שלי. מקווה שאמצא זמן בקרוב.

לא הרגשתי צורך או רצון לשתף

גם לאמהרגשתי שמישהו רוצה לשמוע

לא כאן ולא בחיים האמיתיים

או ישדעו שאני כותבת פה

אז לא מפרסמת

אבל גם מאוד אוהבת לקרוא סיפורי לידה!!

וגם לספר אבל בחיים עצמם לא ושאלים יותר מדי אז אין למי

אבל לא רוצים לשמוע *אותי*

אם את מבינה את ההבדל

במרחב הוירטואלי אכן יותר מסובך להפריד בין הדברים, כי אנחנו לא מכירים אותך באמת.

אבל שולחת לך חיבוק גדול על ההרגשה המבאסת 💗

ואת תמיד מוזמנת לשתף פה איך את מרגישה, נשמח לנסות לעזור. 

שתדעי כל הודעה שלך אני ממש מתעניינת לקרוא!!

יש לך משהו כנה וישיר שממש טוב לקרוא!!

למרות שעבר כבר מלא זמן..

אבל זה ארוך מאוד.

הריון ראשון. שבוע 40+1

במקום לנסוע עד למרכז לבריאות האישה הלכתי לקופח ליד הבית לבדיקה של הריון עודף.

הלחצי דם שלי היו גבוהים, הרופאה ישר נלחצה ושלחה אותי למיון.

אני יודעת שאני בעייתית עם לחצי דם וזה לא בהכרח קשור להריון, אז ממש לא רציתי ללדת בזירוז.

ישר השגתי מישהי שתעשה לי זירוז טבעי - רפלקסולוגיה או משהו בסגנון, כבר לא זוכרת.. ורק אחר כך יצאנו לדרך (זה היה באיזור עשר בלילה)

תוך כדי הנסיעה, בעלי נזכר ששכח את התפילין שלו. אז חזרנו (ארבעים דקות נסיעה) והבאנו אותו.

הגענו למיון המיילדותי, התחילו לבדוק אותי ול''ד 150/90. המיילדת ישר אמרה לי שיכניסו אותי לחדר לידה עם פיטוצין, ואני ישר נלחצתי והתחלתי לבכות ממש.

אחר כך חיכנו לבדיקת רופא מלא זמן, וקצת נמנמתי שם, ואיזה פלא? הלחץ דם התחיל לרדת.

אחרי שהרופאה שם בדקה אותי, היא אמרה שנעלה לאשפוז ושמחר הרופאים הבכירים יחליטו.

מהרגע שהגעתי לאשפוז, הלחץ דם היה תקין. ובדקו לי הרבה. כמובן שברגע זה נדחפתי לסוף הרשימה של בזירוז ונמרחנו שם עד שתיים בצהריים למחרת בלי שאפחד התייחס עלינו.

ואז הגיעו הרופאים הבכירים ואמרו לי לעשות זירוז עם בלון (לא היתה פתיחה, אז לא היה אפשר סטריפינג)

זה היתה חוויה מזעזעת, כנראה מישהי שעשתה את זה פעם ראשונה בחיים. פיזית ראיתי כוכבים תוך כדי ולא הצלחתי להתרומם מהכיסא שם.

עד שהגעתי לחדר, הבלון כבר יצא ואמרתי להם שאני ממש לא עוברת את הדבר המזעזע הזה שוב.

ואז ממש התבאסתי שאני נשארת שם ושהולכים לזרז אותי סתם, כי הכל תקין. דיברתי עם חברה טובה שהיא מיילדת - אז היא אמרה לי שאי אפשר לשחרר אותי מבחינת כסת''ח, אבל אם הייתי הבת שלה היא היתה אומרת לי לסרב אשפוז וללכת.

וזה מה שעשינו.

כשהיינו בדרך חזור, היא כתבה לי שאולי כדאי שנלך למעקב הריון עודף איפה שהיא עובדת, בלי להגיד כלום על מה שהיה ונראה מה הם יגידו.

לבינתיים הספקנו חתונה של חבר ממש טוב שלנו, וביום חמישי נסענו לבי''ח שלה.

שניה לפני שהרופא חתם על השחרור - הוא אומר לי - הלחץ דם שלך לא כל כך יפה.. מה היו הלחצי דם בתחילת ההריון, אמרתי לו שאני לא זוכרת (באמת לא זכרתי, אבל ידעתי שהם היו בעייתיים) אז הוא אמר שנחזור ביום ראשון.

בדרך עברנו בשבעה של אח של חברה מאוד טובה, ובשניה שנכנסתי לשם היא צעקה בקולי קולות - מה עוד לא ילדת?? זה היה ממש מצחיק.

ביום ראשון בערב, היינו ביישוב שעוד חברה מיילדת שלי גרה שם (מי מנחשת במה אני עובדת?) ודיברתי איתה קצת וסיפרתי לה מה קורה.. אז היא הציעה לי לבוא אליה בבוקר לזירוז טבעי ואז לנסוע משם לבי''ח וכשהיא תגיע בלילה היא תיילד אותי בע''ה.

היה מושלם אצלה, היא ממש עשתה לנו הכנה ללידה מדהימה, וגם נתנה לנו כלים לזרז בעצמנו.

בקיצור, נסענו לבית חולים.

הגענו למסקנה שצריך לזרז (עד עכשיו לא היה אפילו ציר דמה אחד, אנחנו כבר בשבוע 41+1)

ומה האופציות? בלון. התחלחלתי מהמחשבה.

בסוף איזה מיילדת מדהימה דיברה איתי יפה והסבירה לי שאני חייבת ושזה יהיה בסדר.

והרופאנ שם היתה מצוינת וזה היה ממש ממש בסדר.

ברגע שהכניסו לי אותו, הרגשתי כמו ציר ארוך ארוך עד שהוציאו אותו. בדיעבד, הייתי מבקשת לישון איזה שעה שעתיים לפני כי ממש לא הצלחתי לישון מאז.

זה היה ב6 בערב. ב12 בלילה התחילו קצת צירים על גבי הכאבי של הבלון.

ניסינו לישון בלילה, חצי קלאצ כזה.. בבוקר המיילדת הביאה לי עוד כדור של זירוז ואמרה לי שבתחילת משמרת בוקר יוציאו לי את הבלון ויראו מה המצב.

בסוף זה קרה רק בעשר וחצי, הוציאו את הבלון ו- פתיחה 6!

עברנו לחדר לידה, ושם לקח מלא זמן עד שמישהו התייחס אלינו.. לא ידעתי נגיד אם אני יכולה להתקלח רו משהו. זה היה מוזר.

הצירים כבר נהיו חזקים, והיה לי ממש קשה לעמוד (מעייפות( ואז הקאתי והתלהבתי שזה סימן של התקדמות. ואז אמרתי לעצמי, שאם התקדמתי אנסה בלי אפידורל.

אני אמשיך עוד מעט, זה לוקח מלא זמן

המיילדת בודקת אותי אומרת לי - פתיחה ארבע וחצי.

אז ביקשתי אפידורל, ובנס היתה שם סטודנטית לסיעוד שהיא גם דולה שממש עזרה לי עם הצירים עד האפידורל.

ואז הכניסו לי את האפידורל ופתאום הצלחתי לנשום, להרגיש משהו חוץ מכאבים תופת וקוצר נשימה..

ברוך בורא האפידורל.

ואז היו קצת האטות בדופק, אז פקעו לי את המים.

ואז שעות שעות שעות (שלוש מיילדות) שבתכלס נתקעתי על פתיחה שבע, והצוואר קשה לא מתרכך .

ונתנו לי מלא תרופות שניסו לעזור, והייתי צריכה מלא תוספות לאפידורל כי עבר כבר מלא זמן..

ואז בתחילת משמרת לילה, באה מיילדת מדהימה.

התחילה לסדר ולנקות, לתקתק את החדר - להחליף לי מצעים.. הביאה אווירה ממש טובה. עשתה לי מלא תנוחות בניסיון לקדם את הלידה.

כל הזמן הזה המוניטור היה פרפקט, וזה היה הנס שלי.

באיזשהו שלב, בערך בשתיים וחצי, היא אמרה לי תקשיבי זה לא הגיוני שאת לא מתקדמת כל כך הרבה זמן, אני הולכת לקרוא לרופאים.

ישר נלחצתי, כי הבנתי שאם הדברים לא מתקדמים והלידה ככה תקועה כנראה שאנחנו הולכים לניתוח..

מהר הערתי את בעלי, והתקשרנו לאבא שלי הצדיק (אמא שלי היתה איתנו) ואמרתי להם שיתפללו ממש.

הרופאים הגיעו, בדקו אותי ואז החליטו שצריך לקרוא לרופא הבכיר (שבנס היה במחלקה, הוא לא נמצא בדרך כלל בלילה)

ואז הוא בדק אותי, כנראה סובב קצת את הבת שלי ואז הוא אומר - לא צריך שום דבר, פתיחה תשע וחצי.

ואז כבר ממש לא הרגשתי את האפידורל, וביקשתי עוד מנה. הם התלבטו אם לתת לי כי רצו שאני אהיה במקסימום בלחיצות. ואז החליטו לתת לה את הזמן לרדת לבד ורק בהמשך ללחוץ.

ואז היה חלק מדהים, ממש הרגשתי איך היא מתקדמת למטה, ואיך הנשימות שלי עוזרות לה להתקדם. והאפידורל היה בול, הרגשתי הכל, אבל פשוט בלי כאב.

זה כנראה היה לא יותר משתי דקות, כי תוך שניה כולם נכנסו לחדר ואמרו לי - יש האטות בדופק, את חייבת ללדת עכשיו.

כולם עמדו שם וביקשו ממני ללחוץ בציר הבא כדי לראות מה המצב ואם צריך התערבות.

לחצתי, הם אמרו לי שאני לוחצת מעולה ועוד רגע היא בחוץ.

ואז היא נולדה, כל הסיפור הזה היה בקושי 3/4 שעה.

היא נולדה עם אפגר נמוך, 7, אז רק נתנו לי אותה לרגע ולקחו אותה להשגחה.

היה איזה קטע שפשוט העבירו אותי לחדר לידה בצד, ושכחח לקחת אותי למחלקה 🤦‍♀️ שעה הייתי תקועה שם עד שראיתי חברה מיילדת וצעקתי לה מרחוק אם היא יכולה לדאוג לי..

ואחרי שעתיים הביאו לי אותה לחדר.

זהו.

והיום היא גדולה יפיפיה ומאושרת ❤️ ברוך ה'.

ואיזה כייף לשמוע שאפדירול משפיע לטובה כלכך ומצד שני מרגישים את התינוק יוצא

בתור אחת שילדה 2 לידות בלי אפידורל (לא מבחירה, ילדתי במהירות שיא) זה נשמע חלום לגמרי

ומזה כלכך הרבה חברות מיילדות?? אני רוצה גם😂

תודה ששיתפת💗💗

קראתי בשקיקה

מלכה 🤗

כל סיפור כזה הוא מרגששש

מעלה דמעות

אבל איך אחרי הבלון היה לך פתיחה 6 ואחר כך 4 וחצי?

מזכיר לי את הלידה האחרונה שלי..

קבלתי אפידורל מוקדם כי סמכו על זה שזה כבר פעם חמישית ויהיה מהר

תכלס נתקעתי שעות על פתיחה 4!!! עם אנטיביוטיקה כי עבר זמן מירידת מים

אמא שלי הגיעה ואז תוך שעה נהיה 8!

והמיילדת מתחילה לפתוח את הערכה

וסובבה אותי לכל מיני צדדים

והגברת יצאה לה מושלמת

מאז לקחתי את אמא שלי איתי כסגולה לזרוז לידה טבעית

הלידה התחילה להתקדם מהר..

אז הפעם רציתי שהיא תהיה איתי עוד לפני, והייתה אמורה לבוא אליי בשבוע 39 להיות אצלי בבית ובסוף ילדתי בלעדיה בכלל

אני אקדים שאם מישהי מזהה אותי בעקבות הסיפור- אין צורך לעדכן אותי. תשמרו לעצמכן

אז אחרי לידה שניה שהפתיעה אותי בשבוע 37 ממש קיוויתי להגיע הפעם מוכנה יותר. משבוע 36 התחלתי להכין את עצמי נפשית שזה יכול לקרות, ביחד עם זה שממש קיוויתי עוד לא ללדת כדי להספיק דברים שרציתי.

סוף סוף סיימתי עם כל מיני מחוייבויות שהיו לי, כיבסתי דברים, הכנתי את העגלה, סידרתי את החדר ןהרכבתי את העריסה.. בקיצור הייתי מוכנה סהכ.

בשתי הלידות הראשונות לקחתי אפידורל והוא גרם לי לתחושה של חוסר אונים וממש קיוויתי הפעם להצליח ללדת בלי.

עשיתי קורס הכנה ללידה והתפללתי.

יום שישי, 38+6, אנחנו במפגש משפחתי עם הצד שלי ואמורים להיות בשבת אצל חמותי. חמותי מתקשרת אלינו לעדכן שהיא עם דלקת ריאות, ושאנחנו מוזמנים בכל זאת, אבל שנדע. מחליטים לוותר, קונים אוכל מוכן לשבת, מגיעים הביתה, מארגנים את הבית לשבת ויאללה שבעס. הבת שלי ממש מבואסת שלא הולכים לסבא וסבתא בסוף אבל מה לעשות

בליל שבת הכל לא נוח לי וכואב לי הגוף אבל זה היה ככה בכל השבתות שלפני בגלל המאמצים של שישי.

ליל שבת נחמד עם הבנות, וגם זמן זוגי אחכ ויאללה לישון. אני נכנסת לשבוע 39.

בניגוד למלא לילות אחרים בתשיעי שבהם אני עם נדודי שינה, הפעם ישנתי מעולה וקמתי רק ברבע לשש בבוקר מתחושה של משהו רטוב יוצא ממני.

הולכת לשירותים ומבינה שיורדים לי המים.

מעירה את בעלי והוא בצחוק "וואי לא יכל לחכות לאחרי התפילה?"

אני שמה פד אבל תוך שניה הוא כבר ספוג והתחתונים של אחרי לידה עם התיקי לידה באוטו, בעלי מקפיד להוריד אותם כל יום שישי מתחילת תשיעי. חושבת מה לעשות.. לוקחת טיטול של הבת שלי ושמה בתוך התחתונים😅

מתלבטת מה ללבוש- מצד אחד אני הולכת ללדת, מצד שני שבת, אני אלבש סתם בגדים זרוקים? בסוף לובשת שמלת שבת, שמה כיסוי ראש יפה. בעלי בינתיים מעיר את הבנות, מארגן אותן ואומר להם שהולכים בסוף בכל זאת לסבא וסבתא כי התינוקי רוצה לצאת. הן מתרגשות ממש.

דוחפים עוד כמה דברים לשקיות- יין לקידוש, חלה, קצת אוכל ויוצאים.

סיטואציה מוזרה בטירוף של שבת בבוקר, כולנו בבגדי שבת ונכנסים למכונית. מזל שהיה מוקדם ולא היו אנשים ברחוב.

נוסעים לחמי וחמותי, בעלי מעיר אותם, מביא להם את הבנות ונוסעים לבי"ח.

בדרך כבר מתחילים לי צירים ואני נושמת עם כל ציר.

בין לבין מתפללת שחרית. בעליות לעין כרם כבר קצת יותר צפוף ואני מפסיקה להתפלל מהסידור ועוברת בין הצירים להתפלל על לידה קלה, על החטופים, על החיילים

אני מזכירה לבעלי בדרך שאני רוצה למשוך כמה שיותר בלי אפידורל ואני צריכה את העידוד שלו. במהלך הנסיעה אני גם מפנימה שאמא שלי לא תהיה איתי בלידה ואם אין אני לי מי לי.

מגיעים לבי"ח, מיון יולדות, השעה 7 ומשהו בבוקר. מקבלת אותנו אחות ממש נחמדה.. מחברת למוניטור, ותשאול תוך כדי.

כשהיא מסיימת את התשאול היא שואלת אותי אם לבדוק לי פתיחה ואני אומרת לה שאני יודעת שאני עוד לא בפתיחה מתקדמת אז מעדיפה עוד לא לבדוק כדי לא להתייאש.

היא משאירה אותנו לבד עם המוניטור ובין הצירים אנחנו מדברים בנחת, צוחקים קצת על כל מיני דברים.. לאט לאט הצירים מצטופפים ומתחזקים ואני מרגישה שהנשימות כבר לא מספיקות לי ואני צריכה לקום ולזוז. אני שואלת את האחות מתי מנתקים אותי והיא אומרת שעוד לא ראו רצף מספיק תקין או משהו כזה אז צריך להמשיך אבל אני יכולה לקום מהמיטה ולעמוד ליד המוניטור.

אני קמה ובצירים כבר זזה ודוחפת את השולחן ששם

הצירים ממשיכים להתחזק ועדיין ברור לי שהפתיחה עוד לא ככ מתקדמת אבל כבר מתחיל להיות לי לא נוח במיון ואני מתחילה להזיע בטירוף ברמה שבעלי מביא נייר ומתחיל לנגב לי את הפנים.

אני מתחילה להיות קצת קצרת רוח, רוצה שינתקו אותי כבר ויעבירו אותי למקום נוח יותר מהמיון אבל יש קצת האטות בדופק ולא רוצים לנתק אותי מהמוניטור. אני כבר מעבירה את הצירים בכריעה ליד המיטה עד שהאחות מגיעה ורוצה לבדוק לי פתיחה כדי לראות את אפשר כבר להעביר לחדר לידה. פתיחה 2.5. זה מאכזב אבל אני לא מופתעת מזה.

כל הזמן הזה בעלי מעודד אותי שאני אלופה ויכולה וכו'

אבל ככל שעובר הזמן אני מתכנסת יותר ויותר לתוך עצמי ופחות מקשיבה למה שקורה סביבי.

הנשימות כבר הופכות משאיפה וששששש לשאיפה ואהההה, טונים נמוכים יותר.

מגיע רופא, מעיף מבט במוניטור ומבקש שיבדקו לי שוב פתיחה ואם אפשר כבר להכניס אותי לחדר לידה, הוא יגיע לשם ויבדוק אותי שם

בודקים שוב, פתיחה 3.5, אפשר להעביר לחדר לידה.

אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך וטוב, אוספים את הדברים, האחות מגיעה עם כסא גלגלים ואני אומרת לה שאני הולכת ברגל

מגיעים לחדר לידה, השעה בערך 9.15.. היינו שעתיים במיון בערך. אני כבר די מיואשת ואומרת לבעלי שנראה לי שלא אצליח להיות בלי אפידורל. הוא אומר לי שמה שאני ארצה, אבל שנמשיך עוד קצת בלי. אני מנסה קצת להתעודד מזה שנכנסנו לחדר לידה וסוף סוף נעים לי ולא חם, ושיש פה מקלחת. המיילדת מציגה את עצמה, שואלת מה התכנון שלנו פחות או יותר ללידה ומבקשת שאחליף לחלוק כדי שהיא תוכל לחבר אותי למוניטור. אני נכנסת לשירותים, מחליפה לחלוק יוצאת ועוצרת לכריעה ליד המיטה לעוד ציר.

בציר הזה פתאום הכל לוחץ לי ואני אומרת למיילדת "לוחץ לי, לוחץ לי". היא מבקשת שאעלה על המיטה כדי שתבדוק אותי ושלא אלד על הרצפה, והמיטה נראית לי כמו הר שלא ברור לי איך עולים עליו.

בעזרת המיילדת אני מצליחה לעלות, היא מחברת את המוניטור זריז, בודקת אותי ואומרת לי "כן, את בפתיחה מלאה, אפשר ללחוץ"

אני בשוק ולא לגמרי קולטת, למרות שגם בלידה השניה הייתה לי קפיצה כזו אז אני לוחצת ושורף לי בטירוף ותוך כדי אני אומרת לה "אבל את רואה את הראש? זה קרוב?" ובעלי שעומד מהצד אומר לי "זה עוד שניה קורה, הראש בידיים שלה כבר", המיילדת מבקשת ממני להחזיק לעצמי את הרגליים מקופלות כדי שהידיים שלה יהיו פנויות ואני לא מבינה איך אני אמורה לעשות את זה בכלל, אבל עוד כמה לחיצות והילד בחוץ.

אני שואלת את המיילדת מה נולד, היא מופתעת שאני לא יודעת.. מסתכלת, אומרת שבן ואני אומרת לבעלי "אמרתי לך שזה בן! וואי ברית בשבת😳"

וזהו.

3 שעות ו 44 דקות מתחילת ירידת המים ועד שהילד היה בחוץ.

תחושה מדהימה שהצלחתי ללדת כמו שרציתי, בשליטה על הלידה, בהקשבה לעצמי ולגוף שלי, בנוכחות. באמת שאני בתחושות ככ טובות מהלידה שאני עד היום אומרת לבעלי כל הזמן "וואי בא לי לחזןר ללידה, בא לי ללדת אותו שוב"

מיותר לציין שכשהרופא הגיע לבדוק אותי הוא כבר בדק את השילייה ולא אותי כי לא היה צורך לבדוק😅
 

שבת בנחת, מחכים למוצש כדי לבשר את הבשורה (אמא שלי כמעט בוכה כששומעת שפספסה את הלידה)

ואז משתחררת יומיים אחרי מבי"ח למציאות של חופשת לידה ביולי אוגוסט עם ילדות בבית🤣

ממש חוויה טובה

אני כל-כך שמחה בשבילך שחווית את הלידה כשאת בנוכחות מלאה

מלא נחת תמיד!

לגמרי, ב"ה

ממש חוויה אחרת

נשמעת לידה חלומית

איזה מדהים שהיית ככה מודעת לעצמך ואסופה!

🤗💗

ב"ה..

ובעיני ממש קשור להכנה שעשיתי..

בעז"ה בקרוב אצלך😘

שעזר לי מאד

אבל בעיקר עצם ההכנה. הלעצור רגע, לחשוב על הלידה, להתכונן אליה.. 

אמאלה איזה כיף

מהר אבל לא מידי מהר שאי אפשר לנשום

חלומי

אז נתחיל מזה ששתי הלידות הקודמות היו לי טראומתיות ממש ואני לא מדברת עליהן, ופעם ראשונה שאני מסכימה לספר סיפור לידה ב"ה...

הקדמה - תמיד הרגשתי שאני רוצה להיות בלידה רק עם בעלי ושאני ממש לא מסוגלת שיהיה איתי עוד מישהו, אבל בלידות הקודמות היה כל כך נורא שבסוף כן ביקשתי מאימא שלי שתבוא.

הפעם החלטתי שאין סיכוי, ושגם אם תהיה לידה קשה ממש אני לא רוצה אף אחד איתי חוץ מבעלי.

בעלי ועוד אנשים ממש ניסו לשכנע אותי לקחת דולה (חבר של בעלי שכנע אותו שזה מדהים חחח, והוא גם חשש להיות איתי לבד), וזה רק חיזק בי את הביטחון שאני יודעת מה טוב לי, ושאם יהיה איתי מישהו בלידה זה יעשה לי רע ממש ממש, וזה חלק ממה שהיה לי כל כך טוב בלידה, גם שהייתי לבד, וגם שידעתי שהקשבתי לעצמי ועשיתי מה שטוב לי למרות הלחץ מסביב!!

היה היריון ממש ממש ממש קשוח (היפראמזיס חריף ממש עד שבוע 22, סיפיזיוליזיס קשה מאוד ברמה של השבתה משבוע 20, חור בלב לעובר, מעקב תנועות קשה, המון המון צירים משבוע 14! ועוד...)

אז ממש רציתי כבר ללדת. אחותי שלמדה רפקסולוגיה עשתה לי כמה פעמים, הלכתי לארולבריו, עשיתי המון הרפיות (יצאתי לחל"ד מוקדמת בגלל הסימפי, וגם ככה לא יכלתי לעשות כלום חוץ מלנוח ולהרפות.

הייתי בטוחה שאני אלד מוקדם, ולמרבה ההפתעה זה לא קרה. הייתי ממש פקעת עצבים. הגיע היום של התאריך. את שני הקודמים ילדתי בדיוק בתאריך, אז הייתי בטוחה שהפעם זה לא יקרה, כי מה הסיכוי ללדת שלושה בתאריך?!

זה היה סוף אדר, אז התחלתי בנחת לנקות מדף אחד לפסח, התנהלתי ממש בנחת, וכבר השלמתי עם זה שאלד אחרי התאריך...

בערך בחמש בצהריים התחלתי להרגיש לחץ ממש חזק באגן. חשבתי שאני צריכה לשירותים, אבל הלחץ לא הפסיק.

בגלל שהיו לי צירים משבוע 14 לא ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שזה עוד ציר ארוך כמו הצירים שהיו עד עכשיו.

וזה גם לא היה בגלים, פשוט לחץ שהלך והתחזק.

לאט לאט התחלתי להרגיש שזה שואב אותי, שכולי מתרכזת בלחץ הזה.

אמרתי לילדים שיעשו מה שהם רוצים, והתרכזתי בכאב.

בעלי היה אמור לחזור בשבע ולעבור לפני זה בסופר.

בשש וחצי הוא התקשר, ואמרתי לו שיש מצב שיש לי צירים אבל לא בטוח. הוא שאל אם לעבור בסופר וממש התלבטתי, כי היינו מריכים הרבה דברים, בסוף אמרתי לו שילך, ושהכי חשוב שיקנה לי מיץ תפוזים סחוט של חברת פרימור.

בינתיים הלחץ ממש התגבר ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, ניסיתי לעשות סיבובי אגן ונשימות וזה קצת עזר.

כבר הצטערתי שאמרתי לבעלי ללכת לסופר כי הרשתי שאני חייבת שהוא יגיע, אבל התנחמתי בזה שיהיה לי מיץ תפוזים שממש רציתי. אבל כשהוא חזר זה היה בלי מיץ היה בסוםר רק של חברה אחרת, שהזהרתי אותו לא לקנות חחח

אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבי"ח כמה שיותר מהר (פחדתי ללדת בבית), והוא לא הבין מה אני רוצה...

-יש לך צירים בגלים?

-לא

-אז למה לצאת?

-לוחץ לי.

-כל ההיריון יש לך צירים, מה שהתנה?

-לא יודעת, אני רוצה לצאת מהר.

הוא השכיב את הילדים בנחת ואני סידרתי קצת את הבית, בקושי הצלחתי לזוז.

פתאום זה נהיה בגלים (הלחץ המשיך כל הזמן, ועל גביו צירים בגלים).

רצתי לבעלי בהתרגשות.

-התחילו צירים.

בעלי בשיא הנחת: -הם סדירים? כל כמה זמן?

בדקתי, הם לא סדירים, ובערך כל עשר דקות לעשרים שניות.

בעלי הכין לעצמו ארוחת ערב בנחת, ואני רק הייתי לחוצה נורא.

סוף סוף הוא היה מוכן ליציאה, התחבקנו חיבוק ארוך לכל הלידה ולכל החודשיים שנהיה אסורים, ויצאנו...

איך שיצאנו מהבית הפסיקו הצירים, ובעלי כבר רצה לחזור, אל אני הודעתי לו שאני בטוחה שאם ניסע אני אלד.

הגענו לבי"ח, היה רגוע ממש. קיבלה אותי מיילדת חמודה, שמה מוניטור, בדקה פתיחה - 2.5. מאכזב.

בעלי בטוח שאנחנו חוזרים הביתה, אבל המוניטור היה לא תקין, אז השאירו אותי כמעט שעה במוניטור, ולאט לאט התגברו הצירים.

כבר היה עשר בלילה, בעלי ירד לערבית, וחזר עם... מיץ תפוזים פרימור

אחרי ששחררו אותי מהמוניטור המיילדת אמרה שאין מה לעשות עם פתיחה 2.5, ושאנחנו יכולים לחזור עוד שעתיים לראות אם מתקדם משהו.

לא הסכמתי לחזור הביתה, ובמשך כל השעתיים עליתי וירדתי המדרגות של בית החולים.

אחי שעה של המתנה סוף סוף התחילו צירים סדירים וכואבים ממש. כל שלוש דקות על השעון, חצי דקה כל אחד.

אני הייתי מבסוטית, בעלי פחות, הוא עדיין חשב שחוזרים הביתה...

חזרנו, ואני מודיעה למיילדת בשמחה ובששון שנראה לי שאני ממש מתקדמת, כי הצירים ממש חזקים וצפופים.

בודקת, פתיחה ארבע וחצי.

יש לי היסוטריה של לידות ממש ממש ארוכות וקשות, אז לא הייתי מידי מופתעת.

הצירים הצטופפו והתחזקו ממש ממש.

המיילדת: את רוצה אפידורל?

אני: לא

המיילדת: איזה יופי, מעולה, אני אשמח לעזור לך.

מתחיל ציר נוראי.

המיילדת: את בטוחה שאת לא רוצה?

אני: לאאאאאאאא, איייייייייייי אני רוצה למשוך כמה שיותר זמן בלי.

המיילדת: טוב, ננסה עוד קצת בלי.

עוד ציר נוראי.

המיילדת: את חייבת אפידורל, את תכף מאבדת הכרה מהכאבים.

אני: לאאאאאאאאאאא

המיילדת: אני מזמינה מרדים.

הביאו אותי לחדר לידה חצי מעולפת, מטושטשת מרוב כאב. היו באמת צירים מזעזעים.

שמו אפידורל, קיוויתי שלפחות הפתיחה התקדמה. עדיין ארבע וחצי. איזה תסכול!

ב"ה האפידורל השפיע למשך שעה, בעלי הלך לקנות לנו אוכל ואני כבר חשבתי ללכת לישון קצת, ופתאום התחילו צירים מטורפים. הגברתי את האפידורל כמה שיכולתי וזה לא עזר. קראתי למיילדת, ב"ה פתיחה 7

ממשיכים צירים ממש חזקים למרות האפידורל, והמיילדת החמודה עזרה לי עם עיסויים ותנוחות ונשימות, וכל הזמן המשיך להיות פתיחה שבע.

אחרי בערך שעה וחצי פתאום כמה צירים נוראיים ממש, חשבתי שאני מתה...

ואיזה כיף, פתיחה עשר.

המיילדת מסתכלת על המוניטור, עליי, ואומרת: אני רואה שהתינוק שלך רוצה לצאת מהר.

לא הבנתי למה היא מתכוונת, ואמרתי לה שבלידות הקודמות היו לי ארבע שעות צירי לחץ, ושאני לא יודעת ללדת מהר.

אז היא אמרה לי: הפעם לא, אני לא אתן לך ללחוץ ארבע שעות.

עדיין לא הבנתי...

התחלתי ללחוץ. השקעתי בלחיצות כל טיפת כוח שהייתה לי בגוף, וכמובן כלום לא מתקדם.

המיילדת התחילה להילחץ ממש, וקראה לרואאה.

מתברר שמתחילת הלחיצות יש ממש ירידות בדופק, ושהדופק שלי על 200.

החליטו שמנסים לתת לתינוק צ'אנס לצאת בלי לחיצות, כי הלחיצות מסכנות אותו, אז נתנו לי המון פיטוצין, ובמקביל ניסו להוריד לי את הדופק ללא הצלחה.

אבל הפיטוצין לא עזר, והחמוד נשאר אי שם הרחק...

חזרה ללחיצות אינטינסיביות ביותר שגרמו שוב לירידות בדופק, והחמוד לא מתקדם.

המיילדת והרופאה עומדות מעליי, מעודדות אותי ללחוץ בכל הכוח, מודאגות מהמוניטור, עוזרות לי לשנות תנוחות - כריעה, עמידה על הברכיים, תנוחות של ספינינג בייביז, וזה לא עוזר.

באיזה שהוא שלב אמרתי לבעלי: אל תדאג, תכף זה השלב של הבכי והייאוש.

המיילדת: מה?

אני: הוא שאל קודם מתי זה השלב שאני בוכה שאני לא מצליחה ללדת. זה קרה לי בכל הלידות.

המיילדת בהתלהבות: יופי, אם תבכי תצליחי ללדת? אז יאללה, תבכי!

אחרי שעתיים ורבע של לחיצות מטורפות הרופאה אמרה לי בעדינות שחייבים להוציא אותו בוואקום.

יש לי חוויה ממש לא טובה מהוואקום של הבכור וממש נבהלתי, אז היא אמרה: "טוב, תנסי עכשיו בכל הכוח, ואם בציר הבא הוא לא יוצא נעשה וואקום"

לא יצא.

"טוב, ננסה עוד ציר אחד"

לא יצא.

אחרי חמישה צירים כאלו לא הייתה ברירה - שלוש לחיצות חזקות בוואקום, והיפיוף היה בחוץ

היה גם דימום מוגבר, אבל זה כבר אחרי הלידה...

מן הסתם היו הרבה פרטים ששכחתי, אבל זה מה שיצא עכשיו...

תודה רבה למי שקראה עד כה!

לידה ממש מרגשת

ויש לך נק' מבט חיובית ממש יפה

קראתי בשקיקה

אבל מרגיש לי שסיימת באמצע!

הלידה לא נגמרה כשהתינוק יוצא 🤗

את כותבת בהתחלה שהחוויה שלך הייתה יותר טובה משתי הלידות הקודמת..  אז ממש אשמח להמשיך לקרוא, איך הרגשת אחרי ומה עשה לך טוב בלידה הזאת...

הייתה ממש קשה...

לדעתי בעיקר בגלל הלחיצות הארוכות שכל כך התאמצתי בהן, ובגלל הוואקום (וקשיי הנקה ומילואים...)

אבל לדעתי עיקר ההרגשה הטובה שלי הייתה בגלל כמה סיבות:

א. בעיקר זה שהייתי לבד ושידעתי שהקשבתי לעצמי ונתתי לעצמי את התנאים שהיו לי טובים למרות שכולם מסביבי חשבו אחרת...

ב. שידעתי בוודאות שהוואקם נעשה אחרי הרבה מאמצים להימנע ממנו.

ג. שהילד יצא בריא ושלם למרות כל הלחץ! לפני מאה שנה לידה כזו לא הייתה נגמרת בטוב...

ד. שעשיתי לעצמי הרבה הכנות נפשיות. ודרך אגב - לא עשיתי שום הכנה ללידה למרות שהרבה ניסו לשכנע אותי לעשות, בעיקר בגלל ההיסטוריה של הלידות הקשות שלי, וידעתי שלי זה לא יעשה טוב והקשבתי לעצמי.

ה. באמת הייתה לידה פחות קשה וארוכה מהקודמות (12 שעות ולא 30...)

תודה שכתבת 💗💗

מדהים איך ההתמקדות בטוב עושה טוב בנפש

ואוף לגבי ההתאוששות

חיבוק 💗💗

איך עכשיו?

(אני זוכרת נכון שזה היה בסביבות פוריםא ו פסח?)

ועכשיו ב"ה כבר שכחתי שילדתי אי פעם...

תודה רבה!

נכון, זה היה שבוע אחרי פורים... יפה שזכרת!

מרגש ממש!!!

איך התרגשתי שקיבלת בסוף מיץ 😃

קראתי בשקיקה!

תודה על החיזוקים

מצירים כאלה אני מפחדת... שלא אצליח להתמודדד עם כאב

וגם אני עם המה שכתבת שמשתק חצי גוף ושרירים שתפוסים חזק משבוע 34 וכבר עברתי את המשוער

השם יודע רק איך אני עוד סוחבת ככה

איזה קשה זה שעות צירים  אמאלה סיוט

איזה אלופה!! 

ממש ממש גבוהה (ואני אחת עם כוח סבל, וממש לא כל דבר כואב לי).

בכל לידה המיילדות אומרות לי את זה.

אפילו כששמו לי גז צחוק בלידה אחרת ובקושי הרגשתי משהו כי הייתי מטושטשת - הגוף שלי השתולל ממש בכל ציר ונהייתי ממש אדומה.

לא רוצה להעמיס על השרשור...

מרגש בטירוף!!

איזה אלופה שאת!!!!!

נשמע מלחיץ ממש כל הבלתמים

גם אפידורל שהשפיע רק לשעה ואח''כ הפסיק, וגם שעותתת של לחיצות (3.5) ובסוף וואקום.

רק שאני יצאתי בטראומה ...

לא יודעת להסביר למה זה קורה

אני אוהבת וגילה ללדת טבעי ולכן שמחתי

לא כי לא כאב בטרוף

פשוט מחוברת לתהליך ככה

וממש מובן למה זה ממש לא נעים שהוא מפסיק להשפיע כשאת רוצה שימשיך🙏 זה הכי מובן בעולם

לק"י

את האפידוראל.

אצלי גם בצירי לחץ הרגשתי הכל, והיה סיוט. שעה שלמה של כאבים ותחושת צריבה.

(בלידות שאחרי ב"ה הזמן התקצר, מקווה שלהבא יתקצר עוד. זה נראה לי החלק שהכי סיוט לי בלידה).

את צריכה לחפש עגלה יציבה קלה עם גלגלים אחוריים גדולים ושאין לה קיפול מטריה

מהניסיון שלי צריך גלגלים אחוריים גדולים וזה מקל מאוד. ותהיה קלה כמה שאפשר. ולגבי הבוגבו פוקס - היתה לי והיא כבדה מאווווד. נכון, הגלגלים שלה ענקיים, אבל הכובד בעיניי לא שווה את זה.

הברייטקס מהדגמים הישנים מעולה במדרגות.

למרות שיש לה הרב חסרונות אחרים אבל אל יד צורך ממד יום יומי במדרגות אז זה טוב

כשהילד קשור האמבטיה בשום אופן לא

אז אם מדובר בתינוק קטן חשוב טיולון שמתאים מגיל 0

מעבירים למנשא?

להוריד במדרגות אבל אמבטיה זה ממש סכנה

אם באמת יד צורל גדול יום יום במדרגות אז הפתרון הוא טיולון מגיל 0

מה הכוונה אסור להוריד במדרגות? מאיזה בחינה ואיך אמורים להוריד?

ויכול להיות שאם עגלה נהרסת עם שימוש במדרגות, לא יתנו אחריות.

עולים ויורדים לאט ובזהירות.

יותר גדולים מהסיילו הרגילה.

יחסית סבבה לי איתה במדרגות (אני עולה איתה קומה וחצי כזה) אבל בסוף זה עדיין עגלה ומדרגות😅

האקסל יותר כבדה והדלגלים יותר מסיביים

פחות להיט במרגות

ממליצה גם על בייבי בוס

עולים את המדרגות יותר טוב בעיני וההבדל במשקל הוא לא דרמטי

תודה!

תודה!

גם הכובד של לסחוב את העגלה במדרגות (בעיקר בעלייה).

וגם עד כמה עגלה עולה יורדת חלק, בלי להיתקע.

לבעיה הראשונה עדיף עגלה כמה שיותר קלה.

לבעיה השנייה עדיף עגלה עם גלגלים גדולים שנוחים יותר במדרגות, ולא נתקעים.

אבל גלגלים גדולים מכבידים על העגלה.

לי יש ספורט ליין סיילו xl, ואני מסתדרת איתה במדרגות.

בטיולון של צ'יקו לייטוואי פחות נח במדרגות.

זה מאוד קשה לעשות את זה באופן יומיומי, בטח אחרי הלידה

הייתי מעדיפה טיולון קליל שמתאים לגיל הזה, ואם צריך אמבטיה אז רק בבית

אם מדוברעל פעם בשבוע שבועיים אז כל עגלהלא כבדה מידי יכולה להתאים לדעתי, לנו יש ספורטליין כמו שלכם, גם באותו גיל😁

היא נחשבת יחסית קלה אבל גם זה כמעט 10 קילו בלי תינוק..

מדייקת שאני מתכוונת להרים את העגלה, לא להעלות אותה מדרגה מדרגה

תנסי לצעוק את השמות עם בליעה של התחלה או סוף, זה לא מבלבל...

(רק אות אחת שונה)

כן חשבתי על זה בבחירת השם, אבל זה לא מורגש ביומיום לא חושבים על זה והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי

(לאחת יש גם עוד שם).

לדעתי זה דומה ולא הייתי נותנת, אבל אפשר גם לתת.

נגיד נועה ונועם לא הייתי קוראת. אבל נועה ונעמה זה נשמע מספיק שונה

מרגיש לי כן דומה מדי.

כל הזמן אתבלבל ביניהן, בטעות.

יש לי שני ילדים שהשם שלהם מתחיל באותה אות ואני כל הזמן מתבלבלת ביניהם.

אבל חוץ מזה לא רואה בעיה.

ולא קשורים בכלל האמת.. זה פשוט יכול לקרות😅

עוברת על כל השמונה לפני שמגיעה לילד שרוצה🤣

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

https://spiru-life.co.il/collections/%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA/products/%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9A-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

לוקח הרבה זמן להתאושש מלידה

גם אם אין כאב

האיזור שם לא חוזר לעצמו כ"כ מהר

בטח לא חודשיים אחרי לידה

(גם שנה אחרי

אין חזרה מלאה למה שהיה קודם

אבל בסוף זה קורה

החלמה מלאה של הגוף)

לא צריך להתנזר מהכל

אלא ממה שיוצר את הכאב

וכן

מי שמתכננת הריונות רצופים בלי זמן מספיק להתאוששות

יכולה לשלם במחיר של חוסר יכולת להנות באופן טבעי

דיבור על 'בעיה' 'פתרון'

במקום לתת לגוף להחלים באמת

יכול להוות מכשול בפני עצמו להנות

ואז גם כשהגוף מחלים

הנפש לא

וחבל

שנות הפוריות הם שנים מאד ספציפיות

וחבל שהגישה הלחוצה והלא מקשיבה לגוף

תעצב את החוויה הזו

אולי לכל החיים

זה מרגיש מההודעות שלך שאת פשוט מנסה לשכנע לא להביא הרבה/ צפופים.

לא רק בנושא הזה.. .

אני אחות וזה מרגיש קצת מנותק מהמציאות של הגוף.

נכון שהגוף צריך להתאושש, אבל זה לא אומר שזו הסיבה לכאב וזה לא אומר שלא צריך וטוב לטפל. לפעמים הרגישות היא בלי קשר ליחסים

או דווקא בגלל המניעה.

מקווה שאת קוראת את ההודעה בטון המתאים ולא כביקורת

שיתפתי גם אישית ולכן האנונימי

❤️

מותר לך כמובן להביע את דעתך אבל יהיה טוב שתנסי לנסח בצורה שלא פוגעת במי שבוחרת אחרת. בסוף כולנו רגישות והורמונליות וגם אנחנו לא קוראות לפעמים בטון המתאים

לא האחות היחידה שדברה על הנושא הזה

אבל בטח נוח לכתוב ביקורת מאנונימי בלי לעמוד בבטחה מאחורי דעותיך

בכל הריון יש זמן התאוששות שבכלל לא קשור ספציפית לכאב

אבל יכול גם

בכל הריון יכול להיות מחיר כזה או אחר בנוגע ליחסים

בהריונות צפופים זה פשוט לא נותן מרווח התאוששות מספיקה

ואולי את ואחרים מנסים לשכנע שזה הגיוני וטוב לקבל טיפול במקום להניח לגוף

הן מבחינת יחסים מלאים והן מבחינת הריונות

למען הסר ספק

אני לא באה לשכנע כלום

הכי חשוב זו בחירה חופשית

לעשות כל מה שרוצים

ומומלץ בדרך

להיות חשופים לכלל המידע הנכון

למה לא גם וגם?

למה לא לטפל במקביל וככה לוודא שלא מפספסים משהו אחר?

חבל סתם לסבול

והסברתי את עניין האנונימי, וששיתפתי משהו אינטימי שלי, אם תרצי אכתוב לך מי אני כשאהיה בניק שלי.

בכל אופן עומדת בבטחה לגמרי מאחורי דעותיי ב"ה

זה פשוט לא סותר, ויש לרפואה הרבה פעמים פתרונות שאנחנולא מודעים אליהם (וגם אני לא מודעת לכולם).

אגב דווקא ההתקן הורמונלי עשה לי כאבים ויובש הכי חזקים גם כשנתתי לגוף את מקסימום המנוחה ואילו כשלא מנעתי הרגשתי מיד את הלחות הטבעית

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

נכון שכל חודש בלי יחסים נעימים זה מעיק מציק וכואב

אבל מדובר פה על חודשי הריון ולידה

צריך לקחת בחשבון שהגוף עבר ועדיין עובר תהליך.. לא כל דבר צריך ישר לרוץ לרופאים שיתחילו לחטט שם ולבדוק מה יש

אני בעד לעשות תור טלפוני לרופאת נשים אולי יהיה לה פיתרון או משחה שיזרזו את ההחלמה

אבל לא נשמע מצב חריג כמו שמתארים פה שצריך ללכת לרופא מומחה מאוד

מתי נשים וגברים יבינו שהריון זאת טלטלה רצינית לגוף ולנפש ויתנו מקום וזמן לתהליכים הטבעיים לקרות?!

אני לא אכנס פה יותר מידי לתיאורים

אבל אישית אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחוזרת לעצמי בפן המיני רק כשנה וחצי-שנתיים אחרי הלידה.

עד אז אני ובעלי מודעים שהכל קצת אחרת

גם החשק גם הכוח גם הגוף

וזה בסדר

וזאת עסקת חבילה שמגיעה עם כל הריון ולידה

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

לדעתי זה יכל להשתפר עם הזמן

תוך 3+ חודשים לדעתי זה כבר לגמרי אחרת

חודשיים זה ממש טרי

והיו לידות שאחרי חודש לא כאב, הרבה פעמים זה הורמונלי או משהו אחר

ושווה לברר אם זה מפריע לזוגיות

אבל לפעמים אכן ככה היה שפשוט עבר לבד

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

ואם תרצי המלצה יש לי מישהי מהממת בירושלים.

אצלי אחרי כל הלידות כאב במשך כמה חודשים, הנחתי שהאזור פשוט יותר רגיש

את אלופה שבאת לכאן לפורום לכתוב ולחפש פתרון.

כי זה באמת מצב מתסכל מאוד מצד אחד, ומצד שני לא פשוט לדבר על זה ולחפש עזרה.

אני חושבת שבהריון, ובטח סוף הריון, ועוד יותר אחרי לידה- הגוף משתנה. ממש.

וזה בסדר שכרגע אתם פחות יחד. לא כתבת על החשק שלך והאם כשאתם יחד זה מרצון שלך או מ'צריך' ו'לא נעים מבעלי', אבל אני משערת על דעת עצמי שזה המצב (גם כי לך כואב, גם כי מאוד מאוד נפוץ שלנשים סביב הלידה יש פחות חשק), ואם זה המצב, אז תיזהרי ממש. לא מקיימים יחסים כשכואב. לא מכריחים את הגוף לקיים יחסים. ממש לא עם מיליון סימני קריאה.

זה אחר כך רק יוצר מעגל גרוע יותר שהגוף מקשר בין יחסים לכאב. ואת לא רוצה להיות שם.

מצד שני, זה לא אומר להתנזר לגמרי, וממליצה ממש לפנות לייעוץ הלכתי לראות מה אפשר לעשות כדי לשמר רמה מסוימת של תשוקה ואינטימיות בלי להכאיב לך אפילו לרגע.

לגבי הכאב עצמו- לי זה נשמע כמו משהו של פיזיו' רצפת אגן. שרירים מכווצים מדי שקשה להם להרפות (שוב, מצב נפוץ אחרי לידה). זה עניין שיכול להיפתר בשתיים-שלוש פגישות. חוץ מזה שבכל מקרה מומלץ לפנות לפיזיו' אחרי כל לידה, בלי קשר אם מרגישים משהו או לא.

אם לא היית אז ממליצה ממש ללכת. זה עוזר גם עם בעיות מהסוג הזה.

כדאי לבדוק אם את מונעת הורמונלית והג'ל לא עוזר, אז לשקול להחליף מניעה.

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

אבל סטטיסטית באמת זה לא אחוז גבוה מהמחלקות..כלומר רוב רובם הנשים לא מקבלות אותן

בכל אופן זה לא בודדים

בד' החדשה יש בודדים, אני יודעת כי הייתי שם וביררתי.

אולי יש משהו עוד יותר חדש שאני לא מכירה

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

תנסי בית חולים אחר

אולי קפלן. לי היה שם מעולה.

באמת באסף הרופא הרבה צוותים לא נחמדים. חיבוק

אולי לחפש מישהי שתהיה עם הילדים כדי שבעלך יוכל להיות איתך ביממה הראשונה? אולי יכול להתאים שיהיו אצל סבתא/ דודה או אולי נערה בוגרת שהם מכירים תוכל להישאר איתם?

יום אחרי ילדתי חח, אבל זה היה 39

אני אישית עם כל ספק אפילו כביכול שטותי הלכתי למיון בקופה (רופא תורן ובחינם) לרוגע האישי

אבל מחכה שיבואו חכמות להרגיע אותך

עקרונית ההוראות הן כל שינוי בדפוס המוכר

חשבתי שיגידו לי שהכל טוב ולהרגע ושסתם שאלתי ועכשיו נלחצתי יותר, אבאלה

מה זה יכול להיות?

מה זה מיון בקופה? יש בכל קופה? פשוט באים או שצריכה הפניה?

חינם עד 19.

וב4 שוב פעם משו

רק שב12 הבאתי את המבושל,

ואז ב4 אפשר איזה פרי,

ובערב שוב ארוחת ערב בסגנון של הבוקר.

והנקה לפני השינה ולפעמים בלילה אם התעורר.

לגבי הלילה, לפי מה שזכור לי עד גיל שנה חשוב תמ"ל או הנקה, אז כל עוד יונק לפני השינה וגם בלילה לפי דרישה נשמע לי מספיק אבל אני לא מומחית.. בגדול אין סיבה שיאכל עוד בלילה

אבל נראה לי צריך 3 ארוחות גדולות ועוד שתיים ביניים

אז נגיד

כשקם אוכל משהו קטן

8:30 א. בוקר

12:00 בערך א. צהריים

אזור 3 נגיד א. ביניים (פרי/ כריך קטן)

ואזור 6 א. ערב.

כמובן תתאימי ללוז הכללי של כל המשפחה..

ב12 באמת ארוחה או ארוחה קטנה.

במעונות בד"כ ב12 זו ארוחת צהריים מבושלת, וב3-4 פרי ופרוסה. אבל אני משערת שלך נוח יותר לבשל אח''כ אז אפשר להחליף ביניהן ולתת לו ב12 פרי ופרוסה.

את לא רוצה לתת לו הנקה ב6 וחצי - 7 ?

(גם כי מבחינתי ביסקוויט זה סתם ממתק לא בריא, וגם כי נראה לי שצריך קצת יותר, ובד"כ בבוקר ההנקה נחמדה)

בדכ ב12 הארוחה עוד לא מבושלת....

עכשיו באמת מביאה ב12 שוב לחם אבל זה לא יותר מידי?

הוא אוכל פרוסה+ בארוחה (רק את הרך)

אז התלבטתי אם פעמיים ביום לחם זה הרבה.

ופרי לבד זה מספיק?

בעצם הכוונה לפירות טחונים? זה מספיק רק פירות בלי תוספת כלשהיא?

@יראת גאולה באמת קצת מציק לי הביסקויט בבוקר כי הוא קטנציק אבל אין לי רעיון מה להביא לו.

הוא רואה את אחים שלו יושבים לשתות ולאכול משהו ודורש גם אז הנקה לא תספק אותו, הוא רוצה לשבת איתם ומנסה לקחת להם את מה שאוכלים.

יש לך רעיון אחר בריא יותר שאפשר להביא לו לנשנש?

השעות שלך בסדר

רק החלוקה לעיקרית וביניים קצת לשנות

6 וחצי שבע- ביניים

יכול להיות הנקה/בסקוויט/ וכו

8 וחצי- ארוחת בוקר עיקרית

(חביתה/פנקייק/לחם/פשטידת ירק)

(נשנושי פירות)

12-13 ארוחה צהרים עיקרית עם חלבון/פחמימה/ירק

אחהצ- נשנושי פירות/רבע סנדוויץ

18-19 ארוחת ערב עיקרית

והדלמת הנקה לפיי שינה

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

בקרוב למשהו קטן..

אצלנו לפחות זה מקובל מאוד לשאול ואני בטוחה שישמחו לעזור..

(למרות שזה מרגיש לי "בגידה" בדובי האמיתי, שנביא לו מעין מתחרה🙈 אני כזו שנוהגת לייחס לבובות רגשות, ויהיה לי קשה להימלט מזה🤭🤭)

במחשבה שניה, לא הייתי מתנגדת שבעלי יתפצל לשני גופים. בזמן שאחד ישן / בעבודה - השני מתפקד בבית. כוח על שימושי דווקא.

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

גם עוד מעט נתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת בקופה (אחרי שסיימנו טיפול פרטי), והדובי מאוד עוזר לה להשתחרר ולא להתבייש... (לפחות במרפאה קלינאית התקשורת נמצאת בקומה אחרת משאר המרפאה)