אני רוצה ומעדיף שעיקר התגובה שלי תעסוק בטקסט עצמו, כלומר בסגנוניות של הכתיבה מחד ובהולכה הרגשית מאידך. בסוף, בתור סגיר, אוסיף את ההסתייגות התאולוגית שאני חש כשאני קורא את השיר.
הכותרת: "לאל נושע בעמו" היא פרפרזה אירונית לפסוק "ישראל נושע בה' ". כאן, כמו בכל השיר ע"פ התמה ששוזרת אותו - ה' הוא אל שחושב שהוא בעמדה של שררה מצד עצמו, ולמעשה כל תוקף המשמעות שלו היא היותו שייך לעם ישראל. הניתוק והעזיבה את עם ישראל לגורלם תוך רצון לשלוט בהם מלמעלה היא מגלמת את כתב המחאה בשיר כנגד האל המנותק. מזכיר לי במידה מסוימת את המדרש על משה בשעת חטא העגל: "רד כי שיחת עמך", וכמובא ברש"י שם: "(ברכות לב) רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה"
הביטוי "רם על עולם" הוא נראה לי שילוב של "רם על כל גויים" מבחינה הקשרית, אבל בהקבלה ל"בן אדם (מה לך נרדם)". במשמעות הצינית-כעוסה של השיר, "רם על עולם" נשמעת הטחת אשמה על בריונות, כמו מתנשא... הוא ממשיך לחלוטין את הקו הקודם, מתאר אולי גם מידה של ניתוק (שמסבירה את הקריאה להתעוררות - רם על עולם בצורה מרוחקת של "עזב אלוהים את הארץ" שלא בזכות, ודרישה להשיב את שכינתו ומיד!)
הֵדֵי שְׁרִיקוֹת דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ נִשָּׂאִים עַל גַּבֵּי מַרְבָד שֶׁל תִּקְווֹת קְלוּשׁוֹת בָּרוּחַ. - המשפט הזה מאוד מסורבל מבחינה של מבנה. אני מבין למה בחרת להתחיל מהדי השריקות, אבל אני חושב שהמשפט הזה מסורבל וארוך מדי. בעבר בכספ הייתי נהנה להציע אפשרות מחודשת לניסוח כדי להציג לכותב אפשריות של ניסוח נוח וזורם יותר אבל כאן אניח לזה. מתלבט האם צריך לחתוך את המשפט לשנים או לסדר את איבריו מחדש.
בכל מקרה, יש כאן כמה אלמנטים מיוחדים מבחינת אווירה. בכתיבה שאיננה פרוזאית, כל מילה מגלמת צבע בטקסט. אני מקבל וייבים מאוד חזקים של מדבר כשאני קורא את המילים "נשאים על גבי מרבד" ו"קלושות ברוח" (כנראה פשוט אלאדין). אבל גם תחילת וסוף המשפט מתכתבים - "הדי שריקות" עם "ברוח", ו"דמינו בנפשנו" עם "תקוות קלושות". יש כאן תיאור מאוד כבד והירואי במשמעות האקזיסטנציאליסטית של המילה (כלומר שהאדם מתאמץ חרף כל הסיכויים ומול שתיקתו האכזרית של העולם) של עם ישראל להמשיך לאחוז בתקווה, והידיעה שהיתה בגידה תאולוגית שמימית בעם ישראל ושאלוקיהם נרדם זו תחושת בגידה. לכן ההרגשה של המדבר היא שיא ההירואיות, שיא הכאב האנושי והתקווה.
מהמשך השיר, אני מניח ש"הדי שריקות" הם חישובי קיצים בתוך חשכת הגלות ומוכנות לעקוב אחרי תקוות קלושות ולעלות לארץ
פֶּרֶץ גַּעְגּוּעִים שָׁטַף וְגָאָה עַל לִבֵּנוּ הָרָדוּם הֲיֵשׁ אֵל בְּקִרְבֵּנוּ? - כאן קורה משהו מעניין להרגשתי. פרץ הגעגועים לכאורה אמור היה להוביל לאהבת האל, או לחיפוש האל שתמיד היה קיים ותמיד דפק ("קול דודי דופק פתחי לי"), אבל כאן מורגשת כבר הבגידה... השאלה שאמורה היתה להישאל בחדוות היזכרות ב"אל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו" נשאלת בתחושת בגידה, חשדנות, הצצה לתוך היכל שנשמר שנים ונמצא ריק.
אֶת רַגְלֵנוּ עָקַרְנוּ מִשּׁוֹאַת הַגָּלוּת לֹא בְּנִסָּיוֹן לִשְׂרֹד, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דְּבַר הַשֵּׁם מֵהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. - אהבתי את הצירוף "שואת הגלות", זה צירוף מילים שמבליט משני צדדיו את השואה מחד ואת עוצם נוראיות הגלות מאידך. ובנוסף, מתוארת כאן אותה נימה הירואית, של אנשים עדינים, תמימים, כוספים, שמבקשים את דבר ה' בטהרה... עַל אַדְמָתוֹ נָחַתְנוּ צְעָדִים זְהִירִים וּמְבֻיָּשִׁים פָּסַעְנוּ לַצְּדָדִים הִבַּטְנוּ כְּהַבָּעַת חֲסַר-גַּג הַמִּתְגַּנֵּב בְּחֶשְׁכַת לֵיל לִצְרִיף נָטוּשׁ. - אני יודע שכתבת במהירות וזרקת לנקדן (אין בזה בעיה) אבל כאן נראה שזה בא לטובתך. משהו כאן בהיעדר הפיסוק עובד בצורה חיננית להרגשתי, ומוסיף נדבך של חוסר ביטחון, של פסיפס בלתי מהודק של רגשות ורצונות... נָטִינוּ אֶת אֲזֵנֵנוּ בְּקֶשֶׁב רַב לַדּוּמִיָּה הַשּׂוֹרֶרֶת, וְשׁוּב דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ אִוְשָׁה, אַשְׁלָיָה הָעוֹלֶה עַל לֵב שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַהֲבָה מֻכֶּרֶת. - ("עורי עורי דברי שיר");
אַךְ לֹא בָּרַעַשׁ הַשֵּׁם, וְאַף לֹא בַּדְּמָמָה. - נפלא!!! כמובן שזה הרפרנס: "לֹ֥א בָר֖וּחַ ה' וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ ה'׃ וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ ה' וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה" - וכאן יש איזה מהלך שאני עוד צריך לחשוב עליו כי אני מרגיש שהוא נוגע בלב ההסתייגות שלי מהשיר (הגם שאני פתוח ומתמסר לסגנון ולרגש בקלות) - אבל כאן שוב יש ערעור על האשראי שניתן לה' להתחבא מאחורי תירוצים מיסטיים ומעורפלים. ואני מרגיש שהתוקף והמומנטום של צדקת הדרך של השיר נובעת מכך שזו מערכת יחסים ידועה בין הדוד והרעייה, שהרעייה אכן באה אליו בתלונות קשות מול שתיקתו ועזיבתו. כמו בפיוט של ר' ישראל נג'ארה:
גם כאן כמו בשיר שלך הרעייה לא מתרצה בקלות להבטחות הדוד, היא מטיחה בו האשמות "ואיך תאמר דוד אהבתני", וגם כשהוא מבטיח לה הבטחות היא מזרזת אותו לקיים אותן בפועל ולא רק כהסברים עמוקים ורעיוניים.
אֶל חֶמְדַּת מְקוֹם תִּפְאַרְתּוֹ עָלֵינוּ (כנראה עָלִינוּ), צִיּוּנִים הִצַּבְנוּ, עוֹטְרִים אֶת רֹאשֵׁנוּ וּמְקַעַקְעִים בְּתִקְוָה אֶת חַיֵּינוּ בְּזִכָּרוֹן רָחוֹק מִימֵי אָבוֹת. - הציבי לך ציונים (ציויינים), והפער בין הציונים ובין "זיכרון רחוק מימי אבות" נפלא! לא הבנתי בכלל את המילים "עוטרים את ראשינו ומקעקעים בתקווה את חיינו" - מקעקעים - כמו כתובת קעקע? ולכן בתרגום חופשי - עשינו קעקוע של התקוות של חיינו כדי שהם תמיד יהיו צרובות עלינו? או ש"לקעקע" מלשון ערעור היסודות? עַל דַּלְתוֹתָיו הִתְדַּפַּקְנוּ אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ קָרָאנוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לֵב, צִפִּינוּ שֶׁתְּקַבְּלֶנּוּ בְּשִׂמְחָה וּבְעֹז. אַךְ מִלְּבַד זִכְרוֹנוֹת עֲמוּמִים וְכֵהִים מִקֶּדֶם, דָּבָר לֹא קִדֵּם אֶת פָּנֵינוּ מִשִּׁיבָתֵנוּ אַרְצָה עָדֶיךָ. - אחת השורות הכי נחרצות בשיר מבחינת עמדת המחאה הטוטלית.
אַבָּא. חָזַרְנוּ. הִנְנוּ. כֻּלָּנוּ. הַיּוֹם. - נקודה מעניינת היא שהשם החדש של ה' (חה!), כלומר "אבא" - מופיע כאן לראשונה בשיר. יש לי שלושה כיוונים שאני לוקח את זה אליהם: 1) סוג של תחינה פרסונלית לראשונה אחרי שימוש בשם המרוחק יותר "אל" לאורך רוב השיר. 2) קשור אולי לשורה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" שיש בה את "אבינו" ו"כולנו". 3) קצת רדיקלי מצדי וכנראה לא הכיוון שכיוונת אליו, אבל נראה לי שהשם "אבא" מתאר כבר את ההוויה הישראלית הפוסט-ציונית. בתקופת הרב קוק החלק הארי של העם לא פנה אל ה' בתור אבא. השם "אבא" מבטא את האמונה הפרטית, הרגשית, הפוסט לאומית, שכבר לא זוכרת את עצמה ואת תעודתה. משהו כזה.. מעניין ל א ר ו א י ם א ת ה ק ו ל ו ת - כאן אני לא בטוח שאני מבין למה זו שורה כל כך חזקה ומודגשת בשיר הזה. "והעם רואים את הקולות" נאמר בהר סיני כזכור, והיטיבו הפרשנים לתאר מהי איכותה של ראייה ומהי איכותה של שמיעה, אבל אני לא מצליח להבין למה כאן התביעה לראות את הקולות דווקא מתכתבת עם המהלך של השיר. הכותב לא רוצה "לראות את הקולות", אלא רוצה לראות את התגשמות ההבטחות. האם זו הכוונה? אַיֶּכָּה?! - ממתי זה נהיה טרנד לשאול את אלוהים את שאלת איכה שנשאל אדם הראשון בגן עדן?
וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קודם כל - חזק ונועז, ואתה מקבל מדליה ברם אני לא מתרגש מכפירה לשם הכפירה ולכן מנסה לחשוב מה דעתי על המהלך שכתוב כאן מתוך מתן כבוד למחשבותיך ולמהלך.
כל הבית האחרון הזה הוא קליימטי מאוד, ומבטא בשיא הכוח את הצידוד המוחלט בעם ישראל, עד כדי הסתייגות מה' בתור פושע. ההסתמכות על הפסוקים של משה ואליהו חזקות (וגם ציטוטים מהארכיון בישעיה נ"ב [טאטע, איזה מזל שיש את כל התורה בויקיטקסט, אחרת הייתי מרגיש בור]) ומגלמות תוספת כוח לכתב ההרשעה וההעמדה לדין.
שתי השורות האחרונות חזקות במיוחד ואני מרגיש בהן אפילו איזה מימד של טהרת כוונות (שלא הרגשתי מספיק בשיר הפרובוקטיבי הנ"ל).
בכל מקרה:
יש תמיד בכל נושא שכזה פער בין המימד של ההזדהות הרגשית ובין המחלוקת התיאולוגית, נקרא לזה ככה. אני מרגיש שבשיר הזה אני עומד בתווך, כי התיאולוגי והרגשי קשור זה בזה.
בתור דוגמה - אני במשך כמה שנים טובות מחיי הזדהיתי בצורה רומנטית עם הרעיון של מגדל בבל - מגדל מחאה נגד האלוהים העריץ, טיפוס עד לשמיים, מחאה חסרת פואנטה ושחר נגד אל עריץ, ולהטיח כלפי שמייא שהעולם הזה לא רצוי עבורנו וכו'. כאן האלמנט הרגשי כל כך חזק, אבל תיאולוגית הוא כולו מושתת על דמיונות כוזבים של מושג האלוהות ושל צביון האדם. בתור דוגמה נוספת - הנסיונות שניסה דור המדבר את ה': "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" - ועל כך אפילו ר' עקיבא אוהבן של ישראל אמר - דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יִתַּמּוּ ושם ימותו" (במדבר יד לה). יִתַּמּו – בעולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא. ואמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" (תהלים צה יא), דברי רבי עקיבא כלומר העמדה שמזדהה עם המרידה והצבת הגבולות לה' היא טריקית. מצד שני - יש סיפור חסידי חריף על מספר צדיקים בתקופת השואה שהחליטו שהם שופטים את אלוהים, ובמשפט הוא יצא חייב. לאחר מכן הם המשיכו להתפלל לאט מתוך ציניות וותרנות דתית של הרגל אלא שהם לא ראו בכך סתירה במובן עמוק. בנוסף - במאמר נחמת ישראל הרב רואה צורך ממשי לנחם את ישראל, להסביר להם שצרות הגלות הארוכה לא היו לחינם... לכן! אני מכריע שהשיר שלך יותר כשר מאשר לא כשר.
ברם: אני מרגיש שחסרה כאן קומה מאוד משמעותית בהבנת הצידוד בעם ישראל. בשיר שלך עם ישראל מוצג בתור קורבן לשקר תיאולוגי בעיקר. הוא מוצג מהעבר השני של הפסוקים היפים, בשלל פרפרזות ציניות כדוגמת: "גם אנחנו זכרנו לך את כל חסדי הנעורים שבזבזנו עבורך בהליכה בארץ לא זרועה"; ובעצם משבר אמון, הליכה בעקבות הבטחות שווא ושקט ושתיקה. בשיר שלך יש שתי קומות - אכזבה מחד (התקוות לא התגשמו) והאשמות מאידך: "אתה הרעותה לעם הזה". ה' לא מוצג רק בתור שתקן אלא בתור שקרן.
והבעיה שאני מרגיש שזה גורם היא שהערך של ישראל נהיה מעורפל. יש כאן אלמנט אקזיסטנציאליסטי By the book, שבו ברגע שבו עוזבים את האלוהים - מחייבים את ערך האדם בלי סיבה עצמית. (המשפט האקזיסטנציאליסטי האנטי אידיאליסטי: הקיום קודם למהות, כי תמיד היכן שהאמינו במהויות (אידיאלים, אלים) - רמסו את הקיום. מרגע שבו הכרענו שהמהויות הן בקושי אמיתיות, נצודד תמיד בקיום). אבל אני חושב להציע שזה מוריד את מעלתם של ישראל, שכעת מוצגים רק בתור שה תמים וקורבן של שקר תיאולוגי ולא בתור העם הגדול בעולם, העם השואף בעולם, העם החי בעולם, העם שגם כשהוא מורד באלוהים באופן נגלה הוא מהלל אותו באופן נסתר (עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו)...
זו בעיה חמורה וקבועה! הבעיה בעמדת הקורבן והמאשים היא לא רק הנצחת מצב חוסר האונים, אלא גם שלילת המעלות העצמיות של הקורבן והצגתו כמי שכל גורלו עוצב מכורח נסיבות גדולות וחזקות ממנו. וזה לא נכון! עם ישראל חי לא רק בתור קורבן יפהפה ומעורר הזדהות שאני גאה להיות שייך אליו כי הוא קבוצת ההשתייכות שלי, אלא כי עם ישראל הוא "גוי אחד בארץ" שבאופן דומה במובן מסוים לשיר שלך גם במדרש הזה הקב"ה מניח תפילין שעליהן כתוב פסוק זה כנגד "שמע ישראל" של מטה.
-
יש עוד אספקט שאני לא לגמרי מסכים לגביו, וגם בו אני חושב שהוא כרוך בשימוש המאוס בשם "אבא" ביחס לה', שמצפה להשראת שכינה מיידית בלא אתערותא דלתתא. אני יודע שבשיר הצגת את הכיסופים ואת העלייה הקשה אל הארץ בתור ההתעוררות והכנת הכלי למטה להשראת שכינה, אבל השמטת לחלוטין את נושא התודעה. עם ישראל עם מטורף, אבל התודעה שלנו ברצפה, המחשבות שלנו קטנות, החלומות שלנו מודחקים, הפרשנות שלנו את המציאות קטנונית... כל אלו הן הן הבעיות שבגינן אנחנו לא זוכים להשראת שכינה. מניח שאני לא מחדש לך יותר מדי, אבל אני מנסה להבליט את הקשר בין השימוש במילה "אבא" ביחס לה', בתור דרישה בלתי מתפשרת ממנו לעמוד בהבטחות שלו, ובין חוסר הבנת מידת האחריות שיש לנו בעצמנו על "הכלי" שבו תשרה שכינה. וזה מה שהתכוונתי כשאמרתי שאני מרגיש הסתייגות תאולוגית - כל הSetting בשיר בסופו של דבר מנציח להרגשתי מערכת יחסים בשפה בלתי מפותחת יחסית למה שראוי לדור דעה לחשוב ולהרגיש מול ריבונו של עולם. וכאן נכנס הרגש - הרגש בבירור יזדהה (במידה שהוא לא שמרני, מה שלי ולך אין בעיה בו אבל לרוב גולשי 7 מן הסתם יש), ויזדהה עם הSetting כי הוא מעורר הזדהות בצורה מיידית. אבל! לדעתי זה לופ שלם שכולו לא טוב.
זה משטיח בראש ובראשונה את עם ישראל, וגורם לרגש הלאומי להיות סתמי / שרירותי. זה משטיח את הקשר העמוק שבין הדוד והרעייה; וזה משטיח את האמיתיות של הופעת הנשמה הישראלית בפועל בעם ישראל. ההפרדה הזו והצגת עם ישראל בתור אומה טובה מתוקה ונאמנה במנותק מה' זה בעיניי בסופו של דבר מסגור לא טוב, שיונק בעיקר מרגש ומתעלם מההבנות העמוקות בדעת אלוקים שיש בדור שלנו.
נ.ב
יש בשיר של גבריאל בלחסן היקר, "כדורי הרגעה בדבש", בית שמתכתב עם השיר שלך: "ירדתי למטה // פה לפנות בוקר // לקנות שוקולד וסיגריות // ראיתי מתפללים הולכים לסליחות // להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו // על כל הימים הנוראיים שברא לנו // על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש"
באמת מרגיש שקיבלתי הערות מאירות מאישיות גדולהכְּקֶדֶם
ואתה יודע כמה אני ביישנון ממך כנראה זה קשור
ארצה להדגיש כמה דברים שכיוונתי אליהם
אעפ שזה לא ראוי שהכותב יסביר את הגיגיו, אבל כאן בפלטפורמה הנל מרגיש לי שזה מתבקש מאחר שזה טקסט דיי מרדני כביכול ופרובקטיבי וזו לא הייתה בהכרח כוונת המשורר
ראשית הכותרת.
אך נתייחס אליה אחכ(:
הדי השריקות הן בהשראת הפסוק בזכריה שהשם שורק אלינו ומקבצנו מהגולה, הכותב מבקש לומר שהמלך הוא עירום. לא שמענו שריקות וזה מתחבר ל"לא רואים את הקולות"
בהיעדר אלוהות או לפחות בזמן השגחה מוסתרת מאד. עם ישראל כביכול מושך במושכות בהיותו הופעה אלוקית ובכך מושיע את אלוהיו ומכאן הכותרת.
העלתי לי חיוך בהערה עם הנקדן אכן אמת לאמיתה היא זו. וברמיזה על דברי פרץ צחוק השתחרר מגרוני
שנון ביותר ואף אכזרי(;
באשר לקעקוע האפשרות הראשונה שהעלת היא הנכונה
ובקשר לאבא השערה השלישית הרידקלית היא היא המדויקת. הכותב לא מבטא את עצמו אלא את כל עם ישראל ולכן אם פתאום מתפלק לו אבא זה מתבקש.
מסכים מאד לגבי מה שכתבת בסיפא. הקונטציה של קורבן בהחלט עולה כאן אך הכוונה היא שונה, עם ישראל כבר הצליח להבין את הרמז של ה' בהסתרתו ממנו ומהעולם. הבנו שזה אנחנו שצריכים לעשות את הצעד ואנו עושים זאת ללא סעד. כמו ישיש עקשן שפשוט קם במרץ. ספק הוזה ספק בטוח.
"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"
"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"
"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."
"מה תשפיע?"
"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"
"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"
"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"
"כן..."
"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"
"שמו"צים?"
"מה זה?"
"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"
"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"
"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"
"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"
"כן..."
"... רוצה אחת?"
"לא אחי, לא מעשן."
"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"
"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"
"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"
"וואלה..."
"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"
"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"
"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"
"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"
"אתה מוזר..."
"למה ככה?"
"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."
"אתה שומע את הצרצרים?"
"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"
"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."
"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."
"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."
"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"
"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"
"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."
"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."
"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."
"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."
"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."
"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."
"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."
"נראה מפחיד. על מה זה?"
"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."
"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."
"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."
"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."
"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."
"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."
"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."
"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."
"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."
"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."
"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."
"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"
"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."
"באיזה קטע אתה חושב ככה?"
"יש לה דיבור כזה מוזר."
"זה הכל?"
"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."
"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."
"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."
"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"
"שוט."
"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."
"כלא התודעה."
"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."
"שמעת על הדא-דאיזם?"
"לא... מה זה?"
"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".
"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."
"כמו מחסום?"
"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."
"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."
"בת כמה היא?"
"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."
"זקנה!"
"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"
"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.
"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".
"זאת סוג של מחמאה?"
"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."
"אתה רוצה לצאת לחופשי?"
"כן."
"שקרן."
"למה ככה?"
"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."
"אבל אני באמת רוצה."
"מה זה מבחינתך חופש?"
"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."
"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"
"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."
"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."
"בעיניי הוא גאון."
"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."
"ושלך?"
"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"
"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."
"תסתכל יותר מקרוב."
"אני לא רואה עכשיו כלום."
"כי אתה טיפש."
"לאן את הולכת?"
"כואב לי כל הגוף."
"הכעסתי אותך?"
"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."
"טוב."
"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"
"מה שתגידי."
"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"
"את מה?"
"על השפה האחרת."
"לא, זה מענה אותי."
"אבנר סיפר לך?"
"סיפר מה?"
"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."
"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."
"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."
"מה אני יעשה..."
"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."
"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."
לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.
ברם אני לא מתרגש מכפירה לשם הכפירה ולכן מנסה לחשוב מה דעתי על המהלך שכתוב כאן מתוך מתן כבוד למחשבותיך ולמהלך.
)