אני רוצה ומעדיף שעיקר התגובה שלי תעסוק בטקסט עצמו, כלומר בסגנוניות של הכתיבה מחד ובהולכה הרגשית מאידך. בסוף, בתור סגיר, אוסיף את ההסתייגות התאולוגית שאני חש כשאני קורא את השיר.
הכותרת: "לאל נושע בעמו" היא פרפרזה אירונית לפסוק "ישראל נושע בה' ". כאן, כמו בכל השיר ע"פ התמה ששוזרת אותו - ה' הוא אל שחושב שהוא בעמדה של שררה מצד עצמו, ולמעשה כל תוקף המשמעות שלו היא היותו שייך לעם ישראל. הניתוק והעזיבה את עם ישראל לגורלם תוך רצון לשלוט בהם מלמעלה היא מגלמת את כתב המחאה בשיר כנגד האל המנותק. מזכיר לי במידה מסוימת את המדרש על משה בשעת חטא העגל: "רד כי שיחת עמך", וכמובא ברש"י שם: "(ברכות לב) רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה"
הביטוי "רם על עולם" הוא נראה לי שילוב של "רם על כל גויים" מבחינה הקשרית, אבל בהקבלה ל"בן אדם (מה לך נרדם)". במשמעות הצינית-כעוסה של השיר, "רם על עולם" נשמעת הטחת אשמה על בריונות, כמו מתנשא... הוא ממשיך לחלוטין את הקו הקודם, מתאר אולי גם מידה של ניתוק (שמסבירה את הקריאה להתעוררות - רם על עולם בצורה מרוחקת של "עזב אלוהים את הארץ" שלא בזכות, ודרישה להשיב את שכינתו ומיד!)
הֵדֵי שְׁרִיקוֹת דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ נִשָּׂאִים עַל גַּבֵּי מַרְבָד שֶׁל תִּקְווֹת קְלוּשׁוֹת בָּרוּחַ. - המשפט הזה מאוד מסורבל מבחינה של מבנה. אני מבין למה בחרת להתחיל מהדי השריקות, אבל אני חושב שהמשפט הזה מסורבל וארוך מדי. בעבר בכספ הייתי נהנה להציע אפשרות מחודשת לניסוח כדי להציג לכותב אפשריות של ניסוח נוח וזורם יותר אבל כאן אניח לזה. מתלבט האם צריך לחתוך את המשפט לשנים או לסדר את איבריו מחדש.
בכל מקרה, יש כאן כמה אלמנטים מיוחדים מבחינת אווירה. בכתיבה שאיננה פרוזאית, כל מילה מגלמת צבע בטקסט. אני מקבל וייבים מאוד חזקים של מדבר כשאני קורא את המילים "נשאים על גבי מרבד" ו"קלושות ברוח" (כנראה פשוט אלאדין). אבל גם תחילת וסוף המשפט מתכתבים - "הדי שריקות" עם "ברוח", ו"דמינו בנפשנו" עם "תקוות קלושות". יש כאן תיאור מאוד כבד והירואי במשמעות האקזיסטנציאליסטית של המילה (כלומר שהאדם מתאמץ חרף כל הסיכויים ומול שתיקתו האכזרית של העולם) של עם ישראל להמשיך לאחוז בתקווה, והידיעה שהיתה בגידה תאולוגית שמימית בעם ישראל ושאלוקיהם נרדם זו תחושת בגידה. לכן ההרגשה של המדבר היא שיא ההירואיות, שיא הכאב האנושי והתקווה.
מהמשך השיר, אני מניח ש"הדי שריקות" הם חישובי קיצים בתוך חשכת הגלות ומוכנות לעקוב אחרי תקוות קלושות ולעלות לארץ
פֶּרֶץ גַּעְגּוּעִים שָׁטַף וְגָאָה עַל לִבֵּנוּ הָרָדוּם הֲיֵשׁ אֵל בְּקִרְבֵּנוּ? - כאן קורה משהו מעניין להרגשתי. פרץ הגעגועים לכאורה אמור היה להוביל לאהבת האל, או לחיפוש האל שתמיד היה קיים ותמיד דפק ("קול דודי דופק פתחי לי"), אבל כאן מורגשת כבר הבגידה... השאלה שאמורה היתה להישאל בחדוות היזכרות ב"אל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו" נשאלת בתחושת בגידה, חשדנות, הצצה לתוך היכל שנשמר שנים ונמצא ריק.
אֶת רַגְלֵנוּ עָקַרְנוּ מִשּׁוֹאַת הַגָּלוּת לֹא בְּנִסָּיוֹן לִשְׂרֹד, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דְּבַר הַשֵּׁם מֵהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. - אהבתי את הצירוף "שואת הגלות", זה צירוף מילים שמבליט משני צדדיו את השואה מחד ואת עוצם נוראיות הגלות מאידך. ובנוסף, מתוארת כאן אותה נימה הירואית, של אנשים עדינים, תמימים, כוספים, שמבקשים את דבר ה' בטהרה... עַל אַדְמָתוֹ נָחַתְנוּ צְעָדִים זְהִירִים וּמְבֻיָּשִׁים פָּסַעְנוּ לַצְּדָדִים הִבַּטְנוּ כְּהַבָּעַת חֲסַר-גַּג הַמִּתְגַּנֵּב בְּחֶשְׁכַת לֵיל לִצְרִיף נָטוּשׁ. - אני יודע שכתבת במהירות וזרקת לנקדן (אין בזה בעיה) אבל כאן נראה שזה בא לטובתך. משהו כאן בהיעדר הפיסוק עובד בצורה חיננית להרגשתי, ומוסיף נדבך של חוסר ביטחון, של פסיפס בלתי מהודק של רגשות ורצונות... נָטִינוּ אֶת אֲזֵנֵנוּ בְּקֶשֶׁב רַב לַדּוּמִיָּה הַשּׂוֹרֶרֶת, וְשׁוּב דִּמִּינוּ בְּנַפְשֵׁנוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ אִוְשָׁה, אַשְׁלָיָה הָעוֹלֶה עַל לֵב שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַהֲבָה מֻכֶּרֶת. - ("עורי עורי דברי שיר");
אַךְ לֹא בָּרַעַשׁ הַשֵּׁם, וְאַף לֹא בַּדְּמָמָה. - נפלא!!! כמובן שזה הרפרנס: "לֹ֥א בָר֖וּחַ ה' וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ ה'׃ וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ ה' וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה" - וכאן יש איזה מהלך שאני עוד צריך לחשוב עליו כי אני מרגיש שהוא נוגע בלב ההסתייגות שלי מהשיר (הגם שאני פתוח ומתמסר לסגנון ולרגש בקלות) - אבל כאן שוב יש ערעור על האשראי שניתן לה' להתחבא מאחורי תירוצים מיסטיים ומעורפלים. ואני מרגיש שהתוקף והמומנטום של צדקת הדרך של השיר נובעת מכך שזו מערכת יחסים ידועה בין הדוד והרעייה, שהרעייה אכן באה אליו בתלונות קשות מול שתיקתו ועזיבתו. כמו בפיוט של ר' ישראל נג'ארה:
גם כאן כמו בשיר שלך הרעייה לא מתרצה בקלות להבטחות הדוד, היא מטיחה בו האשמות "ואיך תאמר דוד אהבתני", וגם כשהוא מבטיח לה הבטחות היא מזרזת אותו לקיים אותן בפועל ולא רק כהסברים עמוקים ורעיוניים.
אֶל חֶמְדַּת מְקוֹם תִּפְאַרְתּוֹ עָלֵינוּ (כנראה עָלִינוּ), צִיּוּנִים הִצַּבְנוּ, עוֹטְרִים אֶת רֹאשֵׁנוּ וּמְקַעַקְעִים בְּתִקְוָה אֶת חַיֵּינוּ בְּזִכָּרוֹן רָחוֹק מִימֵי אָבוֹת. - הציבי לך ציונים (ציויינים), והפער בין הציונים ובין "זיכרון רחוק מימי אבות" נפלא! לא הבנתי בכלל את המילים "עוטרים את ראשינו ומקעקעים בתקווה את חיינו" - מקעקעים - כמו כתובת קעקע? ולכן בתרגום חופשי - עשינו קעקוע של התקוות של חיינו כדי שהם תמיד יהיו צרובות עלינו? או ש"לקעקע" מלשון ערעור היסודות? עַל דַּלְתוֹתָיו הִתְדַּפַּקְנוּ אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ קָרָאנוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לֵב, צִפִּינוּ שֶׁתְּקַבְּלֶנּוּ בְּשִׂמְחָה וּבְעֹז. אַךְ מִלְּבַד זִכְרוֹנוֹת עֲמוּמִים וְכֵהִים מִקֶּדֶם, דָּבָר לֹא קִדֵּם אֶת פָּנֵינוּ מִשִּׁיבָתֵנוּ אַרְצָה עָדֶיךָ. - אחת השורות הכי נחרצות בשיר מבחינת עמדת המחאה הטוטלית.
אַבָּא. חָזַרְנוּ. הִנְנוּ. כֻּלָּנוּ. הַיּוֹם. - נקודה מעניינת היא שהשם החדש של ה' (חה!), כלומר "אבא" - מופיע כאן לראשונה בשיר. יש לי שלושה כיוונים שאני לוקח את זה אליהם: 1) סוג של תחינה פרסונלית לראשונה אחרי שימוש בשם המרוחק יותר "אל" לאורך רוב השיר. 2) קשור אולי לשורה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" שיש בה את "אבינו" ו"כולנו". 3) קצת רדיקלי מצדי וכנראה לא הכיוון שכיוונת אליו, אבל נראה לי שהשם "אבא" מתאר כבר את ההוויה הישראלית הפוסט-ציונית. בתקופת הרב קוק החלק הארי של העם לא פנה אל ה' בתור אבא. השם "אבא" מבטא את האמונה הפרטית, הרגשית, הפוסט לאומית, שכבר לא זוכרת את עצמה ואת תעודתה. משהו כזה.. מעניין ל א ר ו א י ם א ת ה ק ו ל ו ת - כאן אני לא בטוח שאני מבין למה זו שורה כל כך חזקה ומודגשת בשיר הזה. "והעם רואים את הקולות" נאמר בהר סיני כזכור, והיטיבו הפרשנים לתאר מהי איכותה של ראייה ומהי איכותה של שמיעה, אבל אני לא מצליח להבין למה כאן התביעה לראות את הקולות דווקא מתכתבת עם המהלך של השיר. הכותב לא רוצה "לראות את הקולות", אלא רוצה לראות את התגשמות ההבטחות. האם זו הכוונה? אַיֶּכָּה?! - ממתי זה נהיה טרנד לשאול את אלוהים את שאלת איכה שנשאל אדם הראשון בגן עדן?
וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קודם כל - חזק ונועז, ואתה מקבל מדליה ברם אני לא מתרגש מכפירה לשם הכפירה ולכן מנסה לחשוב מה דעתי על המהלך שכתוב כאן מתוך מתן כבוד למחשבותיך ולמהלך.
כל הבית האחרון הזה הוא קליימטי מאוד, ומבטא בשיא הכוח את הצידוד המוחלט בעם ישראל, עד כדי הסתייגות מה' בתור פושע. ההסתמכות על הפסוקים של משה ואליהו חזקות (וגם ציטוטים מהארכיון בישעיה נ"ב [טאטע, איזה מזל שיש את כל התורה בויקיטקסט, אחרת הייתי מרגיש בור]) ומגלמות תוספת כוח לכתב ההרשעה וההעמדה לדין.
שתי השורות האחרונות חזקות במיוחד ואני מרגיש בהן אפילו איזה מימד של טהרת כוונות (שלא הרגשתי מספיק בשיר הפרובוקטיבי הנ"ל).
בכל מקרה:
יש תמיד בכל נושא שכזה פער בין המימד של ההזדהות הרגשית ובין המחלוקת התיאולוגית, נקרא לזה ככה. אני מרגיש שבשיר הזה אני עומד בתווך, כי התיאולוגי והרגשי קשור זה בזה.
בתור דוגמה - אני במשך כמה שנים טובות מחיי הזדהיתי בצורה רומנטית עם הרעיון של מגדל בבל - מגדל מחאה נגד האלוהים העריץ, טיפוס עד לשמיים, מחאה חסרת פואנטה ושחר נגד אל עריץ, ולהטיח כלפי שמייא שהעולם הזה לא רצוי עבורנו וכו'. כאן האלמנט הרגשי כל כך חזק, אבל תיאולוגית הוא כולו מושתת על דמיונות כוזבים של מושג האלוהות ושל צביון האדם. בתור דוגמה נוספת - הנסיונות שניסה דור המדבר את ה': "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" - ועל כך אפילו ר' עקיבא אוהבן של ישראל אמר - דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יִתַּמּוּ ושם ימותו" (במדבר יד לה). יִתַּמּו – בעולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא. ואמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" (תהלים צה יא), דברי רבי עקיבא כלומר העמדה שמזדהה עם המרידה והצבת הגבולות לה' היא טריקית. מצד שני - יש סיפור חסידי חריף על מספר צדיקים בתקופת השואה שהחליטו שהם שופטים את אלוהים, ובמשפט הוא יצא חייב. לאחר מכן הם המשיכו להתפלל לאט מתוך ציניות וותרנות דתית של הרגל אלא שהם לא ראו בכך סתירה במובן עמוק. בנוסף - במאמר נחמת ישראל הרב רואה צורך ממשי לנחם את ישראל, להסביר להם שצרות הגלות הארוכה לא היו לחינם... לכן! אני מכריע שהשיר שלך יותר כשר מאשר לא כשר.
ברם: אני מרגיש שחסרה כאן קומה מאוד משמעותית בהבנת הצידוד בעם ישראל. בשיר שלך עם ישראל מוצג בתור קורבן לשקר תיאולוגי בעיקר. הוא מוצג מהעבר השני של הפסוקים היפים, בשלל פרפרזות ציניות כדוגמת: "גם אנחנו זכרנו לך את כל חסדי הנעורים שבזבזנו עבורך בהליכה בארץ לא זרועה"; ובעצם משבר אמון, הליכה בעקבות הבטחות שווא ושקט ושתיקה. בשיר שלך יש שתי קומות - אכזבה מחד (התקוות לא התגשמו) והאשמות מאידך: "אתה הרעותה לעם הזה". ה' לא מוצג רק בתור שתקן אלא בתור שקרן.
והבעיה שאני מרגיש שזה גורם היא שהערך של ישראל נהיה מעורפל. יש כאן אלמנט אקזיסטנציאליסטי By the book, שבו ברגע שבו עוזבים את האלוהים - מחייבים את ערך האדם בלי סיבה עצמית. (המשפט האקזיסטנציאליסטי האנטי אידיאליסטי: הקיום קודם למהות, כי תמיד היכן שהאמינו במהויות (אידיאלים, אלים) - רמסו את הקיום. מרגע שבו הכרענו שהמהויות הן בקושי אמיתיות, נצודד תמיד בקיום). אבל אני חושב להציע שזה מוריד את מעלתם של ישראל, שכעת מוצגים רק בתור שה תמים וקורבן של שקר תיאולוגי ולא בתור העם הגדול בעולם, העם השואף בעולם, העם החי בעולם, העם שגם כשהוא מורד באלוהים באופן נגלה הוא מהלל אותו באופן נסתר (עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו)...
זו בעיה חמורה וקבועה! הבעיה בעמדת הקורבן והמאשים היא לא רק הנצחת מצב חוסר האונים, אלא גם שלילת המעלות העצמיות של הקורבן והצגתו כמי שכל גורלו עוצב מכורח נסיבות גדולות וחזקות ממנו. וזה לא נכון! עם ישראל חי לא רק בתור קורבן יפהפה ומעורר הזדהות שאני גאה להיות שייך אליו כי הוא קבוצת ההשתייכות שלי, אלא כי עם ישראל הוא "גוי אחד בארץ" שבאופן דומה במובן מסוים לשיר שלך גם במדרש הזה הקב"ה מניח תפילין שעליהן כתוב פסוק זה כנגד "שמע ישראל" של מטה.
-
יש עוד אספקט שאני לא לגמרי מסכים לגביו, וגם בו אני חושב שהוא כרוך בשימוש המאוס בשם "אבא" ביחס לה', שמצפה להשראת שכינה מיידית בלא אתערותא דלתתא. אני יודע שבשיר הצגת את הכיסופים ואת העלייה הקשה אל הארץ בתור ההתעוררות והכנת הכלי למטה להשראת שכינה, אבל השמטת לחלוטין את נושא התודעה. עם ישראל עם מטורף, אבל התודעה שלנו ברצפה, המחשבות שלנו קטנות, החלומות שלנו מודחקים, הפרשנות שלנו את המציאות קטנונית... כל אלו הן הן הבעיות שבגינן אנחנו לא זוכים להשראת שכינה. מניח שאני לא מחדש לך יותר מדי, אבל אני מנסה להבליט את הקשר בין השימוש במילה "אבא" ביחס לה', בתור דרישה בלתי מתפשרת ממנו לעמוד בהבטחות שלו, ובין חוסר הבנת מידת האחריות שיש לנו בעצמנו על "הכלי" שבו תשרה שכינה. וזה מה שהתכוונתי כשאמרתי שאני מרגיש הסתייגות תאולוגית - כל הSetting בשיר בסופו של דבר מנציח להרגשתי מערכת יחסים בשפה בלתי מפותחת יחסית למה שראוי לדור דעה לחשוב ולהרגיש מול ריבונו של עולם. וכאן נכנס הרגש - הרגש בבירור יזדהה (במידה שהוא לא שמרני, מה שלי ולך אין בעיה בו אבל לרוב גולשי 7 מן הסתם יש), ויזדהה עם הSetting כי הוא מעורר הזדהות בצורה מיידית. אבל! לדעתי זה לופ שלם שכולו לא טוב.
זה משטיח בראש ובראשונה את עם ישראל, וגורם לרגש הלאומי להיות סתמי / שרירותי. זה משטיח את הקשר העמוק שבין הדוד והרעייה; וזה משטיח את האמיתיות של הופעת הנשמה הישראלית בפועל בעם ישראל. ההפרדה הזו והצגת עם ישראל בתור אומה טובה מתוקה ונאמנה במנותק מה' זה בעיניי בסופו של דבר מסגור לא טוב, שיונק בעיקר מרגש ומתעלם מההבנות העמוקות בדעת אלוקים שיש בדור שלנו.
נ.ב
יש בשיר של גבריאל בלחסן היקר, "כדורי הרגעה בדבש", בית שמתכתב עם השיר שלך: "ירדתי למטה // פה לפנות בוקר // לקנות שוקולד וסיגריות // ראיתי מתפללים הולכים לסליחות // להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו // על כל הימים הנוראיים שברא לנו // על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש"
באמת מרגיש שקיבלתי הערות מאירות מאישיות גדולהכְּקֶדֶם
ואתה יודע כמה אני ביישנון ממך כנראה זה קשור
ארצה להדגיש כמה דברים שכיוונתי אליהם
אעפ שזה לא ראוי שהכותב יסביר את הגיגיו, אבל כאן בפלטפורמה הנל מרגיש לי שזה מתבקש מאחר שזה טקסט דיי מרדני כביכול ופרובקטיבי וזו לא הייתה בהכרח כוונת המשורר
ראשית הכותרת.
אך נתייחס אליה אחכ(:
הדי השריקות הן בהשראת הפסוק בזכריה שהשם שורק אלינו ומקבצנו מהגולה, הכותב מבקש לומר שהמלך הוא עירום. לא שמענו שריקות וזה מתחבר ל"לא רואים את הקולות"
בהיעדר אלוהות או לפחות בזמן השגחה מוסתרת מאד. עם ישראל כביכול מושך במושכות בהיותו הופעה אלוקית ובכך מושיע את אלוהיו ומכאן הכותרת.
העלתי לי חיוך בהערה עם הנקדן אכן אמת לאמיתה היא זו. וברמיזה על דברי פרץ צחוק השתחרר מגרוני
שנון ביותר ואף אכזרי(;
באשר לקעקוע האפשרות הראשונה שהעלת היא הנכונה
ובקשר לאבא השערה השלישית הרידקלית היא היא המדויקת. הכותב לא מבטא את עצמו אלא את כל עם ישראל ולכן אם פתאום מתפלק לו אבא זה מתבקש.
מסכים מאד לגבי מה שכתבת בסיפא. הקונטציה של קורבן בהחלט עולה כאן אך הכוונה היא שונה, עם ישראל כבר הצליח להבין את הרמז של ה' בהסתרתו ממנו ומהעולם. הבנו שזה אנחנו שצריכים לעשות את הצעד ואנו עושים זאת ללא סעד. כמו ישיש עקשן שפשוט קם במרץ. ספק הוזה ספק בטוח.
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?
2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?
3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
קטע מסיפור חיים של נער יהודי מאחורי מסך הברזלאורנשטיין
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים. ליצירת קשר: 0553075722 yehuditorens@gmail.com
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
ברם אני לא מתרגש מכפירה לשם הכפירה ולכן מנסה לחשוב מה דעתי על המהלך שכתוב כאן מתוך מתן כבוד למחשבותיך ולמהלך.