפור. כלומר, אם היא היתה באה בוכה ומפורקת בגלל מה שהיא עשתה כמעט בטוח שהייתי מגיבה אחרת. אבל גישת ה'מה הביג דיל' שלה, גורמת לי לתגובת גועל.

שמנסות לומר שאם היא נרתעת ממעשה בזוי של בגידה אז יש בה בהכרח משהו לא בסדר.

כי זה פשוט לא שייך ולא נכון.

היא יכולה להיגעל מזה ולחתוך את הקשר כמו שהיא סיפרה שהלגיטימציה לדבר בזוי שהוא ערך שלה מרחיקה אותה.

וזה לא אומר ששום דבר אצלה בעייתי.

לגבי החברה עצמה - זה כבר נושא אחר בפני עצמו.

וחשוב שתהיה ההפרדה הזו.

ובהחלט חשוב הדיוק שכתב @פשוט אני.. באם הייתה החברה מצטערת על כך ורוצה לתקן ואז פונה אליה,

או מה שקרה בפועל - שאותה חברה נתנה לעצמה ולמעשה לגיטימציה שלמה ובאה אליה רק כדי לקבל אישור על זה.

אז לא. אין אישור על זה.

ומותר לה לפותחת השרשור להתרחק מאותה חברה.

והיא (פותחת השרשור) נשארת בסדר גמור ושום דבר בה אינו בעייתי.

זו בהחלט בריאות נפשית לרצות להתרחק מהרע ולהידבק בטוב.

לא צריך פילסופים כאן

לא צריך ש"תופעלי" על ידי זה

לא צריך שתפחדי עלייך

לא צריך שיהיו לך חששות או נגיעות אישיות -

כלל וכלל לא.

אלא זו בריאות נפשית בסיסית. יהודית. שורשית. מוסרית.

לסור מרע, ולדבוק בטוב.

לדבוק בחיים.

ואכן מתן לגיטימציה כפי שהיא ביקשה ממך (גם אם בתת מודע) הוא פסול בכל מכל.

אין שום שום לגיטימציה לפגוע באחר ולבגוד. לא משנה מהם הנסיבות.

אם היא אמרה לך שהיא רוצה להתחבר לעצמה ולהתחבר לתשוקות שלה ולא יכולה ולא הצליחה לעשות זאת עם בעלה לא כאשר ניסו לבד ולא כאשר ניסו עם עזרה מקצועית, ואם אכן כלו כל הקיצין - עדיף להתגרש ואז לחיות עם אותו האחד האחר אליו הלכה מאשר לבגוד.

ובכלל תמיד להיצמד למוסר האלוקי ולא המוסר האנושי שהולף ומתחלף ומשנה כיוון כל תקופה.

ובתורה הקדושה זה איסור חמור. זה הכל.

וממש מחזקת אותך בכל מילה שכתבת.

גם במה שכתבת: "ואולי ההתרחקות הייתה הדרך להגיד - תקשיבי, חצית פה קו אדום. אני לא מוכנה לקבל בגידה לא משנה איך מציירים את זה".

בהחלט כך.

וגם מה שכתבת בסעיף 2 - ממש כל מילה.

זה אכן ברמת המגעיל לראות זוג שאינו נשוי רוקד בצמידות שכזו. 

את הבריאה כאן.

זה לא שייך ולא נכון

וזה שזה מוקרן בפרייםטיים ואנשים התרגלו - זה עצוב ביותר, אבל לא אומר שאת הבריאות הנפשית וההגיון הבסיסי שלנו אנחנו גם נזרוק לפח ויהנדסו לנו את התודעה. לא.

בדיוק קראתי לא מזמן פוסט מקסים של דעה אביחיל, שהביאה גם את דבריה של הרבנית רחל בזק

ששוחחה עם אישה אחרת בקשר לשהות משותפת של גבר ואשה בטנק צפוף, ואותה אישה אמרה לה:

"למה שיקרה משהו?

אני יוצאת מנקודת הנחה ששום דבר לא יקרה שם,

ואני סומכת על האשה ואני סומכת על הגבר".

והרבנית ענתה לה:

זהו, שכבר קרה. גם אם לא יגעו זה בזו בקצה הציפורן.

למה? כי אינטימיות היא לא דבר שקיים רק בפן הגופני.

לנו יקרה ומיוחדת (מלשון 'ייחוד', שבו אחת מיוחדת רק לבעלה ואחד מיוחד רק לאִשתו) גם האינטימיות הנפשית, קִרבה בחוויה, ואין ספק ששהות משותפת בטנק יוצרת אינטימיות נפשית בין הנמצאים בו. וטוב שכך, כשמדובר בלוחמים.

כבר הרבה שנים יש ניסיון להשאיר לַזוג רק את סוג האינטימיות הגופנית - ורק את זו שבקצה-הקצה של הסקאלה, ושכל שאר הסוגים והרבדים העדינים יותר של אינטימיות יהיו פתוחים לכל אדם.

אנחנו לא מוותרים על כל העושר הזה עם בן הזוג;

אנחנו רוצים לייקר את האינטימיות גם בַּפּנים הדקים יותר שלה."

---------

וכל כך התרגשתי מהמילים הללו כי הן נתנו דיוק מופלא למה שהרגשתי המון זמן ולא הצלחתי לדייק אותו בבהירות שכזו!

זה פשוט נכון.

ונפלא.

ויקר.

אנחנו רוצות ורוצים לייקר את *כל* סוגי האינטימיות ביננו לבין האיש/ה שלנו.

גם אינטימיות גופנית שכוללת חיי אישות מלאים

וגם אינטימיות בפניה היותר דקים שכוללת גם גם חיבוק, נתינת יד וכל סוג של מגע באשר הוא

וגם אינטימיות רגשית

שיחות נפש

עומק,

חברות אמת עמוקה

בלעדיות

נאמנות

הכל

אנחנו לא רוצות ולא רוצים להסתפק "בפירורים"

אנחנו לא רוצות להסתפק רק בקצה של הקצה של הסקאלה.

אז מה, אם רקדן רוקד עם רקדנית בלי כמעט בגדים ונגיעות שהשם ישמור זה בסדר כי זה ריקוד?!

איזה עיוות נוראי.

וזה שזה מנורמל עוד יותר עיוות נוראי.

לא כך היא.

שאיש יראה רק את אשתו כך.

ואישה תראה רק את בעלה כך.

זה במראה.

וגם במחשבה -

שאיש יחשוב רק על אשתו. שאישה תחשוב רק על בעלה.

וגם בדיבור -

שאיש ידבר במילים מסוימות וקרובות אך ורק לאישתו. ואישה תדבר במילים כאלו אך ורק לבעלה.

וגם במעשה -

שאיש יגע רק באשתו כל סוג של מגע ולא רק הקצה של הקצה של הקצה ולכל שאר העולם אין בעיה לגעת בה במה שלא כך כולל רקדן. לא!

ואישה תיגע רק בבעלה שלה כל סוג של מגע ולא רק הקצה של הקצה של הקצה ולכל שאר העולם אין בעיה לגעת בו במה שלא כך כולל רקדנית. לא!

זה פשוט מכאיב לראות את זה. ככה פשוט.

למה שמישהו אחר יגע כך באישה לא שלו כשהיא לבושה כך?

למה שמישהי אחרת תיגע כך באיש שאינו שלה באינטימיות כזו?

זה פשוט לא שייך.

אז בהחלט כל מילה שלך @עוד מעט פסח יקרה!

וגם מה שכתבת בסוף - שככל שהקשר בינך לבין אישך מתחזק כך את יותר רגישה לכך.

וזה לא חסרון בעינייך - בהחלט בהחלט! זה יתרון עצום!

ואכן בדיוק כמו שכתבת - "זו רגישות בריאה למצבים שהם באמת חולניים גם אם הסביבה מנסה למכור לנו אותם כ"נורמליים"!

מה שיפייפה זה הקירבה בין איש לאישתו.

מה שההיפך מזה זו כל קירבה אינטימית בין איש ואישה שלא שייכים האחד לשנייה.

ותמשיכי להתחזק ולחזק ביושרה הפנימית שלך ובמוסר הבסיסי הטהור,

לא משנה מהם רעשי הרקע מבפנים או מבחוץ, מתרבויות המערב, ממדיה, מתקשורת, מפורום, מחברים, לא משנה מה.

תמשיכי להקשיב פנימה ללב הזה שלך

הוא חכם וטוב כ"כ ❤️

זהו, שאני חושבת שאת צודקת.

ולכן באמת אני מרגישה קצת חברה גרועה, או לפחות שאני לא באמת מסוגלת להיות חברה של חילונים, גם אם אני תופסת את עצמי שכן.

והמעשה שעשתה + הרצון שלה ללגיטימציה ממך וכל היחס שלה לנושא שהוא בסדר ולא "ביג דיל",

לבין כל החילוניים.

יש המון אנשים טובים וישרים וחילוניים שאפילו לא מעלים על בדל דעתם לבגוד אי פעם.

ובטח שלא יבקשו ממך לגיטימציה לכך.

את בהחלט יכולה להיות חברה שלהם או של כל מי שתבחרי, ומותר לך בהחלט להתרחק מאדם שנוהג להיפך מערכים בסיסיים שלך.

את בסדר גמור

וכל בחירה שלך לגיטימית לגמרי

גם אם תבחרי להתרחק ממנה

וגם אם תבחרי לומר לה בכנות: זה לא מתאים לי הגישה הזו. זה כואב לי ובטח שאין בעיניי לגיטימציה לכך.

לא בשם הפותחת כמובן אלא בשמי,

שגם אם חברה הייתה אומרת שגנבה משהו יקר ערך - ומבקשת על כך לגיטימציה ו"מה הביג דיל" ואישור לכך - זה פסול מאוד בעיניי. וכן, יכול להיות שאם הייתי מרגישה שאין עם מי לדבר או שזו הדרך שלה הייתי מתרחקת. וזה בסדר גמור להתרחק מאנשים שפועלים הפוך מערכים שמאוד מאוד משמעותיים לנו.

ולגבי בגידה לכשעצמה -

בעיניי זה לא דומה אחד לאחד לגניבה, אלא הרבה יותר חמור.

בגידה זה בעצם גם לשרוף נפש של בת הזוג או בן הזוג הנבגד/ת (גם אם אינם יודעים עכשיו אלא רק אחרי ה120, וגם במהות של זה, זה חוסר כבוד משווע ובסיסי וחוסר וניראות לאיש או לאישה איתם כרתנו ברית),

גם לשרוף את הנפש של עצמי שמתרחקת מהמוסר האנושי והטוב

גם לשרוף את הנפש של מי שאיתו חלילה בוגדים שכנ"ל שורף את המוסר שלו

גם לשרוף את הנפש של הילדים שלי ושל אותו איש/ה איתם בוגדים - וזה בין הדברים היותר חמורים כאן -

לגזול מהם אמונה בטוב, אמונה בנאמנות, אמונה במוסד הנישואין,

לתת להם מודל ודוגמא לבגידה, לחוסר נאמנות,

לתת להם את המודל היחידי שהם מכירים (אותי ההורה שלהם) ולפי זה הסיכויים שחלילה הם יתחתנו עם בעל/אישה לא נאמנים עולים, וגם עולים הסיכויים שהם עצמם יהיו לא נאמנים. ואת שני הדברים הללו אף אדם לא מאחל לילדיו.

לגרום להם לא להאמין כלל במין השני, וכן הלאה.

ועוד מהדברים היותר חמורים - כשאני כותבת לשרוף את הנפש של האיש או האישה שלי שנבגדו - אני מתכוונת לזה במובן הכי עמוק ומקיף שקיים.

מחקרים הראו וסיפורים עוד יותר הראו עד כמה אדם שנבגד מאבד את האמון שלו בעולם. מאבד את האמון שלו באנשים. מאבד את הביטחון העצמי שלו. את הערך שלו כאדם. זה פוגע בלב ליבו של האדם. של הנשמה שלו. זה מרסק לחתיכות. שובר.

וגם אם לא מגלים - זה שם. במהות.

וגם אם מגלים אחרי כך וכך שנים

וגם אם מגלים אחרי ה120 

זה עדיין נשאר שריפת נפשות.

לכן כל אדם כל אדם, כולנו, צריכים תמיד לשים את זה מול העיניים ולפחות להבין את המשמעות של הפגיעה הזו של בגידה ל"ע.

לפחות להבין.

כי זה לא דומה לכל עבירה אחרת

בטח לא של אדם למקום

וגם לא אפילו אדם לחבירו במקומות היותר פשוטים - אלא זו פגיעה אנושה בבן אדם לחברו במקומות הכי הכי עמוקים של האדם.

ולכן זה כה חמור.

וכמובן כמובן גם שזה איסור חמור בתורה הקדושה ובתוך עשרת הדיברות.

לא אמרתי שלבקש אישור או לגיטימציה על אך עבירה או מעשה מוסרי כזה או אחר זה בסדר.

לא בגידה לא גניבה ולא כלום.

הרתיעה הטבעית בריאה ונצרכת.

לגיטימי לחתוך קשרים שהופכים לבלתי רצויים

עשיתי את זה כמה וכמה פעמים

גם עם חברות קרובות

כשהקשר הפך למאוס בגלל טריגר כלשהו

לא רואה בזה מדד שלילי לחברות

אם לא מתאים להכיל סיפור בגידה אז לא

לא צריך לקיים חברות בכוח

באמת מסוג השאלות עם כובד.

יש מנעד של 'לבקש לגיטימציה ', ובתור חברה יכולת לראות איפה היה המעשה- בחישוב כל הנתונים מסביב.

חבר המבקש עזרה יש לתת לו אוזן קשבת. והפנייה לסיוע לפי העניין.

כללי אתיקה איך להתייחס / חובת דיווח, וכו' זה עניין בפני עצמו. ובפרט מקרה העלול לחייב גירושין.

לחתוך קשר בשום מקרה, איני יודע אם נכון. בטח לא באופן מיידי/ בלי לחשוב עם מישהו נוסף/ בלי להטיח / להציג לנידון את העידכון - איך אתה רואה, ואיך אולי יוכל לדייק לך את המשקפיים.

בכל מקרה נשמע שהיה מעשה חד פעמי מלווה בחרטה, אולי הקיצוניות של התגובה שלך דורשת הסבר.

בפרט שאינה רואה בכך עבירה דתית . למרות שמבינה שזה פסול . 

חברות מושתתת רוב הפעמים על ערכים משותפים. ברגע שאני צריכה להיות אשת סוד לדבר כזה מכוער, שלא תואם את סולם הערכים שלי, הגיוני שאתרחק.

פשוט ככה.

מחזקת אותך דווקא

אני מבינה אותך מאוד.

לא הייתי מסוגלת להישיר מבט על הדבר הנורא בזה. 

זה אמנם נכון עקרונית, אבל למעשה לא תמיד היא נאמנת כשזו רק הודאה שלה ואין עדות חיצונית.

גם כשיש חוקר פרטי, הוא לא נכנס לתוך הבית. אז הוא יכול לדעת שהייתה פגישה אבל לא לפרט מה בדיוק נעשה.

זאת הסיבה שסהנדרין שמוציאה להורג פעם ב70 שנה נחשבת לקטלנית. הרף למיתת בית דין כל כך גבוה, כך שברור שהייתה להם בנוסף גם מערכת משפט "אזרחית"- משפט המלך, אותו ראובן ומקרים דומים לו יצאו בלי עונש כלל.

אשה נאסרת על בעלה, גם בעדות יותר פשוטה מעדות שעומדת בתנאים הכעמט בלתי אפשריים של הוצאה להורג. יש בהחלט גם בימינו מצבים בהם בית דין יפסוק שאשה אסורה על בעלה ואין שום מצב בימינו שיפסקו דין מוות. גם כשהיתה סנהדרין במקומה, הדינים הללו של הוצאה להורג, היו כמעט לחלוטין הלכה שאינה למעשה.

עדיין בשונה מממנות, לא תמיד נאמנת בהודאה. לא רוצה לפתח כאן את הדיון הזה, רק רציתי להדגיש שלא להסיק מסקנות למעשה מכאן.
 

אם יש שאלה למעשה במציאות כזאת (מזעזע, אבל לצערינו יש) צריך לשאול גדול בתורה, שמונח ספציפית בדיני אישות ובנהלי בתי הדין.

הרבה פעמים גברים שרוצים להוציא אישהללא כתובה מנסים לטעון טענת מורדת

בתי הדין הרבניים כבר מכירים את השטיקים האלו.

פתאום הוא מביא את החבר שלו שיעיד וכל מיני בדיחות כאלה

שזה ממש מוכר.

היא כתבה על החומרה שבדבר

ואתה כותב נגד פסיקה בפורום שזה גם דבר נכון

אבל במקרה הזה היא לא פסקה במיוחד

רק היא רצתה לציין את הדין שאסורה.

לא הייתי מסוגלת להיות בקשר עם כזה בנאדם

הכי בריא בעולם ההיגעלות הזאת

לכן היא בחרה בחברה עם זוגיות טובה. בטח יש לה הרבה שאלות, איך מתקנים והאם אפשר לבנות את הזוגיות בלי הרפתקאות אבל עם הרבה עניין ועוד ועוד

כדתיים אנחנו לא פעם מצפים שאנשים יגיעו עם שברון לב לתשובה.

מי שלא חונך לעמוד בפני ה' לפעמים מגיע עם הרצון להתמודד ולהשתנות אבל מביא גם את הצדדים ה'רווחיים' לשולחן. כאילו הכל פתוח לדיון.

וזה באמת לא מתאים לכל אחד, זה שאת חברה טובה לא אומר שאת מחויבת להכיל הכל. אז אולי היית יכולה לפעול בדיעבד אחרת, אז מה? זה לא אומר שאת לא יודעת להיות חברה. וברוך ה' שהנה גם החברה היא בטוב כנראה.

השאלה אם יש לך כוחות להמשיך את הקשר במגמה של להשפיע עליה לטובה?

תתקדמי הלאה לחברות איכותיות יותר

זעזוע והתרחקות עזרה לה לקלוט עד כמה המעשה שלה רע, יותר מכל מילים שהיית אומרת.

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה