אבל זה שהוצאת אותה מוקדם - גרם לה לנסיגה... כאילו היא קיבלה שדר בתת-מודע: אמא לא סומכת עליי שאסתגל לגן, ולכן היא לקחה אותי מוקדם, אז אני באמת לא אסתגל לגן...

סליחה אם לא זה מה שרצית לשמוע❤️

אני גם לא בעד לתת לילד לבכות, אבל יש ילדים שבאמת הבכי שלהם הוא קצת "מניפולציה" על ההורה, ולמעשה הם יכולים להתרגל למסגרת בקלות, רק מבינים שככה הם יניעו את רגשות ההורים שלהם... (אני לא אוהבת להשתמש במילה מניפולציה כשמדובר בילדים, אבל זו המילה שהכי מתאימה כאן...) יש כמובן ילדים שמתקשים רגשית להיפרד, אבל גם אצלם צריך לשדר אמון במסוגלות שלהם להיפרד, ולא לסחוב יותר מדי את ההסתגלות...

מציעה לך להתייעץ עם הגננות, אם את מרגישה שאת סומכת עליהן. בכל זאת, יש להן הרבה ניסיון...

מבחינתן אין אופציה אחרת...

ומעניין מה שאת אומרת, אני דווקא חשבתי שאולי זה שהיא ראתה שהגעתי ולא חיכיתי בחוץ כמו שאמרתי לה שאעשה גורם לה לא להאמין עכשיו שאחכה לה בחוץ.

וגם אולי זה היה מהר מידי להשאיר פעם ראשונה ל4 שעות.

היא מהגדולות והיתה סופר נרגשת מהגן, ועזרה לגננת לתווך את נפלאות הגן לכל החברות החוששות.

ביום הרביעי היא כן בכתה. היא אמרה אחר כך

אמא, הודיה ותהילה יושבות ביחד ובוכות ונורא כיף להם. יש להם מקום ליד הדלת והם בוכות ביחד כל בוקר. אז היום גם אני בכיתי איתן.

ואחר כך כמה ימים היא די התנגדה להשאר.

אני חושבת שזה נורמלי שיש ימים שפחות רוצים ללכת לגן

גם אני לפעמים פחות רוצה

וכמה שהגן מקום חוויתי, בסוף הוא גם מאתגר ומפגיש עם התמודדות עם קשיים.

באופן אישי דעתי שהדרגה מדי הדרגתית משבשת את הילדים

הם לא מצליחים לקלוט בחוש כמה זמן אמורים להיות פה במקום הזה.

לכן מפגש עם אמא- מעולה וחשוב!

יום קצר- חשוב

אבל לא שעה, ואחר כך עוד שעה, ועוד אחת

במיוחד אם רב הילדים כן נשארו.

או שבימים הראשונים הם מתלהבים והכל חדש להם, ואחרי כמה ימים הם מתחילים לבכות.

(ואיזה הסבר משעשע. ממש כיף לבכות ביחד😅 חמודה!) 

3 ילדות מאותו בנין שכבר חודשים ארוכים דנות בהתלהבות על הגן שילכו אליו כשיהיו גדולות עד כדי כך

אז עכשיו הן יושבות להן ביחד בפינת קריאה ובוכות, לא נורא

שהיא יכולה ללכת לגן ולשחק עם הילדים בכיף עד שתחזרי לקחת אותה.

להציע לה להביא שלוק או פרי ולחלק לכל הילדים, כמובן בתיאום עם הגננת.

מידי פעם לשבת איתה כמה דקות בגן, לקרוא לה סיפור ולשחק איתה.

תדברי על זה עם הגננות, מאמינה שיאפשרו.

אני ראיתי שעם הילדים שלי זה עזר.

יש בכי של בהלה, זה בכי סוער כשהילד חווה למשל נטישה בפרידה פתאומית.

ויש בכי של עצב, של אבל על המציאות שאינה לרוחי, שמבטא הסתגלות. בכי שהולך ושוכך ואחריו באה רגיעה.

כשילד נכנס למסגרת הוא נפרד מאמא וצריך להסתגל למצב חדש, שאמא לא לצידו. ההסתגלות יכולה ואפילו סביר להניח שתהיה מלווה בבכי, וזה טוב כי הבכי הוא פורקן טוב מאשר אגרסיות או דבריפ כאלה שמתעוררים במהלך ההסתגלות.

אבל: א. אנחנו רוצים שזה יהיה בכי מהסוג השני. ב. שהוא כבר יהיה קשור לדמות המטפלת במידה כזו שיוכל לשאוב ממנה נחמה.

ממליצה לך לקרוא/לשמוע תכנים על הסתגלות לפי הגישה ההיקשרותית.

אני מתקשה לחשוב על להשאיר אותה בוכה עם הצוות , היום שמעתי את אחת הסייעות אומרת לילדה שבגן לא בוכים....

ובלי קשר לא מרגיש לי נכון להשאיר את הילדה שלי בוכה עם בנאדם זר.

קראתי על זה בעקבות מה שכתבת.

זה דורש הרבה סבלנות מהצוות שלא בטוחה שיהיה לטווח ארוך, כרגע יש והן לגמרי מקבלות (למרות שלא מסכימות) את הרצון שלי לתת לה את הזמן.

בסוף זה שיש הורה בתוך הגן שיושב שעות זה משבש את הגן, מפריע לילדות האחרות שבגן.

את סומכת על הצוות בגן? מעולה, תראי את זה לילדה,

תגידי לה, הנה תשבי ליד X (הגננת/סייעת) והיא תעזור לך, הגננת/סייעת תעזור לה להרגע בדרכים *שלה* אבל זה לגמרי חלק מההסתגלות!

ולא מתאים לי שהצוות ירגיע אותה בדרך שלו אם הדרך שלו זה להגיד לילדה בת 3 שרק תינוקות בוכים והיא צריכה להיות ילדה גדולה ולא לבכות.

אגב; הבת שלי כבר נשארה בגן כמה ימים בלי לבכות אפילו לא לרגע...

שבגן לא בוכים זה נורא ואיום.

והייתי אומרת את זה בעדינות לגננת או לסייעת עצמה.

משהו כמו אני דווקא חושבת שזה בסדר גמור לבכות. טוב להוציא החוצה את העצב והקושי.

דווקא אני מאוד בעד לראות למה הילדה זקוקה וגם למה את בתור אמא זקוקה.

ואם אותך יותר מרגיע להישאר איתה 20 דק' כל פעם אז תעשי את זה.

מה שכן- יכול להיות שגם אם תישארי איתה שעה היא תבכה כשתלכי. הבן שלי היה בוכה תמיד כשהייתי הולכת. גם אחרי שהייתי נשארת איתו חצי שעה או שעה. לפעמים בחלון עוד הייתי שומעת אותו נרגע.

אבל

חשוב שיש אשת צוות שיודעת לנחם,לחבק,להרגיע ולא להגיד - לא בוכים..

עולות לי כמה נקודות

לא קראתי את כל השרשור אז מקווה שאני מדייקת...

- דבר ראשון מניסיוני בתפקיד בגן, אם הילד יודע שאת מעבר לדלת הוא לא ישתחרר ויתמודד אלא ירצה אותך.. תמיד ככה בכל שלב בשנה..

- דבר שני אם את לא בטוחה שכדאי שהיא תלך לגן ויהיה לה שם טוב יהיה לך מאוד קשה לשכנע אותה לעשות את זה כי היא תרגיש את ההתלבטות הפנימית שלך...

- דבר שלישי- מאוד משמעותי לעשות הרבה מהעבודה בבית- לדבר על זה- ועדיף ממקום החלטי,  שלם ומוגמר אבל כן מקשיב ואמפטי- את גדולה והולכת לגן של גדולים, אמא תישאר איתך בהתחלה ואז תלך לעבודה/ לתור (אני מעדיפה לתת משהו שהם יכולים להבין את ההכרח ולא לבית) ואת תשארי לשחק ולהנות עם החברים. אמא תיקח אותך אחרי קצת זמן, לפני המפגש צהריים/אחרי החצר.

את רוצה שנחשוב על משהו קטן שנעשה ביחד בזמן שאמא איתך בגן- לשחק בקוביות/לצייר לך ציור/לקרוא ספר?

ואחרי שנעשה את זה את תתני לאמא חיבוק גדול ותגידי לאמא ללכת ולבוא בצהריים לקחת אותך (כדי להעביר אליה את האקטיביות), טוב?

ולדבר על זה הרבה ולחשוב ביחד כדי חהגיע מוכנים לסיטואציה..

ועוד שני דברים יכול להיות שבימים הראשונים היא תבכה כשתלכי למרות כל ההכנה, אבל אחרי שתהיי איתה בהתחלה במשחק זה כן יהיה ממקום יותר משוחרר ויחד עם זה גם עצוב אבל לא שהיא נחטפת ממך ואת בורחת לה..

וגם, עדיף להגיע כמה שיותר מוקדם לגן, גם אין הרבה ילדים וגם לא התחילו את הסדר יום ויוצא שהיא באה והיא בחוץ וצריכה להיכנס לעניינים וזה מאתגר...

בהצלחה ממש!

מקווה שדייקתי ויהיה לך לעזר♡

הקטן שלי  בן שנה וחצי+

בימים הראשונים אפילו לא בכה כי עוד לא קלט את הסיטואציה עד הסוף והיה סקרן על המשחקים בעיקר

שיחרר אותי בקלות יחסית

ואחרי יומיים בערך כשאני הולכת הוא בוכה לרגע

והגננת אומרת שתוך דקה הוא כבר מךסיק ועם בטחון ומשחק יפה

וזה הדיוני כי הוא טיפוס זורם ועצמאי יחסית בכללי

אבל תמיד היה לי כזה עצוב להשאיר אותו בוכה

אפילו שידעתי שנרגע ברגע

וראיתי שאין הבדל אם נשארת 5-10 דקות או חצי שעה..התגובה זהה

ואפילו קל לו יותר אחרי 10 דקות של משחק משותף

מאשר אם נאשרת הרבה והוא כבר איבד עניין וסקרנות במקום

אז ההסבר שלך הרגיע בי משהו

קודם כל, ברור שיש הסתגלות בלי בכי, אבל גם ילד שבוכה בהתחלה (ואפילו בהמשך) זה בסדר גמור ואפילו נורמלי וטבעי יותר מילד שלא בוכה.

במקרה שלך, לדעתי היא מרגישה בתת מודע שאם היא תבכה/תלחץ עלייך מספיק את תישארי איתה ולא תיקחי אותה לגן, ולכן היא מנסה את זה. אני הייתי נותנת לה כמה ימים ללכת לגן גם בבכי, ומוודאת אם הגננות תוך כמה זמן היא נרגעת. אם היא נרגעת בפרק זמן מהיר יחסית, כנראה היא באמת מנסה אותך לראות אם תיקחי אותה. בכל מקרה, אל תישארי בחוץ ותחכי לה, גם אם את חושבת שהיא לא שמה לב, ילד אחר או גננת יכולים להעיר משהו על זה והיא תדע שאת שם.

אצלי יש כמה ילדים, שכשמשאירים אותם בבוקר יש צרחות אימים, ואחרי כמה דקות שמדברים איתם ומרגיעים אותם הם רצים לשחק ונהנים כל היום, ולדעתי חבל שבגלל הכמה דקות האלה, שיעברו בעז"ה בקרוב הם יפסידו יום שלם בגן

פעם אחת הכנסתי אותה, סגרתי את הדלת ואמרתי לה שהיא משחקת כמה דקות ואז אני אחזור.

היא בכתה בהיסטריה ולא נתנה לאף אחת מהצוות להתקרב אליה, שמעתי אותן מנסות להרגיע אותה וזה רק גרם לצרחות לגבור.

נשארתי בחוץ כשהיא מודעת לזה, זה מה שגרם לה להסכים להיכנס כנראה.

המטרה באמת הייתה להשאיר אותה לשעה ולקחת אותה, כמו כל הסתגלות בגן....

לא אכפת לי שתפסיד כמה ימים בגן אם זה מה שיגרום לה להיכנס יותר בביטחון לגן...

אני בטוחה שגם אם אשאיר אותה בוכה בהיסטריה היא  תרגע. אבל זאת לא הדרך שאני רוצה שהיא תחווה את הפרידה ממני וההתחלה של הגן.

גם אם את מסכמת איתה שאת מחכה בחוץ ברור שזה שונה מכשהיא לא יודעת ומגלה פתאום שאמא פה ויכולה להוציא אותה
ממה שאני רואה, רוב הילדים נרגעים די מהר ונהנים מאוד בגן, מה שגם גורם להם להסתגל מהר יותר, וחבל שיפסידו את זה בגלל כמה דקות של בכיות בבוקר... חוץ מזה שרוב הילדים, אם אין משהו קיצוני, אם הם קולטים שגם אחרי הכמה ימים של הסתגלות בגן אמא נשארת בסביבה ויכולה לקחת אותם אליה הם ינסו לנצל את זה ויבכו יותר כדי שהיא תרחם ותיקח אותם (לא במודע או בכוונה, זאת תגובה טבעית של ילד שנשאר בלי אמא, שתחריף אם הוא יודע שהיא בסביבה ויכולה לעזור לו)

זה הכי טבעי בעולם לרצות שהילד לא יבכה. אני חושבת שמה שהכי חשוב בתהליך ההסתגלות זה לצור היקשרות עם אחד מאנשי הצוות. שמישהי מצוות הגן יהיה פנוי להזכיר לילדה שהוא כאן בשבילה לחיבוקים, לחיבור רגשי ולמלא עבור הילד את הצורך להתנחם כשיש פרידה מאמא. פרידה היא דבר לא תמיד קל. אבל ברגע שהילד מוכן להתנחם בזרועות מבוגר אחראי אחר את יכולה לדעת שהכיוון הוא חיובי והתקשרות שלו במקום טוב. וגם אם תהיה פרידה עם טיפה בכי יום יומיים למחרת זה יחלוף כי הוא יצליח להיקשר בקלות יותר לגן ולצוות ואז הפרידה לא מאיימת כל כך. אז ממש לחפש את האיש צוות הכי חם לגשת ולהגיד אני זקוקה לעזרה תוכלי לשבת ליד הילד שלי וללחוש לו באוזן שאת איתו ופה בשבילו? האם תסכימי שהוא ישב על הברכיים שלך עד שירגע וירכוש בטחון? ומדי פעם במעברים לשים לו יד על הכתף להזכיר לו שאת כאן בשבילו. אם תצליחי למצוא את זה הילד יורד תוך כמה ימים בקלות יותר.

ועד אז בבקרים להיכנס לגן לפנות זמן בנחת לשבת איתו למשחק, להתחיל לתווך לו את החברים שסביבו. את אנשי הצוות. זה כמו לחבר קוביות לגו אחת לשניה. ממש לעסוק בחיבור הילד למקום. ולאחר מכן שאת מרגישה שיש רוגע מסוים לתוך את הפרידה עם דגש עם המפגש המחודש. אני אבוא לקחת אותך בשעה 2 מהגן. אני יביא לך חיבוק גדול ואחרים אותך לחיבוקים. ואז אביא לך שלוק. ממש לתאר את טקס המפגש המחודש זה מאוד מרגיע.

שאת פועל בצורה כזו. בעזרת ה' גם אם יש בהתחלה התנגדות היא תלך ותפחת. וגם עם יהיה בכי קצר הוא יעלם מהר...

ובעיקר לא לבטל את הרגשות שלו אלא להיות שם איתו.

בהצלחה. אנחנו אישית עוברים את אותו תהליך בדיוק. עם ילד בן 3 שהיה אמור לקבל גן שפה ובמקום זה נכנס לגן רגיל. ברוך ה' רואים התקדמות גדולה בעקבות ההתקשרות לגננת שתיארתי פה.

גם קשה לו להיפרד עדיין,

וככה היה גם שנה שעברה שזה היה מסגרת שלא הכיר בה אף אחד, אבל סמכתי עליהם לגמרי וגם עכשיו ואני אומרת לו שאמא הולכת לעבודה לא להרבה זמן ושהוא לא נשאר לצהרון ובתוך תוכי יודעת שזה עוד ימי הסתגלות והגיוני שקשה לו אבל בבוקר לא נשארת איתו יותר מ2 דקות כי זה בדרך כלל רק יגביר את הקושי שלו.

עכשיו בתור גננת אני יכולה להגיד לך שיש ילדים שלוקח להם יותר זמן ללכת בשמחה לגן למרות שבגן בסהכ טוב להם, בעיני זה הגיוני וגם בריא, ואם את סומכת על הצוות ואת יודעת שאחכ היא שמחה הייתי נותנת לזה זמן להסתגלות.וברור שילד שבא מהבית יותר קשה לו.

אולי הייתי עושה את התהליך לאט לאט מבחינת כמה זמן שהיא תהיה בגן ולהוסיף כל יום עוד קצת.(ועכשיו למה שאני באמת חושבת, זה שילד צריך לגדול בבית בחינוך ביתי כמו פעם וכל המסגרות האלה אני לא מתחברת עליהם🫣 לצערי והלוואי שהייתי יכולה למצוא איזון בענין הזה גם מבחינת סוג מסגרות ,שכנים, חברה, עבודה וכו)

בתכלס, עשינו כמוך, רק שאמרנו לילדים שאנחנו נהיה איתם עד שירגישו בטוחים בגן ושאנחנו בטוחים שיהנו עם החברים החדשים ואמר נו להם שכיף בגן וכו. או בקיצור - נתנו להם הרגשה שהם מסוגלים להסתדר לבד ושזה שלב משמח בחיים

בעלי באמת חיכה מחוץ לגן כמה ימים. זה עבד. 

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת

היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת

אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר

זו לא האמהות

זה הדברים שהיא מביאה איתה

כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)

שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.

אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.

ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.

לגבי איש רפואה

איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?

אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה

הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).

או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית! 

לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'... 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

כדי לאשר אבחנת אוטיזם בודקים שני מרכיבים-קשיי תקשורת בתחומי עניין חזרתיים , אצל מחוננים אני חושבת שאין תחומי עניין חזרתיים...

והיום מבינים גן שהמרכיב החושי (הקושי בוויסות חושי, חיפוש תחושה, רתיעה מתחושה ) הוא מרכיב מהותי מהתקשורת ואפילו שחלק מקשיי התקשורת נובעים מהמרכיב התחושתי והמוצפות מגירויים, (זה במחקרים, לא הכל מאוד מבוסס עדיין) מרכיב שאצל ילד מחונן לא חייב לבוא יחד עם המחוננות (אני מחוננת ואין לי שום קושי תחושתי, הבן שלי על הרצף והאמת שאני לא רואה דמיון, והוא בתפקוד גבוה עם יכולות קוגניטיביות גבוהות לדברי הפסיכולוג) . כן מאפיין את האוטיסטים איים של יכולות (גם לא תמיד) שיכולים להזכיר מחוננות, ואני מניחה שיש מחוננים על הרצף לא מאובחנים/מחוננים עם קשיים רגשיים ותחושתיים שאינם על הרצף, בסוף מאוד קשה לייצר אבחנה מבדלת בגיל הצעיר, במיוחד אצל ילדים בתפקוד גבוה, אבל אני חושבת (ומהיכרות אישית) שמחוננים כן ידביקו את הפער החברתי כשיגדלו, כי הם ובני גילם יתאזנו , אוטיסטים לא ידביקו את הפער, גן אם הם בתפקוד גבוה וזה לא בולט...

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

אוטיזם זו לקות

מחוננת זו יכולת

אפשר לקשור לקות ליכולת ויכולת ללקות

זה לא אומר שזה בהכרח נכון

יש מחוננים שאין להם שום לקות או בעיה מיוחדת

רק נטו יכולות גבוהות 

זו שונות נוירולוגית

לפחות על פי ההגדרה

הלכתי לבדוק את ההגדרה

זו אכן לא לקות אלא הפרעה

אבל באותו רעיון

אוטיזם זו הפרעה ומחוננות זו לא הפרעה אלא יכולת

אוטיזם: ממה זה נגרם, איך מזהים, איך מאבחנים? | שירותי בריאות כללית

עדיין נותרתי בתהיות, האמת...🙈 כי באמת בנות פה מתארות קשיים למחוננים שיוצאים מגדר המחוננות הבסיסית.

אבל אולי באמת ההבדל הוא שאוטיסטים לא יודעים לתקשר כמו שצריך עם הסביבה ומחוננים - עם כל הקושי - כן יודעים...

(אני פשוט מסתמכת על מה שאני מכירה... בעלי מחונן כנראה, אבל אין כמוהו יודע לתקשר עם אנשים, והבן שלי גם מחונן, אבל מתקשה בתקשורת, ובאמת אובחן לאחרונה עם אוטיזם... אבל זה לקח זמן, כי הוא בתפקוד גבוה)

מחוננים מראים התנהגויות של אוטיסטים

אוטיסטים הם מחוננים.

וזה לא נכון. לרוב.

יש קשיים חברתיים ויש יכולות קוגניטיביות לפעמים דברים מופיעים ביחד. ולפעמים יכולת מסוימת משפיעה על משהו אחר.

ילד עם רמה קוגניטיבית מאוד גבוהה יכול להיות שיתקשה להשתעמם בלימודים, להסביר את עצמו כל הזמן, ויעדיף שיחות מבוגרים. (לאנשים יראה קושי תקשורתי).

ילד עם אוטיזם יראה עניין מוגבר בתחום מסוים, (לדוג' מתמטיקה, שחמט) , וימעט להשקיע משאבים בתחומים אחרים או ביצירת קשרים, אז יראה מחונן באותו תחום.

לק"י

שמתוארים פה.

אבל לא עשיתי מחקר בנושא.

המכשיר הזה של די-ג'יים שמכוון עוצמות ותדרי קול?

שמעתי פעם משל ממש יפה, מפסיכולוגית שמתמחת באבחון אוטיזם, שאבחון הוא כמו אקולייזר-

יש כמה וכמה מאפיינים, שאצל כל אחד מאפיין אחר חזק יותר, ואחר יותר חלש. ויש הרבה אנשים 'נוירוטיפיקליים' (= לא אוטיסטים), שיש להם מאפיינים מסוימים של אוטיזם.

אבל כדי להגדיר מישהו רשמית כ''אוטיסט''- צריך שסך המאפיינים, והעוצמה שלהם, כבר יביאו לצרימה.

אז יש נוירוטיפיקליים עם תחומי עניין ספציפיים. או עם תנועות סטריאוטיפיות (זה נגיד קשור להפרעות קשב).

יש נוירוטיפיקליים עם רגישות לרעש או עם קשיים במעברים. בוודאי שיש עם קושי בהבנה חברתית.

אף דבר כזה בפני עצמו לא יגדיר אדם כאוטיסט.

רק כשיש מספיק מאפיינים יחד (אבל לאו דווקא הכל), והם יביאו להפרעה משמעותית בתפקוד- רק אז תהיה אבחנה.

ועכשיו אוסיף משלי, שאכן גם למחוננים, כמו לאוטיסטים, יש צורת חשיבה שונה משל שאר האוכלוסייה.

ויש מתאם בין אוטיזם למחוננות (כלומר, בקרב מחוננים תמצאי יותר אחוזים של אוטיסטים מבשאר האוכלוסייה). לכן הגיוני בעיניי גם שאצל אוטיסטים יהיו יותר מאפיינים של הרצף, למרות שזה לא מגיע לסף אבחנה רשמית.

(אני גם יודעת שבקרב מחוננים יש יותר בעלי הפרעות קשב, ויותר קשיים רגשיים. בסוף להיות חריג, גם אם זו חריגות שנתפסת כ'מתנה', יוצר כל מיני סוגי הפרעות נלוות).

וממש בקיצור-

יש קשר. יש דמיון. ויש לא מעט שהם גם וגם.

אבל זה לא באמת אותו דבר.

אבל זה לא הסבר שלי, אלא של המאבחנת האלופה הזו.

וגם לי זה ממש עשה סדר.

אני גם חושבת שכל המתואר לא קשור בהכרח למחוננות

בעבר מחונן עם אוטיזם נקרא תסמונת אספרגר

אוטיזם הוא ספקטרום .יש אנשים וילדים בתפקוד נמוך מאוד או גבוה .

או ממש מעל הנורמה .

כמו תסמונת אספרגר.

המאפיין הוא קושי בהבנת מצבים חברתיים.

קושי בהבנת סטואיציות חברתיות רגשיות .

אצל מחוננים להבדיל יש פער בין היכולות הקוגניטיבית הגבוהות.ליכולת החברתית והרגשית.

פעמים רבות הן מוקפצים כיתה,זה מוסיף על הקושי והפעם.

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

להיות שעדיף תור פיזי, אם יש לך אפשרות.

את מתארת משהו שאולי יכול להיות קשור לחרדה, ואולי לא.

ואני מניחה שבשביל לבדוק, הרופא יצטרך שתגיעי פיזית.

הטלפון בדרך כלל מתאים למרשם קטן, התייעצות קצרה, לא לטיפול ממש

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

אם זה חרדה, אז לתת לעצמך את הזמן.

לחזור כמו מנטרה במח שתיכף זה יעבור.

נשימות עמוקות.

ובכל מקרה, כדאי ללכת לרופא לשלול דברים נוספים.

3 שניות שאיפה. 3 שניות שמירה בבטן ו3 שניות נשיפה.

לחשוב על דברים מרגיעים.

שירים

לפני הלידה הראשונה... פחדתי מלאאא מכל מה שקשור ללידה. ממש כל דבר.

ולקחתי דולה, וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לעצמי ולבעלי ולמשפחה שהקמנו.

היא הייתה הכתובת שלי במהלך ההריון לכל התסכולים והפחדים וידעה להרגיע ולהסביר מהניסיון שלה.

תחפשי מישהי מקצועית בנושא שתוכלי להיעזר בה מתוך הידע שלה...

זה לגבי כל הפחד שקשור ללידה... אם יש דברים מעבר שווה לחפש אולי טיפול נפשי שאת מתחברת אליו, משהו לנפש שתוכלי לפרוק שם 

תחושות לא פשוטות!

והתחושה שאת מתאמצת ופונה לעזרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך - קשה לא פחות.

מזדהה ממש, בהריון האחרון פשוט לא רציתי ללדת.

מנסה לכתוב פה מה עזר לי:

- לא להילחם בתחושות, לתת להן מקום, זה בסדר שאני מרגישה ככה, זה אנושי וטבעי.

- חיזוק האמונה בצורות שונות. לדעת שה' פה איתי ולא יעזוב אותי, לדעת שבסוף יהיה טוב!

- לדבר על זה עם בעלי / אמא שלי / חברה טובה, לפעמים אמרתי 'אני רק צריכה שתקשיב. לא צריך עצות'

- לפנק את עצמך מלא. מלא מלא. גם מה שבשיגרה את לא מרשה לעצמך. תזכרי שאת מלכה!!!! את מביאה חיים לעולם, זה הזמן שלך להתפנק. נופש / אוכל / סדנאות / מה שעושה לך טוב.

חיבוק גדול!!

ומצטרפת להמלצה לקחת דולה, אמנם מעולם לא לקחתי אבל נשמע שזה יכול לעשות טוב ❤️

עד שנוצרים כוחות לנסות לקבל עזרה...

ממליצה לפנות לטיפת חלב. במקום נתנו לי מספר טלפון של עובדת סוציאלית. לרוב זה לאחרי לידה, אבל כשהלכתי פעם בהריון לאחד מהילדים, האחות שאלה איך אני מרגישה לקראת הלידה  אמרתי שקצת קשה. מאוד חוששת.. אמרה שיכולה לדבר עם עוס"ית דרכם. גם לפני הלידה.

אולי זה תלוי סניף - מקווה שתקבלי מענה טוב!

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

היה לנו עם כמה ילדים. הם מחפשים את הביטחון ולכן נרגעים מיד כשמוציאים לחיבוק. אם ההבנה שלה מספיק מפותחת אפשר לשאול אם משהו הפחיד אותה. אצלנו היה פעם אחת תמונה על הקיר ובפעם אחרת רעש של דלת שגרמה לה לחשוב שהלכנו ועוד פעמים שלא ידעו להסביר.

בד"כ הם לא יודעים להגיד עדיין מה מפריע להם. אבל מבחינתי, אם חיבוק מרגיע אותם מידית ולא מצאתי שום דבר פיזי אז כנראה שהצורך הוא ריגשי

אצלנו הקטנה בת שנה ותשע גם כמה לילות היתה לא רגועה

האמת שלא ראיתי תולעים ממש על אף שבדקתי כמה פעמים אבל ביקשתי מהרופאה ורמוקס והופס באותו לילה ישנה לילה שלם רצוף.

ממש פלאים.