שלי. מקווה שאמצא זמן בקרוב.

לא הרגשתי צורך או רצון לשתף

גם לאמהרגשתי שמישהו רוצה לשמוע

לא כאן ולא בחיים האמיתיים

או ישדעו שאני כותבת פה

אז לא מפרסמת

אבל גם מאוד אוהבת לקרוא סיפורי לידה!!

וגם לספר אבל בחיים עצמם לא ושאלים יותר מדי אז אין למי

אבל לא רוצים לשמוע *אותי*

אם את מבינה את ההבדל

במרחב הוירטואלי אכן יותר מסובך להפריד בין הדברים, כי אנחנו לא מכירים אותך באמת.

אבל שולחת לך חיבוק גדול על ההרגשה המבאסת 💗

ואת תמיד מוזמנת לשתף פה איך את מרגישה, נשמח לנסות לעזור. 

שתדעי כל הודעה שלך אני ממש מתעניינת לקרוא!!

יש לך משהו כנה וישיר שממש טוב לקרוא!!

למרות שעבר כבר מלא זמן..

אבל זה ארוך מאוד.

הריון ראשון. שבוע 40+1

במקום לנסוע עד למרכז לבריאות האישה הלכתי לקופח ליד הבית לבדיקה של הריון עודף.

הלחצי דם שלי היו גבוהים, הרופאה ישר נלחצה ושלחה אותי למיון.

אני יודעת שאני בעייתית עם לחצי דם וזה לא בהכרח קשור להריון, אז ממש לא רציתי ללדת בזירוז.

ישר השגתי מישהי שתעשה לי זירוז טבעי - רפלקסולוגיה או משהו בסגנון, כבר לא זוכרת.. ורק אחר כך יצאנו לדרך (זה היה באיזור עשר בלילה)

תוך כדי הנסיעה, בעלי נזכר ששכח את התפילין שלו. אז חזרנו (ארבעים דקות נסיעה) והבאנו אותו.

הגענו למיון המיילדותי, התחילו לבדוק אותי ול''ד 150/90. המיילדת ישר אמרה לי שיכניסו אותי לחדר לידה עם פיטוצין, ואני ישר נלחצתי והתחלתי לבכות ממש.

אחר כך חיכנו לבדיקת רופא מלא זמן, וקצת נמנמתי שם, ואיזה פלא? הלחץ דם התחיל לרדת.

אחרי שהרופאה שם בדקה אותי, היא אמרה שנעלה לאשפוז ושמחר הרופאים הבכירים יחליטו.

מהרגע שהגעתי לאשפוז, הלחץ דם היה תקין. ובדקו לי הרבה. כמובן שברגע זה נדחפתי לסוף הרשימה של בזירוז ונמרחנו שם עד שתיים בצהריים למחרת בלי שאפחד התייחס עלינו.

ואז הגיעו הרופאים הבכירים ואמרו לי לעשות זירוז עם בלון (לא היתה פתיחה, אז לא היה אפשר סטריפינג)

זה היתה חוויה מזעזעת, כנראה מישהי שעשתה את זה פעם ראשונה בחיים. פיזית ראיתי כוכבים תוך כדי ולא הצלחתי להתרומם מהכיסא שם.

עד שהגעתי לחדר, הבלון כבר יצא ואמרתי להם שאני ממש לא עוברת את הדבר המזעזע הזה שוב.

ואז ממש התבאסתי שאני נשארת שם ושהולכים לזרז אותי סתם, כי הכל תקין. דיברתי עם חברה טובה שהיא מיילדת - אז היא אמרה לי שאי אפשר לשחרר אותי מבחינת כסת''ח, אבל אם הייתי הבת שלה היא היתה אומרת לי לסרב אשפוז וללכת.

וזה מה שעשינו.

כשהיינו בדרך חזור, היא כתבה לי שאולי כדאי שנלך למעקב הריון עודף איפה שהיא עובדת, בלי להגיד כלום על מה שהיה ונראה מה הם יגידו.

לבינתיים הספקנו חתונה של חבר ממש טוב שלנו, וביום חמישי נסענו לבי''ח שלה.

שניה לפני שהרופא חתם על השחרור - הוא אומר לי - הלחץ דם שלך לא כל כך יפה.. מה היו הלחצי דם בתחילת ההריון, אמרתי לו שאני לא זוכרת (באמת לא זכרתי, אבל ידעתי שהם היו בעייתיים) אז הוא אמר שנחזור ביום ראשון.

בדרך עברנו בשבעה של אח של חברה מאוד טובה, ובשניה שנכנסתי לשם היא צעקה בקולי קולות - מה עוד לא ילדת?? זה היה ממש מצחיק.

ביום ראשון בערב, היינו ביישוב שעוד חברה מיילדת שלי גרה שם (מי מנחשת במה אני עובדת?) ודיברתי איתה קצת וסיפרתי לה מה קורה.. אז היא הציעה לי לבוא אליה בבוקר לזירוז טבעי ואז לנסוע משם לבי''ח וכשהיא תגיע בלילה היא תיילד אותי בע''ה.

היה מושלם אצלה, היא ממש עשתה לנו הכנה ללידה מדהימה, וגם נתנה לנו כלים לזרז בעצמנו.

בקיצור, נסענו לבית חולים.

הגענו למסקנה שצריך לזרז (עד עכשיו לא היה אפילו ציר דמה אחד, אנחנו כבר בשבוע 41+1)

ומה האופציות? בלון. התחלחלתי מהמחשבה.

בסוף איזה מיילדת מדהימה דיברה איתי יפה והסבירה לי שאני חייבת ושזה יהיה בסדר.

והרופאנ שם היתה מצוינת וזה היה ממש ממש בסדר.

ברגע שהכניסו לי אותו, הרגשתי כמו ציר ארוך ארוך עד שהוציאו אותו. בדיעבד, הייתי מבקשת לישון איזה שעה שעתיים לפני כי ממש לא הצלחתי לישון מאז.

זה היה ב6 בערב. ב12 בלילה התחילו קצת צירים על גבי הכאבי של הבלון.

ניסינו לישון בלילה, חצי קלאצ כזה.. בבוקר המיילדת הביאה לי עוד כדור של זירוז ואמרה לי שבתחילת משמרת בוקר יוציאו לי את הבלון ויראו מה המצב.

בסוף זה קרה רק בעשר וחצי, הוציאו את הבלון ו- פתיחה 6!

עברנו לחדר לידה, ושם לקח מלא זמן עד שמישהו התייחס אלינו.. לא ידעתי נגיד אם אני יכולה להתקלח רו משהו. זה היה מוזר.

הצירים כבר נהיו חזקים, והיה לי ממש קשה לעמוד (מעייפות( ואז הקאתי והתלהבתי שזה סימן של התקדמות. ואז אמרתי לעצמי, שאם התקדמתי אנסה בלי אפידורל.

אני אמשיך עוד מעט, זה לוקח מלא זמן

המיילדת בודקת אותי אומרת לי - פתיחה ארבע וחצי.

אז ביקשתי אפידורל, ובנס היתה שם סטודנטית לסיעוד שהיא גם דולה שממש עזרה לי עם הצירים עד האפידורל.

ואז הכניסו לי את האפידורל ופתאום הצלחתי לנשום, להרגיש משהו חוץ מכאבים תופת וקוצר נשימה..

ברוך בורא האפידורל.

ואז היו קצת האטות בדופק, אז פקעו לי את המים.

ואז שעות שעות שעות (שלוש מיילדות) שבתכלס נתקעתי על פתיחה שבע, והצוואר קשה לא מתרכך .

ונתנו לי מלא תרופות שניסו לעזור, והייתי צריכה מלא תוספות לאפידורל כי עבר כבר מלא זמן..

ואז בתחילת משמרת לילה, באה מיילדת מדהימה.

התחילה לסדר ולנקות, לתקתק את החדר - להחליף לי מצעים.. הביאה אווירה ממש טובה. עשתה לי מלא תנוחות בניסיון לקדם את הלידה.

כל הזמן הזה המוניטור היה פרפקט, וזה היה הנס שלי.

באיזשהו שלב, בערך בשתיים וחצי, היא אמרה לי תקשיבי זה לא הגיוני שאת לא מתקדמת כל כך הרבה זמן, אני הולכת לקרוא לרופאים.

ישר נלחצתי, כי הבנתי שאם הדברים לא מתקדמים והלידה ככה תקועה כנראה שאנחנו הולכים לניתוח..

מהר הערתי את בעלי, והתקשרנו לאבא שלי הצדיק (אמא שלי היתה איתנו) ואמרתי להם שיתפללו ממש.

הרופאים הגיעו, בדקו אותי ואז החליטו שצריך לקרוא לרופא הבכיר (שבנס היה במחלקה, הוא לא נמצא בדרך כלל בלילה)

ואז הוא בדק אותי, כנראה סובב קצת את הבת שלי ואז הוא אומר - לא צריך שום דבר, פתיחה תשע וחצי.

ואז כבר ממש לא הרגשתי את האפידורל, וביקשתי עוד מנה. הם התלבטו אם לתת לי כי רצו שאני אהיה במקסימום בלחיצות. ואז החליטו לתת לה את הזמן לרדת לבד ורק בהמשך ללחוץ.

ואז היה חלק מדהים, ממש הרגשתי איך היא מתקדמת למטה, ואיך הנשימות שלי עוזרות לה להתקדם. והאפידורל היה בול, הרגשתי הכל, אבל פשוט בלי כאב.

זה כנראה היה לא יותר משתי דקות, כי תוך שניה כולם נכנסו לחדר ואמרו לי - יש האטות בדופק, את חייבת ללדת עכשיו.

כולם עמדו שם וביקשו ממני ללחוץ בציר הבא כדי לראות מה המצב ואם צריך התערבות.

לחצתי, הם אמרו לי שאני לוחצת מעולה ועוד רגע היא בחוץ.

ואז היא נולדה, כל הסיפור הזה היה בקושי 3/4 שעה.

היא נולדה עם אפגר נמוך, 7, אז רק נתנו לי אותה לרגע ולקחו אותה להשגחה.

היה איזה קטע שפשוט העבירו אותי לחדר לידה בצד, ושכחח לקחת אותי למחלקה 🤦‍♀️ שעה הייתי תקועה שם עד שראיתי חברה מיילדת וצעקתי לה מרחוק אם היא יכולה לדאוג לי..

ואחרי שעתיים הביאו לי אותה לחדר.

זהו.

והיום היא גדולה יפיפיה ומאושרת ❤️ ברוך ה'.

ואיזה כייף לשמוע שאפדירול משפיע לטובה כלכך ומצד שני מרגישים את התינוק יוצא

בתור אחת שילדה 2 לידות בלי אפידורל (לא מבחירה, ילדתי במהירות שיא) זה נשמע חלום לגמרי

ומזה כלכך הרבה חברות מיילדות?? אני רוצה גם😂

תודה ששיתפת💗💗

קראתי בשקיקה

מלכה 🤗

כל סיפור כזה הוא מרגששש

מעלה דמעות

אבל איך אחרי הבלון היה לך פתיחה 6 ואחר כך 4 וחצי?

מזכיר לי את הלידה האחרונה שלי..

קבלתי אפידורל מוקדם כי סמכו על זה שזה כבר פעם חמישית ויהיה מהר

תכלס נתקעתי שעות על פתיחה 4!!! עם אנטיביוטיקה כי עבר זמן מירידת מים

אמא שלי הגיעה ואז תוך שעה נהיה 8!

והמיילדת מתחילה לפתוח את הערכה

וסובבה אותי לכל מיני צדדים

והגברת יצאה לה מושלמת

מאז לקחתי את אמא שלי איתי כסגולה לזרוז לידה טבעית

הלידה התחילה להתקדם מהר..

אז הפעם רציתי שהיא תהיה איתי עוד לפני, והייתה אמורה לבוא אליי בשבוע 39 להיות אצלי בבית ובסוף ילדתי בלעדיה בכלל

אני אקדים שאם מישהי מזהה אותי בעקבות הסיפור- אין צורך לעדכן אותי. תשמרו לעצמכן

אז אחרי לידה שניה שהפתיעה אותי בשבוע 37 ממש קיוויתי להגיע הפעם מוכנה יותר. משבוע 36 התחלתי להכין את עצמי נפשית שזה יכול לקרות, ביחד עם זה שממש קיוויתי עוד לא ללדת כדי להספיק דברים שרציתי.

סוף סוף סיימתי עם כל מיני מחוייבויות שהיו לי, כיבסתי דברים, הכנתי את העגלה, סידרתי את החדר ןהרכבתי את העריסה.. בקיצור הייתי מוכנה סהכ.

בשתי הלידות הראשונות לקחתי אפידורל והוא גרם לי לתחושה של חוסר אונים וממש קיוויתי הפעם להצליח ללדת בלי.

עשיתי קורס הכנה ללידה והתפללתי.

יום שישי, 38+6, אנחנו במפגש משפחתי עם הצד שלי ואמורים להיות בשבת אצל חמותי. חמותי מתקשרת אלינו לעדכן שהיא עם דלקת ריאות, ושאנחנו מוזמנים בכל זאת, אבל שנדע. מחליטים לוותר, קונים אוכל מוכן לשבת, מגיעים הביתה, מארגנים את הבית לשבת ויאללה שבעס. הבת שלי ממש מבואסת שלא הולכים לסבא וסבתא בסוף אבל מה לעשות

בליל שבת הכל לא נוח לי וכואב לי הגוף אבל זה היה ככה בכל השבתות שלפני בגלל המאמצים של שישי.

ליל שבת נחמד עם הבנות, וגם זמן זוגי אחכ ויאללה לישון. אני נכנסת לשבוע 39.

בניגוד למלא לילות אחרים בתשיעי שבהם אני עם נדודי שינה, הפעם ישנתי מעולה וקמתי רק ברבע לשש בבוקר מתחושה של משהו רטוב יוצא ממני.

הולכת לשירותים ומבינה שיורדים לי המים.

מעירה את בעלי והוא בצחוק "וואי לא יכל לחכות לאחרי התפילה?"

אני שמה פד אבל תוך שניה הוא כבר ספוג והתחתונים של אחרי לידה עם התיקי לידה באוטו, בעלי מקפיד להוריד אותם כל יום שישי מתחילת תשיעי. חושבת מה לעשות.. לוקחת טיטול של הבת שלי ושמה בתוך התחתונים😅

מתלבטת מה ללבוש- מצד אחד אני הולכת ללדת, מצד שני שבת, אני אלבש סתם בגדים זרוקים? בסוף לובשת שמלת שבת, שמה כיסוי ראש יפה. בעלי בינתיים מעיר את הבנות, מארגן אותן ואומר להם שהולכים בסוף בכל זאת לסבא וסבתא כי התינוקי רוצה לצאת. הן מתרגשות ממש.

דוחפים עוד כמה דברים לשקיות- יין לקידוש, חלה, קצת אוכל ויוצאים.

סיטואציה מוזרה בטירוף של שבת בבוקר, כולנו בבגדי שבת ונכנסים למכונית. מזל שהיה מוקדם ולא היו אנשים ברחוב.

נוסעים לחמי וחמותי, בעלי מעיר אותם, מביא להם את הבנות ונוסעים לבי"ח.

בדרך כבר מתחילים לי צירים ואני נושמת עם כל ציר.

בין לבין מתפללת שחרית. בעליות לעין כרם כבר קצת יותר צפוף ואני מפסיקה להתפלל מהסידור ועוברת בין הצירים להתפלל על לידה קלה, על החטופים, על החיילים

אני מזכירה לבעלי בדרך שאני רוצה למשוך כמה שיותר בלי אפידורל ואני צריכה את העידוד שלו. במהלך הנסיעה אני גם מפנימה שאמא שלי לא תהיה איתי בלידה ואם אין אני לי מי לי.

מגיעים לבי"ח, מיון יולדות, השעה 7 ומשהו בבוקר. מקבלת אותנו אחות ממש נחמדה.. מחברת למוניטור, ותשאול תוך כדי.

כשהיא מסיימת את התשאול היא שואלת אותי אם לבדוק לי פתיחה ואני אומרת לה שאני יודעת שאני עוד לא בפתיחה מתקדמת אז מעדיפה עוד לא לבדוק כדי לא להתייאש.

היא משאירה אותנו לבד עם המוניטור ובין הצירים אנחנו מדברים בנחת, צוחקים קצת על כל מיני דברים.. לאט לאט הצירים מצטופפים ומתחזקים ואני מרגישה שהנשימות כבר לא מספיקות לי ואני צריכה לקום ולזוז. אני שואלת את האחות מתי מנתקים אותי והיא אומרת שעוד לא ראו רצף מספיק תקין או משהו כזה אז צריך להמשיך אבל אני יכולה לקום מהמיטה ולעמוד ליד המוניטור.

אני קמה ובצירים כבר זזה ודוחפת את השולחן ששם

הצירים ממשיכים להתחזק ועדיין ברור לי שהפתיחה עוד לא ככ מתקדמת אבל כבר מתחיל להיות לי לא נוח במיון ואני מתחילה להזיע בטירוף ברמה שבעלי מביא נייר ומתחיל לנגב לי את הפנים.

אני מתחילה להיות קצת קצרת רוח, רוצה שינתקו אותי כבר ויעבירו אותי למקום נוח יותר מהמיון אבל יש קצת האטות בדופק ולא רוצים לנתק אותי מהמוניטור. אני כבר מעבירה את הצירים בכריעה ליד המיטה עד שהאחות מגיעה ורוצה לבדוק לי פתיחה כדי לראות את אפשר כבר להעביר לחדר לידה. פתיחה 2.5. זה מאכזב אבל אני לא מופתעת מזה.

כל הזמן הזה בעלי מעודד אותי שאני אלופה ויכולה וכו'

אבל ככל שעובר הזמן אני מתכנסת יותר ויותר לתוך עצמי ופחות מקשיבה למה שקורה סביבי.

הנשימות כבר הופכות משאיפה וששששש לשאיפה ואהההה, טונים נמוכים יותר.

מגיע רופא, מעיף מבט במוניטור ומבקש שיבדקו לי שוב פתיחה ואם אפשר כבר להכניס אותי לחדר לידה, הוא יגיע לשם ויבדוק אותי שם

בודקים שוב, פתיחה 3.5, אפשר להעביר לחדר לידה.

אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך וטוב, אוספים את הדברים, האחות מגיעה עם כסא גלגלים ואני אומרת לה שאני הולכת ברגל

מגיעים לחדר לידה, השעה בערך 9.15.. היינו שעתיים במיון בערך. אני כבר די מיואשת ואומרת לבעלי שנראה לי שלא אצליח להיות בלי אפידורל. הוא אומר לי שמה שאני ארצה, אבל שנמשיך עוד קצת בלי. אני מנסה קצת להתעודד מזה שנכנסנו לחדר לידה וסוף סוף נעים לי ולא חם, ושיש פה מקלחת. המיילדת מציגה את עצמה, שואלת מה התכנון שלנו פחות או יותר ללידה ומבקשת שאחליף לחלוק כדי שהיא תוכל לחבר אותי למוניטור. אני נכנסת לשירותים, מחליפה לחלוק יוצאת ועוצרת לכריעה ליד המיטה לעוד ציר.

בציר הזה פתאום הכל לוחץ לי ואני אומרת למיילדת "לוחץ לי, לוחץ לי". היא מבקשת שאעלה על המיטה כדי שתבדוק אותי ושלא אלד על הרצפה, והמיטה נראית לי כמו הר שלא ברור לי איך עולים עליו.

בעזרת המיילדת אני מצליחה לעלות, היא מחברת את המוניטור זריז, בודקת אותי ואומרת לי "כן, את בפתיחה מלאה, אפשר ללחוץ"

אני בשוק ולא לגמרי קולטת, למרות שגם בלידה השניה הייתה לי קפיצה כזו אז אני לוחצת ושורף לי בטירוף ותוך כדי אני אומרת לה "אבל את רואה את הראש? זה קרוב?" ובעלי שעומד מהצד אומר לי "זה עוד שניה קורה, הראש בידיים שלה כבר", המיילדת מבקשת ממני להחזיק לעצמי את הרגליים מקופלות כדי שהידיים שלה יהיו פנויות ואני לא מבינה איך אני אמורה לעשות את זה בכלל, אבל עוד כמה לחיצות והילד בחוץ.

אני שואלת את המיילדת מה נולד, היא מופתעת שאני לא יודעת.. מסתכלת, אומרת שבן ואני אומרת לבעלי "אמרתי לך שזה בן! וואי ברית בשבת😳"

וזהו.

3 שעות ו 44 דקות מתחילת ירידת המים ועד שהילד היה בחוץ.

תחושה מדהימה שהצלחתי ללדת כמו שרציתי, בשליטה על הלידה, בהקשבה לעצמי ולגוף שלי, בנוכחות. באמת שאני בתחושות ככ טובות מהלידה שאני עד היום אומרת לבעלי כל הזמן "וואי בא לי לחזןר ללידה, בא לי ללדת אותו שוב"

מיותר לציין שכשהרופא הגיע לבדוק אותי הוא כבר בדק את השילייה ולא אותי כי לא היה צורך לבדוק😅
 

שבת בנחת, מחכים למוצש כדי לבשר את הבשורה (אמא שלי כמעט בוכה כששומעת שפספסה את הלידה)

ואז משתחררת יומיים אחרי מבי"ח למציאות של חופשת לידה ביולי אוגוסט עם ילדות בבית🤣

ממש חוויה טובה

אני כל-כך שמחה בשבילך שחווית את הלידה כשאת בנוכחות מלאה

מלא נחת תמיד!

לגמרי, ב"ה

ממש חוויה אחרת

נשמעת לידה חלומית

איזה מדהים שהיית ככה מודעת לעצמך ואסופה!

🤗💗

ב"ה..

ובעיני ממש קשור להכנה שעשיתי..

בעז"ה בקרוב אצלך😘

שעזר לי מאד

אבל בעיקר עצם ההכנה. הלעצור רגע, לחשוב על הלידה, להתכונן אליה.. 

אמאלה איזה כיף

מהר אבל לא מידי מהר שאי אפשר לנשום

חלומי

אז נתחיל מזה ששתי הלידות הקודמות היו לי טראומתיות ממש ואני לא מדברת עליהן, ופעם ראשונה שאני מסכימה לספר סיפור לידה ב"ה...

הקדמה - תמיד הרגשתי שאני רוצה להיות בלידה רק עם בעלי ושאני ממש לא מסוגלת שיהיה איתי עוד מישהו, אבל בלידות הקודמות היה כל כך נורא שבסוף כן ביקשתי מאימא שלי שתבוא.

הפעם החלטתי שאין סיכוי, ושגם אם תהיה לידה קשה ממש אני לא רוצה אף אחד איתי חוץ מבעלי.

בעלי ועוד אנשים ממש ניסו לשכנע אותי לקחת דולה (חבר של בעלי שכנע אותו שזה מדהים חחח, והוא גם חשש להיות איתי לבד), וזה רק חיזק בי את הביטחון שאני יודעת מה טוב לי, ושאם יהיה איתי מישהו בלידה זה יעשה לי רע ממש ממש, וזה חלק ממה שהיה לי כל כך טוב בלידה, גם שהייתי לבד, וגם שידעתי שהקשבתי לעצמי ועשיתי מה שטוב לי למרות הלחץ מסביב!!

היה היריון ממש ממש ממש קשוח (היפראמזיס חריף ממש עד שבוע 22, סיפיזיוליזיס קשה מאוד ברמה של השבתה משבוע 20, חור בלב לעובר, מעקב תנועות קשה, המון המון צירים משבוע 14! ועוד...)

אז ממש רציתי כבר ללדת. אחותי שלמדה רפקסולוגיה עשתה לי כמה פעמים, הלכתי לארולבריו, עשיתי המון הרפיות (יצאתי לחל"ד מוקדמת בגלל הסימפי, וגם ככה לא יכלתי לעשות כלום חוץ מלנוח ולהרפות.

הייתי בטוחה שאני אלד מוקדם, ולמרבה ההפתעה זה לא קרה. הייתי ממש פקעת עצבים. הגיע היום של התאריך. את שני הקודמים ילדתי בדיוק בתאריך, אז הייתי בטוחה שהפעם זה לא יקרה, כי מה הסיכוי ללדת שלושה בתאריך?!

זה היה סוף אדר, אז התחלתי בנחת לנקות מדף אחד לפסח, התנהלתי ממש בנחת, וכבר השלמתי עם זה שאלד אחרי התאריך...

בערך בחמש בצהריים התחלתי להרגיש לחץ ממש חזק באגן. חשבתי שאני צריכה לשירותים, אבל הלחץ לא הפסיק.

בגלל שהיו לי צירים משבוע 14 לא ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שזה עוד ציר ארוך כמו הצירים שהיו עד עכשיו.

וזה גם לא היה בגלים, פשוט לחץ שהלך והתחזק.

לאט לאט התחלתי להרגיש שזה שואב אותי, שכולי מתרכזת בלחץ הזה.

אמרתי לילדים שיעשו מה שהם רוצים, והתרכזתי בכאב.

בעלי היה אמור לחזור בשבע ולעבור לפני זה בסופר.

בשש וחצי הוא התקשר, ואמרתי לו שיש מצב שיש לי צירים אבל לא בטוח. הוא שאל אם לעבור בסופר וממש התלבטתי, כי היינו מריכים הרבה דברים, בסוף אמרתי לו שילך, ושהכי חשוב שיקנה לי מיץ תפוזים סחוט של חברת פרימור.

בינתיים הלחץ ממש התגבר ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, ניסיתי לעשות סיבובי אגן ונשימות וזה קצת עזר.

כבר הצטערתי שאמרתי לבעלי ללכת לסופר כי הרשתי שאני חייבת שהוא יגיע, אבל התנחמתי בזה שיהיה לי מיץ תפוזים שממש רציתי. אבל כשהוא חזר זה היה בלי מיץ היה בסוםר רק של חברה אחרת, שהזהרתי אותו לא לקנות חחח

אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבי"ח כמה שיותר מהר (פחדתי ללדת בבית), והוא לא הבין מה אני רוצה...

-יש לך צירים בגלים?

-לא

-אז למה לצאת?

-לוחץ לי.

-כל ההיריון יש לך צירים, מה שהתנה?

-לא יודעת, אני רוצה לצאת מהר.

הוא השכיב את הילדים בנחת ואני סידרתי קצת את הבית, בקושי הצלחתי לזוז.

פתאום זה נהיה בגלים (הלחץ המשיך כל הזמן, ועל גביו צירים בגלים).

רצתי לבעלי בהתרגשות.

-התחילו צירים.

בעלי בשיא הנחת: -הם סדירים? כל כמה זמן?

בדקתי, הם לא סדירים, ובערך כל עשר דקות לעשרים שניות.

בעלי הכין לעצמו ארוחת ערב בנחת, ואני רק הייתי לחוצה נורא.

סוף סוף הוא היה מוכן ליציאה, התחבקנו חיבוק ארוך לכל הלידה ולכל החודשיים שנהיה אסורים, ויצאנו...

איך שיצאנו מהבית הפסיקו הצירים, ובעלי כבר רצה לחזור, אל אני הודעתי לו שאני בטוחה שאם ניסע אני אלד.

הגענו לבי"ח, היה רגוע ממש. קיבלה אותי מיילדת חמודה, שמה מוניטור, בדקה פתיחה - 2.5. מאכזב.

בעלי בטוח שאנחנו חוזרים הביתה, אבל המוניטור היה לא תקין, אז השאירו אותי כמעט שעה במוניטור, ולאט לאט התגברו הצירים.

כבר היה עשר בלילה, בעלי ירד לערבית, וחזר עם... מיץ תפוזים פרימור

אחרי ששחררו אותי מהמוניטור המיילדת אמרה שאין מה לעשות עם פתיחה 2.5, ושאנחנו יכולים לחזור עוד שעתיים לראות אם מתקדם משהו.

לא הסכמתי לחזור הביתה, ובמשך כל השעתיים עליתי וירדתי המדרגות של בית החולים.

אחי שעה של המתנה סוף סוף התחילו צירים סדירים וכואבים ממש. כל שלוש דקות על השעון, חצי דקה כל אחד.

אני הייתי מבסוטית, בעלי פחות, הוא עדיין חשב שחוזרים הביתה...

חזרנו, ואני מודיעה למיילדת בשמחה ובששון שנראה לי שאני ממש מתקדמת, כי הצירים ממש חזקים וצפופים.

בודקת, פתיחה ארבע וחצי.

יש לי היסוטריה של לידות ממש ממש ארוכות וקשות, אז לא הייתי מידי מופתעת.

הצירים הצטופפו והתחזקו ממש ממש.

המיילדת: את רוצה אפידורל?

אני: לא

המיילדת: איזה יופי, מעולה, אני אשמח לעזור לך.

מתחיל ציר נוראי.

המיילדת: את בטוחה שאת לא רוצה?

אני: לאאאאאאאא, איייייייייייי אני רוצה למשוך כמה שיותר זמן בלי.

המיילדת: טוב, ננסה עוד קצת בלי.

עוד ציר נוראי.

המיילדת: את חייבת אפידורל, את תכף מאבדת הכרה מהכאבים.

אני: לאאאאאאאאאאא

המיילדת: אני מזמינה מרדים.

הביאו אותי לחדר לידה חצי מעולפת, מטושטשת מרוב כאב. היו באמת צירים מזעזעים.

שמו אפידורל, קיוויתי שלפחות הפתיחה התקדמה. עדיין ארבע וחצי. איזה תסכול!

ב"ה האפידורל השפיע למשך שעה, בעלי הלך לקנות לנו אוכל ואני כבר חשבתי ללכת לישון קצת, ופתאום התחילו צירים מטורפים. הגברתי את האפידורל כמה שיכולתי וזה לא עזר. קראתי למיילדת, ב"ה פתיחה 7

ממשיכים צירים ממש חזקים למרות האפידורל, והמיילדת החמודה עזרה לי עם עיסויים ותנוחות ונשימות, וכל הזמן המשיך להיות פתיחה שבע.

אחרי בערך שעה וחצי פתאום כמה צירים נוראיים ממש, חשבתי שאני מתה...

ואיזה כיף, פתיחה עשר.

המיילדת מסתכלת על המוניטור, עליי, ואומרת: אני רואה שהתינוק שלך רוצה לצאת מהר.

לא הבנתי למה היא מתכוונת, ואמרתי לה שבלידות הקודמות היו לי ארבע שעות צירי לחץ, ושאני לא יודעת ללדת מהר.

אז היא אמרה לי: הפעם לא, אני לא אתן לך ללחוץ ארבע שעות.

עדיין לא הבנתי...

התחלתי ללחוץ. השקעתי בלחיצות כל טיפת כוח שהייתה לי בגוף, וכמובן כלום לא מתקדם.

המיילדת התחילה להילחץ ממש, וקראה לרואאה.

מתברר שמתחילת הלחיצות יש ממש ירידות בדופק, ושהדופק שלי על 200.

החליטו שמנסים לתת לתינוק צ'אנס לצאת בלי לחיצות, כי הלחיצות מסכנות אותו, אז נתנו לי המון פיטוצין, ובמקביל ניסו להוריד לי את הדופק ללא הצלחה.

אבל הפיטוצין לא עזר, והחמוד נשאר אי שם הרחק...

חזרה ללחיצות אינטינסיביות ביותר שגרמו שוב לירידות בדופק, והחמוד לא מתקדם.

המיילדת והרופאה עומדות מעליי, מעודדות אותי ללחוץ בכל הכוח, מודאגות מהמוניטור, עוזרות לי לשנות תנוחות - כריעה, עמידה על הברכיים, תנוחות של ספינינג בייביז, וזה לא עוזר.

באיזה שהוא שלב אמרתי לבעלי: אל תדאג, תכף זה השלב של הבכי והייאוש.

המיילדת: מה?

אני: הוא שאל קודם מתי זה השלב שאני בוכה שאני לא מצליחה ללדת. זה קרה לי בכל הלידות.

המיילדת בהתלהבות: יופי, אם תבכי תצליחי ללדת? אז יאללה, תבכי!

אחרי שעתיים ורבע של לחיצות מטורפות הרופאה אמרה לי בעדינות שחייבים להוציא אותו בוואקום.

יש לי חוויה ממש לא טובה מהוואקום של הבכור וממש נבהלתי, אז היא אמרה: "טוב, תנסי עכשיו בכל הכוח, ואם בציר הבא הוא לא יוצא נעשה וואקום"

לא יצא.

"טוב, ננסה עוד ציר אחד"

לא יצא.

אחרי חמישה צירים כאלו לא הייתה ברירה - שלוש לחיצות חזקות בוואקום, והיפיוף היה בחוץ

היה גם דימום מוגבר, אבל זה כבר אחרי הלידה...

מן הסתם היו הרבה פרטים ששכחתי, אבל זה מה שיצא עכשיו...

תודה רבה למי שקראה עד כה!

לידה ממש מרגשת

ויש לך נק' מבט חיובית ממש יפה

קראתי בשקיקה

אבל מרגיש לי שסיימת באמצע!

הלידה לא נגמרה כשהתינוק יוצא 🤗

את כותבת בהתחלה שהחוויה שלך הייתה יותר טובה משתי הלידות הקודמת..  אז ממש אשמח להמשיך לקרוא, איך הרגשת אחרי ומה עשה לך טוב בלידה הזאת...

הייתה ממש קשה...

לדעתי בעיקר בגלל הלחיצות הארוכות שכל כך התאמצתי בהן, ובגלל הוואקום (וקשיי הנקה ומילואים...)

אבל לדעתי עיקר ההרגשה הטובה שלי הייתה בגלל כמה סיבות:

א. בעיקר זה שהייתי לבד ושידעתי שהקשבתי לעצמי ונתתי לעצמי את התנאים שהיו לי טובים למרות שכולם מסביבי חשבו אחרת...

ב. שידעתי בוודאות שהוואקם נעשה אחרי הרבה מאמצים להימנע ממנו.

ג. שהילד יצא בריא ושלם למרות כל הלחץ! לפני מאה שנה לידה כזו לא הייתה נגמרת בטוב...

ד. שעשיתי לעצמי הרבה הכנות נפשיות. ודרך אגב - לא עשיתי שום הכנה ללידה למרות שהרבה ניסו לשכנע אותי לעשות, בעיקר בגלל ההיסטוריה של הלידות הקשות שלי, וידעתי שלי זה לא יעשה טוב והקשבתי לעצמי.

ה. באמת הייתה לידה פחות קשה וארוכה מהקודמות (12 שעות ולא 30...)

תודה שכתבת 💗💗

מדהים איך ההתמקדות בטוב עושה טוב בנפש

ואוף לגבי ההתאוששות

חיבוק 💗💗

איך עכשיו?

(אני זוכרת נכון שזה היה בסביבות פוריםא ו פסח?)

ועכשיו ב"ה כבר שכחתי שילדתי אי פעם...

תודה רבה!

נכון, זה היה שבוע אחרי פורים... יפה שזכרת!

מרגש ממש!!!

איך התרגשתי שקיבלת בסוף מיץ 😃

קראתי בשקיקה!

תודה על החיזוקים

מצירים כאלה אני מפחדת... שלא אצליח להתמודדד עם כאב

וגם אני עם המה שכתבת שמשתק חצי גוף ושרירים שתפוסים חזק משבוע 34 וכבר עברתי את המשוער

השם יודע רק איך אני עוד סוחבת ככה

איזה קשה זה שעות צירים  אמאלה סיוט

איזה אלופה!! 

ממש ממש גבוהה (ואני אחת עם כוח סבל, וממש לא כל דבר כואב לי).

בכל לידה המיילדות אומרות לי את זה.

אפילו כששמו לי גז צחוק בלידה אחרת ובקושי הרגשתי משהו כי הייתי מטושטשת - הגוף שלי השתולל ממש בכל ציר ונהייתי ממש אדומה.

לא רוצה להעמיס על השרשור...

מרגש בטירוף!!

איזה אלופה שאת!!!!!

נשמע מלחיץ ממש כל הבלתמים

גם אפידורל שהשפיע רק לשעה ואח''כ הפסיק, וגם שעותתת של לחיצות (3.5) ובסוף וואקום.

רק שאני יצאתי בטראומה ...

לא יודעת להסביר למה זה קורה

אני אוהבת וגילה ללדת טבעי ולכן שמחתי

לא כי לא כאב בטרוף

פשוט מחוברת לתהליך ככה

וממש מובן למה זה ממש לא נעים שהוא מפסיק להשפיע כשאת רוצה שימשיך🙏 זה הכי מובן בעולם

לק"י

את האפידוראל.

אצלי גם בצירי לחץ הרגשתי הכל, והיה סיוט. שעה שלמה של כאבים ותחושת צריבה.

(בלידות שאחרי ב"ה הזמן התקצר, מקווה שלהבא יתקצר עוד. זה נראה לי החלק שהכי סיוט לי בלידה).

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

בבית חולים עצמו…

זה נשמע הזוי, אבל גם וולט מגיע עם ספרים 

עברה שם מישהי ביום שישי והציעה לי לשאול ספרים ומגזינים חרדיים לשבת מספריה ניידת שיש בבית החולים (שערי צדק).

זה לא היה הכי הטעם שלי, אבל בהחלט היה במקום...

באמת שבת אחר כך אח שלי וגיסתי באו לבקר ביום שישי ושאלו מה להביא, אז ביקשתי ספר וזה היה ממש נחמד... (תודה @לפניו ברננה!🩷)

וחיבוק לך על האשפוז... לא כיף להיות בשבת בבית חולים❤️

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

נשמע לי סיוט לעשות הפקה בהפתעה ועוד פעם בשנה אבל כי זה האופי שלי, כנראה שאתם אוהבים את זה.

בכל מקרה, נראה לי גם כשיש רף וציפיות גבוהות אפשר לדבר על זה ביניכם.. את יכולה לשתף אותו בקושי ואולי תורידי טיפה את הרף

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

תודה על השיתוף!!!

נותן כוח ותקווה. משתדלת להתפלל גם על הילדים אחד אחד בהדלקת נרות. וזה ממש מחזק ונותן כוח  ותקווה לשמוע. ואני צריכה את זה..

בע"ה שתמשיכו לקצור את הפירות על כל העבודה הקשה שלכם.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מתה על אלו של "תחשבי טוב" כאילו אם אחשוב טוב לא יהיה היפרמאזיס

ככה הגוף שלי וזהו.
דווקא בהריונות שהייתי בהם הכי הכי בהיסטריה והתכוננתי נפשית ופיזית להיפרמאזיס- זה לא הגיע.

היו לי הריונות עם היפרמאזיס, הריונות עם בחילות והקאות סבירות ממש, והריון אחד מושלם בלי כלום

או שהיה לך רק קל?

כי בדר"כ מי שיש לה היפראמזיס קשה זה חוזר שוב ושוב...

אצלי היה בכולם וכל פעם רק החמיר

וככה היפראמזיס רציני מתנהג בדר"כ...

באחרון היה קל יותר (לא התאשפזתי, קבלתי עירויים רק בקופ"ח... כזה...)

והיינו בטוחים שזה מין אחר חחחח
אבל בסוף ילדתי מהמין הקבוע אצלנו בבית.
אולי הפעם יפתיע...

לי היה בחלק מההריונות ברמה של עירוי, ורק במיטה בלי יכולת לעשות כלום (בכל קימה הייתי חייבת לרוץ להקיא, לדבר לא יכלתי).
ובחלק מההריונות היה לי סתם בחילות רגילות כמו של כל אישה סטנדרטית בתחילת הריון.
לא הבנתי מי החליט מה זה היפרמאזיס רציני?
היפרמאזיס לא מחייב להגיע בכל הריון לאותה האישה. עובדה.

אם את אומרת שיש ..

פשוט ממה שאני מכירה ומניסיון אישי, נשים שיש להן היפראמזיס קשה, נדיר מאד מאד שיש להן גם הריונות בלי בכלל...

זכית😉

אבל עברתי הרבה הריונות בלי עין הרע, אז אולי זה גם סטטיסטיקה בסוף, אם יהיו לי 4 הריונות למשל, יהיה לי בכולם, אם יהיו לי יותר מ-4 הריונות, סיכוי גדול יותר שיהיו לי גם הריונות בלי היפרמאזיס.

קשה לדעת כי לרוב מי שיש לה היפרמאזיס לא יולדת הרבה.

אצלי בראשונים לא היה לי היפרמאזיס
התחיל לי בכל האחרונים...

ובקלות!

כל תגובה משמחת ומחזקת..