או לפחות אצל יהודים.

לא מכיר אדם שאחרי שהרג מחבל (לפחות בפעם הראשונה), נרדם אחר כך בקלות בלילה כאילו לא קרה כלום.

נכון, שכמו שאמרת, יכול להיות שהשמחה על הצלת אנשים, וביעור הרשע מן העולם תתפוס יותר מקום.

לענ"ד, אנשים שנראה לך שהם לא מרגישים את מה שאתה אומר, הם פשוט בוחרים לא לתת לזה יותר מדי מקום (לפחות לא בשלב המלחמה).

וכמו שאומרים באופן כללי, שאמיץ מרגיש את אותן רגשןת של מי שמפחד, רק האמיץ בוחר להתגבר ולפעול למרות אותן רגשות.

גילוי נאות, גדלתי בחינוך חרדי, ולא שיררתי בצבא, שואל את עצמי מהצד את אותן שאלות ששאלת.

כן, אני מסכים שזה שציבור שלם "פטור" מאותן שאלות זאת עוולה (חלק מהעוולה היא בדיוק זה, שהם לא צריכים "להתלכלך").

כמובן לא רק, אבל בתרבות שלנו, בעולם התואה והמוסר שלנו, הרג הוא דבר של מוצא אחרון.

לא לחינם במלחמת הרשות יש חובה להשאיר צד אחד שהעיר צרים עליה תוכל לברוח.

ולא לחינם כהן משוח מלחמה מדבר על האיש הירא ורך הלבב שעול להמס את לבב אחיו.

ובסתם שגרה, שופך דם האדם באדם דמו יישפך,

ואם מכה נפש בשגגה, עדיין נס לעיר מקלט.

וכמובן שנכון להוסיף גם את העובדה שיש פוסט -טראומה, שחלק ממנה מגיע בהחלט גם מעצם ההרג.

אבל אין ברירה. אנחנו במלחמת להרוג או להיהרג.

את הרוע יש להשמיד ואת הנאצים יש להעביר מן העולם. זו לא מלחמת רשות אלא מלחמת חובה שחיינו תלויים בה, ועתידנו תלוי בה.

אני אסיים בכך שהקב"ה מבטיח לעם ישראל על המלחמות הנחוצות שאחריהן "נתן לך רחמים וריחמך" והפרשנים מסבירים הקב"ה יחזק אחרי המלחמה את תחושת הרחמים שנשחקה.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ואם העולם יזכה, אז מציון תצא תורה, וגם להם יבוא שלום.

כבת אין לי ניסיון בהריגת מחבלים (למרות שבדמיונות שלי אני לפעמים מדמיינת את עצמי מתמודדת עם מצבים הכי גרועים כדי להתחשל חח)

אבל נראה לי אני יכולה להבין את ההרגשה כי יש לי את ההרגשה הדואלית הזו במשחקים, שאני מצד אחד נהנית לנצח ורוצה למחוץ את האויב, ומצד שני מתלווה לזה הרגשה של כאילו... זה אכזרי. ולראות אחר סובל זה לא כל כך כיף. גם אם אתה רוצה להתעלל בו כי זה או אתה או הוא. 

ולמען האמת יש לי את זה גם כשאני מתלבטת אם להרוג חרק. 

כמובן שהדוגמאות האלו ממש פיציות לעומת מה שאתה מתאר אבל זה נשמע לי אותו דבר בקטן.

במלחמה צריך כוחות נפשיים חזקים, ביטחון בצדקת הדרך. 

רגש הרחמים שעולה- בבסיס שלו הוא טוב. אבל צריך לדעת שכאן זה לא המקום שלו, וככל שתהיה לך יותר וודאות, ותרגיש שאתה עושה משהו טוב וגדול יהיה לך יותר קל.

אם אין לך זמן ללמוד על חשיבות הפעולה הזו בהקשר הנכון, תקח אפילו ספר תהילים ותקבל השראה מדוד המלך.

עוד משהו שרציתי לומר לגבי זה שחייל יוצא למלחמה בידיעה שאולי הוא לא חוזר, אז יש בזה משהו שמבין שיש ערך שחשוב אפילו יותר מהחיים. וזה דווקא מייקר אותם ומה שאומר שיש סיבה גדולה לחיות. ודרך אגב, אדם יכול גם לצאת מהבית לעבודה ולא לחזור. זה פשוט פחות במודעות אבל זה לא שונה בהרבה.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.