אבל זה שהוצאת אותה מוקדם - גרם לה לנסיגה... כאילו היא קיבלה שדר בתת-מודע: אמא לא סומכת עליי שאסתגל לגן, ולכן היא לקחה אותי מוקדם, אז אני באמת לא אסתגל לגן...

סליחה אם לא זה מה שרצית לשמוע❤️

אני גם לא בעד לתת לילד לבכות, אבל יש ילדים שבאמת הבכי שלהם הוא קצת "מניפולציה" על ההורה, ולמעשה הם יכולים להתרגל למסגרת בקלות, רק מבינים שככה הם יניעו את רגשות ההורים שלהם... (אני לא אוהבת להשתמש במילה מניפולציה כשמדובר בילדים, אבל זו המילה שהכי מתאימה כאן...) יש כמובן ילדים שמתקשים רגשית להיפרד, אבל גם אצלם צריך לשדר אמון במסוגלות שלהם להיפרד, ולא לסחוב יותר מדי את ההסתגלות...

מציעה לך להתייעץ עם הגננות, אם את מרגישה שאת סומכת עליהן. בכל זאת, יש להן הרבה ניסיון...

מבחינתן אין אופציה אחרת...

ומעניין מה שאת אומרת, אני דווקא חשבתי שאולי זה שהיא ראתה שהגעתי ולא חיכיתי בחוץ כמו שאמרתי לה שאעשה גורם לה לא להאמין עכשיו שאחכה לה בחוץ.

וגם אולי זה היה מהר מידי להשאיר פעם ראשונה ל4 שעות.

היא מהגדולות והיתה סופר נרגשת מהגן, ועזרה לגננת לתווך את נפלאות הגן לכל החברות החוששות.

ביום הרביעי היא כן בכתה. היא אמרה אחר כך

אמא, הודיה ותהילה יושבות ביחד ובוכות ונורא כיף להם. יש להם מקום ליד הדלת והם בוכות ביחד כל בוקר. אז היום גם אני בכיתי איתן.

ואחר כך כמה ימים היא די התנגדה להשאר.

אני חושבת שזה נורמלי שיש ימים שפחות רוצים ללכת לגן

גם אני לפעמים פחות רוצה

וכמה שהגן מקום חוויתי, בסוף הוא גם מאתגר ומפגיש עם התמודדות עם קשיים.

באופן אישי דעתי שהדרגה מדי הדרגתית משבשת את הילדים

הם לא מצליחים לקלוט בחוש כמה זמן אמורים להיות פה במקום הזה.

לכן מפגש עם אמא- מעולה וחשוב!

יום קצר- חשוב

אבל לא שעה, ואחר כך עוד שעה, ועוד אחת

במיוחד אם רב הילדים כן נשארו.

או שבימים הראשונים הם מתלהבים והכל חדש להם, ואחרי כמה ימים הם מתחילים לבכות.

(ואיזה הסבר משעשע. ממש כיף לבכות ביחד😅 חמודה!) 

3 ילדות מאותו בנין שכבר חודשים ארוכים דנות בהתלהבות על הגן שילכו אליו כשיהיו גדולות עד כדי כך

אז עכשיו הן יושבות להן ביחד בפינת קריאה ובוכות, לא נורא

שהיא יכולה ללכת לגן ולשחק עם הילדים בכיף עד שתחזרי לקחת אותה.

להציע לה להביא שלוק או פרי ולחלק לכל הילדים, כמובן בתיאום עם הגננת.

מידי פעם לשבת איתה כמה דקות בגן, לקרוא לה סיפור ולשחק איתה.

תדברי על זה עם הגננות, מאמינה שיאפשרו.

אני ראיתי שעם הילדים שלי זה עזר.

יש בכי של בהלה, זה בכי סוער כשהילד חווה למשל נטישה בפרידה פתאומית.

ויש בכי של עצב, של אבל על המציאות שאינה לרוחי, שמבטא הסתגלות. בכי שהולך ושוכך ואחריו באה רגיעה.

כשילד נכנס למסגרת הוא נפרד מאמא וצריך להסתגל למצב חדש, שאמא לא לצידו. ההסתגלות יכולה ואפילו סביר להניח שתהיה מלווה בבכי, וזה טוב כי הבכי הוא פורקן טוב מאשר אגרסיות או דבריפ כאלה שמתעוררים במהלך ההסתגלות.

אבל: א. אנחנו רוצים שזה יהיה בכי מהסוג השני. ב. שהוא כבר יהיה קשור לדמות המטפלת במידה כזו שיוכל לשאוב ממנה נחמה.

ממליצה לך לקרוא/לשמוע תכנים על הסתגלות לפי הגישה ההיקשרותית.

אני מתקשה לחשוב על להשאיר אותה בוכה עם הצוות , היום שמעתי את אחת הסייעות אומרת לילדה שבגן לא בוכים....

ובלי קשר לא מרגיש לי נכון להשאיר את הילדה שלי בוכה עם בנאדם זר.

קראתי על זה בעקבות מה שכתבת.

זה דורש הרבה סבלנות מהצוות שלא בטוחה שיהיה לטווח ארוך, כרגע יש והן לגמרי מקבלות (למרות שלא מסכימות) את הרצון שלי לתת לה את הזמן.

בסוף זה שיש הורה בתוך הגן שיושב שעות זה משבש את הגן, מפריע לילדות האחרות שבגן.

את סומכת על הצוות בגן? מעולה, תראי את זה לילדה,

תגידי לה, הנה תשבי ליד X (הגננת/סייעת) והיא תעזור לך, הגננת/סייעת תעזור לה להרגע בדרכים *שלה* אבל זה לגמרי חלק מההסתגלות!

ולא מתאים לי שהצוות ירגיע אותה בדרך שלו אם הדרך שלו זה להגיד לילדה בת 3 שרק תינוקות בוכים והיא צריכה להיות ילדה גדולה ולא לבכות.

אגב; הבת שלי כבר נשארה בגן כמה ימים בלי לבכות אפילו לא לרגע...

שבגן לא בוכים זה נורא ואיום.

והייתי אומרת את זה בעדינות לגננת או לסייעת עצמה.

משהו כמו אני דווקא חושבת שזה בסדר גמור לבכות. טוב להוציא החוצה את העצב והקושי.

דווקא אני מאוד בעד לראות למה הילדה זקוקה וגם למה את בתור אמא זקוקה.

ואם אותך יותר מרגיע להישאר איתה 20 דק' כל פעם אז תעשי את זה.

מה שכן- יכול להיות שגם אם תישארי איתה שעה היא תבכה כשתלכי. הבן שלי היה בוכה תמיד כשהייתי הולכת. גם אחרי שהייתי נשארת איתו חצי שעה או שעה. לפעמים בחלון עוד הייתי שומעת אותו נרגע.

אבל

חשוב שיש אשת צוות שיודעת לנחם,לחבק,להרגיע ולא להגיד - לא בוכים..

עולות לי כמה נקודות

לא קראתי את כל השרשור אז מקווה שאני מדייקת...

- דבר ראשון מניסיוני בתפקיד בגן, אם הילד יודע שאת מעבר לדלת הוא לא ישתחרר ויתמודד אלא ירצה אותך.. תמיד ככה בכל שלב בשנה..

- דבר שני אם את לא בטוחה שכדאי שהיא תלך לגן ויהיה לה שם טוב יהיה לך מאוד קשה לשכנע אותה לעשות את זה כי היא תרגיש את ההתלבטות הפנימית שלך...

- דבר שלישי- מאוד משמעותי לעשות הרבה מהעבודה בבית- לדבר על זה- ועדיף ממקום החלטי,  שלם ומוגמר אבל כן מקשיב ואמפטי- את גדולה והולכת לגן של גדולים, אמא תישאר איתך בהתחלה ואז תלך לעבודה/ לתור (אני מעדיפה לתת משהו שהם יכולים להבין את ההכרח ולא לבית) ואת תשארי לשחק ולהנות עם החברים. אמא תיקח אותך אחרי קצת זמן, לפני המפגש צהריים/אחרי החצר.

את רוצה שנחשוב על משהו קטן שנעשה ביחד בזמן שאמא איתך בגן- לשחק בקוביות/לצייר לך ציור/לקרוא ספר?

ואחרי שנעשה את זה את תתני לאמא חיבוק גדול ותגידי לאמא ללכת ולבוא בצהריים לקחת אותך (כדי להעביר אליה את האקטיביות), טוב?

ולדבר על זה הרבה ולחשוב ביחד כדי חהגיע מוכנים לסיטואציה..

ועוד שני דברים יכול להיות שבימים הראשונים היא תבכה כשתלכי למרות כל ההכנה, אבל אחרי שתהיי איתה בהתחלה במשחק זה כן יהיה ממקום יותר משוחרר ויחד עם זה גם עצוב אבל לא שהיא נחטפת ממך ואת בורחת לה..

וגם, עדיף להגיע כמה שיותר מוקדם לגן, גם אין הרבה ילדים וגם לא התחילו את הסדר יום ויוצא שהיא באה והיא בחוץ וצריכה להיכנס לעניינים וזה מאתגר...

בהצלחה ממש!

מקווה שדייקתי ויהיה לך לעזר♡

הקטן שלי  בן שנה וחצי+

בימים הראשונים אפילו לא בכה כי עוד לא קלט את הסיטואציה עד הסוף והיה סקרן על המשחקים בעיקר

שיחרר אותי בקלות יחסית

ואחרי יומיים בערך כשאני הולכת הוא בוכה לרגע

והגננת אומרת שתוך דקה הוא כבר מךסיק ועם בטחון ומשחק יפה

וזה הדיוני כי הוא טיפוס זורם ועצמאי יחסית בכללי

אבל תמיד היה לי כזה עצוב להשאיר אותו בוכה

אפילו שידעתי שנרגע ברגע

וראיתי שאין הבדל אם נשארת 5-10 דקות או חצי שעה..התגובה זהה

ואפילו קל לו יותר אחרי 10 דקות של משחק משותף

מאשר אם נאשרת הרבה והוא כבר איבד עניין וסקרנות במקום

אז ההסבר שלך הרגיע בי משהו

קודם כל, ברור שיש הסתגלות בלי בכי, אבל גם ילד שבוכה בהתחלה (ואפילו בהמשך) זה בסדר גמור ואפילו נורמלי וטבעי יותר מילד שלא בוכה.

במקרה שלך, לדעתי היא מרגישה בתת מודע שאם היא תבכה/תלחץ עלייך מספיק את תישארי איתה ולא תיקחי אותה לגן, ולכן היא מנסה את זה. אני הייתי נותנת לה כמה ימים ללכת לגן גם בבכי, ומוודאת אם הגננות תוך כמה זמן היא נרגעת. אם היא נרגעת בפרק זמן מהיר יחסית, כנראה היא באמת מנסה אותך לראות אם תיקחי אותה. בכל מקרה, אל תישארי בחוץ ותחכי לה, גם אם את חושבת שהיא לא שמה לב, ילד אחר או גננת יכולים להעיר משהו על זה והיא תדע שאת שם.

אצלי יש כמה ילדים, שכשמשאירים אותם בבוקר יש צרחות אימים, ואחרי כמה דקות שמדברים איתם ומרגיעים אותם הם רצים לשחק ונהנים כל היום, ולדעתי חבל שבגלל הכמה דקות האלה, שיעברו בעז"ה בקרוב הם יפסידו יום שלם בגן

פעם אחת הכנסתי אותה, סגרתי את הדלת ואמרתי לה שהיא משחקת כמה דקות ואז אני אחזור.

היא בכתה בהיסטריה ולא נתנה לאף אחת מהצוות להתקרב אליה, שמעתי אותן מנסות להרגיע אותה וזה רק גרם לצרחות לגבור.

נשארתי בחוץ כשהיא מודעת לזה, זה מה שגרם לה להסכים להיכנס כנראה.

המטרה באמת הייתה להשאיר אותה לשעה ולקחת אותה, כמו כל הסתגלות בגן....

לא אכפת לי שתפסיד כמה ימים בגן אם זה מה שיגרום לה להיכנס יותר בביטחון לגן...

אני בטוחה שגם אם אשאיר אותה בוכה בהיסטריה היא  תרגע. אבל זאת לא הדרך שאני רוצה שהיא תחווה את הפרידה ממני וההתחלה של הגן.

גם אם את מסכמת איתה שאת מחכה בחוץ ברור שזה שונה מכשהיא לא יודעת ומגלה פתאום שאמא פה ויכולה להוציא אותה
ממה שאני רואה, רוב הילדים נרגעים די מהר ונהנים מאוד בגן, מה שגם גורם להם להסתגל מהר יותר, וחבל שיפסידו את זה בגלל כמה דקות של בכיות בבוקר... חוץ מזה שרוב הילדים, אם אין משהו קיצוני, אם הם קולטים שגם אחרי הכמה ימים של הסתגלות בגן אמא נשארת בסביבה ויכולה לקחת אותם אליה הם ינסו לנצל את זה ויבכו יותר כדי שהיא תרחם ותיקח אותם (לא במודע או בכוונה, זאת תגובה טבעית של ילד שנשאר בלי אמא, שתחריף אם הוא יודע שהיא בסביבה ויכולה לעזור לו)

זה הכי טבעי בעולם לרצות שהילד לא יבכה. אני חושבת שמה שהכי חשוב בתהליך ההסתגלות זה לצור היקשרות עם אחד מאנשי הצוות. שמישהי מצוות הגן יהיה פנוי להזכיר לילדה שהוא כאן בשבילה לחיבוקים, לחיבור רגשי ולמלא עבור הילד את הצורך להתנחם כשיש פרידה מאמא. פרידה היא דבר לא תמיד קל. אבל ברגע שהילד מוכן להתנחם בזרועות מבוגר אחראי אחר את יכולה לדעת שהכיוון הוא חיובי והתקשרות שלו במקום טוב. וגם אם תהיה פרידה עם טיפה בכי יום יומיים למחרת זה יחלוף כי הוא יצליח להיקשר בקלות יותר לגן ולצוות ואז הפרידה לא מאיימת כל כך. אז ממש לחפש את האיש צוות הכי חם לגשת ולהגיד אני זקוקה לעזרה תוכלי לשבת ליד הילד שלי וללחוש לו באוזן שאת איתו ופה בשבילו? האם תסכימי שהוא ישב על הברכיים שלך עד שירגע וירכוש בטחון? ומדי פעם במעברים לשים לו יד על הכתף להזכיר לו שאת כאן בשבילו. אם תצליחי למצוא את זה הילד יורד תוך כמה ימים בקלות יותר.

ועד אז בבקרים להיכנס לגן לפנות זמן בנחת לשבת איתו למשחק, להתחיל לתווך לו את החברים שסביבו. את אנשי הצוות. זה כמו לחבר קוביות לגו אחת לשניה. ממש לעסוק בחיבור הילד למקום. ולאחר מכן שאת מרגישה שיש רוגע מסוים לתוך את הפרידה עם דגש עם המפגש המחודש. אני אבוא לקחת אותך בשעה 2 מהגן. אני יביא לך חיבוק גדול ואחרים אותך לחיבוקים. ואז אביא לך שלוק. ממש לתאר את טקס המפגש המחודש זה מאוד מרגיע.

שאת פועל בצורה כזו. בעזרת ה' גם אם יש בהתחלה התנגדות היא תלך ותפחת. וגם עם יהיה בכי קצר הוא יעלם מהר...

ובעיקר לא לבטל את הרגשות שלו אלא להיות שם איתו.

בהצלחה. אנחנו אישית עוברים את אותו תהליך בדיוק. עם ילד בן 3 שהיה אמור לקבל גן שפה ובמקום זה נכנס לגן רגיל. ברוך ה' רואים התקדמות גדולה בעקבות ההתקשרות לגננת שתיארתי פה.

גם קשה לו להיפרד עדיין,

וככה היה גם שנה שעברה שזה היה מסגרת שלא הכיר בה אף אחד, אבל סמכתי עליהם לגמרי וגם עכשיו ואני אומרת לו שאמא הולכת לעבודה לא להרבה זמן ושהוא לא נשאר לצהרון ובתוך תוכי יודעת שזה עוד ימי הסתגלות והגיוני שקשה לו אבל בבוקר לא נשארת איתו יותר מ2 דקות כי זה בדרך כלל רק יגביר את הקושי שלו.

עכשיו בתור גננת אני יכולה להגיד לך שיש ילדים שלוקח להם יותר זמן ללכת בשמחה לגן למרות שבגן בסהכ טוב להם, בעיני זה הגיוני וגם בריא, ואם את סומכת על הצוות ואת יודעת שאחכ היא שמחה הייתי נותנת לזה זמן להסתגלות.וברור שילד שבא מהבית יותר קשה לו.

אולי הייתי עושה את התהליך לאט לאט מבחינת כמה זמן שהיא תהיה בגן ולהוסיף כל יום עוד קצת.(ועכשיו למה שאני באמת חושבת, זה שילד צריך לגדול בבית בחינוך ביתי כמו פעם וכל המסגרות האלה אני לא מתחברת עליהם🫣 לצערי והלוואי שהייתי יכולה למצוא איזון בענין הזה גם מבחינת סוג מסגרות ,שכנים, חברה, עבודה וכו)

בתכלס, עשינו כמוך, רק שאמרנו לילדים שאנחנו נהיה איתם עד שירגישו בטוחים בגן ושאנחנו בטוחים שיהנו עם החברים החדשים ואמר נו להם שכיף בגן וכו. או בקיצור - נתנו להם הרגשה שהם מסוגלים להסתדר לבד ושזה שלב משמח בחיים

בעלי באמת חיכה מחוץ לגן כמה ימים. זה עבד. 

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

ברור שזה בסדר!!!

וגם לא לעשות שום דבר+ להזמין לעצמך משהו טעים שישמח אותך🫶

נשמע קשה מאוד וכואב

ואת הגננת חובה לסנן ולא לענות

כמה כוח יש בפשטות של הסביבה הנשית

כל כך תודה 

וצריך

ממש יפה שהצלחת לשמור את זה אחרי שהילדים נרדמו.

מצטרפת, כל מה שעובר לי בראש היום זה מה השכנים שמעו, ומה הסיכוי שהם לא היו בבית היום. 

איזו אישה לביאה את

עם כמה את מתמודדת

תבכי כמה שאת צריכה

תנקי את הלב

ותנשמי נשימות חדשות❤️

נשמע לא פשוט, את גיבורה שבכלל שרדת לספר
מבאס שאין עזרה.