ב"ה לדעתי כל אחד מקבל את הזמן שלו והמענה. במיוחד בחופש הגדול שהיה עכשיו שכולם היו בבית...

אבל זה בא על חשבון הקריירה שלי.

עברתי לעבודה שפחות מעניינת אותי והורדתי משרה משמעותית כדי שיתאפשר לי, כי הרגשתי שמפספסת אותם...

שאני מצליחה להגיע לכל הצרכים שלהם  

החיים שלי מתוכננים בקצב שמותאם עבורי ועבורם

ושאלה טובה שאלת, שמציקה לי הרבה...

משחק- כמעט לא מגיעה לזה, פניות ומענה לצרכים רגשיים- על זה לא מוותרת!!! מקווה שלא מפספסת אותם.

התעניינות- איך היה? מה קורה? לצערי ברוב הפעמים מתעניינת תוך כדי משהו אחר שעושה.

הבת שלי אתמול התחילה א', רק שאלתי בכללי איך היה, עדיין לא עברנו על הילקוט,ספרים ומחברות ולא דיברנו לעומק. מקוווה שהיום...
אבל יש ילדים גדולים, ומי שעלתה לא' שיתפה את הגדולה שלי איך עבר עליה היום, ומה עשו לפרטי פרטים. רציתי גם לשמוע אך הייתי עסוקה עם הקטנים. ושמחתי לראות שהקטנה מצאה אוזן קשבת אצל אחותה הגדולה...

מרגישה שקשה באופן כללי להגיע לכל אחד הכי טוב שיש, תחושת פספוס. 

אבל חברה טובה עם שניים אמרה לי, שגם לה קשה ולא מגיעה אליהם, ואולי קשור לעומס בחיים בדור שלנו ופחחות במספר הילדים...תוהה עם עצמי

שיש שם פער גדול בין הרצון למציאות

אגב בעיקר כי הרצון לשי הוא ע''פ הציור שמכירה כילדה שגדלה כמעט כבת יחידה אז קיבלתי יחס אישי 24/7 כמעט ולכן הדרישות שלי גבוהות

מאוד מודעת לזה

וזה משתנה לפי תקופות

יש תקופות שממש מ

על זה ומכניסה לכל רגע פנוי..וגונבת גם רגעים קטנים ויוזמת...

ויש תקופות שיותר מתפספס

ויש ילדים ישותר

וילדים שפחות

אגב אין אצלי הבדל בתשובה במספר הילדים..היתי עונה ככה גם עם 3-4 ילדים וגם היום שיש פי 2 ב''ה...

עז לא תמיד המספר הוא העניין

ועכשיו בכלל אני עם ביקורת עצמית עודפת

כי אני אחרי מעבר דירה קשוח+ סמוך לסבב מילואים אינסופי שנגמר בלידה (הרגע ילדתי). אז אני מרגישה כל כך לא האמא שאני רוצה מצד הכוחות כרגע.. בטח לא אחרי ללדת בחופש הגדול ואחרי מילואים

אז

אולי אני אנסה לענות על זה שוב עוד כמה זמן כשקצת אחזור לעצמי ומקווה שאענה משהו יותר חיובי

הגדולה שלי מממש עם צורך לשתף והיא מספרת לי הכללל כל פיפס בערך ברגע שנכנסת הסיתה ואני מקשיבה ומשתדלת להיות שותפה

משתדלת ליזום שיחות התעניינות אפילו קצרות

ברגיל יוזמת מדי פעם משחק אייש  עם גל ילד בכל מיני סיטואציות

אתמול היתי גאה בעצמי שכשחזרו מהבי''ס עישתי עם כל אחת ישחת התעניינות איישת לפי תור וממש שאלתי על איך ומה בדיוק היה וכו

לא קל לדובב כאן את כולם

חלק עונים מאוד תמציתי וממש מנסה להוציא יותר ולא תמיד מצליחה

אחרי לידה ועוד מילואים, אומר שהלב שלך נמצא במקום הנכון והילדים רואים ומרגישים את זה.

חסך לא נגרם בגלל תקופות קשות, אלא בגלל חוסר התעניינות וחוסר יכולת לגעת לטווח ארוך.

גם מזמני עומס ומשבר הילדים לומדים לפי ההתמודדות של ההורים.

שיחה של שתי דקות בתקופת עומס, יכולה להיות החותמת לאמירה "אני תמיד כאן בשבילך" ויכולה להיות יותר משפיעה, משיחה של שעה בזמנים אחרים.

הכלי הכי חזק בחינוך זה דוגמה אישית.

ולכן התפקוד וההתמודדות במצבים שונים, תורמים גם הם לילדים בטווח הארוך כל עוד הכיוון לא משתנה, אלא רק היכולת הזמנית.

יכול להיות שהורה עושה על הנייר עשר חיבוקים ביום ושואל שאלות אבל בפועל אין קירבה כי זה בא לא ממקום אמיתי וכן אלא כחלק שיטת חינוך.

יכול להיות שהורה לא באמת יכול להתמודד עם קשיים רגשיים של ילד. הוא בעצמו במצב לא יציב כרגע, יש לו דרישות מוגזמות , אופי רגיש מדי , חוסר רצון לצאת מאזור הנוחות , אין כלים , אופי שונה מדי או דומה מדי לילד...

יש גם עניין , עד כמה בעצם אני אמורה לתת מענה לצרכים רגשיים שלהם , שזה גם דיון בפני עצמו.

ממש משתדלת לתת לכל ילד זמן שהוא רק שלו

נגיד במקלחת או סתם באיזה משחק

שיחה אחת יחס אחד שעושה להם את היום

(חושבת שזה חשוב ובעיקר כשיגיעו לגילאי התבגרות…)

אבל לפעמים יוצא כשלילד אחד קרה משהו או שילד אחד צריך היום יותר התייחסות אז כן יוצא פערים… כי טכנית לפעמים ילד אחד צריך אותי יותר ואני חייבת להיות שם כרגע.

או סתם ימים שאני גמורה ואין לי כוחות נפש בכללי

הכי לגיטימי שיש.

בעיקר כי יש לנו כמה ילדים עם קשיים קצת מורכבים, וכל אחד מהם דחוף...

אני כן מנסה ככל יכולתי, וכן לומדת לתמרן הקשבה בין כמה ילדים (אומרים שעם כל ילד נולדת עוד יד? אז אצלי צריכה להיוולד אוזן נוספת עם כל ילד😉), אבל מודה שזה מורכב, בטח עכשיו, בימים של שלהי חופש ופתיחת שנת לימודים...

אצלי גם הקושי שלי עצמי עם רעשים מציפים מונע ממני להקשיב להם כמו שצריך.

אבל אם אהיה כנה יותר - הרבה מהקושי שלי נובע ממוסחות דעת שנובעת מהמסכים, וזה דבר שאני צריכה לעבוד עליו... (וגם לעבוד פחות - על המחשב😏 אבל זה קצת פחות אפשרי...)

ובכל זאת - אנחנו לא מתעלמים מאף צורך של הילדים, ומתמרנים בין תורים מכל מיני סוגים (רגשיים ופיזיים). יש להם בגדים מכובסים לרוב ומיטה נוחה לישון עליה. יש להם גם מה לאכול (בין אם אני מכינה ובין אם הם או החנות), ויש להם את כל צורכי הלימודים שלהם.

וברמה המעשית - אנחנו משתדלים ליצור זמני שיחה אישיים עם הילדים (לפי צורך או מתוזמנים) ופעם בחצי שנה אני יוצאת עם כל ילד ליום כיף אישי.

ולומדים על ההורות שלנו, ובעיקר מתפללים שניתן לכולם את כל צורכיהם...

אני מנסה להבין איך להשתפר בזה.. זה ממש מאתגר...

נניח 8 ומעלה, לא חייבים כל יום, יותר חשוב לדעת לפתוח אותם יותר לעומק להוציא משם את הדברים, ופחות לרוחב.

תנסי בשבתות להגיע לזה יותר. גם אם זה בא על חשבון הקטנים. ממילא עם הקטנים כל הזמן מטפלים בהם אז יש יותר קשב.

אצלנו למשל מכניסים שבת מוקדם, ואז הקטנים ישנים מוקדם ויש יותר פניות לגדולים בלי הפרעות. (לא תמיד זה מצליח, לפעמים אנחנו גמורים בעצמנו)

וגם למחרת בבוקר זה יותר עם הבנות, בצהריים עם הקטנים, ובמוצ"ש עם הבנים הגדולים יותר.

(בעלי בבוקר לפני הקידוש עם הבן הגדול עובר על הלימודים ככה שבמוצש זה באמת שיחות יותר עומק שמלמדות על קו חשיבה ותחומי עניין ופחות העיסוק הטכני של מה למדת השבוע)

אולי גם את תצליחי למצוא סדר יום בשבת שמאזן בין הצרכים השונים ואז באמצ"ש זה כבר יותר יזרום ופחות תחפשי לשפר דווקא בזמן הזה.

בונים בראש את הסדר היום

ולומדת לתפעל את הזמן ולא לברוח למשיחי דעת

יש טובות ויש גרועות. כתלות בעומס שלי ובפניות הנפשית רגשית. שאלת שאלה מאוד קשה.

באופן אישי זה אחת הסיבות המשמעותיות שגרמו לי למנוע להרבה מאוד זמן. ולחתוך את המספר שאליו שאפתי גם.

בגלל הקושי שלי להכיל את זה שזו אחריותי ולעשות את זה באופן שאני מרגישה שיש בי מקום לעוד. והפער הזה בין הרצוי לבין מה שקורה בפועל. כמה שאני עובדת על לחיות איתו ולהיות בחמלה כלפי עצמי, זה עדיין אוכל אותי.

והכל כ''כ עמוס. איכשהו למרות כל המכשירים שעוזרים עם הבית. הכנסנו את עצמנו היסטורית כ''כ למרוץ מיותר. יחד גם עם המוצפות הטכנולוגית והמחירים הפסיכיים הולכים ועולים לכל דבר פשוט שיוצרים לחץ כלכלי.

אז אני לא אומרת לעשות כמוני. אין פה שום דבר נכון או לא נכון חד משמעית בכלל. אבל זו כן שאלה שדורשת חשיבה והתייחסות.

מעורבת וחשוב לי להגיע אליהם וחושבת שדי מצליחה ב"ה.

יש דברים שקשים באופן ספציפי, למשל שהגדולה שוקעת בספרים ואז קשה מאוד לדבר אתה, אז אוטומטית הקטנים יותר תופסים את רוחב הפס בזמנים האלה, והזמנים האלה יותר מדי ארוכים... אבל משהו שלה, ואני משתדלת ליזום אתה זמנים של תקשורת וקרבה.

אני חושבת שזה גם תקופות. נניח עכשיו הקטנה שלי בת כמעט שלוש. זה גיל דורש, אבל זה לא תינוק פצפון שלפעמים יכול לשבש לגמרי את המערכת המשפחתית ולשים ב"הולד" דברים חשובים (וגם זה בסדר אם זה לפרק זמן ומתאזן...)

היום פחות, אני חושבת שלמדתי להתאים את הציפיות למציאות. למשל, אני לא שואפת לצאת אחד על אחד כל שבוע עם ילד אחר. זה לא מעשי כרגע במציאות החיים שלנו. אני גם לא שואפת לשחק כל יום עם כל ילד, דבר ראשון כי זה לא אפשרי, ודבר שני גיליתי שהילדים גם לא זקוקים לזה. הם נהנים לשחק אחד עם השני, ויש ילד אחד שצריך את השקט שלו ומשחק לבד במשחקי דמיון בפליימוביל או מכוניות. כשהוא רוצה יותר יחס הוא יודע לדרוש את זה

אני מקפידה לקבל כל אחד עם חיבוק חם כשהוא חוזר הביתה, חיוך ומבט בעיניים (ולא עם גב שעסוק בבישולים או בקיפול כביסה), ומשתדלת מאוד להשחיל כמה דקות של שיחה עם כל אחד.

אני לא יושבת על המיטה של כל אחד לפני השינה ושומעת איך עבר עליו היום... אני משתדלת להכניס את השיחה הזו במשך הערב. לפעמים כשאני מרגישה שאחד הילדים זקוק ליותר יחס אני כן אשתדל לעשות את זה לפני השינה, שאז הכל צף בדרך כלל.

לאחרונה אני משתדלת מאוד להשאיר את הפלאפון בחדר כשהילדים חוזרים וזה עושה פלאים לפניות ולסבלנות אליהם. אני רואה איך הילדים נינוחים יותר, מגיעים אלי מעצמם להראות דברים, לספר משהו או לשאול שאלות העומדות ברומו של עולם (אמא, כשמשיח יבוא נתפלל בבית כנסת שלנו או בבית המקדש? 😅). אני חושבת שהעיקר הוא שהם ירגישו שיש אמא נוכחת ופנויה, גם אם אני לא פנויה לכל אחד מהם בכל רגע.

זו התאוריה שלי מהנסיון שלי בהורות כרגע (הגדול שלי רק בן 8 אבל ב"ה חמישיה צפופה, עברנו איתם תקופות מאוד עמוסות שביקרתי מאוד את ההורות שלי, וב"ה עכשיו אני מרגישה שאנחנו במקום יותר מאוזן). ושלא ישמע שהכל אצלנו ורוד ופסטורלי, ממש לא, ובהחלט יש ימים שאני מרגישה שאני לא מגיעה לכולם (או לאף אחד, אם אני עייפה וקצרת רוח), אבל אני חושבת שאם יום אחד יש ילד שכל תשומת הלב מופנית אליו, ביום הבא אשתדל לשים לב יותר לילדים האחרים.

הדבר העיקרי שמחזק אותי זו האמונה שמשפחות ברוכות ילדים זה רצון ה', ואי אפשר לגדל מספר גדול של ילדים ולתת לכל ילד תשומת לב כמו לבן יחיד, אז חייב להיות שזה לא מצופה מאיתנו. כנראה שזה לטובתם לחיות עם אחים שגונבים מהם תשומת לב, ויש בזה גם צדדים חיוביים.

שיש הבדל מאוד גדול בין להתפנות למשחק עם הילדים (שלדעתי- זה נחמד אבל לא הכרחי), ואפילו התעניינות יומיומית, לבין להתפנות לטיפול בצרכים רגשיים.

לפעמים הצורך הרגשי של הילד זה שישחקו איתו, כן? אבל לא בהכרח. ואם זה סתם כדי לסמן 'וי'- זה לא כזה חשוב לי...

בכל מקרה, לדאוג לצרכים הרגשיים אני ממש משתדלת לעשות. וזה קשה כי זה דורש קודם כל פניות ותשומת לב לראות אותם, ובניית קשר איכותי שיאפשר לטפל בהם. אז זה ממש אתגר.

באמת ראיתי שבתקופות עמוסות, עבודה מוגזמת, הריון, תינוק קטן, מחלות מתמשכות- הדברים נתפסים. ב''ה אני מאמינה שאפשר לתקן, ומשתדלת לחזור לאיזון ברגע שאפשר.

אבל כן, אני עובדת פחות ממה שהייתי רוצה האידיאל, וריווחתי משמעותית את הילודה בגלל זה.

והייתי רוצה להאמין שאני מגיעה לכל ילד במקום שלו. בעלי חושב שכן. אני לא יודעת בוודאות.

משתדלת לעשות שם עבודה.

ויש לי עוד הערה, שאני מקווה שאצליח לנסח ולהסביר אותה, כי זה קצת חמקמק-

אני מרגישה ומאמינה שרוב ההתמודדות המורכבת שיש לנו מול הילדים, היא בעצם התמודדות שלנו מול עצמנו. וחלק מרכזי בדאגה לילדים, זה לשאול את עצמנו למה ההתנהלות של הילד קשה לנו כל-כך. ועם עבודה עצמית, להרפות או לתקן את הדרוש תיקון אצלנו- ואז קורה הקסם וגם הילד משתנה.

ואיכשהו, בצורה שאני לא יודעת להסביר, למרות שיש לי 6 ילדים, רוב הזמן יש רק ילד אחד בכל פעם שמפעיל אותי בעוצמות. ואחרי שאני אתמודד עם הדבר הספציפי הזה- ילד אחר יפעיל אותי במקום אחר. כל פעם ילד אחר.

ואז, זה לכאורה פחות משנה ה'כמות'. הכמות 'רק' משפיעה על מרווח הנשימה שיש לי כדי שאוכל לעשות תהליכי עומק מול עצמי. (וזה כמובן לא רק בכלל בכלל).

תוך כדי שאני כותבת, עולה לי השערה-

אולי מה שהכי קשה לי מול הילדים זה פשוט מה שאני הכי צריכה לעבוד עליו. וזה הכי בולט לי אצל הילד שהכי מתמודד עם זה גם. אבל העבודה שאני כאמא עושה- משפיעה אח''כ על כולם ברמה זו או אחרת.

עד שמגיע הנושא הבא שהקב''ה החליט לאתגר אותי בו, והוא מראה לי את זה דרך ילד אחר...

איזה כיף שבכל פעם רק ילד אחד מאתגר אותך🤭

בכל אופן, כתבת יפה!

כשאני מצליחה לשמור על איזון.

באמת אחרי תקופת עומס שהשקעתי במקומות שהם לא הבית- יש הרבה פעמים תחושה כללית כזאת שהכל השתבש וצריך להשקיע מלא זמן לטפל בה-כ-ל.

אבל בתקופות מאוזנות, כשאני 'על הבית' ודברים הסתדרו בגדול- הקשיים המשמעותיים יבואו אחד אחד. אני זוכרת שהיינו בהלם מזה במעבר מ-2, ל-3, ל-4 (עד שהפנמנו את זה כחוק טבע).

שעדיין העבודה הנפשית, הדברים שבאמת מערערים אותנו ומחרפנים- באים בבודדים.

ואולי פשוט אלו הכוחות שיש לי, ועלייך ה' סומך שתצליחי להתמודד גם עם הרבה דברים בו זמנית.

שמעתי פעם פודקאסט על הקשבה, והמראיינת שאלה איך יודעים אם הקשבתי באמת. והתשובה היתה- אם את יודעת שהקשבת (או שהמשבר אומר שהקשבת לו באמת).

אז זה בערך אותו דבר.

ואם אנסה כן לפרט-

זה כשאני מרגישה שעיקר המחשבות והלב שלי הם בבית. שאם אני שוכחת דברים- הם דברים של הבחוץ ולא של הבית. שאני שמה לב לדברים עדינים שקורים, שנופלות לי תובנות חינוכיות ורגשיות לגבי הילדים. שאני יודעת מה הנקודה שמטרידה ילד מסוים, ומצליחה לגשת אליה נכון (גם אם אין לגמרי תוצאות). שיש לי זמן ופניות נפשית לעצור וחשוב על כל אחד מהילדים.

משהו כזה.

מנסה להשליך מכאן על עצמי, ולא כל כך מצליחה... (אני למשל מרגישה שרוב מחשבותיי תמיד נתונות בבית, מעצם זה שאני בבית כל הזמן - גם כשאני עובדת, זה מהבית, וזה משפיע...)

אבל כנראה שבאמת אצל כל אחת זה אחרת.

תודה שהשקעת וניסית לדייק!

עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"א באלול תשפ"ה 0:25

כתבתי ארוכות, אבל אז רציתי לערוך, לתקן שגיאות ולהוסיף משהו, ומחק לי הכל.

מקווה שיהיה לי זמן בהמשך לכתוב שוב.

עם ארבעה ילדים.

אבל כי בדיוק סיימנו חופש והיינו הרבה זמן ביחד.

האמת שאין לי כ"כ למה להשוות לפני, כי כל השנה וחצי האחרונות לא היו רגילות.

הקטנים אם לא מתעניינים בהם, הם גורמים להתעניין בהם בטווח זמן די המיידי. אז איתם תמיד הציון גבוה, בין אם זה בא ממני ובין אם בא מהם.

בגדול הייתי אומרת ששלושה ילדים במצב טוב מאוד (הבכור ושני הקטנים)

והשניה פחות (לא בגלל חוסר זמן, בגלל קשיים אחרים להגיע אליה בעומק) וגם את זה אנחנו מקדמים בעזרת סיוע חיצוני כדי לתקן את הקשר איתה.

אני עובדת משרה מלאה קשוחה ומספקת, ואני מרווחת בין הילדים (הפרשים של 3-4 שנים) בין השאר בשביל להגיע לזה ברמה טובה. (יותר חשוב לי האיכות בגידול שלהם מהכמות)

ברגע שזו ה-מטרה שלי זה פחות מתפספס.

בזמנים עמוסים פחות אכפת לי אם הם מתקלחים או אם הבית נקי, ויותר אכפת לי להיות בקשב אליהם לגבי מה שעובר עליהם.

זה הרבה מעבר למענה רגשי. זה לקדם את המקומות שהם זקוקים בהם לקידום עוד לפני שהם נופלים לבורות. (למשל ילד שקשה לו לשתף או קשה לו לוותר, זה לעבוד על המקומות האלו עוד לפני שזה מתפרץ)

וגם לחזק את החוזקות. ילד עם תכונות של מנהיגות, לקדם את ההזדמנויות שיכולות לבוא לידי ביטוי ולהעצים את זה.

ובשביל לזהות את המקומות האלו צריך להיות עם הרבה קשב ופניות נפשית ופיזית.

כשיוצאים מהאיזון הרצוי, בודקים איך אפשר לחזור בחזרה למקום הזה.

האמת בחויה שלי אני לא מצליחה

אבל

קודם כל מחזקת את עצמי שה' שלח אותם לפה אז אני האמא הנכונה להם, עם כל חוסר מוצלחותי

דבר שני

בגיל הממש קטן יש מלא טיפול פיזי שזה זמן מצוין לפטפט לחבק לאהוב לנקות את הלב ולסגור את הטלפון רק בסדר הפוך

ובגיל שקצת יותר- אני רואה שאם לא הגתי אליהם הם יוזמים.. ז"א אני בעומס  עבודה ופתאום יותר קורה שהגדול לא נרדם ובא לשבת לידי בסלון כשאני מקפלת כביס ומדברים

הבת שלי התחילה להתעורר מוקדם ממש שזה גם זמן יותר רגוע

זה קרה מאליו, לא יזמתי את זה

אני כן משתדלת לומר לעצמי בזמנים כאלה- נכון זה זמן שהוא אמור לישון אבל כמו שאם היה רעב היית מביאה לו אוכל- עכשיו הוא רעב לאוזן שלך, אז תני את הזמן ותקשיבי

זה הסתכלות שמאד מרגיעה אותי שאני לא באמת יכולה לדלג מעליהם. אני אמא שלהם והם מוצאים את הדרך למלא את הצורך שלהם בזמן אמא

זה ממש תלוי בהמון דברים.

אני בהחלט אגיד שאני מתאמצת מאוד לתת מענים לילדים לפי הצרכים שלהם וזה בהחלט לא קל שיש הרבה ילדים, בגילאים שונים ועם עבודה של לא מעט שעות כשכירה ועוד תחזוק של עסק עצמאי. אני חושבת עליהם המון, מנסה לדייק את הצרכים, לפעמים מצליחה יותר לפעמים פחות, יש גם ילדים שיותר מבקשים ויש כאלה שיותר צריך לחזר אחריהם, אבל זו בהחלט עבודת חיים, בדיוק כמו זוגיות 

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

בבית חולים עצמו…

זה נשמע הזוי, אבל גם וולט מגיע עם ספרים 

עברה שם מישהי ביום שישי והציעה לי לשאול ספרים ומגזינים חרדיים לשבת מספריה ניידת שיש בבית החולים (שערי צדק).

זה לא היה הכי הטעם שלי, אבל בהחלט היה במקום...

באמת שבת אחר כך אח שלי וגיסתי באו לבקר ביום שישי ושאלו מה להביא, אז ביקשתי ספר וזה היה ממש נחמד... (תודה @לפניו ברננה!🩷)

וחיבוק לך על האשפוז... לא כיף להיות בשבת בבית חולים❤️

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

נשמע לי סיוט לעשות הפקה בהפתעה ועוד פעם בשנה אבל כי זה האופי שלי, כנראה שאתם אוהבים את זה.

בכל מקרה, נראה לי גם כשיש רף וציפיות גבוהות אפשר לדבר על זה ביניכם.. את יכולה לשתף אותו בקושי ואולי תורידי טיפה את הרף

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

תודה על השיתוף!!!

נותן כוח ותקווה. משתדלת להתפלל גם על הילדים אחד אחד בהדלקת נרות. וזה ממש מחזק ונותן כוח  ותקווה לשמוע. ואני צריכה את זה..

בע"ה שתמשיכו לקצור את הפירות על כל העבודה הקשה שלכם.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מתה על אלו של "תחשבי טוב" כאילו אם אחשוב טוב לא יהיה היפרמאזיס

ככה הגוף שלי וזהו.
דווקא בהריונות שהייתי בהם הכי הכי בהיסטריה והתכוננתי נפשית ופיזית להיפרמאזיס- זה לא הגיע.

היו לי הריונות עם היפרמאזיס, הריונות עם בחילות והקאות סבירות ממש, והריון אחד מושלם בלי כלום

או שהיה לך רק קל?

כי בדר"כ מי שיש לה היפראמזיס קשה זה חוזר שוב ושוב...

אצלי היה בכולם וכל פעם רק החמיר

וככה היפראמזיס רציני מתנהג בדר"כ...

באחרון היה קל יותר (לא התאשפזתי, קבלתי עירויים רק בקופ"ח... כזה...)

והיינו בטוחים שזה מין אחר חחחח
אבל בסוף ילדתי מהמין הקבוע אצלנו בבית.
אולי הפעם יפתיע...

לי היה בחלק מההריונות ברמה של עירוי, ורק במיטה בלי יכולת לעשות כלום (בכל קימה הייתי חייבת לרוץ להקיא, לדבר לא יכלתי).
ובחלק מההריונות היה לי סתם בחילות רגילות כמו של כל אישה סטנדרטית בתחילת הריון.
לא הבנתי מי החליט מה זה היפרמאזיס רציני?
היפרמאזיס לא מחייב להגיע בכל הריון לאותה האישה. עובדה.

אם את אומרת שיש ..

פשוט ממה שאני מכירה ומניסיון אישי, נשים שיש להן היפראמזיס קשה, נדיר מאד מאד שיש להן גם הריונות בלי בכלל...

זכית😉

אבל עברתי הרבה הריונות בלי עין הרע, אז אולי זה גם סטטיסטיקה בסוף, אם יהיו לי 4 הריונות למשל, יהיה לי בכולם, אם יהיו לי יותר מ-4 הריונות, סיכוי גדול יותר שיהיו לי גם הריונות בלי היפרמאזיס.

קשה לדעת כי לרוב מי שיש לה היפרמאזיס לא יולדת הרבה.

אצלי בראשונים לא היה לי היפרמאזיס
התחיל לי בכל האחרונים...

ובקלות!

כל תגובה משמחת ומחזקת..