שלי. מקווה שאמצא זמן בקרוב.

לא הרגשתי צורך או רצון לשתף

גם לאמהרגשתי שמישהו רוצה לשמוע

לא כאן ולא בחיים האמיתיים

או ישדעו שאני כותבת פה

אז לא מפרסמת

אבל גם מאוד אוהבת לקרוא סיפורי לידה!!

וגם לספר אבל בחיים עצמם לא ושאלים יותר מדי אז אין למי

אבל לא רוצים לשמוע *אותי*

אם את מבינה את ההבדל

במרחב הוירטואלי אכן יותר מסובך להפריד בין הדברים, כי אנחנו לא מכירים אותך באמת.

אבל שולחת לך חיבוק גדול על ההרגשה המבאסת 💗

ואת תמיד מוזמנת לשתף פה איך את מרגישה, נשמח לנסות לעזור. 

שתדעי כל הודעה שלך אני ממש מתעניינת לקרוא!!

יש לך משהו כנה וישיר שממש טוב לקרוא!!

למרות שעבר כבר מלא זמן..

אבל זה ארוך מאוד.

הריון ראשון. שבוע 40+1

במקום לנסוע עד למרכז לבריאות האישה הלכתי לקופח ליד הבית לבדיקה של הריון עודף.

הלחצי דם שלי היו גבוהים, הרופאה ישר נלחצה ושלחה אותי למיון.

אני יודעת שאני בעייתית עם לחצי דם וזה לא בהכרח קשור להריון, אז ממש לא רציתי ללדת בזירוז.

ישר השגתי מישהי שתעשה לי זירוז טבעי - רפלקסולוגיה או משהו בסגנון, כבר לא זוכרת.. ורק אחר כך יצאנו לדרך (זה היה באיזור עשר בלילה)

תוך כדי הנסיעה, בעלי נזכר ששכח את התפילין שלו. אז חזרנו (ארבעים דקות נסיעה) והבאנו אותו.

הגענו למיון המיילדותי, התחילו לבדוק אותי ול''ד 150/90. המיילדת ישר אמרה לי שיכניסו אותי לחדר לידה עם פיטוצין, ואני ישר נלחצתי והתחלתי לבכות ממש.

אחר כך חיכנו לבדיקת רופא מלא זמן, וקצת נמנמתי שם, ואיזה פלא? הלחץ דם התחיל לרדת.

אחרי שהרופאה שם בדקה אותי, היא אמרה שנעלה לאשפוז ושמחר הרופאים הבכירים יחליטו.

מהרגע שהגעתי לאשפוז, הלחץ דם היה תקין. ובדקו לי הרבה. כמובן שברגע זה נדחפתי לסוף הרשימה של בזירוז ונמרחנו שם עד שתיים בצהריים למחרת בלי שאפחד התייחס עלינו.

ואז הגיעו הרופאים הבכירים ואמרו לי לעשות זירוז עם בלון (לא היתה פתיחה, אז לא היה אפשר סטריפינג)

זה היתה חוויה מזעזעת, כנראה מישהי שעשתה את זה פעם ראשונה בחיים. פיזית ראיתי כוכבים תוך כדי ולא הצלחתי להתרומם מהכיסא שם.

עד שהגעתי לחדר, הבלון כבר יצא ואמרתי להם שאני ממש לא עוברת את הדבר המזעזע הזה שוב.

ואז ממש התבאסתי שאני נשארת שם ושהולכים לזרז אותי סתם, כי הכל תקין. דיברתי עם חברה טובה שהיא מיילדת - אז היא אמרה לי שאי אפשר לשחרר אותי מבחינת כסת''ח, אבל אם הייתי הבת שלה היא היתה אומרת לי לסרב אשפוז וללכת.

וזה מה שעשינו.

כשהיינו בדרך חזור, היא כתבה לי שאולי כדאי שנלך למעקב הריון עודף איפה שהיא עובדת, בלי להגיד כלום על מה שהיה ונראה מה הם יגידו.

לבינתיים הספקנו חתונה של חבר ממש טוב שלנו, וביום חמישי נסענו לבי''ח שלה.

שניה לפני שהרופא חתם על השחרור - הוא אומר לי - הלחץ דם שלך לא כל כך יפה.. מה היו הלחצי דם בתחילת ההריון, אמרתי לו שאני לא זוכרת (באמת לא זכרתי, אבל ידעתי שהם היו בעייתיים) אז הוא אמר שנחזור ביום ראשון.

בדרך עברנו בשבעה של אח של חברה מאוד טובה, ובשניה שנכנסתי לשם היא צעקה בקולי קולות - מה עוד לא ילדת?? זה היה ממש מצחיק.

ביום ראשון בערב, היינו ביישוב שעוד חברה מיילדת שלי גרה שם (מי מנחשת במה אני עובדת?) ודיברתי איתה קצת וסיפרתי לה מה קורה.. אז היא הציעה לי לבוא אליה בבוקר לזירוז טבעי ואז לנסוע משם לבי''ח וכשהיא תגיע בלילה היא תיילד אותי בע''ה.

היה מושלם אצלה, היא ממש עשתה לנו הכנה ללידה מדהימה, וגם נתנה לנו כלים לזרז בעצמנו.

בקיצור, נסענו לבית חולים.

הגענו למסקנה שצריך לזרז (עד עכשיו לא היה אפילו ציר דמה אחד, אנחנו כבר בשבוע 41+1)

ומה האופציות? בלון. התחלחלתי מהמחשבה.

בסוף איזה מיילדת מדהימה דיברה איתי יפה והסבירה לי שאני חייבת ושזה יהיה בסדר.

והרופאנ שם היתה מצוינת וזה היה ממש ממש בסדר.

ברגע שהכניסו לי אותו, הרגשתי כמו ציר ארוך ארוך עד שהוציאו אותו. בדיעבד, הייתי מבקשת לישון איזה שעה שעתיים לפני כי ממש לא הצלחתי לישון מאז.

זה היה ב6 בערב. ב12 בלילה התחילו קצת צירים על גבי הכאבי של הבלון.

ניסינו לישון בלילה, חצי קלאצ כזה.. בבוקר המיילדת הביאה לי עוד כדור של זירוז ואמרה לי שבתחילת משמרת בוקר יוציאו לי את הבלון ויראו מה המצב.

בסוף זה קרה רק בעשר וחצי, הוציאו את הבלון ו- פתיחה 6!

עברנו לחדר לידה, ושם לקח מלא זמן עד שמישהו התייחס אלינו.. לא ידעתי נגיד אם אני יכולה להתקלח רו משהו. זה היה מוזר.

הצירים כבר נהיו חזקים, והיה לי ממש קשה לעמוד (מעייפות( ואז הקאתי והתלהבתי שזה סימן של התקדמות. ואז אמרתי לעצמי, שאם התקדמתי אנסה בלי אפידורל.

אני אמשיך עוד מעט, זה לוקח מלא זמן

המיילדת בודקת אותי אומרת לי - פתיחה ארבע וחצי.

אז ביקשתי אפידורל, ובנס היתה שם סטודנטית לסיעוד שהיא גם דולה שממש עזרה לי עם הצירים עד האפידורל.

ואז הכניסו לי את האפידורל ופתאום הצלחתי לנשום, להרגיש משהו חוץ מכאבים תופת וקוצר נשימה..

ברוך בורא האפידורל.

ואז היו קצת האטות בדופק, אז פקעו לי את המים.

ואז שעות שעות שעות (שלוש מיילדות) שבתכלס נתקעתי על פתיחה שבע, והצוואר קשה לא מתרכך .

ונתנו לי מלא תרופות שניסו לעזור, והייתי צריכה מלא תוספות לאפידורל כי עבר כבר מלא זמן..

ואז בתחילת משמרת לילה, באה מיילדת מדהימה.

התחילה לסדר ולנקות, לתקתק את החדר - להחליף לי מצעים.. הביאה אווירה ממש טובה. עשתה לי מלא תנוחות בניסיון לקדם את הלידה.

כל הזמן הזה המוניטור היה פרפקט, וזה היה הנס שלי.

באיזשהו שלב, בערך בשתיים וחצי, היא אמרה לי תקשיבי זה לא הגיוני שאת לא מתקדמת כל כך הרבה זמן, אני הולכת לקרוא לרופאים.

ישר נלחצתי, כי הבנתי שאם הדברים לא מתקדמים והלידה ככה תקועה כנראה שאנחנו הולכים לניתוח..

מהר הערתי את בעלי, והתקשרנו לאבא שלי הצדיק (אמא שלי היתה איתנו) ואמרתי להם שיתפללו ממש.

הרופאים הגיעו, בדקו אותי ואז החליטו שצריך לקרוא לרופא הבכיר (שבנס היה במחלקה, הוא לא נמצא בדרך כלל בלילה)

ואז הוא בדק אותי, כנראה סובב קצת את הבת שלי ואז הוא אומר - לא צריך שום דבר, פתיחה תשע וחצי.

ואז כבר ממש לא הרגשתי את האפידורל, וביקשתי עוד מנה. הם התלבטו אם לתת לי כי רצו שאני אהיה במקסימום בלחיצות. ואז החליטו לתת לה את הזמן לרדת לבד ורק בהמשך ללחוץ.

ואז היה חלק מדהים, ממש הרגשתי איך היא מתקדמת למטה, ואיך הנשימות שלי עוזרות לה להתקדם. והאפידורל היה בול, הרגשתי הכל, אבל פשוט בלי כאב.

זה כנראה היה לא יותר משתי דקות, כי תוך שניה כולם נכנסו לחדר ואמרו לי - יש האטות בדופק, את חייבת ללדת עכשיו.

כולם עמדו שם וביקשו ממני ללחוץ בציר הבא כדי לראות מה המצב ואם צריך התערבות.

לחצתי, הם אמרו לי שאני לוחצת מעולה ועוד רגע היא בחוץ.

ואז היא נולדה, כל הסיפור הזה היה בקושי 3/4 שעה.

היא נולדה עם אפגר נמוך, 7, אז רק נתנו לי אותה לרגע ולקחו אותה להשגחה.

היה איזה קטע שפשוט העבירו אותי לחדר לידה בצד, ושכחח לקחת אותי למחלקה 🤦‍♀️ שעה הייתי תקועה שם עד שראיתי חברה מיילדת וצעקתי לה מרחוק אם היא יכולה לדאוג לי..

ואחרי שעתיים הביאו לי אותה לחדר.

זהו.

והיום היא גדולה יפיפיה ומאושרת ❤️ ברוך ה'.

ואיזה כייף לשמוע שאפדירול משפיע לטובה כלכך ומצד שני מרגישים את התינוק יוצא

בתור אחת שילדה 2 לידות בלי אפידורל (לא מבחירה, ילדתי במהירות שיא) זה נשמע חלום לגמרי

ומזה כלכך הרבה חברות מיילדות?? אני רוצה גם😂

תודה ששיתפת💗💗

קראתי בשקיקה

מלכה 🤗

כל סיפור כזה הוא מרגששש

מעלה דמעות

אבל איך אחרי הבלון היה לך פתיחה 6 ואחר כך 4 וחצי?

מזכיר לי את הלידה האחרונה שלי..

קבלתי אפידורל מוקדם כי סמכו על זה שזה כבר פעם חמישית ויהיה מהר

תכלס נתקעתי שעות על פתיחה 4!!! עם אנטיביוטיקה כי עבר זמן מירידת מים

אמא שלי הגיעה ואז תוך שעה נהיה 8!

והמיילדת מתחילה לפתוח את הערכה

וסובבה אותי לכל מיני צדדים

והגברת יצאה לה מושלמת

מאז לקחתי את אמא שלי איתי כסגולה לזרוז לידה טבעית

הלידה התחילה להתקדם מהר..

אז הפעם רציתי שהיא תהיה איתי עוד לפני, והייתה אמורה לבוא אליי בשבוע 39 להיות אצלי בבית ובסוף ילדתי בלעדיה בכלל

אני אקדים שאם מישהי מזהה אותי בעקבות הסיפור- אין צורך לעדכן אותי. תשמרו לעצמכן

אז אחרי לידה שניה שהפתיעה אותי בשבוע 37 ממש קיוויתי להגיע הפעם מוכנה יותר. משבוע 36 התחלתי להכין את עצמי נפשית שזה יכול לקרות, ביחד עם זה שממש קיוויתי עוד לא ללדת כדי להספיק דברים שרציתי.

סוף סוף סיימתי עם כל מיני מחוייבויות שהיו לי, כיבסתי דברים, הכנתי את העגלה, סידרתי את החדר ןהרכבתי את העריסה.. בקיצור הייתי מוכנה סהכ.

בשתי הלידות הראשונות לקחתי אפידורל והוא גרם לי לתחושה של חוסר אונים וממש קיוויתי הפעם להצליח ללדת בלי.

עשיתי קורס הכנה ללידה והתפללתי.

יום שישי, 38+6, אנחנו במפגש משפחתי עם הצד שלי ואמורים להיות בשבת אצל חמותי. חמותי מתקשרת אלינו לעדכן שהיא עם דלקת ריאות, ושאנחנו מוזמנים בכל זאת, אבל שנדע. מחליטים לוותר, קונים אוכל מוכן לשבת, מגיעים הביתה, מארגנים את הבית לשבת ויאללה שבעס. הבת שלי ממש מבואסת שלא הולכים לסבא וסבתא בסוף אבל מה לעשות

בליל שבת הכל לא נוח לי וכואב לי הגוף אבל זה היה ככה בכל השבתות שלפני בגלל המאמצים של שישי.

ליל שבת נחמד עם הבנות, וגם זמן זוגי אחכ ויאללה לישון. אני נכנסת לשבוע 39.

בניגוד למלא לילות אחרים בתשיעי שבהם אני עם נדודי שינה, הפעם ישנתי מעולה וקמתי רק ברבע לשש בבוקר מתחושה של משהו רטוב יוצא ממני.

הולכת לשירותים ומבינה שיורדים לי המים.

מעירה את בעלי והוא בצחוק "וואי לא יכל לחכות לאחרי התפילה?"

אני שמה פד אבל תוך שניה הוא כבר ספוג והתחתונים של אחרי לידה עם התיקי לידה באוטו, בעלי מקפיד להוריד אותם כל יום שישי מתחילת תשיעי. חושבת מה לעשות.. לוקחת טיטול של הבת שלי ושמה בתוך התחתונים😅

מתלבטת מה ללבוש- מצד אחד אני הולכת ללדת, מצד שני שבת, אני אלבש סתם בגדים זרוקים? בסוף לובשת שמלת שבת, שמה כיסוי ראש יפה. בעלי בינתיים מעיר את הבנות, מארגן אותן ואומר להם שהולכים בסוף בכל זאת לסבא וסבתא כי התינוקי רוצה לצאת. הן מתרגשות ממש.

דוחפים עוד כמה דברים לשקיות- יין לקידוש, חלה, קצת אוכל ויוצאים.

סיטואציה מוזרה בטירוף של שבת בבוקר, כולנו בבגדי שבת ונכנסים למכונית. מזל שהיה מוקדם ולא היו אנשים ברחוב.

נוסעים לחמי וחמותי, בעלי מעיר אותם, מביא להם את הבנות ונוסעים לבי"ח.

בדרך כבר מתחילים לי צירים ואני נושמת עם כל ציר.

בין לבין מתפללת שחרית. בעליות לעין כרם כבר קצת יותר צפוף ואני מפסיקה להתפלל מהסידור ועוברת בין הצירים להתפלל על לידה קלה, על החטופים, על החיילים

אני מזכירה לבעלי בדרך שאני רוצה למשוך כמה שיותר בלי אפידורל ואני צריכה את העידוד שלו. במהלך הנסיעה אני גם מפנימה שאמא שלי לא תהיה איתי בלידה ואם אין אני לי מי לי.

מגיעים לבי"ח, מיון יולדות, השעה 7 ומשהו בבוקר. מקבלת אותנו אחות ממש נחמדה.. מחברת למוניטור, ותשאול תוך כדי.

כשהיא מסיימת את התשאול היא שואלת אותי אם לבדוק לי פתיחה ואני אומרת לה שאני יודעת שאני עוד לא בפתיחה מתקדמת אז מעדיפה עוד לא לבדוק כדי לא להתייאש.

היא משאירה אותנו לבד עם המוניטור ובין הצירים אנחנו מדברים בנחת, צוחקים קצת על כל מיני דברים.. לאט לאט הצירים מצטופפים ומתחזקים ואני מרגישה שהנשימות כבר לא מספיקות לי ואני צריכה לקום ולזוז. אני שואלת את האחות מתי מנתקים אותי והיא אומרת שעוד לא ראו רצף מספיק תקין או משהו כזה אז צריך להמשיך אבל אני יכולה לקום מהמיטה ולעמוד ליד המוניטור.

אני קמה ובצירים כבר זזה ודוחפת את השולחן ששם

הצירים ממשיכים להתחזק ועדיין ברור לי שהפתיחה עוד לא ככ מתקדמת אבל כבר מתחיל להיות לי לא נוח במיון ואני מתחילה להזיע בטירוף ברמה שבעלי מביא נייר ומתחיל לנגב לי את הפנים.

אני מתחילה להיות קצת קצרת רוח, רוצה שינתקו אותי כבר ויעבירו אותי למקום נוח יותר מהמיון אבל יש קצת האטות בדופק ולא רוצים לנתק אותי מהמוניטור. אני כבר מעבירה את הצירים בכריעה ליד המיטה עד שהאחות מגיעה ורוצה לבדוק לי פתיחה כדי לראות את אפשר כבר להעביר לחדר לידה. פתיחה 2.5. זה מאכזב אבל אני לא מופתעת מזה.

כל הזמן הזה בעלי מעודד אותי שאני אלופה ויכולה וכו'

אבל ככל שעובר הזמן אני מתכנסת יותר ויותר לתוך עצמי ופחות מקשיבה למה שקורה סביבי.

הנשימות כבר הופכות משאיפה וששששש לשאיפה ואהההה, טונים נמוכים יותר.

מגיע רופא, מעיף מבט במוניטור ומבקש שיבדקו לי שוב פתיחה ואם אפשר כבר להכניס אותי לחדר לידה, הוא יגיע לשם ויבדוק אותי שם

בודקים שוב, פתיחה 3.5, אפשר להעביר לחדר לידה.

אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך וטוב, אוספים את הדברים, האחות מגיעה עם כסא גלגלים ואני אומרת לה שאני הולכת ברגל

מגיעים לחדר לידה, השעה בערך 9.15.. היינו שעתיים במיון בערך. אני כבר די מיואשת ואומרת לבעלי שנראה לי שלא אצליח להיות בלי אפידורל. הוא אומר לי שמה שאני ארצה, אבל שנמשיך עוד קצת בלי. אני מנסה קצת להתעודד מזה שנכנסנו לחדר לידה וסוף סוף נעים לי ולא חם, ושיש פה מקלחת. המיילדת מציגה את עצמה, שואלת מה התכנון שלנו פחות או יותר ללידה ומבקשת שאחליף לחלוק כדי שהיא תוכל לחבר אותי למוניטור. אני נכנסת לשירותים, מחליפה לחלוק יוצאת ועוצרת לכריעה ליד המיטה לעוד ציר.

בציר הזה פתאום הכל לוחץ לי ואני אומרת למיילדת "לוחץ לי, לוחץ לי". היא מבקשת שאעלה על המיטה כדי שתבדוק אותי ושלא אלד על הרצפה, והמיטה נראית לי כמו הר שלא ברור לי איך עולים עליו.

בעזרת המיילדת אני מצליחה לעלות, היא מחברת את המוניטור זריז, בודקת אותי ואומרת לי "כן, את בפתיחה מלאה, אפשר ללחוץ"

אני בשוק ולא לגמרי קולטת, למרות שגם בלידה השניה הייתה לי קפיצה כזו אז אני לוחצת ושורף לי בטירוף ותוך כדי אני אומרת לה "אבל את רואה את הראש? זה קרוב?" ובעלי שעומד מהצד אומר לי "זה עוד שניה קורה, הראש בידיים שלה כבר", המיילדת מבקשת ממני להחזיק לעצמי את הרגליים מקופלות כדי שהידיים שלה יהיו פנויות ואני לא מבינה איך אני אמורה לעשות את זה בכלל, אבל עוד כמה לחיצות והילד בחוץ.

אני שואלת את המיילדת מה נולד, היא מופתעת שאני לא יודעת.. מסתכלת, אומרת שבן ואני אומרת לבעלי "אמרתי לך שזה בן! וואי ברית בשבת😳"

וזהו.

3 שעות ו 44 דקות מתחילת ירידת המים ועד שהילד היה בחוץ.

תחושה מדהימה שהצלחתי ללדת כמו שרציתי, בשליטה על הלידה, בהקשבה לעצמי ולגוף שלי, בנוכחות. באמת שאני בתחושות ככ טובות מהלידה שאני עד היום אומרת לבעלי כל הזמן "וואי בא לי לחזןר ללידה, בא לי ללדת אותו שוב"

מיותר לציין שכשהרופא הגיע לבדוק אותי הוא כבר בדק את השילייה ולא אותי כי לא היה צורך לבדוק😅
 

שבת בנחת, מחכים למוצש כדי לבשר את הבשורה (אמא שלי כמעט בוכה כששומעת שפספסה את הלידה)

ואז משתחררת יומיים אחרי מבי"ח למציאות של חופשת לידה ביולי אוגוסט עם ילדות בבית🤣

ממש חוויה טובה

אני כל-כך שמחה בשבילך שחווית את הלידה כשאת בנוכחות מלאה

מלא נחת תמיד!

לגמרי, ב"ה

ממש חוויה אחרת

נשמעת לידה חלומית

איזה מדהים שהיית ככה מודעת לעצמך ואסופה!

🤗💗

ב"ה..

ובעיני ממש קשור להכנה שעשיתי..

בעז"ה בקרוב אצלך😘

שעזר לי מאד

אבל בעיקר עצם ההכנה. הלעצור רגע, לחשוב על הלידה, להתכונן אליה.. 

אמאלה איזה כיף

מהר אבל לא מידי מהר שאי אפשר לנשום

חלומי

אז נתחיל מזה ששתי הלידות הקודמות היו לי טראומתיות ממש ואני לא מדברת עליהן, ופעם ראשונה שאני מסכימה לספר סיפור לידה ב"ה...

הקדמה - תמיד הרגשתי שאני רוצה להיות בלידה רק עם בעלי ושאני ממש לא מסוגלת שיהיה איתי עוד מישהו, אבל בלידות הקודמות היה כל כך נורא שבסוף כן ביקשתי מאימא שלי שתבוא.

הפעם החלטתי שאין סיכוי, ושגם אם תהיה לידה קשה ממש אני לא רוצה אף אחד איתי חוץ מבעלי.

בעלי ועוד אנשים ממש ניסו לשכנע אותי לקחת דולה (חבר של בעלי שכנע אותו שזה מדהים חחח, והוא גם חשש להיות איתי לבד), וזה רק חיזק בי את הביטחון שאני יודעת מה טוב לי, ושאם יהיה איתי מישהו בלידה זה יעשה לי רע ממש ממש, וזה חלק ממה שהיה לי כל כך טוב בלידה, גם שהייתי לבד, וגם שידעתי שהקשבתי לעצמי ועשיתי מה שטוב לי למרות הלחץ מסביב!!

היה היריון ממש ממש ממש קשוח (היפראמזיס חריף ממש עד שבוע 22, סיפיזיוליזיס קשה מאוד ברמה של השבתה משבוע 20, חור בלב לעובר, מעקב תנועות קשה, המון המון צירים משבוע 14! ועוד...)

אז ממש רציתי כבר ללדת. אחותי שלמדה רפקסולוגיה עשתה לי כמה פעמים, הלכתי לארולבריו, עשיתי המון הרפיות (יצאתי לחל"ד מוקדמת בגלל הסימפי, וגם ככה לא יכלתי לעשות כלום חוץ מלנוח ולהרפות.

הייתי בטוחה שאני אלד מוקדם, ולמרבה ההפתעה זה לא קרה. הייתי ממש פקעת עצבים. הגיע היום של התאריך. את שני הקודמים ילדתי בדיוק בתאריך, אז הייתי בטוחה שהפעם זה לא יקרה, כי מה הסיכוי ללדת שלושה בתאריך?!

זה היה סוף אדר, אז התחלתי בנחת לנקות מדף אחד לפסח, התנהלתי ממש בנחת, וכבר השלמתי עם זה שאלד אחרי התאריך...

בערך בחמש בצהריים התחלתי להרגיש לחץ ממש חזק באגן. חשבתי שאני צריכה לשירותים, אבל הלחץ לא הפסיק.

בגלל שהיו לי צירים משבוע 14 לא ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שזה עוד ציר ארוך כמו הצירים שהיו עד עכשיו.

וזה גם לא היה בגלים, פשוט לחץ שהלך והתחזק.

לאט לאט התחלתי להרגיש שזה שואב אותי, שכולי מתרכזת בלחץ הזה.

אמרתי לילדים שיעשו מה שהם רוצים, והתרכזתי בכאב.

בעלי היה אמור לחזור בשבע ולעבור לפני זה בסופר.

בשש וחצי הוא התקשר, ואמרתי לו שיש מצב שיש לי צירים אבל לא בטוח. הוא שאל אם לעבור בסופר וממש התלבטתי, כי היינו מריכים הרבה דברים, בסוף אמרתי לו שילך, ושהכי חשוב שיקנה לי מיץ תפוזים סחוט של חברת פרימור.

בינתיים הלחץ ממש התגבר ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, ניסיתי לעשות סיבובי אגן ונשימות וזה קצת עזר.

כבר הצטערתי שאמרתי לבעלי ללכת לסופר כי הרשתי שאני חייבת שהוא יגיע, אבל התנחמתי בזה שיהיה לי מיץ תפוזים שממש רציתי. אבל כשהוא חזר זה היה בלי מיץ היה בסוםר רק של חברה אחרת, שהזהרתי אותו לא לקנות חחח

אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבי"ח כמה שיותר מהר (פחדתי ללדת בבית), והוא לא הבין מה אני רוצה...

-יש לך צירים בגלים?

-לא

-אז למה לצאת?

-לוחץ לי.

-כל ההיריון יש לך צירים, מה שהתנה?

-לא יודעת, אני רוצה לצאת מהר.

הוא השכיב את הילדים בנחת ואני סידרתי קצת את הבית, בקושי הצלחתי לזוז.

פתאום זה נהיה בגלים (הלחץ המשיך כל הזמן, ועל גביו צירים בגלים).

רצתי לבעלי בהתרגשות.

-התחילו צירים.

בעלי בשיא הנחת: -הם סדירים? כל כמה זמן?

בדקתי, הם לא סדירים, ובערך כל עשר דקות לעשרים שניות.

בעלי הכין לעצמו ארוחת ערב בנחת, ואני רק הייתי לחוצה נורא.

סוף סוף הוא היה מוכן ליציאה, התחבקנו חיבוק ארוך לכל הלידה ולכל החודשיים שנהיה אסורים, ויצאנו...

איך שיצאנו מהבית הפסיקו הצירים, ובעלי כבר רצה לחזור, אל אני הודעתי לו שאני בטוחה שאם ניסע אני אלד.

הגענו לבי"ח, היה רגוע ממש. קיבלה אותי מיילדת חמודה, שמה מוניטור, בדקה פתיחה - 2.5. מאכזב.

בעלי בטוח שאנחנו חוזרים הביתה, אבל המוניטור היה לא תקין, אז השאירו אותי כמעט שעה במוניטור, ולאט לאט התגברו הצירים.

כבר היה עשר בלילה, בעלי ירד לערבית, וחזר עם... מיץ תפוזים פרימור

אחרי ששחררו אותי מהמוניטור המיילדת אמרה שאין מה לעשות עם פתיחה 2.5, ושאנחנו יכולים לחזור עוד שעתיים לראות אם מתקדם משהו.

לא הסכמתי לחזור הביתה, ובמשך כל השעתיים עליתי וירדתי המדרגות של בית החולים.

אחי שעה של המתנה סוף סוף התחילו צירים סדירים וכואבים ממש. כל שלוש דקות על השעון, חצי דקה כל אחד.

אני הייתי מבסוטית, בעלי פחות, הוא עדיין חשב שחוזרים הביתה...

חזרנו, ואני מודיעה למיילדת בשמחה ובששון שנראה לי שאני ממש מתקדמת, כי הצירים ממש חזקים וצפופים.

בודקת, פתיחה ארבע וחצי.

יש לי היסוטריה של לידות ממש ממש ארוכות וקשות, אז לא הייתי מידי מופתעת.

הצירים הצטופפו והתחזקו ממש ממש.

המיילדת: את רוצה אפידורל?

אני: לא

המיילדת: איזה יופי, מעולה, אני אשמח לעזור לך.

מתחיל ציר נוראי.

המיילדת: את בטוחה שאת לא רוצה?

אני: לאאאאאאאא, איייייייייייי אני רוצה למשוך כמה שיותר זמן בלי.

המיילדת: טוב, ננסה עוד קצת בלי.

עוד ציר נוראי.

המיילדת: את חייבת אפידורל, את תכף מאבדת הכרה מהכאבים.

אני: לאאאאאאאאאאא

המיילדת: אני מזמינה מרדים.

הביאו אותי לחדר לידה חצי מעולפת, מטושטשת מרוב כאב. היו באמת צירים מזעזעים.

שמו אפידורל, קיוויתי שלפחות הפתיחה התקדמה. עדיין ארבע וחצי. איזה תסכול!

ב"ה האפידורל השפיע למשך שעה, בעלי הלך לקנות לנו אוכל ואני כבר חשבתי ללכת לישון קצת, ופתאום התחילו צירים מטורפים. הגברתי את האפידורל כמה שיכולתי וזה לא עזר. קראתי למיילדת, ב"ה פתיחה 7

ממשיכים צירים ממש חזקים למרות האפידורל, והמיילדת החמודה עזרה לי עם עיסויים ותנוחות ונשימות, וכל הזמן המשיך להיות פתיחה שבע.

אחרי בערך שעה וחצי פתאום כמה צירים נוראיים ממש, חשבתי שאני מתה...

ואיזה כיף, פתיחה עשר.

המיילדת מסתכלת על המוניטור, עליי, ואומרת: אני רואה שהתינוק שלך רוצה לצאת מהר.

לא הבנתי למה היא מתכוונת, ואמרתי לה שבלידות הקודמות היו לי ארבע שעות צירי לחץ, ושאני לא יודעת ללדת מהר.

אז היא אמרה לי: הפעם לא, אני לא אתן לך ללחוץ ארבע שעות.

עדיין לא הבנתי...

התחלתי ללחוץ. השקעתי בלחיצות כל טיפת כוח שהייתה לי בגוף, וכמובן כלום לא מתקדם.

המיילדת התחילה להילחץ ממש, וקראה לרואאה.

מתברר שמתחילת הלחיצות יש ממש ירידות בדופק, ושהדופק שלי על 200.

החליטו שמנסים לתת לתינוק צ'אנס לצאת בלי לחיצות, כי הלחיצות מסכנות אותו, אז נתנו לי המון פיטוצין, ובמקביל ניסו להוריד לי את הדופק ללא הצלחה.

אבל הפיטוצין לא עזר, והחמוד נשאר אי שם הרחק...

חזרה ללחיצות אינטינסיביות ביותר שגרמו שוב לירידות בדופק, והחמוד לא מתקדם.

המיילדת והרופאה עומדות מעליי, מעודדות אותי ללחוץ בכל הכוח, מודאגות מהמוניטור, עוזרות לי לשנות תנוחות - כריעה, עמידה על הברכיים, תנוחות של ספינינג בייביז, וזה לא עוזר.

באיזה שהוא שלב אמרתי לבעלי: אל תדאג, תכף זה השלב של הבכי והייאוש.

המיילדת: מה?

אני: הוא שאל קודם מתי זה השלב שאני בוכה שאני לא מצליחה ללדת. זה קרה לי בכל הלידות.

המיילדת בהתלהבות: יופי, אם תבכי תצליחי ללדת? אז יאללה, תבכי!

אחרי שעתיים ורבע של לחיצות מטורפות הרופאה אמרה לי בעדינות שחייבים להוציא אותו בוואקום.

יש לי חוויה ממש לא טובה מהוואקום של הבכור וממש נבהלתי, אז היא אמרה: "טוב, תנסי עכשיו בכל הכוח, ואם בציר הבא הוא לא יוצא נעשה וואקום"

לא יצא.

"טוב, ננסה עוד ציר אחד"

לא יצא.

אחרי חמישה צירים כאלו לא הייתה ברירה - שלוש לחיצות חזקות בוואקום, והיפיוף היה בחוץ

היה גם דימום מוגבר, אבל זה כבר אחרי הלידה...

מן הסתם היו הרבה פרטים ששכחתי, אבל זה מה שיצא עכשיו...

תודה רבה למי שקראה עד כה!

לידה ממש מרגשת

ויש לך נק' מבט חיובית ממש יפה

קראתי בשקיקה

אבל מרגיש לי שסיימת באמצע!

הלידה לא נגמרה כשהתינוק יוצא 🤗

את כותבת בהתחלה שהחוויה שלך הייתה יותר טובה משתי הלידות הקודמת..  אז ממש אשמח להמשיך לקרוא, איך הרגשת אחרי ומה עשה לך טוב בלידה הזאת...

הייתה ממש קשה...

לדעתי בעיקר בגלל הלחיצות הארוכות שכל כך התאמצתי בהן, ובגלל הוואקום (וקשיי הנקה ומילואים...)

אבל לדעתי עיקר ההרגשה הטובה שלי הייתה בגלל כמה סיבות:

א. בעיקר זה שהייתי לבד ושידעתי שהקשבתי לעצמי ונתתי לעצמי את התנאים שהיו לי טובים למרות שכולם מסביבי חשבו אחרת...

ב. שידעתי בוודאות שהוואקם נעשה אחרי הרבה מאמצים להימנע ממנו.

ג. שהילד יצא בריא ושלם למרות כל הלחץ! לפני מאה שנה לידה כזו לא הייתה נגמרת בטוב...

ד. שעשיתי לעצמי הרבה הכנות נפשיות. ודרך אגב - לא עשיתי שום הכנה ללידה למרות שהרבה ניסו לשכנע אותי לעשות, בעיקר בגלל ההיסטוריה של הלידות הקשות שלי, וידעתי שלי זה לא יעשה טוב והקשבתי לעצמי.

ה. באמת הייתה לידה פחות קשה וארוכה מהקודמות (12 שעות ולא 30...)

תודה שכתבת 💗💗

מדהים איך ההתמקדות בטוב עושה טוב בנפש

ואוף לגבי ההתאוששות

חיבוק 💗💗

איך עכשיו?

(אני זוכרת נכון שזה היה בסביבות פוריםא ו פסח?)

ועכשיו ב"ה כבר שכחתי שילדתי אי פעם...

תודה רבה!

נכון, זה היה שבוע אחרי פורים... יפה שזכרת!

מרגש ממש!!!

איך התרגשתי שקיבלת בסוף מיץ 😃

קראתי בשקיקה!

תודה על החיזוקים

מצירים כאלה אני מפחדת... שלא אצליח להתמודדד עם כאב

וגם אני עם המה שכתבת שמשתק חצי גוף ושרירים שתפוסים חזק משבוע 34 וכבר עברתי את המשוער

השם יודע רק איך אני עוד סוחבת ככה

איזה קשה זה שעות צירים  אמאלה סיוט

איזה אלופה!! 

ממש ממש גבוהה (ואני אחת עם כוח סבל, וממש לא כל דבר כואב לי).

בכל לידה המיילדות אומרות לי את זה.

אפילו כששמו לי גז צחוק בלידה אחרת ובקושי הרגשתי משהו כי הייתי מטושטשת - הגוף שלי השתולל ממש בכל ציר ונהייתי ממש אדומה.

לא רוצה להעמיס על השרשור...

מרגש בטירוף!!

איזה אלופה שאת!!!!!

נשמע מלחיץ ממש כל הבלתמים

גם אפידורל שהשפיע רק לשעה ואח''כ הפסיק, וגם שעותתת של לחיצות (3.5) ובסוף וואקום.

רק שאני יצאתי בטראומה ...

לא יודעת להסביר למה זה קורה

אני אוהבת וגילה ללדת טבעי ולכן שמחתי

לא כי לא כאב בטרוף

פשוט מחוברת לתהליך ככה

וממש מובן למה זה ממש לא נעים שהוא מפסיק להשפיע כשאת רוצה שימשיך🙏 זה הכי מובן בעולם

לק"י

את האפידוראל.

אצלי גם בצירי לחץ הרגשתי הכל, והיה סיוט. שעה שלמה של כאבים ותחושת צריבה.

(בלידות שאחרי ב"ה הזמן התקצר, מקווה שלהבא יתקצר עוד. זה נראה לי החלק שהכי סיוט לי בלידה).

חוץ מזה - הוא רגוע? יש לו זמן ערות רגוע ביום? איך העליה במשקל? פשוט לוודא שאין משהו אחר שמפריע לו...

יש לו מעט מאוד זמנים רגועים.

עליה במשקל מעולה.

היינו כבר אצל רופא ששלל כל סיבה אחרת לכאבים או משהו בסגנון..

מאוד יכול להיות שמשהו מפריע לו, והרופא לא עלה על זה.

יש מצב למשל של ריפלוקס סמוי, שזה מאוד כואב להם, והם לא מסכימים להיות בתנוחת שכיבה. אבל מבחינת הרופא הוא עולה במשקל והכל בסדר.

(ריפלוקס סמוי אפשר לזהות אם רואים התפתלויות בזמן האוכל)

יש עוד מצבים שגורמים להם לכאבים או לחוסר נוחות.

הוא רגוע בהנקה, ובזמנים המעטים הכן רגועים שיש לו- אין לו בעיה לשכב על הגב..

לא עבר מעצמו. הייתי ישנה איתו בעיקול המרפק, בלי יכולת לזוז כי אחרת הוא התעורר. אפילו על בעלי הוא ישן פחות טוב. התחלנו איתו תהליך ללמד אותו לישון לא עלי בגיל חודשיים בערך. התחלנו מלהניח בעגלה תוך כדי נדנוד, מגע בגב והמהום קבוע. ככה הוא שרד לפעמים חמש דקות שלימות. לאט לאט הזמן התארך. אח"כ עברנו לרק נדנוד ואז לנדנוד אבל רק בהתחלה ופעם בדקה וכו'. בסוף הגענו למצב שהוא הצליח לישון על מזרון אחרי שנרדם עליו בזמן שישבו לידו. זה קרה כשהיה בן חצי שנה בערך.

בדיעבד יש דברים שיכול להיות שהשפיעו ושווה לך לבדוק. יש לו לשון מעט קשורה. לא הפריע לינוק עד שהיה בן 3 חודשים, אבל מאוד יכול להיות שהשפיע על חוסר השקט. היו פה כמה סיפורים דומים בערך באותה תקופה.

יש לו רגישות תחושתית גבוהה. קשה לבדוק את זה אצל תינוק, אבל בגיל שנתיים הוא כבר הסכים ללבוש רק בגדים מאוד מסויימים כי השאר "מגרד".

בהצלחה ומקווה שאצליכם יהיה פשוט יותר.

וממליצה מאד על הספר של הלוחשת לתינוקות, לי מאד עזר.

למרות ששיטות ההרדמה שלה דווקא לא עזרו לי... אבל סדר היום ממש עזר לי.

תודה! אנסה לקרוא

אבל אצלי דווקא כן ישנו במנשא.. ניסית מנשא קשירה מבד? אצלי הכי אוהבים אותו בגיל הזה...

זה לא הסתדר לבד... רק כשעבדתי על הרדמה עצמאית. היו תינוקות שעבדתי כבר בגיל הזה אבל אז התקלקל במשבר 4 חודשים... אז התחלתי לעבוד על זה רק אחרי 4 חודשים. שוקלת לקנות ערסל ניע-נוח לפעם הבאה, אומרים שהוא ממש עוזר לבעיה הזאת.

וואי באסה לשמוע שלא עובר לבד..

זה מציל את החיים שלי בשלב הזה. עוזר גם לכאבי בטן כי קצת לוחץ את הבטן של התינוק על הבטן שלי וגם עוזר להרדים

יכול להיות שזה סתם ולא קשור אליכם אבל משתפת לסיכויי שזה יועיל...

גם אצלי הקטנה היתה ישנה רק רק עלי עד שהתרנו לה את הלשון. היתה לה לשון קשורה אחורית, שלושה רופאים אמרו שהלשון לא קשורה (והיא גם עלתה במשקל ולא פצעה אותי בהנקה) ורק כשלקחתי למומחית היא אמרה שכדאי להתיר והיה שינוי משמעותי. כנראה מה שהיה זה שהלשון הקשורה גרמה בליעה מטורפת של אוויר בהנקה (בנוסף למאמץ גדול בהנקה אז ההנקות היו קצרות ותכופות) וכל האוויר גרם גם לריפלוקס.

אחרי ההתרה היא לא נהייתה פתאום תינוקת רגועה אבל לגמרי הרבה יותר רגועה מלפני, והצליחה לישון גם בשכיבה בעגלה (למיטה לקח עוד זמן להרגיל.. אבל לפחות היא לא היתה עלי).

שבשבועיים הראשונים הוא לא היה ככה בכלל!

הוא היה ישן מעולה, אפילו רק הייתי מניחה ונרדם ל 3-4 שעות בכיף..

אז אני פשוט לא יודעת מה השתנה..

ואולי זה שכן היה ככה בהתחלה מראה שזה ען נקודתי ויוכל לחלוף אחרי תקופת גזים וכד'?

אצלי בשבועות הראשונים היו ימים כאלה וימים כאלה. ממש היו ימים שהייתי מניחה והיא היתה נרדמת, ואז יום אחרי צרחות בלתי פוסקות. לא יודעת מה היה שונה שם.. (אולי הרפלוקס התחיל רק אחרי הצטברות של האוויר?).

אגב אני זוכרת שגם עם הגדול שלי היה כמו שאת מתארת- בשבוע הראשון היה תותים ואז בגיל שבוע וחצי התחיל להיות ממש לא רגוע. תמיד ייחסתי רק לגזים, אבל בדיעבד אני יודעת שכנראה יש לו לשון קשורה ובאסה שלא היתה לנו מודעות לזה. מניחה שזה היה שילוב של הלשון הקשורה וההשלכות שלה, והגזים הרגילים.

אם כי התינוק שלי שהיה הכי קשה להרדים אותו התקשה כבר באשפוז אחרי הלידה.

לא ירדו ממני לדקה עד גיל 4 חודשים, ובגיל 4 חודשים התחילו לתת לי לנשום קצת

ומצטרפת למי שכתבה לנסות ללמד אותו לינוק בשכיבה. הרבה יותר קל ככה.

הנקתי בשכיבה ילד קודם.. אבל הפעם הוא לא זורם על זה..

להתחיל כל הנקה משכיבה, ואז כשהוא מתעצבן לעבור לישיבה? או חצי שכיבה וחצי ישיבה, או כשאת שוכבת אבל הוא בתנוחה קצת אחרת, נגיד על הצד? אני לא ממש בטוחה, אבל אם תצליחו למצוא סיסטם שעובד לכם כנראה שזה יקל על שניכם...

לחזור בגלל הסיבה עכשיו? הוא יעשה משהו אחר?

שווה להתייעץ עם זה שהייתם אצלו

של החיים, הם למעשה חלק מההריון . התינוק מאוד עוברי עדיין וזקוק להמון מגע וכרבול ... זה לא פינוק, זה ממש צורך שלו כדי לחיות, לגדול ולהתפתח. תנסי לנשום עמוק, זה גיל שעובר כ"כ מהר ונתגעגעים לעוברון הזה שהיה מקופל עלייך כמו כדור חמוד. תנסי להרים רגליים ולעצום עיניים ולנוח.

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

אין יותר מלחיץ מ"אני מתלבטת אם להגיד לך משהו"...

אוף.

חיבוק גדול!

חוויה של טבילה מעורבבת עם כ"כ הרבה רגשות, אני תמיד מדמיינת שיש נשים (סליחה) שמנות ממני/ מכןערות ממני/ מבוגרות ממני/ מוזרות ממני שטבלו פה .. אז... לא יזכרו אותי...

מעולם לא נתקלתי באמירה כזו של בלנית, נשואה מעל 20 שנה, ההפך אני ממש מרגישה שהן מנסות להיות בלתי נראות, לא מסתכלות עלי , מסתובבות לצד השני , ומסתכלות רק על הטבילה כשאני בתוך המים( בעיקר באחד המקוואות בעיר שלי, אבל גם בשני הן בסדר). אני חושבת שאת יכולה לבקש שהבלנית לא תסתכל, שתסתובב ותסתכל רק אם כל בראש במיים, והטבילה כשרה, זה בעצם התפקיד,שלה. לא דום דבר מעבר.

ולנסוע למקווה איר זה יותר זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי אני פשוט רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר

אצלנו בזמן שהטובלת יורדת לבור הטבילה הבלנית עומדת עם הגב אליה או מרימה את המגבת למעלה שתחצוץ.

יש רק בלנית אחת?

אצלנו יש כמה

את המשפט הנ"ל היא אמרה לי כשחזרתי לחדר להתארגן

אם כן תבקשי מהאחראית שלא ישבצו אותה אצלך, ומקווה שיהיה לך בלנית נעימה ורגישה יותר

זה זמן כזה רגיש, שצריך להיות אובר ואקסטרה רגישים

אצלנו אני בכלל לא רואה את הפנים של הבלנית... היא דופקת על הדלת שלי ומיד מסתובבת לחדר של הבור ואני הולכת אחריה ואז נכנסת למים ורק אז היא מסתכלת על הטבילה ומיד יוצאת ומחכה עד שאני אכנס לחדר שלי חזרה.... גם ככה כל הקטע של הטבילה לא נחמד להרבה נשים!

ומה זה המשפט הזה לא הבנתי, לא משנה מה היא רצתה להגיד זה ודאי לא עניינה!!

היום אני כבר יודעת לשים גבול

מבקשת שלא יבדקו אותי ולא ישאלו שאלות (ממש נעים לעמוד מול אישה זרה עם מגבת ולהתחיל לדבר איתה 😵‍💫)

לאחרונה הגיעה אצלינו בלנית חדשה צעירה,

כשנכנסה אמרתי לה אני מוכנה והכל בסדר ( כלומר אין צורך לחפור)

אז היא שואלת אותי

מה.. זה פעם ראשונה שלך במקווה הזה 😲?? כאילו אני המוזרה פה

באמת שאין לי מילים.

כנראה שרוב הבלניות בסדר גמור אבל מספיק פעם אחת לעבור אי נעימות והשפלה כדי לגרום לכל הדבר הזה להיות הכי שנוא עליך בעולם

אני חזרתי גם אחרי 4 חודשים,

וכן ניסיתי בתקופה הראשונה שאיבות תוך כדי ואם היה צריך היה גם תמל.

אחרי 9 חודשים נשברתי והפסקתי שאיבות והמשכתי עוד קצת הנקה אחרי ובלילה אבל זה מחזיק מעמד הרבה פחות טוב ודיי מהר הפסקתי פשוט לגמרי.

אז קחי בחשבון שלפעמים כשלא שואבים בעבודה זה משפיע גם על האחרי...

בהצלחה!!!

בעבודה וזה גמר אותי פיזית

חוסרת אחרי החגים משלבת מעכשיו תמל בבית

ח

ואחרי זה רק בקבוק.

לשלב גם וגם לא הצלחתי. ברגע שעברתי לבקבוק עברתי לגמרי

אם את רוצה להביא תמל הייתי כן שואבת בהתחלה ומורידה שאיבות לאט לאט שלא יהיה גודש.

הסתגלות לעצמי

להסתגל לפרידה מהתינוק

מהשינוי בסדר יום

וגם בשבילו

למרות שלא הייתי בטוחה אם הוא צריך

גם אם הוא לא יודע להביע את הקושי שלו פוחד מפרידה, עדיין הוא היה רגיל להיות 24/7 עם אמא ופתאום לעבור ל8 שעות רצופות במקום אחר עם מלא רעש וילדים ובלי אמא נראה לי ממש יותר מדי

כדאי לעשות בהדרגה של כמה ימים...

והגדולה שלי (שנה ו9) אצלה ואם אוציא את התינוקת מה עם הגדולה? זה יהיה לי קשה להוציא את שניהן מוקדם או שהגדולה תשאר ותבכה

אולי כן לעשות יום- יומיים שאת אוספת את שתיהם מוקדם, ואז רגיל אבל פחות קריטי

גם לכאלו שלא נראות הנקה יש ריצרצים בצדדים שהופכים אותם למתאימות

איך אמורים להניק מהריצ'רצ'ים האלו בצדדים

ספיציפית של הודולה ארוכים ממש, ואז אפשר להזיז את השמלה מהצד ולהניק. ממליצה לבשוק את זה כשמודדים.

חגיגיות עם רוכסן

ובכללי אני לא קונה "שמלות הנקה" אלא שמלות עם כפתורים/וי/ רוכסן וכו'

לתאירי יש דברים מהממים אבל הסטודיו שלה בקרית מלאכי

וגם נראה לי שיש בחנות שנקראת "לב שמח" (ראיתי אחת באלעד ואחת במודיעין עילית)

אם רחובות קרוב לך אז על כל רחוב הרצל יש כל מיני חנויות

יש גם חנות שנקראת קמי שאו אני לא בטוחה במרכז איפה היא, אבל יש אותה ברחובות, באחת הסמטאות של הרחוב הנ"ל

מורידה את הכתפיה מהכתף ואז ממש נוח לי להניק, ויש סרפנים ממש יפים וחגיגיים (כי כבר נמאס לי שכל השמלות שבת שלי הן מעטפת או כפתורים)

שהפתח מרובע גדול עם גומי כזה

יש לי חולצת בסיס ואני פשוט שולפת את השרוול

יש לך רעיונות למקומות ספציפיים בהם אוכל למצוא?

אני מאוד אוהבת את הסגנון והגזרות

וגם היה לי ממש נוח.

מגוון של שמלות ממש מוצלחות

מבחר גדול של שמלות הנקה חגיגיות

קשיי המעבר למיטת מעבר😉

גם אצלי בגיל שנתיים העברתי למיטת מעבר וכמובן קם ממנה עצמאי, אך היה מגיע אלינו לחדר ונרדם בחזרה על המיטה שלנו..לאט לאט הם מתרגלים..

יכול להיות חוויה מאד לא נעימה

אולי הייתי מתיישבת לידההבמיטה כשהיר קמה. מתעקשת שאי אפשר לקום מהמיטה

אבל ללוחשת לתינוקות יש פרק על מעבר למיטת מעבר ושיטות איך לעזור לילד לישון לילה שלם. אני משתמשת בעקרונות שלה אבל שלי עוד בלול. הוא היה קם בלילות ומתלונן שרוצה לצאת, השתמשנו בהורד - נמצאים ליד ופשוט מורידים שוב ושוב לשכיבה (אני אומרת לו 'ראש על הכרית' עד שהוא חוזר לישון). העיקרון שלה בגדול זה בהדרגתיות ובעקשנות - לשבת ליד ולהחזיר למיטה, עד שלומדים ואז בהדרגה לצאת מהחדר (כל שלושה לילות נגיד יושבת קצת יותר רחוק ממנה עד שיוצאת לגמרי וילדה לומדת להישאר במיטה לבד). ממליצה לך לבדוק בספר שלה, יש שם ממש סיפור כזה על ילד שהיה קם מהמיטה כל הזמן להורים

מקווה שיעזור לך❤️

היא שתהיה בריאה

בלול- אם היינו לידה לא היתה נרדמת. רק כשהיינו אומרים לילה טוב נשיקה והולכים תוך שנייה בום

כאילו אם אנחנו שם רןצה לשחק

גם עכשיו אם יש לה יותר כוח אז בהרדמה הראשונה היא לא נרדמת ראשונה, אחותה קודם, אנחנו אומרים לה לילה טוב יוצאים ושתי דק אחר כך רדומה

אני לא בנויה לפרויקטים באמצע הלילה והרבה יותר קל לי שהם פשוט באים לישון במזרון לידי

מבינה את הצורך שלהם בביטחון ובקרבה

וזה לא דורש ממני לקום ולהרדים באמצע הלילה..

עד היום למעשה הבן שלי ישן איתנו משלב מסויים בלילה וזה לא מפריע לי בכלל

אני גם לא

אבל עם הגדולה תקופה ארוכה פשוט באה כי באמת אין כול למלחמות

זאת אם מתעוררת כשאנחנו ישנים- לרוב לא תהיה לה בעיה לחזןר למיטה נשב לידה קצת ושלום

אבל אם אנחנן עוד ערים (וזה נפוץ ב12…) זה הסיוט

היא גם לא רוצה את המיטה שלנו

היא מסכימה להיות במיטה רק אם יושבים לידה וגם אז לא תמיד עם ראש על הכרית

ויכול לקחת לה המון זמן להרדם

ואם יותאים מהחדר היא באה

ככה שתהיה אווירה של אמצע הלילה

כי באמת לרוב בעיני הרבה מבעיות השינה נובעות מעייפות יתר, אבל

אולי להשכיב אותה לישון יותר מאוחר?

את בטוחה שבמעון ישנים רק מ 12-14? המעונות אצלנו לרוב מתחו יותר את השינה, השכבו לפני 12 והעירו אחרי 14:00...אז אולי באמת כבר ישנה מספיק?

לא יודעת האמת מאחלת לך שכן תחזור לשעות השינה הרגילות שלה בלי להתעורר, כי נשמע ממש טוב

וגם היא באמת עייפה בשבע

עייפה עעיניים אדומות בכיינית עצבנית

לא מבינה האמת ששמים במיטת מעבר בכזה גיל

מיטת תינוק נותנת בטחון ובאמת אי אפשר לצאת ולהסתובב בבית סתם ככה בלילה

אצלי לפחות מעולם לא יצאו בגיל הזה לבד

הילדים שלי היו במיטת תינוק עד גיל שנתיים++ וישנו מעולה

וממש לא לסגור עליה את הדלת לדעתי. זה יכול ליצור טראומה של בהלה ש- למה בעצם? במיטת תינוק גם אם היא קמה היא נשארת במיטה (אאכ והיא נינג'ה קטנה) הבן שלי כשהיה מתעורר היה נשאר במיטה מתקשקש עם איזה ספרוו בד מתעייף וחוזר לישון

ובלי קשר בגלל שעברנו דירה ועיצבנו את החדרים- זה יותר יפה חחח

כדי שיהיה לשניהם האמת. מיד 2.

ולדעתי העיצוב של החדר הוא שיקול שולי לעומת מה שאת מתארת

את רואה את עצמך מתעוררת בלילה ןרדוף אחריה אחרי לידה שתחזור לישון? במיטת מעבר אפשר לישון גם בגיל יותר מאוחר. לדעתי הנוחות לוקחת (אם כי אני מבינה שכשזה לא לפי התכנון זה מבאס)

סתם נו כן

אבל זה הקטע היא לא כל הלילה טיילת

היא מתעוררת

צריך להרדים אותה שוב

וזהו עד הבוקר (בניגוד לבת הארבע שבאה אלינו ורוצה חיבוק ורוצה מים ומקסים פשוט)

אני העדפתי לחסוך את זה האמת..

יכולים להסתובב בבית ולעשות מלא בלאגן. וזה יכול גם להיות מסוכן.

זה לא הבעיה שצריך לקום אליה, אלא שהיא יכולה להסתובב והיא לא מודעת לסיכונים סביבה

זה השנקל שלי לפחות

יכול להיות גם ביום, לא רק בלילה. צריך להתאים את הבית לילדים קטנים שלא יהיו דברי סכנה.

לק"י

ולא כי כולם פה הם ילדים טובים ירושלים🤭

כנראה שאמצע הלילה פחות קורץ להם להשתובב בלעדינו.

לק"י

ולזה הגבתי.

בגלל שעוד מעט יהיה עוד תינוק קטן אז היא מתכוננת ומכינה אותה מראש למיטת מעבר כך שבע"ה עד הלידה היא כבר יותר תתרגל.

אני ממש מבינה את המהלך..בדרכ ההתרגלות למיטת מעבר לא לוקחת נצח.

לא רואה סיבה להשאיר במיטת תינוק, במקרה שלה הייתי קופצת על ההזדמנות של לידה נוספת בע"ה ומעבירה עכשיו (כך גם עשיתי עם ילדי בהפרשים צמודים). להשהות את זה ולהעביר למיטת מעבר כשיש עוד תינוק בן כמה חודשים לא יותר קל לדעתי.

כל אחת ומה שהתאים לה

לי התאים 2 מיטות תינוק כשהיו לי צמודים קטנים אז אני ממליצה, היא תחליט מה לעשות כמובן

בעיניי מיטת מעבר היא ממש מיותרת אגב (הייתה לי)

הצגתי רק עוד נקודת מבט

היא בציטת חבר ואחותה במיטה הגדולה יותר שלו

לא חושבת שאחזיר אותה למיטת תינוק היא בעקון בטוחה שהיא בת 17 ומאוד אוהבת את העצמאות שיש לה (לא ניתנת שנאכיל אותה למשל)