אני ורות כבר פתחנו מועדון הדיכאון.

פלפלתי את רות - דיכאון בע"מ.

הרשמה עד מוצ"ש. ניתן להשאיר הודעה בתא קולי.

איש-זאב

קשיי שינה בלילות ירח מלא

שרוי בדכאון כרוני

לא צריך לדאוג יותר מדאי תבטחי בה' ויהיה בסדר

(פשוט אני עושה בדיוק על הדבר הזה פעולה בשבת אז אני מתאמן...)

כנראה שלא הבנת את משמעות הדבר! הפה שלי ישאר עקום, גם אחרי שהסכמתי לסבול שנתיים תמימות בשביל התוצאה הזו, ואני לא אוכל לשים עדשות!!

ברור שאני מקווה שיהיה טוב, אין לי בררה, למרות שעכשיו הדיכאון השיט אותי למחוזות שחורים.

חוצמיזה, עוד ביאוס- כל הכסף שלי בעובר ושב אזל! מאז שיש לי יסראכרט אני מגהצת ומגהצת בלי הרף ,והיום הוא כבר לא עבר! זה אומר שחרגתי! וכמה שאני מנסה לשמור על עצמי מהבזבזנות, אני לא מצליחה לעמוד בפיתוי. היום קניתי 3 חצאיות, מכנס וספר. במצב הזה אפילו המשכורת ה'שמנה' של בנות שרות תיגמר בצ'יק.

ועוד ביאוס- אני עוד רגע כבר שוקלת 50 והיום מדדתי חצאית במידה 34 והתברר שמזמן אני כבר לא על הסקלה הזו..  מה לעשות שיש לי אוכל ממש טוב בשרות.. אפעם לא חשבתי שיכולהיות כזה דבר אוכל טעים שאני ארצה לאכול עוד ועוד (והכוונה לאכול לא לממתקים..)

הדיכאון שלך ממש גורם לצחוק. זכית.

א. הפה שלך לא ישאר עקום לאורך ימים ושנים, מקסימום קצת השיניים - ואפשר לחיות עם זה.

ב. הדרך הכי טובה וקלה לשמור קצת על הכסף זה לא לגהץ, אלא להוציא מזומן ולראות אותו עובר לאט לאט..

כמו שיוצאת הנשמה.. ואז תאמיני לי שאחרי ההמחשה הזאת כבר לא תרצי להוציא יותר מידי..

ג. מידה 34 חשבת ללבוש על 50 קילו?? את נורמלית? או אנורקסית? כי זה לא הגיוני. ממש לא.

ד. * ישראכרט

סתם.. גם כשהם היו הכי עקומות בעולם (באמת שהמצב שלי לפני היה הרבה יותר גרוע.. היה לי ניב בולט) צחקתי בלי חשבון..

ולגבי הכסף- אין לי מושג עדיין איך מוציאים מהכספומט, וזה גם עולה כסף.. ואני מעדיפה כן לגהץ כי אז אני לא מקבל עודף, שתמיד מורכב משקלים בודדים ואגורות וכו' ואז ככה הוא לא נשמר כי יש נטייה לבזבז כסף קטן.. ואם זה בכרטיס אז כל העודף נאגר שם.. תעשו ניסוי ותשמרו את כל השקלים והאגורות שאתם מקבלים מהעודף, אני הצלחתי פעם להגיע מזה ל50 ש"ח! 

הבנקים נותנים עמתלות חינם לחיילים ובנות שירות.

תבדקי את זה. כדאי.

בקשר לעדושת- גמלי הייתה את הבעיה הזו... אבל הכל הסתדר לי אח"כ.. כי קניתי חומרים אחרים, שנקראים אופטי-פרי... זה בקבוק בצבע ירוק... הוא מעולה.. אבל---- יקררר...

ואורטודנט- לא נורא.. תסבלי עוד קצת.. זה משתלם..

לי אמרו שהטיפול שלי יהיה שנתיים, ואני מתחילה עכשיו את השנה השישית.. <וואו!! איך הזמן טס!!>

שירה מותק!!!

אני מציעה לך שתורידי את המישקפיים הכהות שעליך עכשיו, ותרכיבי במקומן את הזוג השני, ששמו סבבה! איתם את רואה וליתר דיוק משתדלת (מעצמך אחרת זה לא יבוא לבד) לראות ומחפשת בפינות דברים טובים שקראו בעקבות זאת...

בואי נסתכל יחדיו לעבר, בעבר הלא רחוק כשיצאנו לסימנריון. היתה לך(וכן גם לי) הרגשה מתוסכלת (אם אינני טועה) שהולך להיות סימנריון ממש מדכא ולא כ"כ מהנה. ועוד בתוך החור עצמו נוחנו לראות שהמציאות היא לא רק כיף, הנאות וחויות ולכן ומכך למדנו לראות ולהגיש יותר את הטוב שבתוך ים הבנות...

כמו בסימנריון שירה, כך גם בכלל החיינו.

אנו רק צריכים לשוט(לא לתוך הדיכאון) וראות את הטוב שבעולמנו.

כי האחזבות הן דבר שלא יכול להעלם.

באפשרותנו רק לעמוד בתוקף כנגדו והוא ייבלם.

ומכאן אני שולחת לך שלל חיזוקים והמון כוחות.

מסתבר שעדיין יש לי כאלו אחרי כול העבודות...

ובברכת שבת שלום ומבורכת לכולם אני הולכת מכאן. 

כי עדיין לא עיקלתי אותו כשדיברנו..

וצר לי לאכזב, אבל עד עכשיו כשאני נזכרת בסמינריון, עולה בי הרגשה ממש לא נעימה.. אני נזכרת איך הרגשתי שם כלואה, וזו אחת ההרגשות השנואות עלי.. ובשרות להפתעתי הרבה זה ממש לא כך! אני בכיף יכולה להגדיר את השבוע החולף בתור אחד השבועות הטובים ביותר בחיי, אבל זה לא שלא קרו לי דברים לא נעימים.. היו קצת פאדיחות עם הבנות בדירה, ובמועדונית גם היה משו שאיכזב אותי (אין לי כוח לפרט),אבל בשני התחומים האלה התגברתי, ודווקא ההתגברות גרמה לי להרגיש טוב.. מין כזה סיפוק.

חוצמיזה שבאפרת אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה! כל הטבע שם פרוס לפני.. והייתי בבת עין! היה פחד לא נורמלי, כי אני והודיה (קטיף) נתקענו בלי טרמפים והיא כמעט רצחה אותי (במקום הערבי בטרמפ..) שסחבתי אותה למקום ההזוי הזה בשעה ההזוייה הזו...

אבל בסמינריון ממש לא יכלתי..

חחחחחחח

"וזכינו לקבל שבתות מתוך שמחה"....

יש לנו מחר לווובהההה

שזה מתמטיקה... למורה קואים לוובההה...

או לובלה... איך שבא לכם... העיקר במבטא רוסי!

וגם אנגלית! הלן משגעת אותי... יש לה מבטא דרום אפריקאי והיא מדברת בקצב של קטיושה!

בלעעעע בצפר... קשה להיות שישיסטית

אחרי שעברתי לפלטה הייתי שם את הפלטות בכיס כי לא היה לי נוח ללכת עם הקופסא שלהם.  אחרי די הרבה זמן נשברה לי אחת הפלטות.... ואת הפלטה שניה איבדתי בגוש קטיף בלילה לפני הפינוי כך שלא יכלתי לחפש (בתקופה שהייתי בגו"ק לא יכולתי בכלל ללכת לאורטודנט כי אני מחיפה).

ב"ה השיניים שלי די ישרות....

המורה שלי סיפרה לי פעם שהאורטודנט של הבן שלה נהרג באופן פתאומי.. וכל הפציינטים שלו נאלצו לשלם מחיר מלא לאורטודנט אחר, או להישאר לעד עם הגשר...

לכן אני מברכת את כל האורטודנטים- עד 120 שנה, ואם האורטונדט שלכם כבר מתקרב לגיל הזה, כדאי אפילו לא להתחיל איתו...