גרה לידנו שכנה בת 70 +, קצת משועממת ונואשת לחיי חברה (ולדעתי גם ההבנה החברתית שלה לא מאה).
כל פעם שהיא רואה אותי ברחוב (אחת ליומיים נניח), היא עוצרת אותי לשיחה, וזה יכול להגיע לחצי שעה-שעה בלי בעיה בכלל. והמון רכילויות שאני מנסה להדוף, אבל היא אומרת "לא שאני רוצה להתעסק בחיים של אחרים..."- ופשוט ממשיכה.
כזאת קלאפטה שנכנסת לחיים של כולם מצד אחד, אבל לא כל כך זוכרת מה אמרו לה וחוזרת על אותו דבר שוב ושוב מצד שני.
למשל- לטענתה המטפלת של הבן שלי בגן מחסירה המון ימי עבודה סתם, ולפעמים גם לוקחת ימי מחלה ובעצם יוצאת לחופשות, ואני צריכה להתלונן למנהלת ולדרוש שהיא לא תחסיר, והיא גם מוכנה להתנדב לנסח את המכתב וכו' וכו'- אבל הי, רגע, מי בכלל ביקש את עזרתך??? וניסיתי להגיד לה שאני לא אחת שתוציא מכתבים ותתלונן, ושאני לא אגיד מילה עד שלא אראה את זה בעיניים, והיא מסבירה לי מה היה בשנים קודמות, ושחשוב להקדים תרופה למכה, ואני רק חושבת- "תעזבי אותי, מה את קשורה בכלל?".
היא גם אישה שלא מבינה רמזים, אני יכולה להתקדם לכיוון הבית שלי, והיא ממשיכה לדבר, אפילו אם אני עם קניות או תינוק בוכה בידיים- היא ממשיכה בשלה. לפעמים אומרת "טוב, אני רואה שאת ממהרת", אבל ממשיכה לדבר ולדבר.
וגם את הילדים שלי היא מחרפנת. הגדולה שלי התחילה היום ו' ואמרה שהיא כמעט פספסה את ההסעה בגלל שהאישה הזאת לא נתנה לה ללכת עם שאלות, שהן לכאורה מתוך נחמדות, אבל הן גם מעיקות וחוזרות על עצמן (כמו שהבת שלי אמרה- למה היא שואלת אותי כל פעם מחדש באיזה כיתה אני? אם זה חשוב לה- אז שתזכור!) ובעיקר לא רואות שהבת שלי צריכה למהר...
וממש חשוב לי להדגיש שהיא אישה טובה בסך הכל. מאוד רוצה לעזור- פשוט קצת יותר מדי.
ומצד אחד- וואלה, מצווה לדבר עם אישה מבוגרת וחצי ערירית (יש לה שני ילדים שלה גרים ממש רחוק ובאים לבקר אחת לחצי שנה בערך), ואנחנו גם מזמינים אותה ואת בעלה לסעודות בחגים כשאנחנו יודעים שהם לבד.
מצד שני- לי כן יש חיים, ולא מתאים לי לעצור הכל כל פעם שהגברת צריכה חברה.
אז כרגע אני מתחמקת מכל מצב בפני עצמו, אבל תוהה אם אני לא פוגעת בה מדי (כי כל שיחה ביננו נגמרת בזה שאני חייבת ללכת), והאם יש טעם לנסות להגיד לה משהו כוללני יותר. וגם אשמח לרעיונות איך ללמד את הילדים הפרטיים שלי להתחמק ולעבור הלאה, אבל מתוך כבוד.
