אבל זה שהוצאת אותה מוקדם - גרם לה לנסיגה... כאילו היא קיבלה שדר בתת-מודע: אמא לא סומכת עליי שאסתגל לגן, ולכן היא לקחה אותי מוקדם, אז אני באמת לא אסתגל לגן...

סליחה אם לא זה מה שרצית לשמוע❤️

אני גם לא בעד לתת לילד לבכות, אבל יש ילדים שבאמת הבכי שלהם הוא קצת "מניפולציה" על ההורה, ולמעשה הם יכולים להתרגל למסגרת בקלות, רק מבינים שככה הם יניעו את רגשות ההורים שלהם... (אני לא אוהבת להשתמש במילה מניפולציה כשמדובר בילדים, אבל זו המילה שהכי מתאימה כאן...) יש כמובן ילדים שמתקשים רגשית להיפרד, אבל גם אצלם צריך לשדר אמון במסוגלות שלהם להיפרד, ולא לסחוב יותר מדי את ההסתגלות...

מציעה לך להתייעץ עם הגננות, אם את מרגישה שאת סומכת עליהן. בכל זאת, יש להן הרבה ניסיון...

מבחינתן אין אופציה אחרת...

ומעניין מה שאת אומרת, אני דווקא חשבתי שאולי זה שהיא ראתה שהגעתי ולא חיכיתי בחוץ כמו שאמרתי לה שאעשה גורם לה לא להאמין עכשיו שאחכה לה בחוץ.

וגם אולי זה היה מהר מידי להשאיר פעם ראשונה ל4 שעות.

היא מהגדולות והיתה סופר נרגשת מהגן, ועזרה לגננת לתווך את נפלאות הגן לכל החברות החוששות.

ביום הרביעי היא כן בכתה. היא אמרה אחר כך

אמא, הודיה ותהילה יושבות ביחד ובוכות ונורא כיף להם. יש להם מקום ליד הדלת והם בוכות ביחד כל בוקר. אז היום גם אני בכיתי איתן.

ואחר כך כמה ימים היא די התנגדה להשאר.

אני חושבת שזה נורמלי שיש ימים שפחות רוצים ללכת לגן

גם אני לפעמים פחות רוצה

וכמה שהגן מקום חוויתי, בסוף הוא גם מאתגר ומפגיש עם התמודדות עם קשיים.

באופן אישי דעתי שהדרגה מדי הדרגתית משבשת את הילדים

הם לא מצליחים לקלוט בחוש כמה זמן אמורים להיות פה במקום הזה.

לכן מפגש עם אמא- מעולה וחשוב!

יום קצר- חשוב

אבל לא שעה, ואחר כך עוד שעה, ועוד אחת

במיוחד אם רב הילדים כן נשארו.

או שבימים הראשונים הם מתלהבים והכל חדש להם, ואחרי כמה ימים הם מתחילים לבכות.

(ואיזה הסבר משעשע. ממש כיף לבכות ביחד😅 חמודה!) 

3 ילדות מאותו בנין שכבר חודשים ארוכים דנות בהתלהבות על הגן שילכו אליו כשיהיו גדולות עד כדי כך

אז עכשיו הן יושבות להן ביחד בפינת קריאה ובוכות, לא נורא

שהיא יכולה ללכת לגן ולשחק עם הילדים בכיף עד שתחזרי לקחת אותה.

להציע לה להביא שלוק או פרי ולחלק לכל הילדים, כמובן בתיאום עם הגננת.

מידי פעם לשבת איתה כמה דקות בגן, לקרוא לה סיפור ולשחק איתה.

תדברי על זה עם הגננות, מאמינה שיאפשרו.

אני ראיתי שעם הילדים שלי זה עזר.

יש בכי של בהלה, זה בכי סוער כשהילד חווה למשל נטישה בפרידה פתאומית.

ויש בכי של עצב, של אבל על המציאות שאינה לרוחי, שמבטא הסתגלות. בכי שהולך ושוכך ואחריו באה רגיעה.

כשילד נכנס למסגרת הוא נפרד מאמא וצריך להסתגל למצב חדש, שאמא לא לצידו. ההסתגלות יכולה ואפילו סביר להניח שתהיה מלווה בבכי, וזה טוב כי הבכי הוא פורקן טוב מאשר אגרסיות או דבריפ כאלה שמתעוררים במהלך ההסתגלות.

אבל: א. אנחנו רוצים שזה יהיה בכי מהסוג השני. ב. שהוא כבר יהיה קשור לדמות המטפלת במידה כזו שיוכל לשאוב ממנה נחמה.

ממליצה לך לקרוא/לשמוע תכנים על הסתגלות לפי הגישה ההיקשרותית.

אני מתקשה לחשוב על להשאיר אותה בוכה עם הצוות , היום שמעתי את אחת הסייעות אומרת לילדה שבגן לא בוכים....

ובלי קשר לא מרגיש לי נכון להשאיר את הילדה שלי בוכה עם בנאדם זר.

קראתי על זה בעקבות מה שכתבת.

זה דורש הרבה סבלנות מהצוות שלא בטוחה שיהיה לטווח ארוך, כרגע יש והן לגמרי מקבלות (למרות שלא מסכימות) את הרצון שלי לתת לה את הזמן.

בסוף זה שיש הורה בתוך הגן שיושב שעות זה משבש את הגן, מפריע לילדות האחרות שבגן.

את סומכת על הצוות בגן? מעולה, תראי את זה לילדה,

תגידי לה, הנה תשבי ליד X (הגננת/סייעת) והיא תעזור לך, הגננת/סייעת תעזור לה להרגע בדרכים *שלה* אבל זה לגמרי חלק מההסתגלות!

ולא מתאים לי שהצוות ירגיע אותה בדרך שלו אם הדרך שלו זה להגיד לילדה בת 3 שרק תינוקות בוכים והיא צריכה להיות ילדה גדולה ולא לבכות.

אגב; הבת שלי כבר נשארה בגן כמה ימים בלי לבכות אפילו לא לרגע...

שבגן לא בוכים זה נורא ואיום.

והייתי אומרת את זה בעדינות לגננת או לסייעת עצמה.

משהו כמו אני דווקא חושבת שזה בסדר גמור לבכות. טוב להוציא החוצה את העצב והקושי.

דווקא אני מאוד בעד לראות למה הילדה זקוקה וגם למה את בתור אמא זקוקה.

ואם אותך יותר מרגיע להישאר איתה 20 דק' כל פעם אז תעשי את זה.

מה שכן- יכול להיות שגם אם תישארי איתה שעה היא תבכה כשתלכי. הבן שלי היה בוכה תמיד כשהייתי הולכת. גם אחרי שהייתי נשארת איתו חצי שעה או שעה. לפעמים בחלון עוד הייתי שומעת אותו נרגע.

אבל

חשוב שיש אשת צוות שיודעת לנחם,לחבק,להרגיע ולא להגיד - לא בוכים..

עולות לי כמה נקודות

לא קראתי את כל השרשור אז מקווה שאני מדייקת...

- דבר ראשון מניסיוני בתפקיד בגן, אם הילד יודע שאת מעבר לדלת הוא לא ישתחרר ויתמודד אלא ירצה אותך.. תמיד ככה בכל שלב בשנה..

- דבר שני אם את לא בטוחה שכדאי שהיא תלך לגן ויהיה לה שם טוב יהיה לך מאוד קשה לשכנע אותה לעשות את זה כי היא תרגיש את ההתלבטות הפנימית שלך...

- דבר שלישי- מאוד משמעותי לעשות הרבה מהעבודה בבית- לדבר על זה- ועדיף ממקום החלטי,  שלם ומוגמר אבל כן מקשיב ואמפטי- את גדולה והולכת לגן של גדולים, אמא תישאר איתך בהתחלה ואז תלך לעבודה/ לתור (אני מעדיפה לתת משהו שהם יכולים להבין את ההכרח ולא לבית) ואת תשארי לשחק ולהנות עם החברים. אמא תיקח אותך אחרי קצת זמן, לפני המפגש צהריים/אחרי החצר.

את רוצה שנחשוב על משהו קטן שנעשה ביחד בזמן שאמא איתך בגן- לשחק בקוביות/לצייר לך ציור/לקרוא ספר?

ואחרי שנעשה את זה את תתני לאמא חיבוק גדול ותגידי לאמא ללכת ולבוא בצהריים לקחת אותך (כדי להעביר אליה את האקטיביות), טוב?

ולדבר על זה הרבה ולחשוב ביחד כדי חהגיע מוכנים לסיטואציה..

ועוד שני דברים יכול להיות שבימים הראשונים היא תבכה כשתלכי למרות כל ההכנה, אבל אחרי שתהיי איתה בהתחלה במשחק זה כן יהיה ממקום יותר משוחרר ויחד עם זה גם עצוב אבל לא שהיא נחטפת ממך ואת בורחת לה..

וגם, עדיף להגיע כמה שיותר מוקדם לגן, גם אין הרבה ילדים וגם לא התחילו את הסדר יום ויוצא שהיא באה והיא בחוץ וצריכה להיכנס לעניינים וזה מאתגר...

בהצלחה ממש!

מקווה שדייקתי ויהיה לך לעזר♡

הקטן שלי  בן שנה וחצי+

בימים הראשונים אפילו לא בכה כי עוד לא קלט את הסיטואציה עד הסוף והיה סקרן על המשחקים בעיקר

שיחרר אותי בקלות יחסית

ואחרי יומיים בערך כשאני הולכת הוא בוכה לרגע

והגננת אומרת שתוך דקה הוא כבר מךסיק ועם בטחון ומשחק יפה

וזה הדיוני כי הוא טיפוס זורם ועצמאי יחסית בכללי

אבל תמיד היה לי כזה עצוב להשאיר אותו בוכה

אפילו שידעתי שנרגע ברגע

וראיתי שאין הבדל אם נשארת 5-10 דקות או חצי שעה..התגובה זהה

ואפילו קל לו יותר אחרי 10 דקות של משחק משותף

מאשר אם נאשרת הרבה והוא כבר איבד עניין וסקרנות במקום

אז ההסבר שלך הרגיע בי משהו

קודם כל, ברור שיש הסתגלות בלי בכי, אבל גם ילד שבוכה בהתחלה (ואפילו בהמשך) זה בסדר גמור ואפילו נורמלי וטבעי יותר מילד שלא בוכה.

במקרה שלך, לדעתי היא מרגישה בתת מודע שאם היא תבכה/תלחץ עלייך מספיק את תישארי איתה ולא תיקחי אותה לגן, ולכן היא מנסה את זה. אני הייתי נותנת לה כמה ימים ללכת לגן גם בבכי, ומוודאת אם הגננות תוך כמה זמן היא נרגעת. אם היא נרגעת בפרק זמן מהיר יחסית, כנראה היא באמת מנסה אותך לראות אם תיקחי אותה. בכל מקרה, אל תישארי בחוץ ותחכי לה, גם אם את חושבת שהיא לא שמה לב, ילד אחר או גננת יכולים להעיר משהו על זה והיא תדע שאת שם.

אצלי יש כמה ילדים, שכשמשאירים אותם בבוקר יש צרחות אימים, ואחרי כמה דקות שמדברים איתם ומרגיעים אותם הם רצים לשחק ונהנים כל היום, ולדעתי חבל שבגלל הכמה דקות האלה, שיעברו בעז"ה בקרוב הם יפסידו יום שלם בגן

פעם אחת הכנסתי אותה, סגרתי את הדלת ואמרתי לה שהיא משחקת כמה דקות ואז אני אחזור.

היא בכתה בהיסטריה ולא נתנה לאף אחת מהצוות להתקרב אליה, שמעתי אותן מנסות להרגיע אותה וזה רק גרם לצרחות לגבור.

נשארתי בחוץ כשהיא מודעת לזה, זה מה שגרם לה להסכים להיכנס כנראה.

המטרה באמת הייתה להשאיר אותה לשעה ולקחת אותה, כמו כל הסתגלות בגן....

לא אכפת לי שתפסיד כמה ימים בגן אם זה מה שיגרום לה להיכנס יותר בביטחון לגן...

אני בטוחה שגם אם אשאיר אותה בוכה בהיסטריה היא  תרגע. אבל זאת לא הדרך שאני רוצה שהיא תחווה את הפרידה ממני וההתחלה של הגן.

גם אם את מסכמת איתה שאת מחכה בחוץ ברור שזה שונה מכשהיא לא יודעת ומגלה פתאום שאמא פה ויכולה להוציא אותה
ממה שאני רואה, רוב הילדים נרגעים די מהר ונהנים מאוד בגן, מה שגם גורם להם להסתגל מהר יותר, וחבל שיפסידו את זה בגלל כמה דקות של בכיות בבוקר... חוץ מזה שרוב הילדים, אם אין משהו קיצוני, אם הם קולטים שגם אחרי הכמה ימים של הסתגלות בגן אמא נשארת בסביבה ויכולה לקחת אותם אליה הם ינסו לנצל את זה ויבכו יותר כדי שהיא תרחם ותיקח אותם (לא במודע או בכוונה, זאת תגובה טבעית של ילד שנשאר בלי אמא, שתחריף אם הוא יודע שהיא בסביבה ויכולה לעזור לו)

זה הכי טבעי בעולם לרצות שהילד לא יבכה. אני חושבת שמה שהכי חשוב בתהליך ההסתגלות זה לצור היקשרות עם אחד מאנשי הצוות. שמישהי מצוות הגן יהיה פנוי להזכיר לילדה שהוא כאן בשבילה לחיבוקים, לחיבור רגשי ולמלא עבור הילד את הצורך להתנחם כשיש פרידה מאמא. פרידה היא דבר לא תמיד קל. אבל ברגע שהילד מוכן להתנחם בזרועות מבוגר אחראי אחר את יכולה לדעת שהכיוון הוא חיובי והתקשרות שלו במקום טוב. וגם אם תהיה פרידה עם טיפה בכי יום יומיים למחרת זה יחלוף כי הוא יצליח להיקשר בקלות יותר לגן ולצוות ואז הפרידה לא מאיימת כל כך. אז ממש לחפש את האיש צוות הכי חם לגשת ולהגיד אני זקוקה לעזרה תוכלי לשבת ליד הילד שלי וללחוש לו באוזן שאת איתו ופה בשבילו? האם תסכימי שהוא ישב על הברכיים שלך עד שירגע וירכוש בטחון? ומדי פעם במעברים לשים לו יד על הכתף להזכיר לו שאת כאן בשבילו. אם תצליחי למצוא את זה הילד יורד תוך כמה ימים בקלות יותר.

ועד אז בבקרים להיכנס לגן לפנות זמן בנחת לשבת איתו למשחק, להתחיל לתווך לו את החברים שסביבו. את אנשי הצוות. זה כמו לחבר קוביות לגו אחת לשניה. ממש לעסוק בחיבור הילד למקום. ולאחר מכן שאת מרגישה שיש רוגע מסוים לתוך את הפרידה עם דגש עם המפגש המחודש. אני אבוא לקחת אותך בשעה 2 מהגן. אני יביא לך חיבוק גדול ואחרים אותך לחיבוקים. ואז אביא לך שלוק. ממש לתאר את טקס המפגש המחודש זה מאוד מרגיע.

שאת פועל בצורה כזו. בעזרת ה' גם אם יש בהתחלה התנגדות היא תלך ותפחת. וגם עם יהיה בכי קצר הוא יעלם מהר...

ובעיקר לא לבטל את הרגשות שלו אלא להיות שם איתו.

בהצלחה. אנחנו אישית עוברים את אותו תהליך בדיוק. עם ילד בן 3 שהיה אמור לקבל גן שפה ובמקום זה נכנס לגן רגיל. ברוך ה' רואים התקדמות גדולה בעקבות ההתקשרות לגננת שתיארתי פה.

גם קשה לו להיפרד עדיין,

וככה היה גם שנה שעברה שזה היה מסגרת שלא הכיר בה אף אחד, אבל סמכתי עליהם לגמרי וגם עכשיו ואני אומרת לו שאמא הולכת לעבודה לא להרבה זמן ושהוא לא נשאר לצהרון ובתוך תוכי יודעת שזה עוד ימי הסתגלות והגיוני שקשה לו אבל בבוקר לא נשארת איתו יותר מ2 דקות כי זה בדרך כלל רק יגביר את הקושי שלו.

עכשיו בתור גננת אני יכולה להגיד לך שיש ילדים שלוקח להם יותר זמן ללכת בשמחה לגן למרות שבגן בסהכ טוב להם, בעיני זה הגיוני וגם בריא, ואם את סומכת על הצוות ואת יודעת שאחכ היא שמחה הייתי נותנת לזה זמן להסתגלות.וברור שילד שבא מהבית יותר קשה לו.

אולי הייתי עושה את התהליך לאט לאט מבחינת כמה זמן שהיא תהיה בגן ולהוסיף כל יום עוד קצת.(ועכשיו למה שאני באמת חושבת, זה שילד צריך לגדול בבית בחינוך ביתי כמו פעם וכל המסגרות האלה אני לא מתחברת עליהם🫣 לצערי והלוואי שהייתי יכולה למצוא איזון בענין הזה גם מבחינת סוג מסגרות ,שכנים, חברה, עבודה וכו)

בתכלס, עשינו כמוך, רק שאמרנו לילדים שאנחנו נהיה איתם עד שירגישו בטוחים בגן ושאנחנו בטוחים שיהנו עם החברים החדשים ואמר נו להם שכיף בגן וכו. או בקיצור - נתנו להם הרגשה שהם מסוגלים להסתדר לבד ושזה שלב משמח בחיים

בעלי באמת חיכה מחוץ לגן כמה ימים. זה עבד. 

לא נאמתי וגם בעלי לא נאם. ואני הייתי בעוד בת מצוות שההורים לא דיברו

אצלנו בחגיגות בת המצווה רק בעלי ואבא שלו דרשו. אצלנו זה מצד צניעות - בנות לא עומדות ומדברות בפני גברים.

אנחנו עשינו בהמשך האירוע חלוקה לגברים ולנשים - בעלי העביר שיעור לגברים ובינתיים לנשים הייתה תוכנית נשית של יצירה ועוד משהו. בבת מצווה הקאשונה הבת שלי אמרה גם דרשה, ובשנייה הבת שלי לא דיברה בכלל (רק הקרנו מצגת עם שיר שהיא שרה ברקע), כי היא לא בעניין הזה.

לא רואה צורך ללכת לפי "מוסכמות" בנושאים כאלה, כל עוד זה לא משהו שמובנה בהלכה או במסורת... עושים לפי מה שמתאים לחוגגת הספציפית. (לצורך העניין, יכול להיות שלבת הבאה בכלל לא נעשה חגיגה גדולה, כי זה פשוט לא מתאים לה...)

בכל זאת אענה לך גם על ההתחלה

יש ספר מקסים בשם פרקי הלל, שיש בו 12 שערים שמובנים ללימוד חודשי בשנת בת המצווה לאם ובת. ממליצה מאוד, אם לבת שלך זה מתאים.

אפשר גם ליצור מסע בת מצווה, שבו הולכים ופוגשים דמויות נשיות משמעותיות (האם והבת), ואז יוצרים מזה משהו - חוברת שמתעדת את המפגשים, סרטון, או משהו בסגנון...

אפשר גם להתמקד בשם של הבת ובמשמעותו, וליצור קונספט למהלך השנה לפיו וגם לחגיגה עצמה. (למשל - קוראים לה הודיה, אז לפגוש אנשים שמודים במיוחד, לעשות יצירה סביב הודיה לה' וכו')

שתהיה לכן שנה מוצלחת ופורייה!

(והכי חשוב - ללכת לפי מה שמתאים לילדה עצמה, ולא לפי הפנטזיה של האמא... זה משהו שלמדתי גם בעצמי)

אבא שלי וכלת בת המצוה דיברו

זה נראה לי ממש בסדר.

פשוט ההורה שיותר זורם לו..

לגבי השנה עצמה השאלה מה את מחפשת?

אפשר משהו חודשי בתאריך הלידה - נגיד אם היא נולדה ביט חשון אז מיט כסלו כל יט בחודש לעשות משהו מיוחד - זה יכול להיות לימוד, יציאה למקום לימודי, יציאה למקום כיפי, טיול קטן, התנדבות, יצירה משותפת, משהו שיתחבר בסופו של דבר למשהו גדול יותר שתסיימו לקראת בת המצווה (אם זו יצירה אפשר גם להציג אותה באולם).

יש כאלה שלומדים ספר/מסכת לאורך השנה ועושים סיום בבת/בר מצווה, הכי קלאסי שאני מכירה זה לסיים שס משניות אבל זה לדעתי דורש שנתיים בשביל שיהיה יחסית בנחת. בשנה זה קצת צפוף.

מכירה משפחה שהאבא יצא עם הילדה לשבועיים של חלק משביל ישראל

יש כאלה שלוקחים דמות או 12 דמויות ומעמיקים עליה במהלך השנה או חודש תלוי כמה דמויות בוחרים

לק"י

יפה שמישהו יגיד דבר תורה או משהו.

אבל לא חייב מעבר.

תחליטי מה היכולת שלך להשקיע.

אפשר לעשות כל ערב ר"ח לימוד על אישה בתנך/ בהיסטוריה ומה הילדה לוקחת איתה הלאה מאותה דמות

אפשר ללמוד משהו (מסכת משניות או ספר הלכה/ מוסר)

וכל זמן מסויים (שבת מברכין לדוגמה)

לעשות לימוד משותף ואז באירוע היא עושה סיום מסכת.

אפשר לעשות שבכל שבוע שחל בו ראש חודש נוסעים להיפגש עם אשה חשובה בת ימינו

(2 סבתות, מחנכת מהעבר/ שכנה/ רבנית/ אמא שכולה)

לעשות מעין "ראיון" עם שאלות מובילות

אפשר לשבת איתה כל כמה זמן ליציאה של דייט אמא ובת וללבן ביחד סוגיה מסויימת מעולמה (לחץ חברתי, קבלת החלטות, אחריות, מעורבות חברתית, גבולות ועוד).

יש את הספר פרקי הלל, שהוציאה אמא של הלל אריאל ז"ל, אפשר לעשות לפי זה.

אני מכנה את זה "תסמונת האפטר"

לצערי עוד לא מצאתי פתרון יעיל חוץ מתקשורת ישירה, אבל קל להגיד..

שולחת חיבוק וחיזוק

אבל לא תמיד אני מבינה אפילו למה אני כועסת כדי לתקשר את זה

אני חושבת שאנחנו כועסות כי נכפית עלינו מציאות בלתי אפשרית.

יעזור אם תכיני אותו לפני שיחזור שיביא לך פרחים/ משהו טעים כדי להביע הערכה? שישחרר אותך לכמה שעות לבד?

לנו עזר שכתבתי לו לפני שחזרתי מה חשוב לי, באילו שעות ביום חשוב שיעזור, אילו דברים חשוב לי שיספיק וכו'. ולקחתי בחשבון שביום הראשון אחרי שחוזר הוא רק ישן.

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

מה הסגנון של זה?

כאילו מבחינה דתית?

יש לנו הפרשה מספרת לי וממש קשה לנו עם הסגנון החרדי של זה- זה שלא מסופר על חטאים של עם ישראל, זה שקוראים לעם ישראל "יהודים" ולא עם ישראל/ בני ישראל וכו', זה שמדרשים משולבים כאילו הם הפשט.

אז מחפשים משהו אחר שלא יהיו בו את הדברים האלו

לא היה משהו שצרם לי בכיוון הזה. גם האיורים יפים.

כן מסופר על חטאים של עם ישראל.

לדעתי כן סגנון חרדי.

סגנון דתי לאומי אני מכירה רק "בדרכה של תורה", שם המדרשים מופיעים בנפרד בצבע אחר מופשט ואפשר לבחור אם רוצים רק פשט או גם דרש.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה לא הפסוקים ממש אלא בשפה יותר פשוטה

אבל זה נצמד לפשט ב100%, וכשזה מדרשים או פרשנים הם בצבע אחר וזה מאוד ברור מה פשט הפסוקים ומה מעבר.

עובר על כל הפרשה על הסדר וממש מוצלח.

מתאים מגיל 5 כזה לדעתי.

או את ההוצאה של החומשים שלו שגם מצוינת

חמישה כרכים, לא זול אבל שווה כל שקל !!! הבן שלי בן חמש כל שבת מחכה לזה בנרות, כתוב בשפה מותאמת לילדים ברורה ועשירה בשילוב פסוקים, עם איורים מטורפים

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

רק אולי אם יהיה לך קשה תוכלי לברוח לכמה שעות בבית שלך או לקצר את השהות

מקווה ששבת עברה בטוב♥️

המסקנה היא שהיה נחמד בסוף והכל אבל אין הצר שווה בנזק המלך חח

כילו הנחמד שבזה לא מצדיק את המסביב והמאמץ

בדיוק ילדה גיסתי גם אז שבת הקרובה אבי הבן שלהם חחחח מקסיייםםם

אבל לא ניראלי נלך🙈 מה יש לי תירוץ מספיק טוב חח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

חחח סתם

יאללה מחכה להמשך

מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי 

נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח

עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)

היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר 

כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע

המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה

היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)

וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב

יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?

היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה

ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה  ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה

היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭

איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ 

המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה 

אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה 

ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא 

וזהו

הוא עליי

19 דק אחרי ירידת המים

שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה

אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'

אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו

ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

ואם לא היא, יש עוד מטפלים במכון ריין

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

אני לא שמה באלבומים, אבל יש לי מעטפה של כל הריון ושם יש את כל האולטרסאונדים, מכתבי שחרור שלי ושלו, בדיקות במהלך ההריון,הידונים ששמים אחרי הלידה, הפתק על העריסה וגם סיפור ההריון והלידה שכתבתי אחרי הלידה.

ביום הולדת של כל אחד, בדכ אוהבת להסתכל על הדברים ואת הסיפור לידה קוראת יחד עם בעלי.

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו