בן כמה הילד עכשיו? אולי זה עניין של עוד קצת זמן?

אני התמודדתי עם פער ועדיין מתמודדים עם פער (וזה משהו שכנראה ילווה אותנו כל החיים כי בעלי מבחינתו רוצה הרבה ילדים ומצידו כל שנה וחצי-שנתיים ילד ואני לא שם.) בנושא כמות ילדים- צפיפות שלהם אבל בגלל שזה לא בכלל לא עוד אז יותר קל לי...

אם לא הבנתי נכון וזה עניין של זמן אז יש לי יותר עצות

ובת כמה את?

לדעתי יש דברים שעם הזמן גם יכולים להשתנות...

אם את צעירה והבן שלך עוד קטן הגיוני שתרגישי ככה... לא צריך ללחוץ...

אני גם אחרי כל לידה אמרתי ככה ואחר כך הגיע לי הרצון לעוד ילד (הלידה הראשונה והתאוששות ממנה הייתה קשה מאד).

בת 26

גם בעלי בהתחלה חשב שזה עניין של זמן, אבל אני לא חושבת שזה יעזור.

חווית רק 4 שנות אימהות

הרבה דברים רגשות ודעות יכולים להשתנות

או שלא

את לא חייבת להסתכל שנים קדימה

ממילא לא ניתן לנבא את העתיד במיוחד לא הרחוק

זה לא אומר שאת צריכה לתת לזה פתרון עכשיו או בכלל

הוא צריך ללמוד לחיות עם הלחץ/ מחשבה/ הבנה הזו

ואולי יום אחד זה ישתנה ואולי לא

ילד בן 4 הוא קטן ממש

למרות שהחברה הדתית חרדית מסתכלת אחרת

לא צריכים להסיק מסקנות בגיל כ"כ צעיר (של הילד ושלך) להרבה שנים קדימה

אם הוא היה בן 8-10 והיית עדיין החלטית

כנראה שלא היית משנה את דעתך

אבל כרגע לא עבר מספיק זמן לעבד ולהרגע מטראומות ומקשיים

ולחוות הנאה מהורות (אני חווה את עיקר ההנאה מגילאים גדולים)

יש לכם עוד זמן...

דבר שני אין לי הרבה עצות. ואני שולחת חיבוק!

רק רוצה להגיד שסבתא שלי בת יחידה (לא מבחירה, הנאצים ימח שמם עשו על סבתא רבה שלי ניסויים וגם סבתא שלי היא נס גלוי) וזה היה לה ממש קשה ולא פשוט במהלך החיים

אחים זה המתנה הכי גדולה שתוכלי להביא שלך. גם רק אח/ות אחד/ת.

קשר בין אחים זה דבר שאין שני לו וזה לא דומה בכלל לחבר מבית הספר.

להיות מוקף במשפחה זה דבר עצום וערך עצום.

אגב גם כאמא האינטראקציה בין הילדים היא נותנת המון נחת רב הזמן

אז כן הייתי ממליצה גם אם קשה לך לחשוב איך את סובלת אפילו רק עוד פעם אחת בשביל הילד שלך שקיים ואת אוהבת אותו

כתבתי תשובה מקודם, והייתי בטוחה את בת 39-40
בטוח יעבור לך, את ילדונת.

לא קשור אחד או שניים בעיניי.

הגיל הוא לא פקטור לרצון אצל כולן.. 

או סתם חשבתי שיש לך יותר..

אבל בכל אופן יש הבדל גדול בין שתיים לאחד.

רק אומרת

חיינו עם הפער הזה הרבה שנים

אין לזה פתרון ספציפי

אלא רק ללמוד את היכולת לחיות בשלום עם פערים

אחרי הרבה שנים בעלי הודה שזה היה חכם ונכון ללדת פחות ילדים (כמו שאני רציתי- החלטתי)

אני אחרי פער של 8 שנים שיניתי את דעתי וילדתי שוב

ככה שיכול להיות שהזמן יעשה את שלו

אבל נקודת המוצא צריכה להיות השלמה עם הפער והבנה שלו שיתכן ולא יהיו יותר ילדים

למשהי שלא רוצה בכלל ילדים ובעלה כן רוצה? כי יש הבדל בין פער בין רצון ל4 או חמש ילדים, לבין פער בין רצון לבן יחיד/ילדים.

בן יחיד זה בכלל בכלל לא מקובל, וילד שגדל כך גדל עם חסך מסוים.

היה גדול

הוא רצה 6-8 ילדים

ואני החלטתי להפסיק ללדת אחרי 3 (ואחרי 8 שנים נכנסתי להריון נוסף)

בציבור החרדי זה מאד לא מקובל

אותי לא מעניין בכלל אם מקובל או לא

וגם לא משנה לי מה הסיטואציה המדויקת (כמה ילדים יש או אם בכלל יש)

בעיניי כשאישה לא רוצה ללדת היא לא צריכה נקודה

הרצון של הגבר אינו אישו כשהיא לא רוצה

זה הגוף שלה ובסוף גם רוב הגידול נופל על האישה

גם לבן שלי הקטן יש עכשיו קשיים וחסכים (אחים שלו בישיבה והוא מרגיש בודד אפילו שהיו פה היום הרבה חברים)

לכל ילד בכל סיטואציה יש התמודדויות כאלה ואחרות

זה לא פקטור בשבילי להולדת ילדים נוספים 

וגם 3 ילדים זה בסדר גמור.

אני חושבת שכל העניין הוא אם יש משהו בעומק שמונע או שבאמת הכל אחלה ופשוט צריך לגשר על הפערים איכשהו. 

גם תגידי שאם היא לא רוצה ללדת היא לא צריכה? 

או שיש איזה מחויבות בסיסית לאישה

הפער שאת מתארת אצלכם לא מתחיל להיות דומה לתיאור של הפותחת.

נכון שיש פער גדול בין משפחה עם 3 ילדים למשפחה עם 6-7, ובכל זאת, נכון אמרת

שאישה לא צריכה ללדת אם אינה רוצה, אבל בתיאור של הפותחת מדובר בבן יחיד, שזה כמעט 

כמעט כמו שאישה תגיד שאינה רוצה כלל להביא ילדים (לא ממש אותו דבר, אבל לא רחוק משם)

שיהיה לאישה דתית או חרדית דילמה אם ללדת או לא

מזערי ממש

בחברות שבסיסן האידאולוגיה של ילודה זה בכלל לא בשיח

לכן רוב הסיכויים שאם עולה דילמה של ילודה

היא תעלה שיש כבר ילד אחד

הם יש מחויבות בסיסית?

בעיניי מובן שלא

לאישה אין מחויבות למינימום ילדים

איזה עולם עצוב בו אישה חושבת שהיא מחויבת להשתמש בגופה ולתכנן את חייה לפי סטנדרטים כלשהם

אבל מחויבות זוגית יש ויש. וזה ממש לא עצוב. לרווקה את יכולה להגיד שאין מחויבות להשתמש בגופה לכלום

אבל כשאישה מתחתנת אז מה לעשות, היא כן מחייבת את עצמה לבן זוגה, 

ובעיני להביא בן יחיד וזהו, זה כן מיפר את המחויבות הבסיסית שלה.

ושוב, יש הבדל עצום בין 3/4 ל1/2

אם יש מחויבויות בזוגיות

זה לא להביא מינימום ילדים

אלא לדאוג לרווחתו של השני ולכבד את רצונו

במקרה שרצונות מתנגשים צריך לבדוק מי יותר מושפע מהסיטואציה

לילודה יש השפעה גבוהה בהרבה על האישה ולכן הרצון שלה קודם

לחייב אישה ללדת בניגוד לרצונה זה ההפך ממחויבות בסיסית בזוגיות

אמרתי שזה לא כזה פשוט לדרוש מגבר לוותר על דבר כל כך אלמנטרי כמו ילדים.

ושאלתי אותך מה תאמרי לאישה שלא רוצה בכלל ילדים, האם אין לה מחויבות בסיסית לבעלה להביא ילדים?

למרות שזה הגוף שלה והילודה משפיעה בעיקר עליה?

ושוב חוזרת, לא מדברת על משפחה שיש לה כבר 2-3 ילדים

זה אומר שהיא חשבה מראש על הסיטואציה

לפני הנישואים

אז כמובן היא צריכה לחפש בן זוג שיסכים עם הרצון הזה

אז כן יש פה שאלה לא פשוטה.

זה נכון שללדת ילד משןיע מאוד על האישה.

אבל גם מבחינת הגבר - ההבדל בין להיות אבא לילדים לבין להיות זוג ללא ילדים, וכן ההבדל בין להיות אבא לילד יחיד לבין להיות אבא לכמה ילדים, זה הבדל מאוד משמעותי. זה לא משהו זניח.

ואם זה לא סוכם מראש לפני החתונה, אז זה לא כזה פשוט להגיד שרק הרצון של האישה צריך לקבוע פה כי זה משפיע עליה יותר.

שרוב הנשים הדתיות לא לוקחות מניעה לפני ההריון הראשון

אז הסיכוי של אישה להגיע להחלטה שהיא לא רוצה ילדים

ספציפית אחרי החתונה ולפני הריון ראשון

הוא קלוש

וגם אם הוא קיים זה מקרה קצה שלא באמת מעניין לדון בו

המקרים הקלאסיים של פערים כאלה אצל נשים דתיות זה אחרי ילד/ כמה ילדים

זה אכן לא זניח בכלל

ויש הבדל משמעותי בין אם מדובר על ילד אחד ובין אם מדובר על פער משמעותי בין הרצונות (גם בין 3 ל6 ילדים זה פער בלתי ניתן לגישור)

החיים מלאים בפערים ברצונות

ככל שאחד/ או שני בני הזוג חולמים בגדול

מתכננים את חייהם לפי רצונם המשתנה

יכולים להיווצר פערים

לקונפליקטים אין פתרונות קסם

אבל

כשמסתכלים על קונפליקט ורואים שצד אחד מושפע הרבה יותר

ההגיון אומר שהוא הצד שצריך להתחשב בו

כמובן שכל אחד מדבר מנקודת השקפתו

בעיניי יותר חשוב שאשה תעשה עם גופה וחייה כרצונה

מאשר תנסה 'לשמור' על הזוגיות ובדרך תפגע בעצמה (וכנראה גם בזוגיות)

אבל אני חושבת שמה שכתבת קודם, לגבי זה שהריון ולידה משפיעים בצורה הרבה יותר ניכרת על האישה, ולכן הרצון שלה קודם, זה אולי יכול להכריע את ההחלטה במקרה של פער ברצונות של 3 או 6 וכדו'. שאולי זה גם פער בלתי ניתן לגישור, אבל שם באמת ההשפעה על האישה היא יותר ניכרת, ויש לרצון שלה משקל גדול יותר.

אבל כשאישה לא רוצה בכלל ילדים, או רוצה להסתפק בילד יחיד, אז ההשפעה על הבעל היא גם מאוד ניכרת. ושם בעיני האמירה שהרצון של האישה צריך להיות הקובע כי זה יותר משפיע עליה, זו אמירה לא מדויקת.

כי זה משפיע מאוד גם על הבעל.

ולכן זו שאלה הרבה יותר מורכבת בעיני.

ולהגיד שלאישה אין שום מחויבות ללדת ילדים, זו אמירה שיכולה להיות נכונה אם זה מדובר לפני החתונה.

אבל אחרי שהתחתנו בלי לדבר על זה, אז מן הסתם זה היה ברור מאליו, ואז יש לה מחויבות כלפי בעלה.

לא שאני אומרת שאישה צריכה להיכנס להיריון כשהיא לא רוצה בו בכלל.

אבל אני כן חושבת שיש פה מקום לבחון אם היא יכולה לעשות עבודה עם עצמה כדי להגיע למצב שהיא כן תרצה בהריון. גם אם זה יהיה בעיקר בשביל בעלה.

לא רואה הבדל מבחינת ההשפעה על האישה/ הגבר

אם זה ילד יחיד או פער בכמות

בכל הבאת ילד יש הריון ולידה שהם רק של האישה וגידול שנופל בעיקר על האישה

ובקשר לגבר בכל סיטואציה הוא יכול להרגיש שהוא לא מספיק מממש את האבהות שלו עם ילד אחד/ שניים/ שלושה

אם כבר יש ילד אחד אז המובן מאליו הסתיים

נכון שיש הרבה אנשים שחושבים שבנישואים יש הרבה דברים מובנים מאליהם

בעיניי הבאת ילדים נוספים זה ממש לא מובן מאליו 

אם הפער הוא בין ילד יחיד לבין לפחות 2, לבין אם הפער ברצון הוא כשכבר יש כמה ילדים בבית.

ואני לא היחידה פה שחושבת ככה.

זה לא רק מצד הרגשה של מימוש האבהות.

ילד יחיד זה שונה מאוד מאשר משפחה עם כמה ילדים.

חוץ מזה שיש פה גם סיכון גדול יותר ח"ו להישאר עריריים אם יקרה לו משהו. לאבד את כל הילדים כשיש כמה ילדים זה קורה לפעמים במקרים טראגיים במיוחד אבל זה נדיר מאוד. לאבד ילד אחד זה כבר קורה יותר, וכשהוא הילד היחיד, אז זה אסון הרבה יותר גדול ח"ו.

(לא חושבת שזה השיקול העיקרי פה. אבל זה גם נתון שיש לו מקום בעיני).

לא אומרת שזה מובן מאליו ללדת כמה ילדים.

אבל אם זה לא דובר מראש, אז יש פה פער מהותי שמשפיע על שני בני הזוג. ולא חושבת שזה נכון לקבוע שזה משפיע יותר על האישה ולכן ההחלטה שלה היא הקובעת.

אבל השוני עם ילד יחיד/ חלילה אובדן משפיע על שני בני הזוג

הריון לידה ועיקר הגידול משפיע רק על האמא

עדיין יש פה השפעה רבה יותר על האישה בצורה מובהקת 

ושמירה על רצונה וכו

בזוגיות צריך לחשוב גם על השני. לוותר ולפעמים גם להתאמץ. אז נכון זה מאמץ אדיר. זה לגמרי לגייס את כל הגוף והנפש לצורך העניין אבל עדיין אין סיבה שזוג לא יגשר את הפער ושהאישה תבוא לקראת בעלה (ובמיוחד אם מדובר בילד שישאר יחיד לכל החיים או לא)

ואפשר לסכם שהבעל יותר יטפל בילד ולמצוא פתרונות.

איפה פה הויתור וההתאמצות מצד הבעל?

איפה המחשבה על האישה

על הריון לא רצוי

על כאבים פיזים ונפשיים

על ילד שאולי יהיה לא רצוי

על דכאון שאולי יגיע בעקבות זה

על בעיות בזוגיות בעקבות זה

למה הפער צריך להיסגר בכיוון של הבאת ילד ולא בכיוון של ויתור על הבאת ילדים נוספים?

ואם הוא יבטיח לטפל ובסוף זה פחות יסתדר לו?

ואם הילד יהיה צמוד לאמא ופחות ירצה את האבא?

אני שמה משקל על האישה כי הוא שם

האחריות על הילד פיזית ונפשית בעיקר עליה

ואגב אני לא בעד שהיא תביא ילד ללא שום רצון ורק לעשות טובה לבעלה

זה לא מתחבר לי בכלל להביא ילד מתנועה כזאת

אבל מצד שני את לוקחת את הצד הפיזי כפקטור מרכזי

ואת התחושות של הבעל כזניחות ושיתגבר

לי בחיים יותר קל לגדל את כל השמיניית ילדים שלי ולסחוב הריונות ולבשל ולכבס וכו

מאשר להתמודד עם קשיים בנפש

ותחושות של החמצה עמוקה לא יותר קלים מלטפל בילד בעיני

תלוי עד כמה הוא רוצה וכמה זה יחסר לו

וגם מה יעורר לו בנפש ההשלכות של הבחירה הזאת ..בכל ההיבטים

ובשלבים אחרים בחיים

וגם פה בהחלט אני מרגישה שהחוסר רצון שלה יושב על הרבה מעבר מלידה קשה או תינוק מאתגר במיוחד שגרם לה לא לרצות

ולכן אני ממש לא בעד שתתעלם מעצמה לתלד עבורו

אבל כן חושבת שיש פה הרבה מרחב לברור והעמקה

של כל אחד בנפרד ושלהם יחד

כדי להצליח בסוף להכריע ממקום מדויק ומבורר יותר

מול

עניין נפשי+ פיזי אצל האשה!!

אז בואי תגידי לי מה גובר על מה. 

מעדיפה גם קושי נפשי מאשר להרגיש רצון עמוק לא ממומש

אבל לא באתי לתת הכרעה מה יותר ממה

אין דבר כזה

כל רצון הוא חשוב ואמיתי

כשאנחנו מחליטים  אנחנו לא עושים הורדת ידיים

עכשיו הצגתי קצת את הצד שלו למול אמירה מוחלטת שברור שלה קשה יותר

ואולי כן

ואולי לא

אני לא זאת שאחליט

ורציתי רק להנכיח שגם הוא קיים

ובכללי בקשר יש תמיד שניים

והחלטות נעשות ממקום לשניהם

מישהו מבחוץ לא יכל להחליט

זה נטו עניין של חוות דעת שמשתנה אצל כל אחד

אבל אני לא מצליחה להבין למה כל כך ברור שאת הקושי של הבעל צריך לקבל ולהשאיר שם להגיד לו זאת המציאות תסתדר וזהו.

ובאישה אסור חלילה לגעת. רק שלא תהיה לה קשיים. קודש קודשים. לא רוצה. תישאר בשלה ושלא תנסה אפילו לעשות מהלכים כדי שאולי יגרמו לך כן לרצות וכן להתקרב לרצון של הבעל.

מדובר בזוג. צריך כבוד. הדדיות. אכפתיות. הקרבה.

אז אני לא אומרת להביא 3 ילדים אבל לפחות 2 שלא יהיה ילד יחיד בודד.

כמה צער יש לבעל כזה שמבין שזהו בנו היקר ישאר יחיד לעולם כי אישתו לא מעוניינת.

להביא אישה ללדת ללא רצון.

אלא כן להשקיע בלנסות לגשר על הפער הזה. לעבוד על לרצות את זה.

ומטבע הדברים זה אומר שהאישה תצטרך ללדת כי הגבר לא יכול.

אבל לעשות את זה בהדדיות, לאט לאט, עם הרבה הכנה לקראת מה הולכים, עזרה, טיפול לפני ואחרי. 

בסוף ברור שזה חייב לבוא מרצון

אפילו הרצון של לשמח את הבעל במשהו משמעותי ולכל החיים בעז''ה. 

כן, לוותר על הנוחות שלה במובנים מסויימים

לא לבטל את עצמה ולהיות כעפר הארץ. 

הריון זה לא פיקניק

זאת התמודדות

אבל זה לא אומר שאין פה כבוד לגוף האישה ולסבל שלה בהריון.

קחי למשל אנשים שתורמים כליה

לא משיקולי נוחות..

בשביל לעשות טוב לאחר

להעניק שמחה וחיים 

אז נכון כליה זה לא ילד

אבל בהתמסרות הגופנית שזה דורש יש דברים מקבילים.

וכל ה'אם' שאת כותבת

אין לזה סוף

ואנחנו לא יכולים לקחת את כל האפשרויות בחשבון

פועלים בשכל ישר

עושים השתדלות

מקבלים החלטות לפני ומסכמים

עושים את ההשתדלות

ונותר לקוות שיעבוד

כליה היא אכן פעולה משמעותית שרוב האנשים לא עושים

זו אכן נדבנות יוצאת דופן

ועדיין

זה לא 9 חודשים

וזה לא ילד לכל החיים

כל ה'אם' שכתבתי זה דברים שכנראה יתממשו אם מביאים ילד רק בשביל הבעל

בעיניי לפעול בשכר ישר ולעשות השתדלות זה להימנע מלהביא ילד במצב כזה

אני חושבת שהגישה שלך זה כבר אובססביות למושלמות

אובר חשיבה על העצמי הנוכחי בלי הסתכלות על הסביבה והסובבים.

והגישה הזאת היא לא רווחת אצל רוב האנשים.

וטוב שכך

כי אם כל העולם היה חושב ככה מצומצם

הרבה דברים טובים היו נמנעים וחבל..

נכון שיש נשים שמבטלות את עצמן ולא רואות את טובתן בכלל

אבל זה לא הרוב.

כן, נשים לוקחות סיכונים והולכות לפעמים אל הלא נודע

כל החיים זה ניהול סיכונים

אי אפשר לתת לזה לנהל אותנו ולגרום לנו להימנע מדברים שבראיה מוגבלת שלנו נראית נכון לאותו רגע.

אני כל חיי חלמתי על משפחה גדולה.

בתכלס אחרי הריון אחד, לידה אחת וגידול אחד של ילד, ראיתי כמה זה פשוט על גבול הבלתי אפשרי עבורי. לכן, עם כל הצער, לא משנה מה זוג "מסכם" לפני החתונה - במבחן המציאות זה לא עובד ככה.

יש פה איבוד של חלום עבורי, אבל השלמתי איתו כי אני באמת לא מסוגלת ליותר מזה.

האם זה נחשב שהפרתי הבטחה? שאני לא עומדת בסיכומים?

לא ולא.

החיים דינמיים. כל תקופה צריך לחשב מסלול מחדש ולבדוק מה מתאים לי, לנו, ולמשפחה שלנו.

לסכם לפני החתונה זה חרטה, מה ידענו אז?! בעיקר שאנחנו לפחות היינו ילדים(בני 19), ויש כיום הרבה מהמגזר הדתי שמתחתנים מוקדם. 

וחיבוק גדול ❤️

החיים דינמיים באמת. ומס ילדים שחולמים עליו לא תמיד מסתדר עם המציאות בגלל כל מיני סיבות, וזה בסדר לשנות דעה ולהחליט אחרת ולא חייב שזו תהיה בעיית פוריות כדי לעצור או שנעמוד בציפיות החברה. בסוף, עובדה שלא כל הנשים עוברות כמה וכמה הריונות.  אני מאמינה שאם נשלח לנו קושי מסוים, זה גם חלק מתכנון ילודה, גם אם הוא לא מרצוננו.

ורגע על עניין של חוסר רצון -

אמנם לי יש שניים שזה לא בן יחיד כמו אצל הפותחת או אצל כבתחילה, אבל כמה שאני מודה עליהם יום ולילה, אני מודה גם על זה שהשכלתי לעצור ומנעתי ולא ניסיתי לבוא לקראת בעלי שמאוד רוצה לפחות עוד 2.

אז מי שיכולה, זה ממש בסדר גם אין רצון וכמיהה גדולה. יש נשים שלא צריכות את זה כדי להיכנסלהריון

אבל זה שונה מהתנגדות נחרצת וחוסר רצון מובהק. זו מן התנגדות פנימית שקשה להסביר אותה, ובאמת אני חושבת שמי שלא חווה את זה לא תוכל להבין כמה זה מהותי ומשמעותי וקשה גם.

וזה קשה גם לבן הזוג, נכון. בהחלט. קל וחומר אם זה ילד אחד רק. אבל רק הזוג צריך לעשות את ההחלטות שלו, בינם לבין עצמם. כי אין צודק יותר או פחות. יש פה התנגשות כואבת 

בפועל דברים התנהלו אחרת

גם שהיה קיים פעם גשרנו ובאנו אחד לקראת השני

בפועל זה לפי הכוחות פיזים ונפשיים

לפני החתונה

רק אחרי הלידה התחלתי לחשוב באופן כללי על הבאת ילדים 

התחלת לחשוב על הבאת ילדים בגלל הניסיון שלך

התכוונתי לנשים שבאות עם דעה מראש בלי ניסיון

כאלו שלא רוצות מראש ללדת

לגבר לוותר על הרצון שלו

כמו כל דבר אחר בזוגיות

יש רצונות שמתנגשים

וצריך למצוא את הדרך לחיות איתם

לא ילד אחד ולא שניים

עובדה שמצוות פרו ורבו לא חלה על האישה

והגבר כן מחויב לבן ובת לפי רוב הדעות

ברור שהשקפתית מעודדים ילודה אבל יש הבדל בין להגיד רצוי לבין להגיד חייב 

מצוות פריה ורביה??

שהוא צריך לבקש את הסכמתה להנשא לעוד אישה

והיא לא צריכה לבקש את הסכמתו "לא ללדת" וכו

עכשיו אני לא אומרת שאין מקום להדברות להפגש באמצע על פערים (אפילו שאם היא מסכימה להכנס להריון אז היא בעצם מוותרת על הצורך שלה) או לשיח מוקדם לפני שמתחתנים על דברים כאלו

אבל פה גם המקרה אחר,

החיים דינמיים וקרה מה שקרה וכו'

אבל מבחינת חובה זה פשוט לא חובה של האישה

כי לא מחייבים מישהו במצווה שיכולה לסכן את החיים שלו

במצב כזה

אם לזוג אין ילדים 10 שנים

לפי ההלכה הבעל יכול לגרש את האישה

הרבה אנשים יולדים כפי המקובל 

הרי אם היה לך 3 לכאורה לא הייתה לכם בעיה

אבל העניין הוא לא המספר אלא הפער ברצון

החוסר רצון שלך מול רצון שלו

יפה שהוא רוצה שאת תרצי

זה לא מובן מאליו

לכבד את השני למרות הפער

זה מקום לצמוח בו ביחד

חלק ראשון:

סעיפים 1+2

חלק שני:

סעיפים 3-7

החלוקה הזאת חשובה כדי למקד איפה הפער.

לגבי החלק השני, לא רואה איך זה עומד לעומת הרצון של בעלך לעוד ילד.

למה?

קחי כל סעיף בנפרד:

נניח את לא רואה הצדקה רוחנית.

אוקי אם בעלך רוצה עוד ילד ואת לא רואה הצדקה רוחנית זו סיבה לא להביא עוד ילד?

אותו דבר נגיד סעיף 7, זה שאת לא רואה הצדקה שיהיה לילד עוד אח שישמש כחבר, האם זו סיבה לא להביא לו אח שישמש כחבר?

אני מבינה למה כתבת את הסעיפים האלו, כי זה לא מעלה אצלך את הרצון לעוד ילד, אבל זו לא התוויות נגד אלא פשוט לא מעלה.

אז נשאר סעיפים 1+2 מול הרצון של בעלך.

כדאי לנסות לפרק את זה ולהבין אם יש משהו שאפשר לעשות על מנת לחוות חוויה אחרת הפעם,

ואם הרצון של בעלך מספיק מצדיק את השקעת המשאבים.

נגיד:

נניח שאפשר לתכנן לידה בניתוח קיסרי אצל רופא מומחה מוזמן מראש.

האם במקרה כזה כשאתם מראש מנטרלים את האפשרות ללידה חוזרת טראומטית, האם תהיי מוכנה לתת לזה צאנס?

אם כן צריך לבדוק איפה בעולם אפשר להזמין ניתוח קיסרי אצל רופא מומחה. (סתם זורקת דוגמה, לא בהכרח שזה מעשי, אבל צריך לחשוב מה כן מעשי)

לגבי הגידול הטראומטי, מה גרם לגידול להיות טראומטי?

הנקה? אפשר להחליט מראש שלא.

השנה הראשונה?

אם בעלך יקח שנה חל"ת זה יעזור?

אם תיקחי מלא מלא עזרה מראש בתשלום זה יעזור?

אולי יש אתגרים אחרים בגידול שגרמו לעסק להיות טראומטי?

כדאי לפרק כל דבר כזה לתתי סעיפים ולהביא מה מעשי ומה לא, איפה הוא יכול להקל עלייך (אולי למצוא הכנסה נוספת כמה שנים שתממן את ההרפתקה הזו)

אולי כשתשארי עם מינימום נזק תהיי מוכנה לספוג את זה בשבילו.

ואולי לא.

אבל לפחות תדעו שניסיתם לרדת לעומק של הדברים ולהתמודד איתם.

כל זה בהנחה ואת אומרת לידה וגידול טראומטיים הכוונה קשים טכנית. אם הכוונה טראומה כפשוטו, כמושג נפשי,

אז התווית הנגד החשובה היא לא לגרום לקריסה של הנפש. כלומר יש פה סיכון. מצד אחד יש משפחה עם ילד אחד שלמה ושמחה לעומת משפחה עם שני ילדים שעלולה ח"ו להיות משפחה מפורקת,

במקרה כזה לדעתי לא לוקחים סיכון ואז הייתי אומרת לבעלך שהמצב הנפשי שלך שקול למצב פיזי של אי יכולת להרות. מה היה עושה אז?

כנראה שמקבל שזו המשפחה ושמח בה...

מתעלמים מהחלק השני ומנטרלים את החלק הראשון עדיין יוצא שאני מביאה ילד לא כי אני רוצה, אלא כי אני מסכימה. זאת אומרת בעלי רוצה, ואין לו דרך לעשות את זה לבד אז אני עושה את זה בשבילו.

אבל דיברנו על זה והוא לא מסכים שאביא ילד רק בשבילו. הוא רוצה שזה יהיה גם רצון שלי.

ויש לך רעיונות טובים להקלה.

טראומטיים אני מתכוונת גם פיזית וגם נפשית.

"מה היה עושה אז? כנראה שמקבל שזו המשפחה ושמח בה..." - זהו, שזה מאד קשה לו לקבל את זה

רק שאני חושבת שקשה "לרצות" עוד ילד כשאת חשה את הטראומה מכך.

כלומר הייתי אומרת נניח תדמייני שהחסידה הייתה מביאה ילד בגיל 3, היית רוצה?

זה קשה לדמיין את זה, אבל אולי כן, את באמת צריכה לענות לעצמך האם את רוצה.

אם אין לך חשק ורצון לגדל ילד גם אם מנטרלים את הגידול הראשוני שהיה לך טראומטי, באמת לא חושבת שזה צעד חכם..

אבל יכול להיות שאם יהיה לך עוד ילד, גם אותו תאהבי מאוד.

לגבי בעלך, אם רופא אומר שיש סיכון רפואי בלהרחיב את המשפחה, אני חושבת שזו עבודה שלו עם עצמו ללמוד לקבל את זה.

אבל כל עוד יש פתח שאולי ההחלטה תשתנה, הגיוני שהוא ינסה לעשות הכל כדי לשנות אותה במקום לנסות להשלים איתה.

בגיל 3

זה פשוט לא מעניין אותי

לא שאלתי רופא על סיכונים

גם לא חושבת שיש לי סיכון רפואי

רק נפשי

פסיכיאטר הוא רופא שמטפל בעניינים נפשיים כמו טראומה.

לכן ניסיתי להבין אם כשאת כותבת טראומה זה שימוש בסלנג כדי לתאר אירוע קשה, או אירוע נפשי כהגדרתו.

כדאי להבין אם זה חשיפה נוספת לטריגר עלולה לדרדר את המצב הנפשי או שאפשר לנהל את זה.

בנוסף מסכימה עם התגובות שאת ממש צעירה והבן שלכם קטן עדיין ובהמשך הדברים יכולים לקבל פרספקטיבה אחרת.

זה לא אומר שדברים ישתנו מקצה לקצה, אלא זה אומר שתהיה תנועה.

אנחנו כל הזמן משתנים עם החיים.

בגיל 26 את לא יכולה לדעת איך תסתכלי על העולם בגיל 35. וגם בעלך כנ"ל.

כשמתווסף לזה העובדה שגידול ילד בן 4 שונה מהותית מגידול ילד בן 14, על אחת כמה וכמה.

בעלך בוחר שהוא לא רוצה עוד ילד כל עוד את לא רוצה, ואת לא רוצה, אז כרגע אתם מסכימים.

תהנו מהחיים לבינתיים. בלי לחוות כל הזמן שאולי יש משהו מהצד שאתם מפספסים בדרך.

אגב לבחירת סביבת מגורים יש הרבה השפעה על התחושה שלכם ביומיום. גם מבחינת החריגות וגם מבחינת הסגנון חיים. אבל אפשר לבחור באיזה סביבה לחיות. בסביבה הומוגנית או הטרוגנית. כזאת שמקדשת ילודה או לא, גם בתוך החברה הדתית.

דווקא סביבת המגורים שלנו לא משפיעה, יותר המשפ' (לא אומרים לנו כלום, פשוט סביבה של ילודה), אבל לזה אין מה לעשות...

כדי לקבל את האבחנה הרישמית של PTSD פוסט טראומה,

אבל מספיק תסמין אחד כמו המנעות לדוג' שיכול להקשות על החיים 

כלומר אנשים משתמשים בביטוי "יש לי טראומה מ" והם באמת מתכוונים לזה, כאילו יש משהו 

שמשפיע על החלטות שלהם, מחשבות, רגשות בעקבות משהו טראומתי שעברו,

והם לא בהכרח פוסט טראומתיים בהגדרה, אבל זה לא סותר שקשה להם או שהם חווים מצבים לא פשוטים.

אם שום דבר לא מעניין אותך זו נורת אהרה חמורה!

את עובדת? הילד כרגע בגן? מה אתם עושים אחה"צ?

והיא מרוצה.

יש לה שניים ב"ה, היא אומרת שלא רוצה עוד אבל לכי תדעי

בנוסף - דעתי על העניין -

אני חושבת, שלגדול כבן יחיד זה שונה גם אם יש חברים. אפילו אם הם כמו משפחה. מכירה כמה מקרוב וזה לא אותו הדבר

חוצמזה שלא כולן נהנות משלב הגיל הקטן. אבל זה חלק קטן מהחיים תכלס. רוב החיים שלנו הילדים יהיו בוגרים בעז"ה וחוויית ההורות היא אחרת. לוקח זמן להגיע לשם אבל ביחסיות של כל החיים, זה לא הרבה זמן

עוד לגבי הפער - אני חושבת ששונה ילד יחיד משניים אפילו. אנחנו רואים את זה היום בתור צעירים אבל כשמתגברים תחושת המשפחתיות חשובה ועם ילד יחיד יהיו לכם גם הרבה חגים ושבתות לבד. ובכלל, הילדים גדלים ומתרחקים. את רואה את עצמך ובעלך מתנהלים כמעט רק כזוג רוב החיים?

גם אצלנו יש פער, אבל זה שונה קצת כי אני כן מתחילה אולי לשקול לחשוב על הריון..  וגם חושבת שונה ממך על כל השאר

חיבוק❤️

אבל יש פה עוד צד.. השאלה מה בעלך אומר על תרחיש לפיו הילד הנוכחי הוא היחיד וזהו

וזה מה שחשוב בתכלס.

זה והשיקולים שלך כמובן❤️

היית בטיפול אישי שנתיים ואת עדיין מציינת שיש לך טראומה מהלידה ומהגידול?

כשעוברים שחרור אז פרשנות החוויה משתנה ומשהו בחשיבה אוטומאטית יותר נפתח.

בקיצור, לא יודעת, לי זה עדיין נשמע שיש משהו שם שיושב.

ברור שלא חייב, רק אם משהו בך מרגיש שיש כאן איזשהו עניין פנימי שאולי קשה להודות בו.

וזה ממש בסדר לא לרצות ילדים בגלל אחים לילד, או המשכיות או לעת זקנה או כל סיבה רוחנית.

ואז נשאר רק זיכרון ממה שהיה בצורה של לספר בלי כל הרגשות השליליים שמלווים אותה.

(הרבה ספרים נכתבו על זה)

שזו שיטה להתמקדות בתחושות הגוף 

וכן גם see far cbt שזה פיתוח מיסודות הs.e וcbt בשילוב קלפים טיפוליים. 

כן גם דמיון מודרך ( נגיד בנלפ משתמשים בזה לדוג')

גם פרחי באך יכול לעזור לתהליך שחרור מטראומה

וגם טיפול באנרגיה.

שיטה אחת מהטובות ביותר לטיפול בטראומה

ויש עוד

ממליצה לך לפנות למטפלת מומחית לטיפול בטראומה שמתמחית במגוון שיטות כולל emdr

אני לא הפותחת. 

רק רציתי להגיב ולהציג ניסיון של אחת שניסתה את הטיפול הזה בדיוק לטיפול בטראומה מלידה ולא עזר..

אפשר גם בפרטי

רק אם נח לך כמובן

נדרש שילוב של טיפול פסיכולוגי מעמיק

בנוסף לemdr

לפעמים הטראומה יושבת נוגעת במקומות עמוקים יותר שהתעוררו בעקבות הטריגר המסוים

שזה כל כך עבד עלי טוב

לא ציפיתי

לא חושבת שתמיד זה יעבוד ככה

הרבה השגחה פרטית בעיני כל אחת והשליחים שלה..והמסע שלה

אמנם לא שאלת מה דעתנו אבל אישית, אני חושבת שמאד קשה להיות בן יחיד… החל מילדות, דרך גיל ההתבגרות ועד הבגרות ובמיוחד היתמות (אחרי 120 של ההורים).

מין בדידות קיומית שחברים לא יכולים למלא ואפילו לא זוגיות ומשפחה חדשה שמקימים.

להביא בן יחיד ביודעין זה להביא למציאות לא פשוטה, להבדיל מבעיות פוריות.

ובמדינה כמו שלנו זה לא מקובל בכלל

צודקת לגמרי.. כשאנחנו צעירות, עוד בלי ילדים, הכל נראה אחרת.. כשמסתכלים מבחוץ על גידול ילדים רואים אולי אולי 30% ממה שבאמת יש שם.. אף אחד לא רואה על השכנה שהייתה ערה כל הלילה, או שהילד שלה משלשל, או שהילדים אתמול רבו ככה שאחד נפל ופתח את הראש, שלא לדבר על ערימות הכביסה ועל סתם מריבות על ברירנות באוכל.. אז כן, לפני שיש ילדים הכל נראה הרבה יותר חלומי. 

וגם אם מישהי תאמר תסתכלי על איך את גדלת ומה אמא שלך השקיעה, אף אחד לא שם לב באמת בגיל 3 כמה אמא שלו מתאמצת וקל וחומר לא מעריך את זה..

לפני שהתחתנתי רציתי 10 ילדים, ועכשיו כשכבר יש לי ב"ה המספר שאני רוצה התכווץ לפחות בחצי! ואמא שלי לפעמים צוחקת.. חחח ואת רצית 10! מאיפה ידעתי בדיוק??

מובן לי שזה לא מה שיעזור עכשיו

אבל כן יכולה להגיד שאצלי חוסר בשעות שינה הוא משהו טראומתי ממש,

ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי להקל מעל עצמי את זה.

לא הנקתי, בעלי קם בלילה לתינוקת, אני ישנתי, 

אני לא מרימה את התינוקות שלי על הידיים הרבה כשאני עומדת, רק בישיבה או בשכיבה,

הלכתי לטיפול אנרגטי אחרי הלידה ובדיעבד חבל שלא הלכתי ממש מייד אחרי הלידה

וזה עזר לחיבור שלי עם התינוקת, ובטוח גם לתינוקת. לחווית הלידה השניה שעברתי שהיתה לא פשוטה בכלל, 

ואם היה צריך הייתי עושה עוד הרבה דברים כדי להקל מעצמי, אבל ב"ה זה הספיק.

ב"ה שתי התינוקות שלי רגועות, נוחות, לא צריכות כמעט ידיים, ישנות יפה בלילה, ואני לא חווה את התקופה ההתחלתית כטראומטית. זה אפשרי

כן לדעתי זה קשור למקום בנפש עוד הרבה לפני ההריון, שזה משהו שאני עובדת עליו כבר שנים, וגם בעלי ב"ה בגישה הזאת.

עכשיו את ישנה טוב? 

את יודעת שיש דבר כזה "אחות לילה" שמטפלת בתינוק ואת יכולה לישון?

ויש מטפלות, בייביסיטריות ועוד

את לא חייבת לטפל בו בכלל.

והלידה - כמו שכתבו - אפשר קיסרי מראש

אפשר להיעזר במה שאפשר, אבל בסוף הוא צריך גם אמא.

לפני שנים אני זוכרת שקראתי על מישהי שלא אהבה את השלב של התינוקות ועשתה הסכם עם בעלה שהוא מטפל בילדים עד גיל כלשהו (לא זוכרת בדיוק איזה) כי זו היתה הדרך היחידה שלו שהיא תסכים...

לק"י

קשה לי עם האמירה שלא לטפל בכלל.

ומי יטפל בו מיד אחרי הלידה ובחל"ד?

סביר להניח שהאבא לא יהיה שם 24/7.

(אולי זה פתרון במקרים ספציפיים. לא יודעת...).

עם כל הכאב לגדול אח יחיד

נראה לי לגדות עם אמא שלא רוצה בו ומטפלת בו זה אכזרי מיד

וניכר שחסר הרבה רקע אבל בגדול אומר שיש משהו מעבר לילדים נוספים.

את אומרת שאין לך קשר עם אחים שלך, זה לא דבר של מה בכך. ומניחה שיש שם משהו.

כתבת שאת נוטלת ציפרלקס שזה בסדר גמור, אך מניחה שיש רקע נפשי לכך.

היית בטיפול שנתיים ולא עזר, הוא לא עזר בכלל? למה נשארת שנתיים?

וסתם בנוגע לזה אומרת לך שלי יש בעיה אחרת והייתי בטיפול שלא הועיל אז פניתי לטיפול אחר. כן זה לא פשוט, אולי מייאש אבל יש כ"כ הרבה סוגים ואני רוצה את הכי טוב בשבילי עד שאצליח להירפא.

גם לגבי ילדים את אומרת שלא דיברתם על רצון לילדים לפני והלכת לפי המסלול...

מבינה אותך, מגזרית אנחנו מאוד מסתכלים על החברה.

ואיך הקשר עם הבן שלך היום? את אוהבת אותו? מחבקת ומנשקת אותו? הוא ממלא אותך?

ודבר אחרון. לגבי הגידול שלו, לא תיארת משהו יוצא דופן. אלא אם יש שם יותר..

אלו קשיים שהרבה מתמודדים איתם, ועם הזמן הם עוברים, וגם מטפלים בהם נכון. ץגם לי הלידה הראשונה הייתה סופר טראומתית וממש פחדתי מהלידה השניה וב"ה כל שאר הלידות היו מדהימות. זה לא אומר שבהכרח יהיה לך טוב אבל תשאירי פתח לאפשרות שאולי כן.. 

את צריכה אולי ללכת לטיפול שיעזור לך להפנים שאפשר גם אחרת.

אפשר לעבור לידה לא טראומטית

אפשר גם לעבור גידול קל ונעים

מה שעברת אצל הראשון לא מחייב בכלל שככה יהיה בפעם הבאה.

כמובן גם אי אפשר להבטיח שלא

אבל לבוא בגישה אחרת

עם תקווה ואמונה

כי אם את חושבת לפי מה שהיה בעבר ברור שלא תרצי לעולם.

ובפועל בטח יהיו פה הרבה מנוסות לספר שאפשר לעבור חוויות שונות לגמרי. מה שהיה בעבר בכלל לא מחייב שיהיה ככה פעם נוספת.

מנסיון אישי יכולה להגיד שהראשון היה טראומטי

ההמשך.. כל פעם פחות ופחות. החמישי בכלל לא. חוויה נחמדה מאוד.

מתחתנים - מביאים ילד

וכן, זה עצוב

אין לי עצות אבל רק מחזקת אותך להקשיב לעצמך ולא להביא עוד ילד בשביל הבעל.

בהסתכלות שלי (כלפי עצמי, אם כי אצלי אין התמודדות זוגית- ברור לבעלי שלא מתאים לנו הרבה ילדים, לצערינו)

ה' ברא את האישה עם רצון טבעי לילדים. לא סתם לא צווינו על פריה ורביה- גם כי זה להכניס את עצמינו לסיכון

וגם כי באמת בדרך כלל יש לנו יותר רצון מיכולת.

ואת לא מחויבת להביא ילד.

קודם כל להתחיל מהמקום הזה. אני לא חייבת.

עכשיו לגבי הטראומה-

בלי קשר לעוד ילדים, נניח אני החלטתי שאני לא רוצה עוד ילדים (ונכנסתי להריון אח"כ עם מניעה..) והיה לי טראומה קשה מלידה-

הלכתי לטפל בטראומה. זה חשוב. לשחרור שלי. לנפש שלי.

לגמרי מזדהה עם ההרגשה שלידה קשה וגידול קשה מביאים למצב שלא רוצים עוד ילדים! זה הכי טבעי ונורמלי.

ואולי משם קשה לשחרר וללכת לטפל בשבילך. לא בשביל עוד ילד. אני ממליצה על EMDR לשחרור טראומות מלידה- זה הכי מהיר ויעיל מחקרית.

להגדיר תקופה- את באמת עוד צעירה... שבה לא דנים בזה. את בהקפאה. נניח עוד 3 שנים. ובהם לקחת את כל הזמן שבעולם לעצמך. טיפול, הרפיה. התפתחות מקצועית ועוד

יכול להיות שהחשק יבוא- יכול להיות שלא. אבל עצם זה שכל הזמן מדברים על זה מוציא את המיץ.

ולא, לא מביאים ילדים כשרוצים לא הלביא ילדים. גם בשביל לרצות בן זוג אהוב. אבל זה שונה מ'אני לא מרגישה עכשיו תשוקה לעוד ילד'. 

בהנתן שיעבור פרק הזמן שתקבעו ותניחו לזה באמת, ותטפלי בעצמך בצורה טובה- תשבו ותדברו על זה שוב.

מברכת אותך שיצר החיים הזה בך יתעורר

ושתקבלו החלטות נכונות וטובות, במחירים שפויים. נפשית ופיזית.

אני לא הפותחת. 

הייתי בטיפול שנתיים

אנחנו לא מדברים על זה כל הזמן, זה בעיקר התבחשות שלי עם עצמי

רצית ילדים לפני? משפחה קטנה או גדולה?

בדקתם שאתם באותו ראש?

וכן ברור שהרצון משתנה אחרי אבל יש בבסיס משהו משותף.. 

ממש הזדהתי עם מה שכתבת,

עברתי גם לידה טראומטית, נוראית ממש, וכל מה שהיה מסביב ללידה, מחלה של הילד אחר כך למשל תקופה(ב''ה עבר) ואני חליתי אחרי הלידה מאוד(גם עבר)  והמון באלגן בכל התקופה הזאת יחד עם הלידה שהייתה זוועתית מאוד.

ועד שהילד לא הגיע לגיל 3 לא היה עם מי לדבר לא הייתי מעוניינת.

עברתי טיפול, ידעתי לשים אצבע על זה שהפחד הוא מהלידה ומכל הקושי שהיה לי בתקופה הזאת וביקשתי מבעחי לא ללחוץ כמובן שהוא הבין כי הוא גם עבר משבר סביב הלידה(גם עבר טיפול)

אבל אחרי שעיבדתי את הטראומה בצורה טובה, עם עצמי ועם מטפלת אבל בעיקר עם עצמי, הבנתי שאני רוצה.

ושיש סיכוי לתיקון.

חוץ מזה אצלנו היה לי כואב מאוד לראות את הילד שלי לבד, כל כך חברותי אבל בלי אף אחד לשחק איתו והוא גם התחיל להגיד שחסר לו ושהוא רוצה.

היום אני ב''ה בהריון, הילד שלי כבר בן ארבע

אני חושבת שאולי אצלך כמו אצלי זה נובע מטראומה רצינית וצורך לטפל בזה בצורה עמוקה ויסודית.

אולי שם יהיה הפיתרון?

אני חושבת שאם תקשיבי לבעלך את תודי לו בסוף!!!
ומוסיפה לך עוד נקודה שלא בשבילה מביאים עוד אח, אבל תחשבי על זה...

הבן שלך יגדל, לא ישאר ברמת בית ספר וגן לנצח, והחברים שמצא כנראה יתחלפו עם השנים...

אתם כבר לא תהיו ובע"ה בשיבה טובה.

הוא ישאר לבד...אף חבר לא ישלים את הבדידות של ילד בלי משפחה (גם אם נישא כבר...)

אולי תנסי את שיטת שלושת המימדים שמעולה לטיפול בטראומות? ושחרור מטראומה?
בסוף כשכבר לא תוכלי להביא ילד, תרצי עוד...חבל, שלא תצטערי.

טפלי בטראומה בשבילך
ואז תשקלי שוב את העניין.

לי יש אחים ואין לי כ''כ קשר איתם כך שאח זה לא ארובה לכלום 

שהימנעות היא דרך אוטומטית ומובנת של הנפש להתמודד עם טראומות

אף אחת לא תבטיח לך שום דבר

יכול להיות שתחליטי שכן מתאים לך בהמשך, יכול להיות שלא

יכול.להיות שיהיה ילד בובה, ויכול להיות ילד מאתגר חלילה

כנל לגבי הריון. יהיה קל או יותר קשה, אין לדעת

ואני חושבת שחוסר הוודאות הזה בהחלט יכול לכרסם בנפש, כי חווית כביכול את ה"הכי קשה" שיכול להיות. ואז עולות המחשבות - ומה אם זה יקרה שוב? אז עדיף שלא. אני מנותקת רגשית מהסיטואציה, ולא תודה. לא עכשיו, לא אף פעם. הספיק לי.

ואני חושבת שהחוויה הקשה שלך באמת גורמת לך  לא לחשוב על תינוקות/ פעוטות/ ילדים כדבר שיכול לגרום לנו לאושר ולרצות ממנו עוד, כי יש לו מחיר כואב לפעמים. מעבר לברור מאליו. ואפשר להסתדר עם מה שיש ואת לא חייבת

והימנעות מדברים באמת נותנת לו שקט מסוים כי הרחקנו כביכול את האיום

אבל אני חושבת שזה שאת מתעסקת בזה עם עצמך מעיד על רצון פנימי לפתור את זה. לא במובן של לרצות הריון פתאום בכל מאודך, אפילו לא במובן של להסכים לעוד ילד, אלא במובן של להשלים עם החוויה הקשה שהייתה (וכנראה שעוד ישנה) לטפוח לעצמך על השכם ולהרים לעצמך על כמה שאת גיבורה ואלופה שחווית את זה ושאת מטפלת בעצמך, ולהגיע לבירור החשוב הזה מתוך מקום שבו בעומק - חוסר שליטה ומצב מתגלגל של קושי מערער אותך לגמרי וסוגר אותך. וזה הכי נורמלי שיש.

אני לא יודעת באיזה טיפול היית, אבל אני חושבת שבמצבךכדאי אולי לעשות שיחה עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, פסיכיאטר/ פסיכולוג, כדי להיות בטוחה שאת לא חווה דכאון סמוי כלשהו וכדי לנסות לטפל אחרת אם צריך/ לסגור את המעגל. ושוב,לא כדי לרצות עוד ילד בהכרח, בשבילך קודם. כדי שחווית ההורות עם הילד הקיים תהיה יותר טובה ושמחה וכדי להצליח להתגבר על הטראומה.

טראומות לא שוכחים. ואפשר לחיות לצידן. אבל הטוב ביותר הוא לעבד אותן בצורה נכונה כדי לתת להן את המקום הנכון וכשמסכימים להיכנס לעומק שלהן, מכירים את עצמנו טוב יותר. ומרגישים טוב יותר. מסתכלים אחרת על החיים

גם בעיני יש פה טרטומה שהדרך התמודדות איתה היא קהות רגשית מול הלהביא עוד ילד.. וזה יותר המנעות מתוך טראומה

מאשר חוסר רצון מובנה

לדעתי כמובן

וזה ממש מובן ..והכי הגיוני

ובאמת בטוח יושב על חוויות ממש לא קלות

שהנפש זקוקה לחיבוק קודם כל...

וגם חושבת שטיפול עמוק םה עבור עצמך

לא עבור שום החלטה מעשית הוא יכל לעשות טוב ללב.

גם אם תחליטי שלא ללדת לעולם.

ומבינה שהיית אבל לא כל מטפלת יודעת להוביל תהליך עמוק ומדויק לכל אחת.. ולפעמים בטיפול אחר יעלו דברים אחרים

הוא יהיה שלך לגמרי.
ואם אקח אחריות? זה מה שיגרום לך להביא עוד ילד?

הרי גם מסיבות אחרות את לא רוצה, אז מה יעזור האחריות שלי פה?

אם תחליטי את להביא עוד ילד, האחריות היא שלך. גם התמורה הטובה והפחות טובה למשפחה זה שלך, את תהני או לא תהני מזה.

ואם חוסר רצון להביא ילד נובע מתוך קושי שאת יודעת עליו מראש, כדאי ממש לטפל בדרך שתמצאי לנכון שתהייה טובה לך.

לשניכם.

הייתי מטפלת בטראומה בלי קשר לשאלה על עוד ילד.

ראיתי שכתבת שטיפלת, הייתי מנסה עוד דברים לעומק ברמה שזה לא מנהל אותך.

שמטרת הטיפול לא תהיה לפתור בעיה זוגית / בעיה בחוסר רצון לעוד ילד, אלא תתמקד רק בך. 

כי כנראה הטראומה עדיין מנהלת אותך.

את עדיין צעירה, עשור וחצי של פוריות לפניך.

אין מה לחרוץ דברים, אולי זה ישתנה אולי לא.

רוב העולם החילוני הופךלהורים רק מעל גיל 30/35.

ועולם שלם משתנה בעשור.

הייתי גם מנסה לכתוב מה בדיוק עשה לך טראומה (בגידול ובלידה)

ולנסות לראות אם יש דברים שאפשר לפתור.

למשל עוזרת אם היה לך עומס, תמ"ל במקום הנקה, בעל יותר נוכח, אולי בעל שיוצא לחופשת לידה במקומך, שהחיים שלך לא יעצרו,

לא יודעת על מה יושבת הטראומה אבל לבדוק האם יש משהו חיצוני שיכול להקל ולהרגיע.

הייתי גם אומרת לבעלך שלא ילחץ שיתן ספייס, לחץ יוצר התנגדות או ריצוי, וזה לא מקום טוב להביא ממנו ילדים.

וגם אם תחליטי שלא בסוף, יש משפחות מהממות עם ילד אחד ❤️

בעלי לא לוחץ, אני פשוט יודעת שהוא מאד רוצה אבל בלי לחץ.

כי זה רצון חזק ובוער ונכון! ונשמע שאת באמת באמת לא שם וגם לא רוצה להיות שם (לפי התגובות שלך)

וזה קשה וכואב ממש

עליו כי הוא מאוד רוצה

והיא כי ניכר שמפריע לה שזה מפריע לו

אבל היא לא יודעת איך לפתור את הבעיה בלי לפתור אותה בעצמה (כלומר להביא עוד ילד).

זה מצב זוגי לא פשוט ל2 הצדדים.

וצריך לקחת בחשבון שאולי חלילה המצב יגרום לפירוק החבילה כי קשה מאוד לחיות בתור זוג עם פער כזה בנושא כ"כ רגיש. 

אז הייתי משחררת, טראומה לפעמים צריכה גם זמן.

גם אני כבר ארבע שנים אחרי לידה (שניה)

וכשרואה אישה בהריון או עם תינוק קטן, אני קצת נמסה אבל בעיקר מרחמת עליה ועל התקופה הקשה שהיא הולכת לעבור.

לפעמים אני חושבת שיהיו לי בהמשך עוד ילדים, לפעמים ממש החלטית שלא.

אבל אין טעם בעיניי להתבחבש בזה יותר מידי.

גם מעולם לא הרגשתי צורך בעוד ילד (אחרי הראשון) הילד הראשון מילא אותי לגמרי.

בעיניי אין מצב להביא ילד כשאחד הצדדים לא מוכן, גם אם זה מצד הגבר.

לא טראומה ממנו, ילד מתוק.

דברים שעברתי בתקופה סמוך ללידה.

את שני הילדים לא הבאתי ממקום של רצון פנימי אמיתי.

דיברו כאן על לחץ חברתי.

זה לא היה לחץ, כמו דרך שהחברה מסלילה לתוכה, זה בלתי נמנע, בכל חברה.

וכשצעירים מאוד ומתחתנים בגיל 19, לי היה קשה לעשות את ההבחנה של מה באמת נכון לי, ידעתי שמתחתנים ומביאים ילדים.

אפילו לקחתי מניעה בין הילדים, ועדיין, את שניהם לא הבאתי ממקום של רצון פנימי אמיתי.

יותר תחושה של יאללה הגיע הזמן להפסיק מניעה.

בשניהם אני מאוהבת. הם מושלמים והם המתנה של החיים שלי והמתנה הכי טובה שנתתי להם זה אחד את השני.

לא מתחרטת עליהם, התזמון היה קשה מאוד, כי התמודדתי עם עצמי בלי קשר אליהם, והם רק מוסיפים לי עוד התמודדות (גם שמחה אבל הרבה התמודדות) ובעיקר המון המון אשמה.

אז מטפלת בעצמי המון גם עם פסיכולוגית וגם בעזרת כדורים.

ויודעת שעד שאני לא אצא מזה, אתרפא ואהיה במקום טוב יותר זה אפילו לא נתון לדיון.  

ואולי בסוף יהיו לי רק שניים.

מה שבטוח, מחזקת אותך לא להביא ילד מתוך ריצוי או אי נעימויות מבעלך.

עם כל הכבוד לצורך של האח, ואח זה באמת מתנה גדולה, ילד צריך להרגיש רצוי ואת אמא שמחה.

אם את שואלת את זה כן כדאי מאמץ

מכל הרשימה הכי זה להביא לו אח

וגם לתת לו תעסוקה

לך זה גם יהיה הרבה יותר קל

כי בטח  ילד אחד זה הרבה להעסיק ,ותכלס הוא לבד

לא מחייב בכלל לידה הבאה גם קשה

החיים נורא דינמיים

תנסי לטפל בטראומה

ו

לגבר יש מצוות פריה ורביה כך שפחות מבן ובת (שזה בד"כ 2-3 ילדים) זה קצת בעייתי וצריך סיבה מאוד מאוד מאוד כבדה בשביל למנוע את זה מבעלך..

תחשבי מה החלק שהכי קשה לך ואולי בעלך יוכל להירתם לענין (למשל שהוא יהיה המגדל העיקרי . אולי תעדיפי ניתוח קיסרי על פני לידה רגילה?)

לי יש כמה ילדים צמודים ואחכ הקטן בפער של מעל 4 שנים ואין מה להשוות את הגידול שלהם. הוא ממש לבד, אין לו עם מי לשחק רוב הזמן (לא אוהב חברים)

והם מאוד ביחד

ממה שכתבת  לא נשמע שהיו לך קשיים נפשיים לפני הלידה (אולי אני טועה)

וחבל להישאר עם זה - קודם כל בשביל עצמך, וגם בשביל בעלך (מניחה שזה גם משפיע על הזוגיות)

ובשביל הילד שלך.

קחי לך שנה-שנתיים לטיפולים בכל הכוח שתוכלי לחזור לחיות

בהצלחה!

לדעתי כדאי לך להחליט עם עצמך על תקופה מסוימת שאת אפילו לא חושבת על זה.

נניח 3 שנים קדימה אין שום התעסקות בנושא.

גם הילד שלך יגדל והכל יהיה יותר קל.

וגם אולי הזמן ירפא ויתן לך את החשק לעוד.

אם את חושבת שאין שום סיכוי שתרצי עוד,

נראה לי את צריכה להיות שקופה עם בעלך על זה

הוא צריך להחליט אם מתאים לו או לא 

(וכן לדעתי זה מאוד מאוד משמעותי להישאר עם ילד אחד בלבד וזה מחיר כבד שאת רוצה שהוא ישלם).

ובן זוג צריך בת זוג שמחה

וילד צריך אמא שטוב לה הרבה לפני שהוא צריך עוד אח

ואני ממש לא מאלו שמקדשות את מודל האימהות האגואיסטי

יש ילדים אומללים לאמהות שמחות

ואמהות אומללות לילדים שמחים

ולהפך

אי אפשר לתקן רק צד אחד ולצפות שהצד השני יתוקן באופן אוטומטי

כנל לגבי הזוגיות

מכל הסיבות ללמה כן-  היחידה שמדברת אלי זה כי להיות בן יחיד זה קשה

לא בגלל מה שמקובל (זה פחות מנחה אותי בחיים)

וזה אולי ידרוש ממך למלא את החלל הזה איכשהו

(בני דודים, קהילתיות,זמן אבא אמא)

אבל בכנות?

לא נשמע לי ששם הפתרון

לא הצלחתי להבן אם את רוצה לרצות? לא בשביל הילד או בשביל בן הזוג

בשבילך?

את רוצה "לטפל" בזה?

איך החיים שלך היום?

את נהנת מהאמהות?

מרגישה ברכה בחיים?

מה ממלא אותך?

או ששלם לך ככה...

כי כרגע זה בעיקר נשמע שאת לא שלמה ומאושרת לא משנה מה תבחרי

ובעיקר שעוד לא הבשיל הרגע לקבל החלטה

קשר בין אחים משמעותי הרבה יותר.

בעיני כשהורה יולד ילד יש לו מחוייבות לדאוג לו שלא יהיה ילד יחיד

שיקול מבחינתך? את כמובן לא מחוייבת במצווה. אבל ב"ה שהיום לכל איש יש אשה אחת, אז בעצם המצווה היא סוג של- על שניהם. כי הם תלויים אחד בשני בשביל לקיים אותה.. אם שיקול של ביטול מצוות עשה עבור בעלך- הוא שיקול, אולי זה מה שיחזק אותך.

יודעת שזה נשמע נורא, אבל בעומק..... מי שברור לו שהתורה באה להיטיב לעולם ולאדם, מתאמץ מאד לקיים את המצוות..ופה יש גדר ברור שנפסק ממש להלכה- בן ובת... אז כמו כל מסירות נפש על קיום המצוות- אפשר להתפלל לסייעתא דשמיא ולשמחת הלב במצווה- ולהשתדל לקיים אותה. כמו אנשים שעולים לארץ במסירות נפש רבה, כדי לקיים מצוות יישוב הארץ וכד'.כן, אנחנו משנים הרבה בחיינו, מוכנים גם לשלם מחירים לא פשוטים- כדי לזכות לקיים עוד מצווה ועוד מצווה. קו"ח כשמדובר על מצווה חשובה שמקיימת את העולם.