חוץ מזה אין לך מה להתבייש בסך הכל ילדה בכיתה א'.

תדברי איתה כשאת רגועה,

תתקפי לה את הרגש שלה שהיא מאוד מאוד רצתה את המשחק ואת מבינה אותה אבל לא לוקחים משחק שלא שלנו

ותמשיכי הלאה.

אם זה משהו סדרתי שחוזר על עצמו אז זה מדאיג

אבל חד פעמי לא הייתי מתרגשת בכלל.

ואם אותה אמא לא מסוגלת להיות חזקה ולא לתת לבת שלה לקחת משחק לבית ספר

שתיקח בחשבון שהמשחק ייהרס או יאבד

ואם היא לא מבינה זה כבר בעיה שלה

זה בדיוק חינוך. לא כל מה שמתאים לאחרים מתאים גם לנו

וזה עדיין לא מצדיק לקחת משחק לילדה אחרת.

קחי את זה כהזדמנות לחזק את החינוך והערכים שלכם

למה המורה אמרה מי הילדה?

זה גיל כלכך טבעי למקרים כאלה

אל תרגישי לא בסדר

הכל טוב.קורה.

המורה לא הייתה צריכה לומר, רק להחזיר ושאר הטיפול נעשה מולך.

ממש לא לומר את השם!! 

קודם כל, זה שלב התפתחותי. להבין מה שלי ומה לא שלי.

עד לפני שניה היא הייתה בגן והמשחקים היו שייכים לכולם.

דבר שני, מסכימה שזה הבעיה של האמא השניה שהיא שלחה את המשחק עם הילדה.

הייתי מתקשרת למורה לברר את האירוע מנקודת מבטה.

בכלל מוזר שזה מה שיש למורה בא' לעשות, לבדוק בתיקים של הבנות..

יותר סביר שהאמא הייתה שולחת הודעה שאבד המשחק ואם מישהו מוצא אצלו שיחזיר.

בכל אופן אחרי שיחה עם המורה אפשר לברר בעדינות מה קרה מנקודת מבט של הילדה.

האם כל הבנות שמו לב שזה נמצא אצלה? האם היא בכלל מודעת לחיפוש שנעשה?

זה נגיד יותר חשוב לי לברר עם הילדים שלי. וגם לשקף להם מה הוביל ללקיחת המשחק.

לפעמים זה לא כמו שנדמה לנו.

לפעמים מספיק שהילדה השוויצה מזה, והבת שלך חשה ריגוש מהימצאות הצעצוע אצלה. מלגעת בו.

לא תמיד זה מתוך כוונה לקחת הביתה ולחברה לא יהיה.

לפעמים מספיק לתאר לילדה את המקרה כפי שהיה מתרחש אם המורה לא הייתה מתערבת, כדי שהיא תבין את הטעות שלה.

כמה פעמים חזרה עם חפצים, קשתות, גומיות, משחקים שלא שייכים לה.

כל פעם עשינו שיחה איתה אבל זה לא עוזר

יש לך רעיון מה לעשות??

בקצרה, לעזור לה להבין את ההשלכה של המעשה. קודם קרה א ואז ב ואז ג' ואז לרבקה לא יהיה קשת.

לא בטוח שהבת שלך יודעת לעשות את המעברים האלו של מה משפיע על מה ולכן לא מבינה את מה שהיא עושה.

(אם היא לקחה את הקשת של רבקה אז לרבקה לא יהיה קשת)

אפשר לספר בעזרת סיפורים ולשאול מה כל אחד הרגיש. מה היה אפשר לעשות אחרת. לחשוב על פתרון אחר

## סיפור: המכונית האדומה של עידו

עידו הגיע לגן עם מכונית אדומה חדשה שקיבל ליום ההולדת. כל הילדים הסתכלו עליה בהתפעלות.

יואב, החבר הכי טוב של עידו, הסתכל על המכונית והרגיש משהו לא נעים בלב. *"הלוואי שהייתה לי מכונית כזאת,"* חשב.

בזמן שכולם שיחקו בחוץ, יואב ראה את המכונית מונחת בצד. הוא לקח אותה ושם בתיק שלו.

בהתחלה הוא הרגיש שמח: *"עכשיו היא שלי, אף אחד לא ישים לב."*

אבל אחרי כמה דקות הוא התחיל להרגיש דקירות קטנות בבטן. *"אבל זה לא שלי... מה יקרה כשעידו יחפש?"*

כשחזרו הילדים פנימה, עידו חיפש את המכונית ולא מצא. פניו נפלו והוא קרא: "המכונית שלי נעלמה!"

יואב שתק. הוא לא אמר מילה. אבל בפנים הוא הרגיש רע – הוא רצה את המכונית, אבל לא רצה שעידו יהיה עצוב.

באותו רגע הוא הבין: *"אני מקנא. אני רוצה שיהיה לי כמו של עידו, אבל לקחת ממנו זה עושה גם לו רע וגם לי רע."*

לבסוף יואב חזר לתיק, הוציא את המכונית ואמר: "עידו, אני מצטער. רציתי את המכונית שלך כי היא כל כך יפה. לקחתי בלי לשאול."

עידו חייך אליו ואמר: "תודה שהחזרת. אם תרצה, נשחק ביחד."

הלב של יואב התמלא בהקלה. הוא למד שאפשר לקנא – זה טבעי – אבל אסור לקחת. עדיף לבקש, לשתף, או לספר מה מרגישים.

---

## מה מרגיש ילד שמקנא במשחק של חברו?

* **תחושה של חוסר:** הוא מרגיש שאין לו משהו חשוב שיש לאחר, וזה עלול לגרום לו להרגיש פחות שווה.

* **רצון חזק:** הוא רוצה שהחפץ יהיה שלו, אפילו אם אין בו צורך אמיתי.

* **בלבול פנימי:** מצד אחד הוא רוצה את החפץ, מצד שני הוא יודע שזה לא שלו.

* **אשמה ובושה:** אם הוא לוקח בלי רשות, בהתחלה אולי יש שמחה, אבל מהר מאוד מתגנבים רגשות של אשמה ובושה.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"מה לדעתך הרגיש יואב כשהוא ראה את המכונית של עידו?"**

  *מטרה:* לתת מקום לקנאה כרגש טבעי ולהכיר בו.

2. **"למה לדעתך יואב שם את המכונית בתיק שלו?"**

  *מטרה:* לחשוב יחד על מניעים פנימיים של ילד שמקנא.

3. **"מה יואב הרגיש בבטן אחרי שלקח את המכונית?"**

  *מטרה:* לעזור לילד להבין את תחושת האשמה/אי הנוחות שמתלווה למעשים לא נכונים.

4. **"קרה לך פעם שרצית משהו של מישהו אחר? איך הרגשת?"**

  *מטרה:* חיבור לעולם הפנימי של הילד ושיתוף רגשי.

5. **"מה אפשר לעשות כשאנחנו מקנאים במשהו של חבר?"**

  *מטרה:* למצוא יחד פתרונות חיוביים – לבקש לשחק, לספר להורה על התחושה, לזכור שגם לנו יש דברים מיוחדים.

לפעמים כשילדים נתקלים בחפצים מסתובבים הם לא בדיוק מבינים מה הם אמורים לעשות איתם.

זה לא דומה למצב שבו לוקחים צעצוע מהתיק של החבר

במצב כזה הייתי מלמדת כשמוצאים חפץ מביאים לסייעת והיא מחזירה לילדה שאיבדה.

אפשר לבקש מסייעת כל פעם שהיא מביאה לה חפץ שמצאה היא תקבל מדבקה על השבת אבידה. זה יעודד אותה לפעילות חיובית במקום לשים בתיק שלה.

כשזה כבר קורה, פשוט להחזיר לגן בלי לעשות עניין. גם לגבי חפצים של הגן שהם חפצים שנוטים להתפזר. נגיד כל שנה אני מוצאת אצלנו כמה חלקי מגנט שלא שייכים לסט המקורי.

מדי פעם אוספים ומחזירים.

כשזה צעצוע מיוחד, מסבירים שאם כל ילד יקח לבית שלו, לכולם יהיה חסר ולא יהיה נעים בגן.

אפשר לספר סיפור שממחיש. אכתוב דוגמה.

## סיפור: הצעצועים של גן חצב

ביום ראשון בבוקר נכנסו ילדי **גן חצב** וראו הפתעה גדולה:

על המדף חיכתה קופסה ענקית, מלאה צעצועים חדשים שקנתה הגננת נעמה.

היו שם **משאית כחולה גדולה** עם גלגלים מבריקים, **בובת דוב רכה** עם צעיף אדום, **סט קוביות צבעוניות** לבניית מגדלים גבוהים, וגם **מטוס ירוק קטן** שעושה רעש כשדוחפים אותו קדימה.

הילדים קפצו מרוב שמחה.

"וואו!" קרא יואב, "אני רוצה להיות הראשון שמשחק במשאית!"

"ואני רוצה את הדוב!" צעקה מיה וחיבקה אותו.

דני מיד התחיל לבנות מגדל מהקוביות, ועדי הריצה את המטוס הלוך ושוב.

באותו יום היה כיף גדול, אבל בסוף היום קרה משהו שונה:

יואב הסתכל על המשאית ואמר בליבו: *"איזו משאית מושלמת, אם אקח אותה הביתה אוכל לשחק בה לבד."* הוא החביא אותה בתיק.

גם מיה חשבה: *"הדוב כל כך רך, אני רוצה לישון איתו בלילה."* והיא הכניסה אותו לתיק שלה.

עדי אהב מאוד את המטוס הירוק ולא הצליח להיפרד ממנו – וגם הוא החליט לקחת אותו.

למחרת בבוקר רצו הילדים ישר אל המדף. אבל המדף היה כמעט ריק.

דני חיפש את הקוביות ומצא רק חלק קטן מהסט.

"ואיפה המשאית?" שאל.

"לאן נעלם הדוב?" התפלאה שירה.

"אני רציתי לשחק במטוס!" קרא אורי.

בגן השתררה שתיקה. חלק מהילדים נראו עצובים, חלק כועסים.

כולם הביטו בגננת נעמה.

נעמה ישבה במפגש ואמרה:

"ילדים אהובים, אתמול הבאתי לגן צעצועים חדשים כדי שכולכם תהנו מהם. אבל הבוקר גילינו שחלק מהם נעלמו. אני מבינה שחלק מכם לקחו אותם הביתה. חשוב שתדעו – הצעצועים בגן הם של כולם. אם לוקחים אותם הביתה, אחרים נשארים בלי לשחק. זה עושה לכולם עצוב."

יואב, מיה ועדי הרגישו חום בפנים. הם לא אמרו מילה, אבל בלב ידעו שהגננת מדברת עליהם.

בהתחלה הם הרגישו טוב עם הצעצוע החדש, אבל עכשיו הם הרגישו לא נעים – גם כי אחרים עצובים, וגם כי זה לא באמת שלהם.

למחרת חזרו שלושתם עם הצעצועים.

יואב אמר: "אני מצטער שלקחתי את המשאית, רציתי לשחק בה לבד."

מיה חיבקה את הדוב והחזירה: "הוא כל כך נעים, אבל הבנתי שהוא שייך לגן."

ועדי הניח את המטוס ואמר: "סליחה, הייתי צריך לבקש לשחק יותר זמן."

נעמה חייכה ואמרה:

"אני שמחה שהחזרתם. הכי כיף כשכולנו משחקים יחד. אם יש צעצוע שממש בא לכם עליו – תמיד אפשר לבקש להאריך את התור, או לספר לי, ונמצא פתרון."

מאז למדו הילדים שצעצועים של הגן נשארים בגן, וכך כולם יכולים ליהנות מהם – בלי שאף אחד יהיה עצוב.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"למה לדעתך יואב, מיה ועדי לקחו את הצעצועים הביתה?"**

  *מטרה:* לברר את **המניע** – רצון אישי חזק, קושי לחלוק.

2. **"איך הרגישו שאר הילדים כשלא מצאו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לפתח **אמפתיה** – להבין את הצד השני.

3. **"מה קרה כתוצאה מכך שהצעצועים נעלמו?"**

  *מטרה:* להראות את **הקשר בין פעולה לתוצאה** – מעשה קטן גרם לעצב גדול.

4. **"איך לדעתך הרגישו הילדים שהחזירו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לעזור לזהות תחושת הקלה ותיקון.

5. **"איזה פתרון אחר יכלו יואב, מיה ועדי למצוא במקום לקחת את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לחשוב על **פתרונות חלופיים** – לבקש עוד תור, לשחק יחד, לבקש מההורים צעצוע דומה בבית.

מצטערת אבל אני רואה אחרת.ילדה בת 6 אינה תינוקת.אמורה להבין שלא לוקחים משהו שלא שייך לך.גם בגן המשחקים לרשות כולם אבל לא לוקחים בלי רשות הביתה.לגבי הבאת משחקים לכיתה- ממש לא בעיה של האמא ששלחה משחק.ממש מקובל ולגיטימי שבתחילת כיתה א ילדה תביא משחק או חפץ מהבית על מנת להקל את המעבר.המורה לא היתה אמורה לחפש בתיקים.אבל המעשה חמור ואין להקל ראש.

להתייחס לזה בכובד ראש כדי שזה לא יימשך

אם הילדה תקבל שדר שזה בסדר למה שלא תמשיך? 

לק"י

לא חושבת שעל מקרה חד פעמי האמא הזאת היתה צריכה להתקשר אלייך, אלא המורה היתה צריכה לעדכן אתכם לשם העדכון.

אם זה לא חוזר על עצמו, אז אני מאמינה שמספיק להסביר לילדה שלא עושים דבר כזה וכו'.

אולי כן כדאי לשמוע מהמורה או מהבת שלך מה היה בדיוק. כי לא בטוח ששאר הבנות יודעות מי לקחה. אולי רק הבת שלקחו לה, ואז זה פחות מביך לילדה.

הבת שלי בשנה שעברה היתה בכיתה א', והיתה אצלן תופעה שנעלמו חפצים וממתקים לבנות. אז המורה כתבה הודעה להורים שהיא דברה עם הבנות על זה, ושזה גיל שלא תמיד מודעים לחומרה שבעניין ושזה נובע מתמימות, וביקשה שגם אנחנו נשוחח איתם על העניין.

אז זה כנראה הגיוני לגיל.

האמא.

מביך משהו!

חמור מאוד בעיניי אם החיפוש והמציאה נעשו לעיני כולם.

ואם לא נעשה לעיני כולם, גרוע מאוד שהמורה בחרה לשתף את האמא/הילדה בשם החברה שלקחה.

סיפור כזה הייתי מצפה שיסגר בין המורה לאמהות, כל אחת בנפרד. בלי שאחת יודעת על השנייה.

המידע מי מהילדים לקח את המשחק לא היה אמור להגיע אל האמא של בעלת המשחק

ובטח שהיא לא אמורה להתקשר אליך

נכון, הילדה עשתה מעשה שלא בסדר

(לא נכנסת לסיפור אם הוא חמור/בדיקת גבולות טבעית/סקרנות או ווטאבר)

יש דרך להגדיר גבולות/לחנך

זה לא במשפט שדה בכיתה

וגם הבדיקת תיקים הזויה בעיני

דרוש בדיקה

דברי עם המורה

דברי עם הבת שלך

תביני איך הם רואות את הסיטואציה

היה עליה להגיד למורה לדבר איתך, אם המורה לא חשבה כך בעצמה.

וזהו.

זו ילדה בכיתה א.

אין לך במה להתבייש.

קרה אצלנו וגם בגילאים יותר מאוחרים. 

ממש יכולה להבין אותה, בטח אחרי שדיברתי איתה, שהיא ממש רצתה דם משחק כזה וידעה שלא אקנה לה.

לא רוצה שהיא תצא ככה בפני המורה החדשה ובנות לכיתה

אולי הבנות בעצמן לקחו החלפות

או שהיא הסכימה להשאיל ושכחה

או אלף ואחת סטואציות אחרות

שבהן הסכימה למשל להביא מתנה תמורת משהו אחר

אני מראש אומרת לבנות שמה שלוקחים- דברים אישיים כמו תכשיטים או משחקים שיקחו בחשבון שלא יחזור

התחילה כיתה א לפני שבוע.

זה משהו חדש, גדול. שינוי משמעותי.

אני לא יודעת מה היא מכירה בבית הספר ומה לא

כמה חברות יש לה שם

איך הולך לה.

אבל בכל מקרה, זה שינוי מאוד גדול.

אני יודעת ומבינה למה זה מבייש אותך. באמת באמת.

אבל המיקוד עכשיו צריך להיות עליה.

מה קרה לה

מה הניע אותה לזה

מה הייתה הכוונה שלה

ואת כל זה, אפשר להבין משיח עם המורה (שאמורה להיות אובייקטיבית)

ומשיח עם הבת שלך, שאת רוצה בטובתה.

לא בצורה מאשימה

אלא בצורה מבינה וחומלת.

לא הופכים להיות גנבים מפעם אחת בכיתה א' שלוקחים משהו בטעות או בכוונה לחברה.

לא מאמינה שיש כאן כוונה לעשות רע

אולי היא מאוד מאוד רצתה

אולי החברה נתנה לה לשחק והיא הבינה שהיא יכולה לקחת

בעיניי הטלפון של האמא אלייך הוא לא לעניין.

זה אמור להיות בתיווך המורה.

ובאופן כללי בריא לתת לילדים להתמודד לבד בעיניי, כמובן בהנחייה של כל הורה את הילד שלו.

אבל לא לפתור דברים מעל הראש שלהם.

פעם לקחו לבן שלי קלפים מתוך התחק

זה מאוד העציב אותו, באופן מובן.

אבל זה היה חד פעמי

אז דיברנו

והגענו למסקנה שאפשר להחליט:

א. לא להביא קלפים לבית הספר

ב. להגיד לחבר שלקח שיחזיר

ג. לשים אותם במקום עמוק יותר בתיק

והוא בחר מה שבחר, ובסוף היה בשותף עם כמה חברים (ביניהם החבר שלקח) ולמד לעמוד עם שלו ולפתור את הבעיה בעצמו בהתאם למה שנראה לו.

אז זה סיפור מהצד השני

אבל רק באה להגיד, שבעיניי משהו חד פעמי לא מעיד על מגמה.

ולא צריך לעשות סיפור כל כך גדול מכל דבר ולתייג את זה ישר כגניבה.

קרה כאן משהו, הזדמנות מעולה לדבר ולהבין.

הזדמנות שלך כאמא, לחנך את הבת שלך.

זאת המסגרת של הסיפור הזה, וככזו היא צריכה להיתפס.

ואם את חושבת שנעשה לה עוול בהתנהלות מול הכיתה, אז בהחלט גם לדבר על זה עם המורה.

אבל את לא צריכה לתת דין וחשבון לאמא של אותה ילדה. והפעולות שלך לא צריכות להיות קשורות למחשבות שלה 

אני חושבת גם שילדה בגיל הזה מבינה טוב מאד שזה לא משהו שעושים. אין טעם להסביר, לפרט, לחפור.

כן כדאי לתת שם לרגש, קנאה, רצון חזק, יצר הרע גדול מאד

והייתי מפרטת, בטח כל כך רצית ובלי שהתכוונת הידיים שלך לקחו, אולי גם נבהלת ממה שעשית ולא ידעת איך לתקן.

לא צריך ולא כדאי לדבר על מעשה טוב ומעשה שלא יעשה, היא יודעת, היא מבדילה, היא לא הצליחה להתגבר, היה בה רצון חזק, רגש ילדותי והיא לא הצליחה לשלוט בו.

אפשר לחשוב ביחד איך לנצח פעם הבאה, או מה לעשות אם טעינו.

יעזור אם תשתפי התמודדויות שיש לך

את יודעת כל כך רציתי לאכול שוקולד והידיים שלי כמעט לקחו והכניסו לפה, אבל נזכרתי שאני בשרית ואמרתי לידיים שלי שהן צריכות להתגבר, כי אני הרבה יותר חזקה מהיצר הרע וכולי

חוזר מדי פעם מהגן או מחבר (גיל 5) עם חפץ שחבר הביא לו

האמת שזה לא כ"כ מעניין אותי הסיטואציה מה בדיוק היה ביניהם

מי שמביא חפץ לגן אני לא אחראית על הסיטואציות בין הילדים

ככה שהייתי אומרת לאמא שאני לא יודעת מה היה שם ושזה לא מקובל להביא חפצים לבית הספר במיוחד לא בגיל קטן

אפס אשמה

אפס בושה

הייתי מבררת בקטנה עם הילדה מה היה

אבל לא באמת קריטי לדעת

ולהסביר לה שלא לקחת חפצים של אחרים אלא רק אם זה בוודאות ניתן כמתנה

שכן מותר להביא משחקים לבית ספר. גומי , כדור , כלפים...

וילד בגיל הזה לגמרי מבין מה שלו , מה לא שלו , מה של כולם , מה שיך לחבר...

שנית, ילדים זוכרים את המקרים האלו. כך שנורא חשוב לסגור את הסיפור בצורה יפה. זה בשביל אמא ילד הוא ילד קטן , בשביל חברים בכיתה הוא לא קטן והם מצפים להתנהגות בהתאם

זה משחק אחר שלא מסוג המשחקים שמשחקים בהפסקה, אלא סוג של משוויצים בו, מרגישים שייכות לחפץ הספציפי, משהו שאין לו תחליף ואם לילדה אחת יש רוב הסיכויים שהיא היחידה בכיתה שיש לה. משחקים מהסוג הזה גורמים לבלגן וקנאה.

במובן מסויים הקנאה היא לא תופעת לוואי, היא מה שעומד בבסיס המוצר.

זה יותר דומה לנעליים מדליקות אורות, מותר לבוא עם נעליים לבית ספר, אבל נעליים מדליקות אורות, זה מיותר וזה שופוני.

למה מייצרים נעליים כאלה?

כי יש לזה אפקט שופוני.

למה הורים קונים נעליים כאלה?

כי זה שופוני.

למה ילדים משוויצים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים מקנאים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים עלולים להרוס לחבר נעליים כאלו?

בדיוק בגלל השופוני.

אני זוכרת שהייתה ילדה בכיתה שלי שהייתה מגיעה עם חרוזים בחולצה (לא הייתה תלבושת אחידה)

ואז זה היה מאוד יוצא דופן והיינו מציקות לאותה ילדה רק בגלל זה וזה היה בכיתה ד', בטח שבא' קשה להכיל את זה.

העובדה שהמורה בדקה בתיקים (אולי היא חששה מהאמא) והאמא התקשרה במיוחד לספר את זה, רק מחזק את כל השופוני סביב המשחק הזה.

הילדים שלי איבדו הרבה כדורים/ גומי/ קלפים ומעולם לא חשבתי לבקש מהמורה לחפש או בכלל לא עלה בדעתי לבדוק אם יש ילד שלקח.

אותו דבר עם טושים וכל דבר אחר, יש את הסוג הסטנדרט שמביאים לכיתה ואם נעלם, קורה.

ויש את הסוג המיוחד שסתם גורם לקנאה מיותרת ומי שמביא אותו צריך לקחת בחשבון שהוא גורם למתח חברתי בכיתה וגם הסיכוי שהוא יחזור בשלמותו הביתה לא גבוה.

אפילו לגן שלי בגן חובה הסברתי שבקלמר של הגן שמים מחק פשוט, ואת המחקים המיוחדים שיש לו, נשמור בבית שלא לעורר קנאה ושאף אחד לא יקח לו והוא ממש הבין.

זה מזכיר לי גם שבגן שלו השנה אסור להביא אקטימל. תגידי אבל מותר להביא אוכל לגן.

נכון, אבל יש אוכל סטנדרטי של פרוסה וירקות. אקטימל ומעדן זה לא סטנדרט, וגורם לקנאה ותחרות ומתח.

בתחילת א' עדיין אין את הבשלות המספיקה להבין שמה ששלי, שלי בלי "לפתוח עיניים" למה שיש לחבר, ולכן האחריות פה היא גם על האמא שהביאה את המשחק, שלפי ההתנהלות בהמשך היא אפילו לא מבינה מה הבעיה בלהביא משחק כזה לכיתה ובעצם המעשה היא מעמידה את החברות בניסיון שקשה לעמוד בו.

יש מלא נעלי אור זולים , אני לא קונה רק בגלל שאני מפחדת לשכוח להרחיק אותם לפני שבת ( קרה לנו לפני ארבע עשרה שנה) , גם מחקים מיוחדים יש לכולם. ואנחנו גרים במקום עני , אובייקטיבית.

מעדן לא מביאים לגן כי הוא מלכלך , אם יביאו שלושים מעדנים סייעת תתאבד , מאותה סיבה גם קורנפלקס בטרום לא מביאים...

מורה באמת התנהגה לא נכון, הייתה צריכה לפתור את זה יותר בשקט.

אבל עדיין , גם אם לא יביאו משחק לבית ספר, אולי יביאו לגינה או סתם יהיה משחק אצל חברים בבית.

זה בדיוק הגיל ללמוד להתמודד עם קנאה. גם לי זה קשה , אבל גם אם אין בגדים מיוחדים אפשר לקנא במשהו אחר. בשער יותר יפה , בזה שילד אחר יותר חכם , יש לו דוד מפנק , חדר נפרד, הורים מרשים יותר ... אין לזה סוף

לעצמי סייעת שמתאבדת כתוצאה מ 30 מעדנים.

אני ממעדן אחד מקבלת צמרמורות בכל הגוף 😁

זה עניין של תשומת לב.

כשלכל הילדים יש נעליים רגילות, ולבודדים יש נעליים עם אורות, כל הילדים מתאגדים סביבם.

זאת הבעיה.

כשילד מביא מעדן לגן, זה לא עוזר לחברים שלו, שבבית אמא יכולה לקנות לו מעדן כזה. עכשיו אין לו.

כמו שתוהה לעצמי כתבה, אפשר להגיע להסכם מתי מותר ומתי אסור, ואז זה הופך לסטנדרט.

אפשר גם להחליט בכל יום שישי מותר להביא משחק מיוחד מהבית.

אבל כשסתם כך ביום לימודים רגיל מביאים משהו מיוחד (ללא קשר לעלות שלו) זה יוצר מתח חברתי.

אותו דבר עם המחקים. חבילה עולה שקל.

זה לא מרגיע את המתח החברתי כשלכולם יש מחק סטנדרטי ואז ילד אחד מוציא מחקים מיוחדים.

אם לכולם יהיו מחקים צבעוניים זה לא יעורר עניין ואז בסדר.

יש כאלו שנהנים מתשומת לב כשהם מעוררים עניין. זו הבעיה באמת.

בין מה שילד מסוגל להתמודד איתו לבין מה שהוא עדיין לא מסוגל.

אני גם לא חושבת שיש שוויון בעולם, וילדים צריכים להתמודד עם גירויים ושלפעמים יש להם משהו פחות שווה ממה שיש לחבר.

אני פשוט חושבת שיש גם אחריות חברתית בגיל הצעיר כשעדיין קשה לעשות את ההפרדה וצריך לשים לב שהניסיון לא קשה מדי.

בסוף בכל גן או בכל כיתה יש את הכללים שלהם.

שלא צריך לגרות חברים בכוונה . וגם לא כדאי להוציא החוצה משחק יקר , לפחות כשהוא חדש ...

אבל יכול להיות שילדה הכניסה אותו לתיק בלי שאמא שמה לב. יכול להיות שילדה מאוד רצתה ולאמא לא היה זמן להסביר כי היא מאחרת לעבודה .

אבל הדבר הזה לא מצדיק לקיחת דברים לא שייכים לך ולא אמירה שהיא אשמה בעצמה .

ולא נכון בעיניי להגדיר כללים לכל דבר עד לרמה איזה מחקים להביא ואילו קשת לשים, אי-אפשר לחיות ככה.

ואז היא הציעה מעצמה לכתוב לילדה פתק של סליחה ולהביא לה ממתק קטן.

היא אמרה שהיא עשתה את זה כי ידעה שלא אקנה לה צעצוע כזה. עדיין חושבת איך להגיב לזה לעומק.

באותו רגע אמרתי לה שיש הרבה דברים שיש לאחרים ולנו אין ולא יהיו ויש דברים אחרים שלנו יש ואחרים רוצים, זה לא אומר שאפשר לקחת משהו של מישהו אחר.

הם התייעצו עם אאג

סתם מעצבן ומלחיץ 

אנחנו עשינו ניתוח שקדים ושקד שלישי - ומראש קיבלנו המלצה לקחת אנטיביוטיקה.

שכנתי לחדר עשתה רק כפתורים ואני זוכרת ממש איך הרופא אמר לה בשחרור - להתחיל להביא אנטיביוטיקה ברגע שמתחיל חום.

איזה קטע שלא קיבלתם המלצה כזאת.

אני ממש מקווה איתך לטוב. 

אנטיבייטיקה למקרה שיתחיל חום

אבל פה הם לא מןכנים לתת, רופא ילדים לא לוקח סיכון ושולח למיון, גם מוקד שולח למיון

הבירור הוא מהיום ה 5 לחום, היום זה היום ה 3

נכון מוזר? מצד שני היינו בביח גדול תל השומר והם התייעצו עם עוד רופאים

אחרי ניתוח. לנו נתנו מוקסיפן כשיצא ריח כזה לא טוב מהפה שלו.

אמרו שזה תהליך תקין של אחרי ניתוח

כדאי מחר ללכת שוב ולהתעקש על בדיקות או משהו? במידה והחום ממשיך או לחכות לשלישי כבר

השנה לקחנו דירת איירביאנד בי

היו גם שנים שנשארנו בבית אבל כל יום יצאנו לאנשהו (מעין, מוזיאון וכו).

זה באמת עבודה קשה עם קטנים אבל אנחנו מאד נהנים בכל זאת.

כילדה יצאנו כל שנה ל3 ימים,

שינה בבית ספר שדה בעיקר

והתוכנית היתה מסלולים...

ההורים שלי תמיד אמרו שדווקא כשהיינו קטנים היה יותר קל כי הלכנו יפה וכשגדלנו התחלנו להתלונן  😅

אני היום כאמא פחות אעשה את זה כי מסלולים זה פחות בשבילי ואז אם הילדים לא מתרגלים זה באמת לא הכי מתאים...

עדיין אפשר לחשוב על מקומות לא יקרים מדי (למרות שאולי עכשו זה שלב די מאוחר) - בית ספר שדה, אנא, מקומות אירוח אולי לא במקומות קלאסיים של הצפון שמבוקשים מאוד ולבנות תוכנית באיזור - ים, מעין, מסלול קטן... תלוי מה האופי שלכם.

מניסיון משפחתי בשנים האחרונות (כשיוצאים עם ההורים שלי ואנחנו כבר נשואים עם ילדים אז זה נהיה שבט) - באמת המקומות הפשוטים באיזורים לא מבוקשים מאוד הופכים את המחיר לריאלי יותר - הבית הארחה בהר ברכה, בסוסיא וכאלה... זה לא צפון כמו שמדמיינים קיץ אבל מאפשר.

וגם לצאת לימים בודדים זה פתרון.

אני חושבת שכדאי לעשות תכנון של הקיץ ככה שלכם ולילדים יהיה מול העיניים למה לצפות.

בעיקרון כל עוד הרכב הכיל את כולנו - יצאנו כמעט כל שנה לצימר. היו פעמים שהיה מוצלח, והיו פעמים שפחות...

אחר כך עשינו הפסקה ארוכה בנופשים העצמיים שלנו (כן הצטרפנו למשפחה שלי לנופש משפחתי מורחב, שלפעמים בכלל היה אצל ההורים שלי בבית), ולפני שנה הרגשנו שהמשפחה האישית שלנו חייבת את זה, ויצאנו שוב לנופש משלנו בצימר. (בחרנו מקום נגיש בתחבורה ציבורית, כדי שנוכל לנסוע וגם להתנייד במהלך הנופש)

היה לנו טוב מאוד, אבל גם מתיש... כך שאני מבינה את בעלך ומבינה גם אותך.

השנה אנחנו חושבים לצאת לקמפינג, גם מבחינת המחיר וגם כדי שלא נצטרך להתארגן על זה מראש יותר מדי. נקווה שיהיה טוב...

אני חושבת שיש בזה משהו שמאוד מאחד משפחתית, לצאת לנופש משותף. מצד שני, אפשר גם ליצור חוויות משפחתיות מאחדות אחרות, שכוללות לינה בבית... (אנחנו למשל כמה פעמים הפכנו את הבית לבית מלון, וזה היה כיף מאוד לילדים ומגבש)

קמפינג בלי להתארגן יותר מדי?? 🫣😁

סתם הבנתי שהתכוונת ללסגור מראש. אבל זה יצא מבדר. 

בצפון.

אז לא ישנו ברחוב...

ישנו בצימר. היה מאוד מאוד נחמד. הילדים שלו בברכה ביום שישי, ובשבת עצמה היו בג'קוזי בלי להפעיל אותו.

הכל כולל אוכל מוכן עלה לנו- 1350.

הלכנו לבית הכנסת, לגן השעשועים, טיילנו באזור של בננות, יש גם מתחם לצימר עם טניס שולחן, כדורסל, נדנדות.

ברוך ה' שמחנו מאוד

שזה תשלום יחסית נמוך לשבת, אבל זה כי היינו בצימר הזוגי ופשוט הוספנו מיטה, מזרון ולול.

בסוף שילמנו 1200 כי הוא רצה מזומן והיה לנו רק ביט

עולה 3500-4000 ל3 לילות, אפילו פחות. סוגרים כבר בחורף, מחפשים המלצות בבוקינג.

3 חדרי שינה פחוס סלון פלוס מטבח פחוס שני חדרי רחמה לפחות. אנחנו צריכים 6 מיטות אבל תמיד היה יותר.

עד היום הדירות היו ממש טובות (בסטדרטים שלנו)

מטיילים באתרי שמורות הטבע, אוכלים בעיר, עושים קניות בסופר גדול באיזור (רמי לוי וכאלה)

מביאים מהבית כלים לבשל.

שווה לקחת דירה עם מכונת כביסה, מאוד נוח שאפשר לכבס מגבות ובגדי ים ובגדים שהילדים אוהבים לטיולים. מחליפים הרבה בטיולים האלו,

כי אנחנו אוהבים להיכנס לנחלים, מעיינות, הכינרת וכו' וגם טיולעם יבשים מלכלכים.

תבדקו קירבה לבתי כנסת.

שני רכבים.

חלק כתבו שלא מעדיפים לישון בבית בסוף יום-בעלי

וחלק כתבו שכן לוקחים צימר ונהנו-מה שאני אומרת

ברור שהכי כיף לישון בסוף בבית

אבל זו החוויה יותר לילדים,הם כל הזמן מתבאסים שכל החברים יוצאים

בחופש לכמה ימים ואנחנו כמעט ולא...,

ברור לי שלא כולם יוצאים,זה יקר וקשוח לכולם

השאלה אם טיולים יומיים לא יוצא כבר יותר יקר מכמה לילות בצימר...כי החופש ארוך 🤦

זו חוויה אחרת. כשיש רק קטנטנים וזו המון עבודה להיות מחוץ לבית, באמת עדיף טיולים יומיים.

כשהילדים גדלים, בשביל להיפתח ולהתנתק ולהחליף אווירה עדיף לצאת כמה ימים (אם יש אפשרות כלכלית)

טיולים יומיים כשיש גם בנים וגם בנות, גם גדולים וגם קטנים,

זה אומר שרוב הסיכויים שחלק לא יבואו. זה גם שיקול מבחינתי.

נסיעה לצפון הרחוק יותר, אני לא אעשה בנסיעות יומיות..

אבל מה שטוב לכם 🙂

בשנתיים האחרונות גם התחלנו לצאת לטיול משפחתי בחו"ל (במקום חופשה אחת בארץ. לצערי בארץ צפון היה יחסית בעייתי בתקופה האחרונה).

מבחינתי אני לא אצא בלי הילדים (מקסימום לילה אחד עם בעלי במקום קרוב) אז נופש זה רק כולנו יחד. בתחושה שלי זה מאוד מגבש ונזכרים תמיד בחוויות שהיו לנו יחד. כמובן שזה תלוי תקציב היו תקופות שהיינו הולכים לקמפיינג או מתאימים את החופשה למשהו פשוט יותר תלוי תקציב. בארץ אנחנו הכי נהנים מצימר עדיף עם בריכה פרטית שם אנחנו מתארגנים על על האש/ארוחות בוקר ורוב היום מטיילים בחוץ. מרגיש לי יותר זורם עם ילדים בניגוד למלון (מה גם שחדר במלון מוגבל בדרך כלל להורים +2 ילדים).

היינו פעם ברוח ברמה ברוכים קלע אלון המקום היה ממש מהמם חיסרון אחד שהבריכה לא מגודרת יש רק אפשרות לנעול את הצימר עצמו (עם ילדים קטנים ולא שוחים יותר בעייתי)

באילת היינו ביאלרנט דירות אפרסמון זה בריכה לאיזה 3-4 דירות אבל למזלנו זה היה אנחנו ועוד משפחה והתחלקנו בשעות על הבריכה.

היינו גם ביאלרנט במגדל עם בריכה

לרוב יותר קל למצוא צימר עם ג'קוזי פרטי בריכות יש בדרך כלל למתחם של 2 צימרים ומעלה זה היינו הרבה פעמים עם עוד משפחה אחת שנסענו יחד. כבר לא זוכרת את השמות של המקומות.

אבל אין מצב לוותר על נופש, כל שנה בשביל הילדים.

מתיש נכון אבל כ"כ חשוב להם לביחד ושלא ינטרו לך טינה בגיל גדול, לא חשוב איך אני יודעת 😉 

מתאמים עם האחים (לפעמים ממש מאורגן כולם  לפעמים יותר ספונטני)  ואז כל נושא הילדים פחות קשוח 😉

יש להם חברה ותעסוקה

וגם להורים כיף

בקיצור קונספט מומלץ ממש 

וגם טיולים יומיים אם יש לכן

ממש תודה על התגובות! החכמתן אותי

מצד שני אני כן חושבת שיש מקום גם לצאת לטייל למשהו שאתם לא מאד נהנים ממנו כדי שלילדים תהיה חוויה של טיול וזמן איתכם.

אז צריך לאזן ולנסוע למשהו שמתאים לכם אבל לא לצפות שזה יהיה נופש של רגל על רגל...

אנחנו אוהבים קמפינג וטיולים בטבע

יש בצפת קבוצות וואטצפ של אנשים שמשכירים את הדירה שלהם במחיר יותר זול מצימר.

כמובן התנאים הם לא תנאים של צימר (אין בריכה, אין ג'קוזי) וגם צריך להיות זהירים ליפול על בית נקי (להתבונן היטב בתמונות!)

אבל זה נחמד

ולילדים קטנים החוויה של בית אחר עם משחקים אחרים (במידה שהמארחים מאשרים לשחק בהם) היא חוויה ממש נחמדה.

אם מוצאים בית בעתיקה זה בכלל שווה.

חלק מציעים גם צימרים ממש..

קיצר שווה להכנס לקבוצה כזו ולבדוק אופציות.

אולי למישהי פה יהיה קישור עדכני לקבוצה כזו

אנחנו יוצאים פעמיים בשנה

כי זה חשוב לנו

זה צבירת חוויות עם הילדים

ואנחנו עובדים קשה מאוד בזמן הזה

וחוזרים עייפים

אבל זה שווה לנו

אוהבים מאוד את אנ"א

אבל בעיני הדגש הוא על פניות.

לצאת כולל לינה זה ממש קשוח, לפעמים אנחנו עושים את זה אבל לא כל שנה,

ולפעמים ישנים אצל חמותי או אחים שלנו שזה יותר קל מבחינה לוגיסטית.

יציאות יומיות הרבה יותר קל, זול, ומועיל לנו. זה ממש לא צריך להיות מפוצץ.

זה מעיין שלא מכירים, פארק שווה, בישול בשטח, לפעמים מסלול (לצערי לא לקחנו את הילדים כ"כ למסלולי הליכה, אנחנו צריכים להכיר להם את זה יותר). מזרקות, אתרי עתיקות/מורשת...

פעם ב... אטרקציה בתשלום כמו קיר טיפוס וכאלה.

צריך להיות על זה, להגיע מאורגנים ולדעת לאן הולכים ומה עושים, להצטייד כמו שצריך - בעיקר אוכל אבל גם משחקים לשטח - אפילו ברמת הכדור/מטקות/צלחת מעופפת. אפשר להשקיע יותר עם מחצלת, ערסל, ציליה, ועוד ועוד זה כיף ממש. העיקר הפניות וההנאה שלנו ההורים שאנחנו על זה, במצב רוח טוב, שמחים, פתוחים להתנסות ומשחק.

אבל עד עכשיו יצאנו, בעיקר לבתי מלון

לא יוצאים ליותר מלילה גג שניים. ממצים לגמרי מבחינתו

השנה לא קבענו כלום האמת. עדיין.

ליצור חוויות של טיול פעם-פעמיים בשנה זה השקעה משפחתית חשובה לדעתי גם אם זה מורכב

יוצאים לטיולים של 3 ימים במהלך השבוע/חמשוש

דירת אירוח, צימר, אירוח כפרי מכבד לא להתכלב אבל כן ברמה נורמלית

במקומות שמתאים לילדים להסתובב חופשי ומרחבים שהם יכולים לשחק אז לעניין הזה מלון ממילא לא רלוונטי בעיני

קמפינג אני לא אוהבת אז פחות בקטע, אבל כן עושים להם פעילויות שטח כמו סאג', מדורה, יצירות מהטבע וכד'

לגבי 1, אין לי ניסיון. אולי כדאי לנסות להניק בתנוחות שונות, ולמצוא איך הכי נח לה.

2. תמשיכי בשעה הרגילה.

3. לא שמעתי שיש קשר לזמנים הנקה ושאיבה.

אני יודעת שזמן לקחתי הגלולות יכול להשפיע.

לי אישית לא היו כתמים, גם כשלא הקפדתי על השעה. וגם עם הנקות ושאיבות לא דווקא בשעות בלי קשר לזמנים.

לי למזלי היו כמה וכמה הנקות מוצלחות לפני כן, אז ידעתי שה"בעיה" לא בי...

אני לא יודעת אם באמת היה לה רפלוקס סמוי או לא (הרופא לא שלל ולא אישר, וגם לא נתן תרופה) - רק יודעת לומר לפי הרופא שצריך להיניק כשהתינוק כמה שיותר בישיבה (לא יודעת איך עושים את זה תכל'ס🙄 אבל אולי תנסי), ואחרי ההאכלה להניח אותו באלכסון (בטרמפולינה זה הכי טוב. הוצאנו מהמחסן את הטרמפולינה שקיבלנו בילד השני ולא באה לידי שימוש, והבת שלי חצי גרה שם...)

עוד דבר שכדאי לבדוק הוא לשון קשורה. לבת שלי הייתה מסתבר לשון קשורה, שאף אחד (מהרופאים בבית החולים ועד לרופא הילדים) לא זיהה רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...

ואם גם בבקבוק היא מסתבכת - מציעה לנסות את הבקבוק של לנסינו. זה הבקבוק היחיד שהבת שלי הסכימה לקחת.

בהצלחה יקרה! זה באמת קשה ומתסכל❤️

לשים בטרמפולינה לישון פשוט?

בסהכ מה שהיא עושה רוב היום זה לאכול ולישון הרי.

ולגבי הבקבוק

חשבתי שזה הגיוני שגם עם הבקבוק לא נעים לה לאכול, כי זה כואב /צורב במידה דומה להנקה, לא? היא אוכלת מהבקבוק ותוך כדי מתחילה להתפתל אז לא חשבתי שזו בעיה עם הבקבוק דווקא כי אנחנו משתמשים בכמה סוגים.. אבל אולי אני טועה?

בהמשך היא תתחיל גם קצת לשחק שם.

ולא יודעת לומר בקשר לבקבוק, בעצם... יכול להיות שאצלנו היא לא הסתדרה עם בקבוקים אחרים בגלל הלשון הקשורה, וזה לא קשור לרפלוקס שאולי היה לה ואולי לא.

בכל אופן, את יכולה לנסות להאכיל אותה בבקבוק כשהיא שוכבת בטרמפולינה, אני חושבת שזה גם יכול לעזור.

כדאי להתייעץ עם יועצת הנקה ברמה גבוהה, יכולה לעזור למצוא פתרונות 

אבל לעניין הזה בינתיים לא מצאתי פתרון

כי גם אם אני מניקה בתנוחה זקופה, אם היא לא נינוחה היא פשוט זורקת את הראש אחורה ומקשיתה את הגב וצורחת מרעב וכאב

מה לעשות אם זה לא עוזר?

נראה לי שצריך לחזור אליו, לא? 

אצלי זה היה קשור באופן ישיר לריפלוקס. וזה מאוד משפיע על היכולת להתחבר כמו שצריך בהנקה.

צריך לבדוק אצל רופא שמבין בזה, המון רופאי ילדים לא יודעים לזהות לשון קשורה אחורית (אצלי שלושה רופאים אמרו לי שאני טועה, עד שלקחתי לרופאה מומחית וראיתי ישועות).

וגם יועצת הנקה שנחשבת מאד מקצועית. אבל עכשיו אני דואגת שאולי כן יש לשון קשורה ולא עלו על זה?

מה שם הרופאה אם אפשר לשאול?

ויועצת ההנקה שבדקה את הבת שלי היא אודליה גור אריה.

שניהם בירושלים, אם נגיש לך.

תפני אליהם

יעל דובסטר גם נחשבת מעולה

אני מאוד התרשמתי מד''ר יעל דובסטר.

גם ד''ר בוצר אמור להיות מקצועי מאוד בתחום.

באיזה אזור נוח לך?

הציל אותנו ככל הנראה מריפלוקס סמוי, אמנם ההנקה הרגיעה אותה אבל היא לא היתה רגועה בשום מצב אחר חוץ מהנקה ו/או מנשא.

ממליצה על יעקב דרמון מירושלים.

בטיפול הראשון כאילו לא קרה כלום, בטיפול השני פשוט קסם, אי אפשר להסביר.

להורים סיפרנו בהריון הראשון מיד בבדיקה החיובית, בשני אחרי אולטרסאונד עם דופק

אחיות שלי ראו עלי ממש בהתחלה, הרבה לפני שסיפרתי. מצידי הייתי מספרת כנראה בחודש שלישי- רביעי כזה

לחברות בחודש רביעי- חמישי

להורים סוף שלישי

לאחים חודש חמישי

מרוב שהייתי בחרדות שזה יגמר לא העזתי לספר

להורים סיפרנו אחרי סקירה ראשונה

ואח"כ לאט לאט לאחים

לחברות קרובות

בעבודה

לא חושבת שיש בזה נכון ולא נכון (חוץ מבעבודה שיש חוק),

אתם צריכים להרגיש בנוח

ואני תוהה מתי לספר

נגיד בעבודה מתחשק לי למשוך עד שבוע 20+

אבל מסביב אני מתלבטת 

בגדול הייתי מספרת למי שחשוב לי לפני שרואים

כי אז זה כבר מתחיל להיות קצת מביך

החלטות טובות!

בהריון ראשון לאמא שלי ממש ממש בהתחלה, קצת אחרי שגיליתי, ביתר ההריונות קצת יותר מאוחר סביב שבוע 10, לחמותי טיפה אח"כ, ולאחים מתי שהסתדר.

לחברות טובות מתי שהתחשק לי, לרוב מוקדם מאוד, בהתאם לתמיכה שהייתי זקוקה לה. לחברות פחות טובות מתי שראו, לא טרחתי לספר.

בעבודה- ממש מוקדם, הרבה לפני שצריך.

ממש השתנה.

לאמא שלי בדרך כלל ספרתי אחרי הדופק או לפני אם הרגשתי ממש לא טוב,  להורים של בעלי בהריון הראשון בשבוע 9 ובשבוע 13 חמותי סיפרה לכולם אז מאז אנחנו מספרים לה רק אחרי סקירה ראשונה

לחמי וחמותי אזור שבוע 10 כזה

לאחים וכו אחרי סקירה ראשונה

ולשאר העולם בדכ נותנת לגלות לבד😅

מבחינתי גם שבעלי יספר להורים שלו באותו זמן, לא רואה הבדל בין ההורים

ואכן סיפר להם בערך ככה או ממש כמה ימים אחרי, אבל סתם בלי סיבה מיוחדת לא יצא שסיפר ממש מיד..

לאחים והאחיות מספרים בתחילת חודש חמישי (למרות שהאחיות הקרובות שלי חשדו לפני🤭)

לשאר העולם, נותנת לגלות לבד, ומשוחחת על זה חופשי מחודש חמישי 

שתיה מוגזת

תה

מים קרים

קרטיבים

גלידה

במצטבר היה יכול לצאת פחות מ4 כוסות ביום. לפעמים חלק מזה היה יוצא בהקאות..

פודקאסט של אפרת וקסלר.

הכעס מגיע כתוצאה מהשורש.... בהצלחה 

תוכלי לשלוח לי קישור בבקשה?

זה האתר שלה ארכיון Podcasts - אפרת וקסלר - הורות מגדלת ומובילה

וזה בספוטיפיי https://open.spotify.com/show/3a5OZ3OiuK5kTOQOqgTuyV

התחברתי לשיעורים של הרבנית מיטל דאודי- ביוטיוב.. 

של הרבנית חבצלת סולטין ושל הרבנית דינה ראפ.

לא זוכרת אם יש שם התייחסות ספציפית לנושא הכעס...

הרי הסיפור הוא לא הילדים ומה שהם עושים אלא היכולת שלנו לנהל את האנרגיות הרגשיות שלנו.

סליחה שאני לא מציעה מקור מידע ספציפי, אוכל לחפש לך בהמשך, אולי מחר, אבל אצטרך תזכורת.

לא עברתי הפלה

אבל

הכי נורמלי בעולם להקשיב למה שאת מרגישה ולרצות לחזור לשגרה

אף אחד לא אמור להגיד לך איך את מרגישה

זה הגוף שלך

את עברת את זה

אחרים עברו את זה יותר ממרחק

שלא יתערבו לך

ואם הם כן מתערבים

תבקשי מהם שלא

אין שום ספר הדרכות איך להרגיש אחרי הפלה ולכן כל אחת יכולה להרגיש ולחוש איך שמתאים לה.

אני גם לא חושבת שכולן חוות הפלה בצורה כל כך קשה כמו שנראה לך.

פשוט מי שחווה את זה בצורה מאוד קשה אז נוטה יותר לשתף את זה כאן או בחיים האמיתיים.

אני ראיתי את אחיות שלי שמאוד קרובות אלי שעברו הפלות בשבועות מוקדמים יחסית

אצל אף אחת זה לא היה טראומטי במיוחד, כן עצוב וכואב אבל נורא מהר חזרו לשגרה.

(רק אחת מהן שעברה הפלה אחרי שחיכתה הרבה שנים להריון אז זה באמת היה ממש ממש כואב ועצוב)

כנראה יש לך חוסן אישי מאד גבוה וזה מעולה.

תקשיבי ללב שלך ותהי הכי כנה עם עצמך (נראה שדוקא במקרה הזה לרצות אחרים יהיה להיות שבורה "בכח").

לפעמים גם האסימון נופל באיחור והעצב מגיע אחרי כמה שבועות/חודשים וזה גם בסדר, תמשיכי להיות קשובה לעצמך.

אגב, פה בפורום הכי טבעי שהנשים שלקחו את זה יותר קשה יכתבו פה בניגוד לנשים האחרות. מי שלא לקחה את זה קשה פחות תרגיש צורך לשתף ולחפש תמיכה.

הייתה לי הפלה בעבר, בשלב קצת יותר מוקדם ממה שתיארת. הצטערתי, התבאסתי, ועברתי הלאה. ממש לא חוויתי את זה באופן דרמטי.

ולגבי לקחת חופשת מחלה, תעשי מה שטוב לך! אני יכולה לספר לך שעברתי בעבר הפלה בשלב מאוחר בהריון וקיבלתי חל"ד מלא וניצלתי רק 9 שבועות במקום 15 ומלא אנשים העירו לי שזה טעות, אבל עבורי זה היה הרבה יותר מתאים.

אין נכון או לא נכון, על אחת ומה שמתאים לה, זה לא אומר עליך שום דבר רע!!!

(היו לי תחושות קשות אחרות, שנבעו מהטראומה שצפה לי מבתי חולים)

אבל העובר הפסיק להתפתח בשלב מוקדם מאוד, וממהתחלה הייתה הרגשה שההיריון לא תקין. והוא גם הגיע קצת בהפתעה, שנה וקצת אחרי הולדת תאומים, ובדיעבד אני שמחה שלא נולד לי אז תינוק, כי זה היה צפוף מדי עם התאומים.

אז לא יודעת מה לומר עלייך, אם התחושות שלך כרגע נורמליות או לא. יכול להיות שהן נובעות מבריאות נפשית - של עיכול והבנה שאם כבר אין, אז אין מה לבכות, כי זה לא יעזור.

אבל יכול להיות גם שזו מעין הדחקה, ולכן אני חושבת שכדאי לך לשים לב לעצמך בהמשך, כי אולי תחושות האבל יצופו פתאום בעוד חודש-חודשיים, ואז תצטרכי לתת להן מקום אף שלכאורה כבר התקדמת הלאה...

בשורות טובות❤️

יכולה לומר לך מניסיוני שכנראה את עדיין לא מעכלת.. את עדיין בהדחקה.

באיזה שהוא שלב יפול לך האסימון ותרגישי את הכאב הזה.

יש הרבה טריגרים שיכולים לגרום לך לכאוב... זה יכול להיות לפני המקווה או כשתקבלי מחזור שוב או כשתראי נשים בהריון בשלב שלך.

אל תלחיצי את עצמך עכשיו להתאבל. אבל כשזה יגיע תתני מקום להתאבל ולבכות. אל תדחיקי את זה.

חיבוק גדול ממני❤️❤️❤️

יכול להיות שבהמשך תחווי תחושת פספוס או אובדן. תהיי קשובה לעצמך, לעבוד מהבית נשמע מעולה, להיות בחוסר מעש זה גם לא בריא.

אם בהמשך תרגישי שאת צריכה אוורור תתני לעצמך את זה, ולכן חשוב לדעתי להשאיר את התגובה שלך לאירוע לא סופית עדיין, אלא לפעול לפי מה שמרגיש לך נכון באותו זמן.

של "לא מגיע לי תינוק", לתחושות של השלמה או אפילו המונח אושר בו נקטת. תשהי עוד קצת בפער הזה...

(ובלי קשר, רבות חשות מגוון של עוצמות ביחס להרגשות שלהן, בטח סביב הפלה. אישית ההרגשה בהפלה הראשונה שלי היתה של אכזבה קלה, יחד עם ציפיה ותקווה, ובכל הפלה נוספת - היו 3 רצופות - ההרגשה החמירה)

להגיע למימוש, אבל מצד שני לא בכיתי, לא הרגשתי רגשות אשמה, זה היה נראה לי די טבעי וחלק מחבילת הפוריות של העידן הזה.

השתדלתי לשמור על מנוחה בהתאם לכוחות שלי בימים שאחרי, אבל לא נמנעתי נגיד מארוע משפחתי שהיה למחרת הגרידה. לא רקדתי כמובן.

גם לא היו רגשות שליליים שהופיעו מאוחר יותר, אבל תהיי קשובה לעצמך ואם את רואה שכן מגיעות תחושות יותר של דאון, לא להתנגד להן. תני מקום, תשהי בהן כמה שהן מבקשות ממך כדי שיעלמו ברגע הנכון ולא ימשיכו לזמזם כשאנחנו לפעמים בהתנגדות לחוויה כלשהי. תרגישי טוב, ובעיקר תרגישי טוב עם עצמך בכל תחושה שעולה לך, את ממש נורמלית.

אתר מתכונים לתינוקות. אפשר לחפש לפי גיל, מרקם, רגישויות וכו.

מפעילה אותו תזונאית תינוקות וילדים. 

אני התחלתי עם מרק טחון (ירקות ועוף והודו)

ואחכ גם מנה של פירות טחונים

בננה מעוכה

אם היא אוכלת סלמון אז אולי טונה מתאים

זה לפי התגובה שלה... שאת רואה שהיא לא צריכה השלמת הנקה/תמ"ל אחרי הארוחה....

טונה

אבוקדו

חביתה/ביצים קשות מעוכות עם מלח ושמן זית

פשטידות

דייסת קוואקר (עם מים, כך אני תמיד עושה)

מרקים

קציצות טונה וקינואה

לק"י

חתיכות קטנות של לחם עם אבוקדו/ טחינה/ חומוס. עם זה אפשר גם חביתה.

לחם מטוגן

החלק הפנימי של המלפפון מגורד. או לתת לה רצועות מלפפון עם הקליפה, שתכרסם את הפנים שלו. רק לשים לב שהיא לא חותכת חתיכות גדולות.

ירקות מעוכים. אפשר להוסיף עם עוף או קציצות רכות.

אני מועכת הכל במזלג.

יש לי ילדים שבגיל הזה אכלו רק גרבר, והתינוק הנוכחי למשל כבר אוכל הכל כמעט..

בבוקר- חתיכות לחם קטנטנות טבולות בטחינה וחביתה

צהריים- אורז וקציצות מרוסק גס, קוסקוס ומרק (בגדןל מה שאנחנו אוכלים אא"כ זה לא מתאים עדיין אז משתדלת שיהיה לו מרק טחון)

ערב- משתנה. מרק/ לחם מטוגן/ פנקייק מקמח מלא/ שאריות מא. צהריים/ ביצה קשה מרוסקת עם טחינה/ פשטידה כלשהיא/ אבוקדו