באמת שבאלי להיעלם
הימים האחרונים ככ קשים לי
הכל כואב
הכל עייף
הכל מותש
האווירה פה חרא של דבר
אני עוד נוסעת היום ואין לי שום כוחות לזה
מקווה שהדרכים ילכו בסדר ושיהיה בסדר שם
באמת שבאלי להיכנס למיטה ולא לצאת
היה לי סיוט ככ מוזר
זה לא שמשהו כזה קרה במציאות
אבל זה היה ככ סיוטי ומכאיב
המוח שלי זה משהו מדהים באמת
אפשר שהכל ייגמר בבקשה בבקשה
Why am I like this?
I saw a girl crying on the train
Gin and tonic from a can to ease the pain
And I never asked if she was okay
She just got up and walked away
Oh, it's like I'm looking down from the ceiling above
Never in the moment, never giving enough
Let's go out and shout the words we never said
I've got my mistakes on loop inside my head, inside my head
So, why am I like this?
Why am I like this?
Why am I like this?
Why am I
שמעתי את השיר הזה והתחלתי לבכות
כמו שאמרתי לה היום, ברגעים האלו האמונה מתערערת
שלא נדבר על הילדה שבוכה ברכבת ולא שואלים אותה אם היא בסדר כן זה כבר נושא אחר וטראומה אחרת לחלוטין
אבל למה אני כזו
כי הדברים האלה הם הנקודות שמערערות את הכל
את האמונה, את הזהות, את השייכות
המכתב המטומטם שלהם והעצומה הדפוקה הזו
אתם אפילו לא מבינים כמה נזק אתם גורמים
כמה חיים אתם הורסים
רק שלא יזיק ל"תדמית" המדהימה שלכם
והסיפור על ההוא בכלל שבר אותי
לאן הגענו טאטע לאן הגענו
להתיר להרוס חיים רק כדי לא לחיות את האמת שלך
פאק כמה רוע זה
אני מנסה להאמין שהשם אוהב אותי כמו שאני ואתם גורמים לי לחשוב שלא
שהוא שונא אותי
שמה שאני מרגישה זה דוחה ואסור
שאין לי זכות קיום
הכל צף בגלל הדברים האלו ודי באמת די
מטומטמים
חסרי מודעות
כמה נזק כמה
טאטע תעזור לי להאמין שאתה אוהב אותי
ככה
כמו שאני
עם ולמרות הכל
עם כל השיט שלי
ובכלל זה לא שיט זה דבר טבעי לגמרי
זו אני
ויש לי זכות קיום. יש
אעאעאעע שמישהו יפקח להם תעיניים
מפגרים באמת
אנשים רעים
אולי לא רעים אבל הם באמת באמת מזיקים
אופ
קשה
טאטע תרחם
היום היה לי קצת אור בחג האור הזה שבשבילי הוא תמיד היה חג החושך
וזה מראה קצת התקדמות
לנסות לראות את האור
נראה לי
טאטע תודה
הרגשתי אותך קצת כשהדלקתי את הנרות
זה עשה לי קצת שמחה ורוגע בלב
לקחת אחריות ולבחור בעצמי לעשות את זה
זה טוב. נכון? נכון.
גוד נייט
לאב יו גירל
טנק יו טאטע
זה נורא מפחיד
לקוות
להתאכזב
אני מקווה שהוא גם חושב ככה
ורוצה
זה מתחיל להיות קשה
בא לי לשרוף הכל וללכת
אולי מה שאני מחפשת לא קיים בכלל
אבל
בוודאי ישנו שם
אז איך אדע?
אולי אני קצת מפחדת
מפחדת שיהיה טוב
מפחדת שאשכח מה רציתי להיות
אני אבוד
אני סובל
אני נושא כאב מיום ליום.
אני מוצף חרדה
לא מפסיק לבכות
כבר לא רואה ערך
לא רואה משמעות
אני מטשטש את החושים כדי לברוח מהמציאות
בודדתי את עצמי
זאת בחירה שלי לאורך כל הדרך
אני לא מאמין שהאנשים הקרובים אליי יכולים לעור
הפכתי למוגבל
נהייתי פגיע
והימים האחרונים עוברים עליי באופן קשה במיוחד
אני מפוחד
מעצמי יותר מהכל
אני מאוס בעיניי
מנותק מהחוויות הכי בסיסיות
מנותק מאלוקים
אני דוחה את כולם
מתבוסס במחשבות שרודפות אותי
יום ולילה
אין לי אלוקים
אין לי אמונה
אין צוהר בליבי לחמלה
אני קמל
אין בי כוחות לקחת אחריות
אני מחולל
בגוף ובנפש
אני רוצה לצרוח
ואני לא רוצה לשמוע מילה
לא מעצמי
ולא מאף אחד אחר
האוזניים שלי ניצלות בלחשושי השטנה האלה
אני מכור
בהימור בין השטן לאלוקים
אני לא רוצה יותר בכלום
אין לי עניין בהצלחה
רק קח ממני את הסבל
אני מתגולל בעולם בביזיון
ממקום למקום
מן הפח אל הפחת
קח אותי לגיהנום
להישרף בצואה רותחת
רק קח ממני את הבחירה
את תחושת האשמה
שאני זה שהורס את חיי במו ידיי
תן לי לעבור בין כל הדוקטורים בעולם
יגידו אתה ככה ואתה ככה
כל הפסיכולוגים
יגידו תעשה ככה תעשה ככה
לא עשיתי כמוטל עליי?
הנשמה שלי כבר חרוכה עקורה
נפש עקרה
למה אלוקים?
למה העמדת אותי בניסיון שאני לא יכול לעמוד בו?
בחיים ללא נחמה
הדמעות שלי עצמן יורדות בחטא ופשע
נסתלק ממני צלם אלוקים
וירדה עליי חשכת עולם
אתה לא שפוי
ראית מה שראית
ונשארת אכזר
מה שממתגנט אל הטוב
בצורה המעוותת שלך
נרקב.
למה ה'?
למה לקחת ממני את המקום היחיד
שאי פעם הרגשתי שייך?
למה הרגת את האדם היחיד
שאי פעם אהבתי?
אני כמו חיגר
כמו עיוור
חולה רוח
הכאב פסיכוסומטי
ועליבות ההלך המסכן
מהלכת מעליו
לחשושי המילים של ההולכים רכיל
הם צעקות באוזניים שלי
אני אוכל ואקיא אוכל ואקיא
אקעקע את הגוף
כסימן לנצחיות השברון של הנפש
אני לא שייך לפה
המחשבות שלי רצות כמו רכבות
אל מחנות ההשמדה
אל חוב שאי אפשר לפרוע
ההזדמנות לחיות בכאב
בייסורים שיכלו כל חלקה טובה
אל טיפשות הלב ורפיון השכל
שנתפשטו באדם כמו מחלה ממארת
וכמו צרעת כולם מתרחקים
והנשמות הטובות מתגלות
גסות, מלאות רחמים
ולא יכולות לפצות על החסר.
ומה עם הרחמנות שלי?
כמה כאב היא מסיבה לי?
סכין שעמלתי להשחיז,
יום יום שעה שעה,
במטרה אחת
לתקוע בלב החולה של רודפיי
עד שהשגתי אותם
צמא נקמה
גואל דם
גיליתי שהלב החולה הוא רק שלי
ועדיין הייתי מוכן להשלים את המשימה.
ופתאום הסכין קהתה
ונשאר התסכול.
בין החיים והמוות
בנדודים חסרי קץ
הנשמה פרחה
לא יכולה לסבול את תחלואי הגוף
את ההשלמה עם הכאב המפעם
של זמניות תיכלת עולם הפירוד
והגוף מתהלך בשר ולא דם
משתנע
משתגע בעצמו, כמו כפלי המוח האומלל
פיתולי התהומות הקוראים לקול צינורך
אבל למה אני מרגישה שנכשלתי
שסבא מסתכל עליי מלמעלה ורואה שאני לא מצליחה
לא מצליחה להתמודד
נאבקת על כל נשימה
סבא אני נשבעתי לחיות בשבילך
ואני לא מצליחה לקיים את ההבטחה
סבא תגיד לאבא שם למעלה שיעזור לי קצת
אני לא מצליחה לבד
תשמור עליי מלמעלה טוב?
סבא אני מתגעגעת
לא מאמינה ששנה אתה לא איתנו
