לומר לי שהבת שלה הראתה לבת שלי בהפסקה משחק שאמא שלה קנתה לה ובהפסקה השניה הבת שלה לא מצאה את המשחק יותר.
המורה חיפשה בכל התיקים ומצאה את זה אצל הבת שלי...
הן בכיתה א
אני ממש ממש ממש מתביישת
האמת שלא מתאים לבת שלי לעשות את זה ולא חסר לא שום דבר, באמת
מה עושים במצב כזה?
חוץ מזה אין לך מה להתבייש בסך הכל ילדה בכיתה א'.
תדברי איתה כשאת רגועה,
תתקפי לה את הרגש שלה שהיא מאוד מאוד רצתה את המשחק ואת מבינה אותה אבל לא לוקחים משחק שלא שלנו
ותמשיכי הלאה.
אם זה משהו סדרתי שחוזר על עצמו אז זה מדאיג
אבל חד פעמי לא הייתי מתרגשת בכלל.
ואם אותה אמא לא מסוגלת להיות חזקה ולא לתת לבת שלה לקחת משחק לבית ספר
שתיקח בחשבון שהמשחק ייהרס או יאבד
ואם היא לא מבינה זה כבר בעיה שלה
זה בדיוק חינוך. לא כל מה שמתאים לאחרים מתאים גם לנו
וזה עדיין לא מצדיק לקחת משחק לילדה אחרת.
קחי את זה כהזדמנות לחזק את החינוך והערכים שלכם
למה המורה אמרה מי הילדה?
זה גיל כלכך טבעי למקרים כאלה
אל תרגישי לא בסדר
הכל טוב.קורה.
המורה לא הייתה צריכה לומר, רק להחזיר ושאר הטיפול נעשה מולך.
ממש לא לומר את השם!!
קודם כל, זה שלב התפתחותי. להבין מה שלי ומה לא שלי.
עד לפני שניה היא הייתה בגן והמשחקים היו שייכים לכולם.
דבר שני, מסכימה שזה הבעיה של האמא השניה שהיא שלחה את המשחק עם הילדה.
הייתי מתקשרת למורה לברר את האירוע מנקודת מבטה.
בכלל מוזר שזה מה שיש למורה בא' לעשות, לבדוק בתיקים של הבנות..
יותר סביר שהאמא הייתה שולחת הודעה שאבד המשחק ואם מישהו מוצא אצלו שיחזיר.
בכל אופן אחרי שיחה עם המורה אפשר לברר בעדינות מה קרה מנקודת מבט של הילדה.
האם כל הבנות שמו לב שזה נמצא אצלה? האם היא בכלל מודעת לחיפוש שנעשה?
זה נגיד יותר חשוב לי לברר עם הילדים שלי. וגם לשקף להם מה הוביל ללקיחת המשחק.
לפעמים זה לא כמו שנדמה לנו.
לפעמים מספיק שהילדה השוויצה מזה, והבת שלך חשה ריגוש מהימצאות הצעצוע אצלה. מלגעת בו.
לא תמיד זה מתוך כוונה לקחת הביתה ולחברה לא יהיה.
לפעמים מספיק לתאר לילדה את המקרה כפי שהיה מתרחש אם המורה לא הייתה מתערבת, כדי שהיא תבין את הטעות שלה.
כמה פעמים חזרה עם חפצים, קשתות, גומיות, משחקים שלא שייכים לה.
כל פעם עשינו שיחה איתה אבל זה לא עוזר
יש לך רעיון מה לעשות??
בקצרה, לעזור לה להבין את ההשלכה של המעשה. קודם קרה א ואז ב ואז ג' ואז לרבקה לא יהיה קשת.
לא בטוח שהבת שלך יודעת לעשות את המעברים האלו של מה משפיע על מה ולכן לא מבינה את מה שהיא עושה.
(אם היא לקחה את הקשת של רבקה אז לרבקה לא יהיה קשת)
אפשר לספר בעזרת סיפורים ולשאול מה כל אחד הרגיש. מה היה אפשר לעשות אחרת. לחשוב על פתרון אחר
## סיפור: המכונית האדומה של עידו
עידו הגיע לגן עם מכונית אדומה חדשה שקיבל ליום ההולדת. כל הילדים הסתכלו עליה בהתפעלות.
יואב, החבר הכי טוב של עידו, הסתכל על המכונית והרגיש משהו לא נעים בלב. *"הלוואי שהייתה לי מכונית כזאת,"* חשב.
בזמן שכולם שיחקו בחוץ, יואב ראה את המכונית מונחת בצד. הוא לקח אותה ושם בתיק שלו.
בהתחלה הוא הרגיש שמח: *"עכשיו היא שלי, אף אחד לא ישים לב."*
אבל אחרי כמה דקות הוא התחיל להרגיש דקירות קטנות בבטן. *"אבל זה לא שלי... מה יקרה כשעידו יחפש?"*
כשחזרו הילדים פנימה, עידו חיפש את המכונית ולא מצא. פניו נפלו והוא קרא: "המכונית שלי נעלמה!"
יואב שתק. הוא לא אמר מילה. אבל בפנים הוא הרגיש רע – הוא רצה את המכונית, אבל לא רצה שעידו יהיה עצוב.
באותו רגע הוא הבין: *"אני מקנא. אני רוצה שיהיה לי כמו של עידו, אבל לקחת ממנו זה עושה גם לו רע וגם לי רע."*
לבסוף יואב חזר לתיק, הוציא את המכונית ואמר: "עידו, אני מצטער. רציתי את המכונית שלך כי היא כל כך יפה. לקחתי בלי לשאול."
עידו חייך אליו ואמר: "תודה שהחזרת. אם תרצה, נשחק ביחד."
הלב של יואב התמלא בהקלה. הוא למד שאפשר לקנא – זה טבעי – אבל אסור לקחת. עדיף לבקש, לשתף, או לספר מה מרגישים.
---
## מה מרגיש ילד שמקנא במשחק של חברו?
* **תחושה של חוסר:** הוא מרגיש שאין לו משהו חשוב שיש לאחר, וזה עלול לגרום לו להרגיש פחות שווה.
* **רצון חזק:** הוא רוצה שהחפץ יהיה שלו, אפילו אם אין בו צורך אמיתי.
* **בלבול פנימי:** מצד אחד הוא רוצה את החפץ, מצד שני הוא יודע שזה לא שלו.
* **אשמה ובושה:** אם הוא לוקח בלי רשות, בהתחלה אולי יש שמחה, אבל מהר מאוד מתגנבים רגשות של אשמה ובושה.
---
## שאלות מנחות להורה
1. **"מה לדעתך הרגיש יואב כשהוא ראה את המכונית של עידו?"**
*מטרה:* לתת מקום לקנאה כרגש טבעי ולהכיר בו.
2. **"למה לדעתך יואב שם את המכונית בתיק שלו?"**
*מטרה:* לחשוב יחד על מניעים פנימיים של ילד שמקנא.
3. **"מה יואב הרגיש בבטן אחרי שלקח את המכונית?"**
*מטרה:* לעזור לילד להבין את תחושת האשמה/אי הנוחות שמתלווה למעשים לא נכונים.
4. **"קרה לך פעם שרצית משהו של מישהו אחר? איך הרגשת?"**
*מטרה:* חיבור לעולם הפנימי של הילד ושיתוף רגשי.
5. **"מה אפשר לעשות כשאנחנו מקנאים במשהו של חבר?"**
*מטרה:* למצוא יחד פתרונות חיוביים – לבקש לשחק, לספר להורה על התחושה, לזכור שגם לנו יש דברים מיוחדים.
לפעמים כשילדים נתקלים בחפצים מסתובבים הם לא בדיוק מבינים מה הם אמורים לעשות איתם.
זה לא דומה למצב שבו לוקחים צעצוע מהתיק של החבר
במצב כזה הייתי מלמדת כשמוצאים חפץ מביאים לסייעת והיא מחזירה לילדה שאיבדה.
אפשר לבקש מסייעת כל פעם שהיא מביאה לה חפץ שמצאה היא תקבל מדבקה על השבת אבידה. זה יעודד אותה לפעילות חיובית במקום לשים בתיק שלה.
כשזה כבר קורה, פשוט להחזיר לגן בלי לעשות עניין. גם לגבי חפצים של הגן שהם חפצים שנוטים להתפזר. נגיד כל שנה אני מוצאת אצלנו כמה חלקי מגנט שלא שייכים לסט המקורי.
מדי פעם אוספים ומחזירים.
כשזה צעצוע מיוחד, מסבירים שאם כל ילד יקח לבית שלו, לכולם יהיה חסר ולא יהיה נעים בגן.
אפשר לספר סיפור שממחיש. אכתוב דוגמה.
## סיפור: הצעצועים של גן חצב
ביום ראשון בבוקר נכנסו ילדי **גן חצב** וראו הפתעה גדולה:
על המדף חיכתה קופסה ענקית, מלאה צעצועים חדשים שקנתה הגננת נעמה.
היו שם **משאית כחולה גדולה** עם גלגלים מבריקים, **בובת דוב רכה** עם צעיף אדום, **סט קוביות צבעוניות** לבניית מגדלים גבוהים, וגם **מטוס ירוק קטן** שעושה רעש כשדוחפים אותו קדימה.
הילדים קפצו מרוב שמחה.
"וואו!" קרא יואב, "אני רוצה להיות הראשון שמשחק במשאית!"
"ואני רוצה את הדוב!" צעקה מיה וחיבקה אותו.
דני מיד התחיל לבנות מגדל מהקוביות, ועדי הריצה את המטוס הלוך ושוב.
באותו יום היה כיף גדול, אבל בסוף היום קרה משהו שונה:
יואב הסתכל על המשאית ואמר בליבו: *"איזו משאית מושלמת, אם אקח אותה הביתה אוכל לשחק בה לבד."* הוא החביא אותה בתיק.
גם מיה חשבה: *"הדוב כל כך רך, אני רוצה לישון איתו בלילה."* והיא הכניסה אותו לתיק שלה.
עדי אהב מאוד את המטוס הירוק ולא הצליח להיפרד ממנו – וגם הוא החליט לקחת אותו.
למחרת בבוקר רצו הילדים ישר אל המדף. אבל המדף היה כמעט ריק.
דני חיפש את הקוביות ומצא רק חלק קטן מהסט.
"ואיפה המשאית?" שאל.
"לאן נעלם הדוב?" התפלאה שירה.
"אני רציתי לשחק במטוס!" קרא אורי.
בגן השתררה שתיקה. חלק מהילדים נראו עצובים, חלק כועסים.
כולם הביטו בגננת נעמה.
נעמה ישבה במפגש ואמרה:
"ילדים אהובים, אתמול הבאתי לגן צעצועים חדשים כדי שכולכם תהנו מהם. אבל הבוקר גילינו שחלק מהם נעלמו. אני מבינה שחלק מכם לקחו אותם הביתה. חשוב שתדעו – הצעצועים בגן הם של כולם. אם לוקחים אותם הביתה, אחרים נשארים בלי לשחק. זה עושה לכולם עצוב."
יואב, מיה ועדי הרגישו חום בפנים. הם לא אמרו מילה, אבל בלב ידעו שהגננת מדברת עליהם.
בהתחלה הם הרגישו טוב עם הצעצוע החדש, אבל עכשיו הם הרגישו לא נעים – גם כי אחרים עצובים, וגם כי זה לא באמת שלהם.
למחרת חזרו שלושתם עם הצעצועים.
יואב אמר: "אני מצטער שלקחתי את המשאית, רציתי לשחק בה לבד."
מיה חיבקה את הדוב והחזירה: "הוא כל כך נעים, אבל הבנתי שהוא שייך לגן."
ועדי הניח את המטוס ואמר: "סליחה, הייתי צריך לבקש לשחק יותר זמן."
נעמה חייכה ואמרה:
"אני שמחה שהחזרתם. הכי כיף כשכולנו משחקים יחד. אם יש צעצוע שממש בא לכם עליו – תמיד אפשר לבקש להאריך את התור, או לספר לי, ונמצא פתרון."
מאז למדו הילדים שצעצועים של הגן נשארים בגן, וכך כולם יכולים ליהנות מהם – בלי שאף אחד יהיה עצוב.
---
## שאלות מנחות להורה
1. **"למה לדעתך יואב, מיה ועדי לקחו את הצעצועים הביתה?"**
*מטרה:* לברר את **המניע** – רצון אישי חזק, קושי לחלוק.
2. **"איך הרגישו שאר הילדים כשלא מצאו את הצעצועים?"**
*מטרה:* לפתח **אמפתיה** – להבין את הצד השני.
3. **"מה קרה כתוצאה מכך שהצעצועים נעלמו?"**
*מטרה:* להראות את **הקשר בין פעולה לתוצאה** – מעשה קטן גרם לעצב גדול.
4. **"איך לדעתך הרגישו הילדים שהחזירו את הצעצועים?"**
*מטרה:* לעזור לזהות תחושת הקלה ותיקון.
5. **"איזה פתרון אחר יכלו יואב, מיה ועדי למצוא במקום לקחת את הצעצועים?"**
*מטרה:* לחשוב על **פתרונות חלופיים** – לבקש עוד תור, לשחק יחד, לבקש מההורים צעצוע דומה בבית.
מצטערת אבל אני רואה אחרת.ילדה בת 6 אינה תינוקת.אמורה להבין שלא לוקחים משהו שלא שייך לך.גם בגן המשחקים לרשות כולם אבל לא לוקחים בלי רשות הביתה.לגבי הבאת משחקים לכיתה- ממש לא בעיה של האמא ששלחה משחק.ממש מקובל ולגיטימי שבתחילת כיתה א ילדה תביא משחק או חפץ מהבית על מנת להקל את המעבר.המורה לא היתה אמורה לחפש בתיקים.אבל המעשה חמור ואין להקל ראש.
להתייחס לזה בכובד ראש כדי שזה לא יימשך
אם הילדה תקבל שדר שזה בסדר למה שלא תמשיך?
לק"י
לא חושבת שעל מקרה חד פעמי האמא הזאת היתה צריכה להתקשר אלייך, אלא המורה היתה צריכה לעדכן אתכם לשם העדכון.
אם זה לא חוזר על עצמו, אז אני מאמינה שמספיק להסביר לילדה שלא עושים דבר כזה וכו'.
אולי כן כדאי לשמוע מהמורה או מהבת שלך מה היה בדיוק. כי לא בטוח ששאר הבנות יודעות מי לקחה. אולי רק הבת שלקחו לה, ואז זה פחות מביך לילדה.
הבת שלי בשנה שעברה היתה בכיתה א', והיתה אצלן תופעה שנעלמו חפצים וממתקים לבנות. אז המורה כתבה הודעה להורים שהיא דברה עם הבנות על זה, ושזה גיל שלא תמיד מודעים לחומרה שבעניין ושזה נובע מתמימות, וביקשה שגם אנחנו נשוחח איתם על העניין.
אז זה כנראה הגיוני לגיל.
האמא.
מביך משהו!
חמור מאוד בעיניי אם החיפוש והמציאה נעשו לעיני כולם.
ואם לא נעשה לעיני כולם, גרוע מאוד שהמורה בחרה לשתף את האמא/הילדה בשם החברה שלקחה.
סיפור כזה הייתי מצפה שיסגר בין המורה לאמהות, כל אחת בנפרד. בלי שאחת יודעת על השנייה.
המידע מי מהילדים לקח את המשחק לא היה אמור להגיע אל האמא של בעלת המשחק
ובטח שהיא לא אמורה להתקשר אליך
נכון, הילדה עשתה מעשה שלא בסדר
(לא נכנסת לסיפור אם הוא חמור/בדיקת גבולות טבעית/סקרנות או ווטאבר)
יש דרך להגדיר גבולות/לחנך
זה לא במשפט שדה בכיתה
וגם הבדיקת תיקים הזויה בעיני
דרוש בדיקה
דברי עם המורה
דברי עם הבת שלך
תביני איך הם רואות את הסיטואציה
היה עליה להגיד למורה לדבר איתך, אם המורה לא חשבה כך בעצמה.
וזהו.
זו ילדה בכיתה א.
אין לך במה להתבייש.
קרה אצלנו וגם בגילאים יותר מאוחרים.
ממש יכולה להבין אותה, בטח אחרי שדיברתי איתה, שהיא ממש רצתה דם משחק כזה וידעה שלא אקנה לה.
לא רוצה שהיא תצא ככה בפני המורה החדשה ובנות לכיתה
אולי הבנות בעצמן לקחו החלפות
או שהיא הסכימה להשאיל ושכחה
או אלף ואחת סטואציות אחרות
שבהן הסכימה למשל להביא מתנה תמורת משהו אחר
אני מראש אומרת לבנות שמה שלוקחים- דברים אישיים כמו תכשיטים או משחקים שיקחו בחשבון שלא יחזור
התחילה כיתה א לפני שבוע.
זה משהו חדש, גדול. שינוי משמעותי.
אני לא יודעת מה היא מכירה בבית הספר ומה לא
כמה חברות יש לה שם
איך הולך לה.
אבל בכל מקרה, זה שינוי מאוד גדול.
אני יודעת ומבינה למה זה מבייש אותך. באמת באמת.
אבל המיקוד עכשיו צריך להיות עליה.
מה קרה לה
מה הניע אותה לזה
מה הייתה הכוונה שלה
ואת כל זה, אפשר להבין משיח עם המורה (שאמורה להיות אובייקטיבית)
ומשיח עם הבת שלך, שאת רוצה בטובתה.
לא בצורה מאשימה
אלא בצורה מבינה וחומלת.
לא הופכים להיות גנבים מפעם אחת בכיתה א' שלוקחים משהו בטעות או בכוונה לחברה.
לא מאמינה שיש כאן כוונה לעשות רע
אולי היא מאוד מאוד רצתה
אולי החברה נתנה לה לשחק והיא הבינה שהיא יכולה לקחת
בעיניי הטלפון של האמא אלייך הוא לא לעניין.
זה אמור להיות בתיווך המורה.
ובאופן כללי בריא לתת לילדים להתמודד לבד בעיניי, כמובן בהנחייה של כל הורה את הילד שלו.
אבל לא לפתור דברים מעל הראש שלהם.
פעם לקחו לבן שלי קלפים מתוך התחק
זה מאוד העציב אותו, באופן מובן.
אבל זה היה חד פעמי
אז דיברנו
והגענו למסקנה שאפשר להחליט:
א. לא להביא קלפים לבית הספר
ב. להגיד לחבר שלקח שיחזיר
ג. לשים אותם במקום עמוק יותר בתיק
והוא בחר מה שבחר, ובסוף היה בשותף עם כמה חברים (ביניהם החבר שלקח) ולמד לעמוד עם שלו ולפתור את הבעיה בעצמו בהתאם למה שנראה לו.
אז זה סיפור מהצד השני
אבל רק באה להגיד, שבעיניי משהו חד פעמי לא מעיד על מגמה.
ולא צריך לעשות סיפור כל כך גדול מכל דבר ולתייג את זה ישר כגניבה.
קרה כאן משהו, הזדמנות מעולה לדבר ולהבין.
הזדמנות שלך כאמא, לחנך את הבת שלך.
זאת המסגרת של הסיפור הזה, וככזו היא צריכה להיתפס.
ואם את חושבת שנעשה לה עוול בהתנהלות מול הכיתה, אז בהחלט גם לדבר על זה עם המורה.
אבל את לא צריכה לתת דין וחשבון לאמא של אותה ילדה. והפעולות שלך לא צריכות להיות קשורות למחשבות שלה
אני חושבת גם שילדה בגיל הזה מבינה טוב מאד שזה לא משהו שעושים. אין טעם להסביר, לפרט, לחפור.
כן כדאי לתת שם לרגש, קנאה, רצון חזק, יצר הרע גדול מאד
והייתי מפרטת, בטח כל כך רצית ובלי שהתכוונת הידיים שלך לקחו, אולי גם נבהלת ממה שעשית ולא ידעת איך לתקן.
לא צריך ולא כדאי לדבר על מעשה טוב ומעשה שלא יעשה, היא יודעת, היא מבדילה, היא לא הצליחה להתגבר, היה בה רצון חזק, רגש ילדותי והיא לא הצליחה לשלוט בו.
אפשר לחשוב ביחד איך לנצח פעם הבאה, או מה לעשות אם טעינו.
יעזור אם תשתפי התמודדויות שיש לך
את יודעת כל כך רציתי לאכול שוקולד והידיים שלי כמעט לקחו והכניסו לפה, אבל נזכרתי שאני בשרית ואמרתי לידיים שלי שהן צריכות להתגבר, כי אני הרבה יותר חזקה מהיצר הרע וכולי
חוזר מדי פעם מהגן או מחבר (גיל 5) עם חפץ שחבר הביא לו
האמת שזה לא כ"כ מעניין אותי הסיטואציה מה בדיוק היה ביניהם
מי שמביא חפץ לגן אני לא אחראית על הסיטואציות בין הילדים
ככה שהייתי אומרת לאמא שאני לא יודעת מה היה שם ושזה לא מקובל להביא חפצים לבית הספר במיוחד לא בגיל קטן
אפס אשמה
אפס בושה
הייתי מבררת בקטנה עם הילדה מה היה
אבל לא באמת קריטי לדעת
ולהסביר לה שלא לקחת חפצים של אחרים אלא רק אם זה בוודאות ניתן כמתנה
שכן מותר להביא משחקים לבית ספר. גומי , כדור , כלפים...
וילד בגיל הזה לגמרי מבין מה שלו , מה לא שלו , מה של כולם , מה שיך לחבר...
שנית, ילדים זוכרים את המקרים האלו. כך שנורא חשוב לסגור את הסיפור בצורה יפה. זה בשביל אמא ילד הוא ילד קטן , בשביל חברים בכיתה הוא לא קטן והם מצפים להתנהגות בהתאם
זה משחק אחר שלא מסוג המשחקים שמשחקים בהפסקה, אלא סוג של משוויצים בו, מרגישים שייכות לחפץ הספציפי, משהו שאין לו תחליף ואם לילדה אחת יש רוב הסיכויים שהיא היחידה בכיתה שיש לה. משחקים מהסוג הזה גורמים לבלגן וקנאה.
במובן מסויים הקנאה היא לא תופעת לוואי, היא מה שעומד בבסיס המוצר.
זה יותר דומה לנעליים מדליקות אורות, מותר לבוא עם נעליים לבית ספר, אבל נעליים מדליקות אורות, זה מיותר וזה שופוני.
למה מייצרים נעליים כאלה?
כי יש לזה אפקט שופוני.
למה הורים קונים נעליים כאלה?
כי זה שופוני.
למה ילדים משוויצים בנעליים כאלו?
כי זה שופוני.
למה ילדים אחרים מקנאים בנעליים כאלו?
כי זה שופוני.
למה ילדים אחרים עלולים להרוס לחבר נעליים כאלו?
בדיוק בגלל השופוני.
אני זוכרת שהייתה ילדה בכיתה שלי שהייתה מגיעה עם חרוזים בחולצה (לא הייתה תלבושת אחידה)
ואז זה היה מאוד יוצא דופן והיינו מציקות לאותה ילדה רק בגלל זה וזה היה בכיתה ד', בטח שבא' קשה להכיל את זה.
העובדה שהמורה בדקה בתיקים (אולי היא חששה מהאמא) והאמא התקשרה במיוחד לספר את זה, רק מחזק את כל השופוני סביב המשחק הזה.
הילדים שלי איבדו הרבה כדורים/ גומי/ קלפים ומעולם לא חשבתי לבקש מהמורה לחפש או בכלל לא עלה בדעתי לבדוק אם יש ילד שלקח.
אותו דבר עם טושים וכל דבר אחר, יש את הסוג הסטנדרט שמביאים לכיתה ואם נעלם, קורה.
ויש את הסוג המיוחד שסתם גורם לקנאה מיותרת ומי שמביא אותו צריך לקחת בחשבון שהוא גורם למתח חברתי בכיתה וגם הסיכוי שהוא יחזור בשלמותו הביתה לא גבוה.
אפילו לגן שלי בגן חובה הסברתי שבקלמר של הגן שמים מחק פשוט, ואת המחקים המיוחדים שיש לו, נשמור בבית שלא לעורר קנאה ושאף אחד לא יקח לו והוא ממש הבין.
זה מזכיר לי גם שבגן שלו השנה אסור להביא אקטימל. תגידי אבל מותר להביא אוכל לגן.
נכון, אבל יש אוכל סטנדרטי של פרוסה וירקות. אקטימל ומעדן זה לא סטנדרט, וגורם לקנאה ותחרות ומתח.
בתחילת א' עדיין אין את הבשלות המספיקה להבין שמה ששלי, שלי בלי "לפתוח עיניים" למה שיש לחבר, ולכן האחריות פה היא גם על האמא שהביאה את המשחק, שלפי ההתנהלות בהמשך היא אפילו לא מבינה מה הבעיה בלהביא משחק כזה לכיתה ובעצם המעשה היא מעמידה את החברות בניסיון שקשה לעמוד בו.
יש מלא נעלי אור זולים , אני לא קונה רק בגלל שאני מפחדת לשכוח להרחיק אותם לפני שבת ( קרה לנו לפני ארבע עשרה שנה) , גם מחקים מיוחדים יש לכולם. ואנחנו גרים במקום עני , אובייקטיבית.
מעדן לא מביאים לגן כי הוא מלכלך , אם יביאו שלושים מעדנים סייעת תתאבד , מאותה סיבה גם קורנפלקס בטרום לא מביאים...
מורה באמת התנהגה לא נכון, הייתה צריכה לפתור את זה יותר בשקט.
אבל עדיין , גם אם לא יביאו משחק לבית ספר, אולי יביאו לגינה או סתם יהיה משחק אצל חברים בבית.
זה בדיוק הגיל ללמוד להתמודד עם קנאה. גם לי זה קשה , אבל גם אם אין בגדים מיוחדים אפשר לקנא במשהו אחר. בשער יותר יפה , בזה שילד אחר יותר חכם , יש לו דוד מפנק , חדר נפרד, הורים מרשים יותר ... אין לזה סוף
לעצמי סייעת שמתאבדת כתוצאה מ 30 מעדנים.
אני ממעדן אחד מקבלת צמרמורות בכל הגוף 😁
זה עניין של תשומת לב.
כשלכל הילדים יש נעליים רגילות, ולבודדים יש נעליים עם אורות, כל הילדים מתאגדים סביבם.
זאת הבעיה.
כשילד מביא מעדן לגן, זה לא עוזר לחברים שלו, שבבית אמא יכולה לקנות לו מעדן כזה. עכשיו אין לו.
כמו שתוהה לעצמי כתבה, אפשר להגיע להסכם מתי מותר ומתי אסור, ואז זה הופך לסטנדרט.
אפשר גם להחליט בכל יום שישי מותר להביא משחק מיוחד מהבית.
אבל כשסתם כך ביום לימודים רגיל מביאים משהו מיוחד (ללא קשר לעלות שלו) זה יוצר מתח חברתי.
אותו דבר עם המחקים. חבילה עולה שקל.
זה לא מרגיע את המתח החברתי כשלכולם יש מחק סטנדרטי ואז ילד אחד מוציא מחקים מיוחדים.
אם לכולם יהיו מחקים צבעוניים זה לא יעורר עניין ואז בסדר.
יש כאלו שנהנים מתשומת לב כשהם מעוררים עניין. זו הבעיה באמת.
בין מה שילד מסוגל להתמודד איתו לבין מה שהוא עדיין לא מסוגל.
אני גם לא חושבת שיש שוויון בעולם, וילדים צריכים להתמודד עם גירויים ושלפעמים יש להם משהו פחות שווה ממה שיש לחבר.
אני פשוט חושבת שיש גם אחריות חברתית בגיל הצעיר כשעדיין קשה לעשות את ההפרדה וצריך לשים לב שהניסיון לא קשה מדי.
בסוף בכל גן או בכל כיתה יש את הכללים שלהם.
שלא צריך לגרות חברים בכוונה . וגם לא כדאי להוציא החוצה משחק יקר , לפחות כשהוא חדש ...
אבל יכול להיות שילדה הכניסה אותו לתיק בלי שאמא שמה לב. יכול להיות שילדה מאוד רצתה ולאמא לא היה זמן להסביר כי היא מאחרת לעבודה .
אבל הדבר הזה לא מצדיק לקיחת דברים לא שייכים לך ולא אמירה שהיא אשמה בעצמה .
ולא נכון בעיניי להגדיר כללים לכל דבר עד לרמה איזה מחקים להביא ואילו קשת לשים, אי-אפשר לחיות ככה.
ואז היא הציעה מעצמה לכתוב לילדה פתק של סליחה ולהביא לה ממתק קטן.
היא אמרה שהיא עשתה את זה כי ידעה שלא אקנה לה צעצוע כזה. עדיין חושבת איך להגיב לזה לעומק.
באותו רגע אמרתי לה שיש הרבה דברים שיש לאחרים ולנו אין ולא יהיו ויש דברים אחרים שלנו יש ואחרים רוצים, זה לא אומר שאפשר לקחת משהו של מישהו אחר.
מעצבן אותי שכל פעם שיש ביקורת על דברים שהמדינה מסבסדת לאנשים עם הכנסה נמוכה, ישר קופצים ואומרים שהמדינה מעודדת אבטלה.
לדוגמה ראיתי עכשיו בפייסבוק מישהו שהתעצבן על מחיר מלא שהוא משלם במעון כי הוא לא זכאי לדרגה, והתעצבן שהמדינה מעודדת אבטלה וכמובן שרוב התגובות לכלכו על הממשלה וההתנהלות שלה.
עכשיו כמו שכולן יודעות, הלוואי והיה אפשר להישאר בבית ולקבל דרגה במעון. אפילו הארכת חופשת לידה שמגיעה לנו על פי חוק!! אנחנו לא יכולות להינות ממנה כי נשלם דרגה מלאה...
אני בחרתי להרוויח כמה שאני מרוויחה?? כולם חייבים לעבוד בהייטק ולהרוויח 40-50 אשח כדי שלא תבכו למה רק לכם מורידים הרבה מס מהמשכורת? תגידו תודה על מה שנשאר לכם אחרי המיסוי כי אנחנו גם את זה לא מרוויחים.
אתם חושבים שאנחנו מביאים ילדים רק כדי להנות מעוד 400 שקל בחודש של נקודות זיכוי?
לא בחרתי את המקצוע שלי, ולא את כמות הילדים שלי רק בגלל שיקולים של הטבות מהמדינה! כאילו זה בכלל משתלם פחחח...
זהו, שחררתי 😁
של הקשר לגיוס - גברים בגיל הפטור לא עובדים כי הם מחויבים להיות בידיבה כדי לא להיחשב עריקים. מדובר ב6 שנים שכמו שכתבתי - הן שנים שבהן חרדים מתחתנים ויכולים בפוטנציה להיות הורים ל4 ילדים. זה אחוז סטייה נוסף
וחרדים גרים בכל מיני מקומות. זה שיש ריכוזים גדולים זה נכון, אבל יש עוד מקומות וקהילות חרדיות בכל הארץ. כנראה שדווקא אלה שיותר עובדות.
מבחינתי אם ההשוואה הולכת על בני ברק ירושלים בית שמש ואלעד לצורך העניין - זה מחקר מוטה עם אחוז סטייה לא קטן. 30 אחוז מ9 מיליארד זה אומר שפתרום הסכום יורד ל6 מיליארד. זניח? זה הכספים שלנו הרי לא? כל שקל חשוב!
תוסיפי לזה גברים בגיל הפטור שלא יכולים לעבוד כי הם לא מתגייסים- עוד יותר. לכמה עוד נרד?
וככה נראה מחקר אמין שהוא לא באמת כזה, מרשות ממשלתית, שעולה לחדשות ומשודר לציבור כשמה שעומד מאחוריו זה נתונים לא מדויקים ותכלס כל מטרתו להאשים את החרדים
האם יש כזה גם על ערבים?
הייתי שמחה לשמוע אם משהו לא תקין אצלי או שיש מזדהות.
אז ברור שאנחנו חיים בעידן של שפע וחד פעמי, אבל מרגיש לי שהצרכים של הילדים פשוט לא נגמרים.
כאילו כל היום אני סביב לקנות להם מה שהם צריכים וזה רק ממשיך ומתעדכן כל הזמן.
סתם דוגמאות: הגדולה מבקשת גוזיות כי הן בלויות, לאחת נשבר הבקבוק בביצפר, לשני חורים בגרביים, לקטנה צריך צעד ראשון דחוף, המורה ביקשה מחשבון מדעי, משקפיים מחכים בתור, מתנה ליומולדת שעדיין לא קניתי, לגברת שוב נעלם עגיל….. שלא נדבר על חגים שעכשיו וקולקציית חורף לרענן. בקיצור, הם כל הזמן צריכים.
עכשיו עזבו כסף, זה מתיש אותי. ויותר מזה, לא נשאר לי כח ופניות לקנות לעצמי (וגם אני מרגישה שכבר צריכה לחדש מלא דברים כמו חזיות, קרם פנים, סניקרס…)
אני מנסה להבין אם הלופ הזה נורמלי ועל מה לוותר.
פליז תעשו לי סדר בראש
חשבתי שתכתבי על ילדים שכל הזמן מבקשים מותרות. צעצועים, ממתקים, דברים שקנו לחברים וכד'.
אבל את כותבת על דברים שבאמת נצרכים.
צריך למצוא את הדרך לנהל את הקניות האלה בצורה שהכי נוחה לך.
אם זה לקנות דרך האינטרנט ולא להסתובב פיזית בחנויות.
אולי לנסות להיערך מראש ולא להיתקע עם משהו דחוף שחייבים לקנות. (למשל לקנות כמה בקבוקים, ואם נשבר מייד יש חדש).
אפשר לעשות רשימה של דברים שצריך לקנות, ולקנות באופן מרוכז.
זה תלוי גם אם אתם גרים במקום עם חנויות נגישות, או שכל קנייה זה לצאת במיוחד.
ודברים שאת צריכה לעצמך, תשלבי עם הקניות לילדים.
אפשר גם לבדוק כל דבר עד כמה הוא נצרך ודחוף, ועל חלק מהדברים לוותר או לדחות את הקנייה.
הנה הילדון קרע מכנסיים, הנה מדי בית ספר לילדה,הנה נקרע לה הרוכסן בחצאית שהיא הכי אוהבת
כיפות ציציות גרביונים קולקציית חורף טרנינגים פיגמות
ואצלי יש רק 2 ב"ה, אבל בן ובת ואין ירושות אז הכל חדש כל פעם וכן זו התעסקות
וזה עוד בלי העונה של הקלפים, גולות כי לכולם יש, ספרי קריאה.. ב"ה אין לזה סוף
אני עושה ככה: ביגוד זה עליי, כולל ציוד לימודי
כל השאר - בעלי כי זה בנוסף.לתחזוק של הבית באוםן בלעדי שלי כמעט
אבל אני לא מוותרת על עצמי האמת.
כמו לפני חגים, כמו לפני חופשים ולפני חזרה לבית הספר.
אין סיבה חודש אחרי תחילת הלימודים להיזכר שחסר בגדים או בקבוקים או נעלי צעד ראשון או מחשבון מדעי.
לדעתי את צריכה ליזום בתקופות של קניות הצטיידות מקיפה ולא רק חולצות סמל נגיד.
נכון שאין קשר בין נעלי צעד ראשון לתחילת הלימודים,
אבל זאת הזדמנות לעשות יישור קו על כל מה שצריך בתקופה הקרובה.
אם נשבר בקבוק חדש פתאומי שתיקח בקבוק מי עדן עד שתהיה הזדמנות לקנות, לא דחוף. אם נשברה קופסת האוכל שיקחו בשקית אוכל לבינתיים.
אם זה דברים קטנים כמו מתנה ליום הולדת של חבר או חטיף למחר או קרם לשיער שפתאום נגמר, אני שולחת אותם לבד לקנות בסופר הקרוב.
יש כרטיס אשראי אצלם ופירוט אשראי אני רואה מה סליקה עם כרטיס ומה בגוגל פיי ואז יש לי מעקב רציף אחרי החיובים שהם משתמשים.
לעצמי אני לוקחת יום חופש מרוכז מדי פעם וקונה.
זה מזכיר לי שב1.9 הלכתי לקנות משקפי שמש ובכל בחנויות נגמרו מבצעי הקיץ עד 31.8
והייתי בשוק מי מסיים מבצעים עד שסוף סוף אפשר ללכת לקנות בלי ילדים סביבי כל היום..
לא יודעת, זה מרגיש לי שזה לא נגמר.
מדובר בשישה ילדים, גילאים שונים.
פשוט לא מצליחה לרכז את זה!
וברור שקנית הכל ללימודים והצטיידנו מעל ומעבר אבל כל הזמן צצים עוד ועוד
וכמה שנראה לי שעשיתי להם קניות הם שוב צריכים דברים
מרגישה שזה לא סביר כל היום להזמין ולהזמין לקפוץ לפה לקפוץ לשם
(וכן, בכוונה לא התייחסתי למותרות. אבל הם אוכלים את הראש עם הבקשות האלו)
מאוד עזור לי לקפוץ מדי פעם לחנות יד2
וגם לבקש דברים בקבוצות מסירה ולא אוגרות בסביבה...
אני גם לא טובה בקניות בצורה די קיצונית
והייתי רוצה יותר להצליח לקנות מה שהם צריכים בזמן
אבל גם זה כן נראלי עוזר להרגיל אותם קצת לצרכנות יותר מווסתת...
קונה מראש ובזול.
בדר'כ בסופי עונה, המבצעים, עושה קניות של ביגוד לשנה הבאה. יכול לצאת לי זול ברמת עשרה שקלים לחולצה/מכנס/חצאית (תמנון, קיווי, גולף, פוקס). עושה ככה גם עם בגדי שבת.
יש לי בארון למעלה ארגזי בד של איקאה ובהם אני מכניסה את הביגוד החדש, לרוב כבר מכובס, מקופל ומוכן,(וגם את הבגדים שעוברים מאחד לשני ויהיו רלוונטים בשנה הבאה).
כך כשמגיעה עונה חדשה, אני פותחת את הארגזים ומגלה שפע. לרוב כמעט ולא צריכה השלמות.
היה לי לא מזמן מקרה שהיינו צריכים לצאת לאירוע, ובדיוק מכנסי השבת של אחד הבנים הוכתמו קשות והזוג השני נקרע. שניה לפני שנכנסתי לפאניקה נזכרתי בארגז, פתחתי והיו שם 3 זוגות חדשים.. אחד לקחנו ואת השאר השארנו לחדש בחגים.
עכשיו למשל, לראש השנה, היו לי לכל אחד מהילדים בגד חגיגי חדש, שאף לא אחד מהם נקנה עכשיו ולא הצריך אותי להתרוצץ ערב חג..
המינוסים שעלולים להיות:
צריך טיפה מקום אחסון (כי אם ראיתי מכופתרות חגיגיות לשבת שבדר'כ עולות 60₪ יורד במבצע ל10 או 20, אקנה כבר כמה מידות הלאה ואשמור לשנה-שנתיים הבאות)
עלולה להיות טעות בהערכה של המידה. כמעט כבר לא קורה לי.
יצא לי שלא זכרתי שכבר קניתי וראיתי פריט במבצע וקניתי עוד מאותו סוג. (עדיין, שווה מבחינה כלכלית ומבחינתם הלחץ)
מתנהלת ככה גם לגבי פריטים אחרים. השנה למשל לא הייתי צריכה בכלל לקנות עטיפות שקופות לספרים ולמחברות, גם לא צבעים, טושים, מחקים, מחדדים וכדומה.. כי בשנה שעברה קניתי כמה סוגים ונשארה כמות. הציוד לבית הספר מאוחסן לי בארון פתוח במחסן, בקופסאות שקופות לפי נושאים, ופשוט שולפים כשצריך.
היום בבוקר, שניה לפני שיצא לתלמוד תורה, הבן שלי פתאום אומר לי שצריך מחברת 14 שורות.. אין בעיה חמוד שלי, לך למחסן, תוודא שהוצאת את קופסת המחברות הנכונה וקח מחברת. (וקח גם עטיפה שקופה מהקופסה ליד(;)
אגב, בן אחר היה צריך מחברת 14 שורות לפני שבוע ולא היה, כי קניתי בטעות חבילות של סוג אחר. אז נכון שהייתי צריכה לקנות. אבל כשכבר קניתי, קניתי חבילה של כמה וכמה. וכשייגמר, בע'ה מקווה לשים לב ולמלא מלאי ולא לחכות שהם יצטרכו.
כשקניתי בקבוקים לבית הספר, קניתי עוד אחד ספייר. כדי שאם יישבר/ יאבד/ או כל בעיה אחרת- יהיה לי לתת בשלוף.
(בקבוק פשוט של 5 שקלים מהסטוק).
אפילו מתנות לימי הולדת של חברים יש לי כמה במלאי לעת הצורך. השבוע היה יום הולדת לחברה מהגן של הבת שלי- פתחנו את הקופסה של המתנות, בחרנו מתנה, עטפנו, ברכה וביי.
אני מוצאת שהשיטה הזו אומנם תופסת קצת מקום בבית או במחסן,
אבל:
א. מוזילה לי עלויות בצורה דרסטית
ב. מאפשרת לי להיות מאובזרת מראש להרבה צרכים ולחסוך לי התרוצצות ברגע האמת.
אם קראת עד פה- סחטיין עליך.
הצלחה ושמחה!
אני השנה מצאתי פיתרון, פתחתי קבוצת ווצאפ עם עצמי וכתבתי לכל ילד מה יש, איזה צבע, איזה חברה
ככה שגם אם אני מסתובבת בקניות ואני רואה שיש מספיק חולצות לדוגמא, אז אני לא קונה
שישה ילדים זה פרויקט גדול
גם מבחינת צריכה
זה הרבה עבודה
לי יש ארבעה
וברור לי שכל הזמן צריך לקנות ולעשות דברים שצריך
נראה לי האישו הוא הציפייה שלך שזה יהיה אחרת
כשברור מראש שזה סיזיפי
לא בגדים, לא ספרים, כלום, גם פחות מוצלחת בזה ותמיד מבזבזת יותר משרציתי רק כדי לסיים.
עכשיו יש לי שני גדולים שיכולים לקפוץ פה לחנויות קרובות לעשות לי השלמות והם סבבה עם זה וכיף להם הסיבוב הזה.
אבל בגדים לחגים או מלתחות חדשות זה עוד לא מצאתי פיתרון
אבל אם זה בשגרה, אני צריכה לסנכרן עם זה שבעלי בבית והרבה פעמים יש לי זמן קצוב ואז אני צריכה בלחץ לרוץ ולקנות מה שיש....
משתדלת לרשום לעצמי את הדברים שצריך לקנות. לתעדף את הדחופים, ומה שלא דחוף יחכה כמה ימים.
וכן, לפעמים לוקחת יום חופש בשביל לעשות את זה בנחת. אין ברירה.
בפרט כשאני חושבת איזה כיף שסיימתי עם כל הציוד הלימודי, ופתאום בתחילת השנה מבקשים גם חוצצים, צבעי מים, טושים מחיקים ודפדפת חשבון...
באמת למי שיש חנות קרובה וילדים שמסוגלים ללכת לבד - זה ממש מקל. נכון שזה עולה שקל שניים שלושה יותר, אבל גם להתאמץ לנסוע בשביל פריט בודד עולה מאמץ ודלק. הכי מתסכל אלו פריטים ספציפיים שאין בחנויות מכולת. רק בתחילת השנה קלטתי שיש לנו שני ילדים שצריכים את אותו חומש (וכשבדקתי וקניתי ספרי לימוד - ראיתי שיש בבית חומש וחשבתי שאין צורך לקנות).
זה לא רק לילדים, גם פתאום נשבר הקולפן, והתינוק הגיע לגיל שצריך כוס אימון, ונגמר לי הויטמינים...
מה שאני עושה בפועל,
עושה לעצמי רשימות, ופעם בכמה שבועות עושה סיבוב בקניון. ביגוד אני קונה הרבה אונליין. ואם אני בתקופה עמוסה מחפשת אונליין גם פריטים אחרים כמו ציוד לימודי או ציוד תינוקות.
ופעם בשבוע בערך, לדאוג לקנות את מה שכתוב.
רב הדברים זה לא פיקוח נפש, וברגע שהילדים רואים שזה כתוב, הם יודעים שנדאג לזה.
זה מוריד מראש את הנידנודים: נו מתי כבר תקנו לי...
ובשבילך, זה ירכז את הכל לפעם בשבוע, ולא כל יום, כל היום..
להיות בלחץ מעכשו מתאריך משוער של 3 ימים לפני פסח?😂
זה צרה של עוד הרבה זמן! תתעסקי בצצרות של עכשיו בלבד!!! (בסוף זה משוער, את יכולה ללדת גם שבועיים קודם, ר"ח או בכלל ברח אייר ..בקיצור אל תדאגי!!
אבל חבל על האנרגיות שלך
כשזה יגיע זה יגיע וזה יהיה הכי מדויק.
אגב, לקחת בחשבון ששנה הבאה שנה מעוברת?
אולי את בכלל אמור ללדת בפורים?
אז זה כן ערב פסח...
מן הסתם אם זה המשוער, את עדיין לא יודעת את מין העובר.
אם זה בן, אפשר להיחלץ על בר מצוה בשבת הגדול עוד 13 שנים(;
חח סתם בהומור.
בע'ה הכי חשוב שיהיה בבריאות טובה ובידיים מלאות ולכי תדעי.. החיים מפתיעים (ומצטרפת למי שכתבה שתבדקי כי השנה מעוברת)
אני פעם לא יצאתי לטיול באיזשהו תאריך כי אמא שלי היתה לקראת לידה. בסוף ילדה יותר מחודש אחר כך!
אז בנחת ובבריאות בע'ה
בר מצווה חול המועד פסח יותר מסובך...
מי תביא דירה לשבת הגדול?
אני פעם הבאתי דירה לשבת בר מצוה בפסח אבל רק אחרי שהם התחייבו לי שהם לא מכניסים לבית אוכל. (יש אצלנו הקפדות מאוד גדולות בפסח ולא התאים לי החשש שנכנס משהו שיפסול לי את הכלים). כן השארתי להם כיבוד מפנק.
אבל דירה לשבת הגדול? עם כל הטירוף של אמצע הניסיונות.. וגם בדר'כ הרוב בבית שלהם בשבת כזו כי ההורים/החמות לא ששים לארח..
אבל באמת הרחקתי ממש(;
והכל שטויות
הכי חשוב בבריאות בע'ה
ברית בשבת הגדול (יומיים לפני החג) ואחכ בר מצוה שבוע וחצי לפני פסח. היה מאתגר, אבל מוצלח ביותר. לא השגנו דירות לכולם אז לפי הדירות- הגיעו האורחים.
ולא ידעתי בהריון שזה בן, אז לא הייתי לחוצה כל ההריון.
אני חושבת על האופציה של ברית בפסח😂 אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית (שזה אגב חלק ממה שמלחיץ אותי באופציה של להיות מאושפזת בפסח) אז זה יהיה מורכב ממש
אני חושבת שאני רוצה בת רק כדי לחסוך לי את הלחץ מזה😂
כשאסור עדיין לאכול מצות וכבר אי אפשר חמץ. אכלו שם בערך גפילטע פיש וזהו. אבל זה היה לפני המון שנים.
כיום באמת שיש כ''כ הרבה דברים שאפשר לקנות בכשרויות הכי גבוהות ובלי שרויה ובלי כל מיני בעיות.. בע'ה שיעבור בשלום ובטוב!
אבל אצלנו קבעו אותה בשחרית של ותיקין כדי שיהיה אפשר עדיין לעשות המוציא על חמץ.
היה ערב חג מטורף אפילו יותר משנה רגילה...
אני איתך אחותי
המשוער שלי ביום האחרון של פסח
ואני בעננים איזה תאריכיםםםםם ללדת בהם אמאלה!
יום הולדת בפסח זה מיוחד, אז יש במה להתעודד😅
אז בלי
לחץ אחותי, הכל אפשרי😉
סתם כדי להירגע🙂
דיליההספקתי להילחץ ולהתחיל לנקות לפסח.
חחחח......
משוגעת
עכשיו רק עצוב לי שלא זכיתי.
בעיני לא להילחץ אבל כן לחשוב על זה בשעשוע ואתגר במובן החיובי,
חלק מהחוויה של הריון, להיות במחשה על התלמ ועל המשמעות שלו (היה לי תלמ ביום כיפור לפני 8 שנים, חוויה עצומה היה להתלהב מזה.)
היה בסדר גמור. ממש דאגתי מהאוכל בבית חולים האמת (והייתי שם ארבעה ימים) והיה ממש לא נורא
אחת במעייני הישועה והיה סיוט כי לא נתנו שם בפסח להכניס אוכל, ואני איסטניסטית ולא נוגעת באוכל של הבית חולים אז היו צריכים לעבוד קשה להכניס לי אוכל🤦🏻♀️ היה סיוט. הייתי מאושפזת מלמחרת החג הראשון וילדתי רק בערב שביעי של פסח אחרי שבת חול המועד בבי"ח... אז השתחררתי רק אחרי החג. זה היה לפני הרבה שנים והמחלקה היתה ישנה והיתה לי חוויה על הפנים.
הלידה האחרונה שוב היתה בפסח אבל הפעם ילדתי באיכילוב והיה מושלם! זה חדרים פרטיים אז לא היה כ"כ משנה לי מבחינת האוכל וכו כי בכל מקרה כל אחת אוכלת בחדר שלה ואני אכלתי אוכל מהבית בנחת בלי להחביא😉.
מבחינת התארגנות לחג- רק הוצאתי חמץ מינימום בלי פרויקטים של ארגון ומיון שלא קשורים לחמץ, הכל בנחת ורגוע. דווקא היה נוח שחול המועד וכולם בחופש ועזרו עם הילדים בבית בשמחה, אבל יש לי משפחה מדהימה שגרים קרוב אז זה באמת מאד הקל. אחרי החג בעלי טיפל בכלי פסח והחמץ (ואחרי שהתאוששתי מהלידה סידרתי את הארונות מחדש😉). אם יש לך עוד שאלות- בכיף.
הייתי בטוחה שאלד בחג ראשון ואז הברית תהיה בחג שני שהיה יומיים ופחדתי מזה ממש
בסוף ילדתי לפני וככ שמחתי שלא היה לי אכפת מכלום חח
הברית הייתה בחול המועד, עשינו בבית הכנסת, הזמנו קייטרינג, היה מעולה.
חייבים להתחיל לחסוך לשבת בר מצווה באיזה מקום כי אף אחד לא ייתן את הבית שלו בשבת הגדול חח
ואולי השנה מראש תקפידו יותר בנושא חמץ כדי שיהיה יותר קל לנקות
לדוגמה לא לאכול חמץ בחדרים
כי לנקות בית עם בטן של חודש 9 לא סימפטי גם בלי קשר לתל"מ שניה לפני פסח
אני חששתי הריון שלם מברית בתשעה באב בלי לדעת בכלל מה מין העובר.
בסוף יצאה ברית בשבת והיה יותר כאב ראש אפילו😂
הבן שלי התחיל כיתה ב'.
הוא ילד מאוד חכם, ויש פער גדול בין הידע שלו לבין הביצוע.
הוא מבין ויודע את מה שלומדים בכיתה, אבל מתקשה לעבוד בחברות בכיתה ובבית.
יש לו גם קושי מוטורי, גם קשיי התארגנות וגם קושי לעבוד עצמאית.
בכיתה הוא די נבלע בין הילדים.
הוא לא מפריע בשיעור, והמורים פחות שמים לב שהוא לא מבצע את המשימות.
יוצא שנשאר לו המון לעשות בבית, וגם אז קשה לי לרתום אותו לעשות שיעורי בית. הרבה פעמים הוא עונה תשובות בעל פה, ואני כותבת לו את התשובות (בעיקר בחשבון).
בגלל שהחומר קל לו ולא מאתגר אותו, הוא עוד פחות משתף פעולה.
לקראת סוף שנה שעברה היו מוציאים אותו מהכיתה לעבודה בקבוצה קטנה, יחד עם תלמידים מתקשים. ככה הוא עבד יותר בחוברת.
דיברתי עם המורה שלו, והוא אמר שיבדוק מענה כזה גם השנה.
אבל זה לא באמת מטפל בבעיה.
בתחילת שנה שעברה הוא קיבל סדרת טיפולים של ריפוי בעיסוק. אז פחות עבדו איתו על כתיבה, כי זה היה בשלב שהם רק למדו לכתוב.
המרפאה בעיסוק המליצה לנו לבדוק קשב וריכוז, בגלל קשיי התארגנות.
קצת התעכבנו עם זה, וכרגע אנחנו מחכים לתור לרופא קשב שיהיה אחרי החגים.
אני רוצה גם לפנות שוב להתפתחות הילד שיקבל שוב ריפוי בעיסוק, ולבדוק אם יש דברים נוספים שיוכלו לעזור.
בינתיים אשמח לעצות מניסיון, מה אפשר לעשות?
האם לנסות לעודד אותו לכתוב, אולי באמצעות איזשהו מבצע?
או שדווקא עדיף לאפשר לו להימנע מכתיבה ולעשות יותר בעל פה?
איך אפשר לעזור לו להתאמן בכתיבה בצורה חווייתית ומעניינת?
אם יש פה מרפאות בעיסוק, מורות לגיל הזה, או מישהי שיש לה רעיונות.
שלא חובה שילד ילמד לכתוב - אבל נימקת אותה בזה שלדעתך זו לא מיומנות חשובה. אני חולקת עלייך, בעיני זו כן מיומנות חשובה. זה לא תמיד חובה ויש ילדים שגם אם 'ישבו' עליהם הרבה זה לא יעזור ויצוא יותר נזק מתועלת, ולכן זו לא חובה, אבל לרוב הילדים כנראה שכן, תרגול יקדם אותם.
אני לא מלמדת קריאה או כתיבה ואין לי עסק לעפרונות ודפים. בפשטות אין לי 'פוזיציה' ואם התכוונת שיש לי איזה מניע נסתר זה אפילו קצת מעליב.
אסור לי לחלוק עלייך לגבי רמת החשיבות של כתיבה? לדעתי הסיבות שכתבת, למה כתיבה זה לא כל כך חשוב, לא נכונות.
כל פעם שאמא כותבת כאן שהילד לא מתקדם עם קריאה את תגיבי לה שלא נורא העיקר שהילד לא יתאבד? לרוב את תביאי רעיונות איך לקדם וללמד בצורה קלילה ונעימה 'על הדרך' או שלא, את אלופה בזה. כי בעיניך כנראה קריאה זה חשוב וכדאי להשקיע. אז בעיני גם כתיבה זה חשוב וכדאי להשקיע.
למען הסר ספק ואם מישהי הבינה לא נכון: בעיני יותר חשוב שהילד יחיה מאשר שידע לכתוב( או לקרוא). יחד עם זה, בעיני כתיבה היא מיומנות חשובה ששווה להקנות.
האם כדאי לריב על זה עם הילד כל יום וכל היום? לא.
האם כדאי למנן שיעורי בית ולכתוב עבורו חלק? כנראה שכן, תלוי ברמות התסכול.
האם שווה להשקיע, גם בשיעור פרטני בבית הספר? בעיני ממש כן אצלנו בבית ספר כל מיני טיפולים ושיעורים פרטניים נחשבים צ'ופר, אפילו בכיתות היסודי הגבוהות.
( בשולי הדברים, האם גם לילד שקורא שוטף ספרים כדאי לא לחתום סתם על דף הקריאה שלו, כדי ללמד אותו שהמילה שלנו נחשבת, ושאם המטלה הזו פשוטה ומעצבנת עבורו נבקש מהמורה מטלה מתאימה יותר? כן, בעיני צריך להפעיל שיקול דעת ואם המשימה באמת לא מתאימה ולא מקדמת כדאי לבקש משימה אחרת. בקריאה כתיבה חשבון ושאר תחומי הדעת. אני דווקא רואה שגם ילדים שקוראים ספרים מצוין מרוויחים מהקראה בקול)
אני מסכימה שכדאי להפעיל שיקול דעת, ולא לקבל סתם דרישות שרירותיות מבית הספר, ואני גם חושבת שכתיבה זו מיומנות חשובה.
זה הכל, נראה לי שכדאי קצת להכנס לפרופורציה...
אבל בא לי עצה של הנשים החכמות שיש כאן.
אני עובדת במקום חילוני-שמאלני.
ואני מרגישה איך ככל שהבחירות מתקרבות, אנשים יותר ויותר מדברים פוליטיקה, והאמת- מה שהכי מטריד אותי בזה שזה גורם לי הרבה פחות להעריך אנשים.
ברמה הטכנית אני פשוט מתחמקת משיחות כאלו, אבל ככל שהבחירות מתקרבות זה הולך ונהיה קשה, ואני ממש שמרגישה איך יש אנשים שכבר לא בא לי להיות לידם בגלל הדעות שלהם, ואני מבואסת על עצמי בגלל זה.
נגיד, מישהי שאמרה לי כמה מסכנים הפלסטינים שהחוות מנשלות אותן מאדמותיהם, כשמבחינתה הגירוש מגוש קטיף היה 'מחיר כואב שחשוב לשלם בשביל השלום' ומאז כל פעם שאני מדברת איתה תקועה לי בראש מחשבה של 'איזה צבועה את!' או 'לא מאמינה שיש אנשים שפויים שאשכרה חושבים ככה', וכל ההערכה שלי אליה ירדה בטירוף.
אני אגיד משהו בוטה- אם עד המלחמה הייתי מסוגלת להסתכל על המציאות גם דרך עיניים של אנשים אחרים, היום יש תפיסות עולם שנראות לי פשוט כמחלת נפש של שנאה עצמית. כבר לא רואה שם את ההגיון ואת הערכים היפים שהייתי יכולה להתמקד בהם לפני.
וכמובן שממש לא מדובר על כולם. אפילו לא על הרוב. אבל השמאל הקיצוני, אנשים שמזדעזעים מהרצון 'לסתום את חופש הביטוי' ליוצרי הסרט מכפיש-ישראל שמדברים עליו עכשיו- איך אפשר להמשיך להיות חברים שלהם???
ואני מבואסת על עצמי שזה ככה משפיע עלי.
אשמח לעצות מכמות ומנוסות.
אני פשוט מנתקת את זה.
היו לי גם מקרים שחברים מאד טובים אמרו לי אישית דברים מאד מכוערים בקטע פוליטי, מבחינתם זה היה סוג של בדיחה מבחינתי זה הבהיר לי איך הם רואים את הסביבה שלי וכמה הם מנותקים מהמציאות. אבל היה לי חשוב הקשר איתם ופשוט אחסנתי את זה במקום אחר במוח ו"שכחתי".
נראה לי שזה יכול לקרות עם כל מיני אנשים בכל מיני תחומים שפתאום חברה נגיד תגיד משהו ממש מעליב או ממש חסר טקט. ואנחנו מחליקים ומתעלמים.. אז כזה.
משתדלת ממש פיזית לא לשמוע את השיחות האלה. לא רוצה לדעת מה אומרים.
יש לי מישהי ממש חמודה בעבודה שאני מעריכה מאוד והיא שמאלנית, אמנם לא כזה מדברים אצלנו פוליטיקה אבל לפעמים זה עולה ואני שומעת את הדעות הנחרצות שלה (והיא את שלי חח).
יש דברים שאלה טענות לגיטימיות שאני מבינה ומכבדת אם כי לא מסכימה, ויש כל מיני טענות הזויות כאלה כמו שסיפרת, נגיד היא אמרה לי פעם ברצינות תהומית שהאיראנים התקיפו אותנו בגלל ביבי, ואם היה ראש ממשלה אחר הם לא היו יורים עלינו כי הם סבבה עם הישראלים רק לא עם ביבי.
עכשיו איך אמורים להגיב לדברים האלה? והיא משוכנעת שזה נכון! אני מסתכלת על אנשים כאלה בעיקר שהם מאוד מאוד תמימים ומאמינים לכל מה שמאכילים אותם, והתקשורת מאכילה אותם המון.
לא קורה מצד אחד של המפה הפוליטית
זה קורה מכל הצדדים
ובקצוות זה בולט העיוורון של אנשים אחר האידאולוגיה
משמאל ומימין
את קיטונם ודעתם ברבים. כי אצלנו במשרד יש גם שמאלנים וגם ימניים ומי שכל הזמן מדבר נגד (באופן מסריח) זה השמאלניים.
סובייקטיבית או אובייקטיבית
אם את ימנית את לא יכולה לראות את התמונה המלאה
כי אני יודעת להגיד את כמות היחס של דיבורים לכאן ולכאן. ובתור אחת שלא משתתפת בשיחות האלה אני אומרת מהצד.
ואני גם הדתייה היחידה בערך (יש אחד חופש כיפה אבל הןא לא תמיד מגיע)
ובאמת לפעמים הם גם מקשרים דברים לא קשורים ואומרים שזה 'החרדים' או דיבורים על ילודה או באמת דברים שאני משתגעת
אז אני פשוט או לא משתתפת בשיחה אאכ פונים אליי ישרות ואז אענה משו ציני או מצחיק או מוגזם (מה הם לא מונעות נו הנה חמדמדה מותר לכם למנוע הריון?? אני: מפתאוםםםםםם אנחנו לכולנו יש עשרה ילדים פקל ילד בשנה אין ברירה חייב לגדל את אוכלוסיית החרדים!! סתם דוגמא)
אישית אני מעדיפה את זה מאשר להיכנס לדיונים עקרים סתם
הרי לא ייצא מזה כלום
אני שומרת על גזרה ניטרלית, ואם מישו (היה פעמיים כאלו רק) אומר משו לא במקום, אני סןתמת… אין לי עניין לענות לאנשים שלא יקשיבו…
לא מתייחסת לזה כאיך אהיה מולו בפן המקצועי, ולא משליכה על איך אני נתפסת בעינהם, זו אני. זה הם. הם יודעים שאנחנן שונים כמו שאני יודעת את זה…
זה זוועה של חשיבה והם ברדיפה עצמית.
לא חושבת שההסתכלות שלך צריכה להיות אחרת עליה.
רחמים זה המקסימום המתאפשר.
תשמחי שהגעת להבנה שהם קיצוניים בקצה הקצה ולא שאת חיה באשליה שכל אחד לדעתו שלו. זה אשליה.
אני משתדלת להפריד בין כמה דברים
שמאל/אנטי ביבי שחושב אחרת ממני בכל מיני דרכים אבל במהות הוא ציוני - יש לי איתו שיח. יכולה לא להסכים איתו, להשתדל לא לדבר איתו על פוליטיקה, אבל עדיין פשוט חושבים אחרת ומסכימים לא להסכים.
לעומת שמאל פרוגרסיבי עם מחשבות שממש אנטי ישראליות והרסניות - זה לא מקובל עלי. אני מתרחקת מאנשים כאלו. לשמחתי לא עובדת אבל כמובן שיש בין החברים, אני מבחינתי פשוט התרחקתי. לא ברעש וצלצולים אבל לא רוצה להכיל מי שבפועל מעדיף את אויבינו על פנינו.
דבר שני חשוב להפריד בין אנשים שמכירים את מה שקורה באמת ביהודה ושומרון או בכללי מודעים למצב, לבין אלו שניזונים מהתקשורת - לדוגמא מה שקורה ביהודה ושומרון מוצג בתקשורת באור מאוד מסויים שאם לא הייתי יודעת דברים אחרים גם אני הייתי מזדעזעת מאוד. לאנשים כאלה אני אמנם אתבאס מהם אבל אם יהיה לי כוח אנהל איתם דיון ואציג להם נתונים אחרים ואם לא פשוט אצטער על שטיפת המוח אבל אבין שהם פשוט לא מודעים למציאות.
בסוף אני חושבת שטוב מאוד לבחור חברים שיודעים להבחין בין טוב לרע, ואין סיבה להעריך את מי שבוחר בשם כל מיני ערכים הרסניים וזרים להשתלח במדינה שלנו
הרוב הגדול של הציבור, גם השמאל. אוהב את ארץ ישראל ועם ישראל ורוצה פה בניין יחד.
על המציאות דרך העיניים שלהם. אבל אחרי המלחמה זה כבר לא הגיוני.
אז עוזר לי להבין שמאוד קשה לשנות תפיסת עולם, גם כשהמציאות מראה משהו אחר המוח מנסה למצוא איך בכל זאת תפיסת העולם המבוססת במוח יכולה להמשיך להתקיים ולהסתדר עם הנתונים בפועל. במקרה הזה הספיצפי גם התקשורת ממשיכה לבסס ולתמוך אז זה עוד יותר מעודד להמשיך את אותה תפיסת עולם.
בעיניי מי ששינה תפיסת עולם בעקבות המלחמה ראוי להתפעלות, ומי שלא הוא לא חולה או טיפש. הוא פשוט תקוע בתפיסת עולם מעוותת שלמד וממשיכים לספר לו ולא בחן באופן מחושב מול מבחן המציאות.
שאין לך מה להתבאס שזה משפיע עלייך
כן לנסות לשחרר כי לא כיף לעבוד ככה
אבל להבין שבעצם זה משפיע עלייך כי אכפת לך
אכפת לך מהעם שלך ולכן נוגע בך לשמוע כאלה דעות
זה טוב שאכפת לך...
ניסיתי הכל
כותבת מאנונימי מחשש לאאוטינג כי שאלתי מלא
יש לי שיער יחסית חלק והכל גולש
סרטים, בובו.... הבובו בדרך כלל יש לו גם גבעה מוזרה כזו למעלה וזה מכוער
יש למישהי רעיון???
לשים ספריי לשיער, כזה של תסרוקות, על סרט נגד החלקה. לא ניסיתי בעצמי אבל.
תסרקי אותו לאחור (לי נגיד יש פוני עם שביל בצד, ואחריו אני מסרקת לאחור), ככה הסרט יותר נעצר.
ועוברים לכובעים עם סרט מובנה.
פטנט לבובו עם סרט סילקון.
לדעת כדאי לנסות
יותר מבלי כלום
זה נמשך אחורה
על השיער ואז שמה את הבובו
זה מה שאני עושה רק באירועים מיוחדים ועבד לי מושלם בפעמים שניסיתי.
לא עושה את זה בשוטף כי זה מגעיל 😅
וגם יש שיטה של להשאיר כמו פוני כזה מקדימה ולשים אותו אחורה אחרי שקושרים צד אחד של הבובו. לא יודעת אם זה מובן ככה, ואם זה רלוונטי כי נשמע שאת לא בקטע של בובו.
על זה מגלגלת מטפחת ומוסיפה סרט החלקה
נשמע מסובך אבל זה שתי דקות
בובו פשוט לא החזיק לי.. עכשיו לא קורה שעפה לי המטפחת
מהסופר פארם. חזקות מאד
קניתי רק פעם אחת - בינתיים עברו יותר מ 4 שנים ומאד מרוצה
חפשי בחנויות פינק ליידי ובקמיליון.
ראיתי שהם התעדכנו ויש להם גם כמו בובואים כאלו
אפשר לקנות גם בביוטיקר, עולות כמה שקלים להרבה סיכות
אלו סיכות שאם את מחברת לשיער אין שום סיכוי בעולם שזה מחליק
זה חזק ממש, אם כבר החשש איתן שלא יתלשו שערות
היום
שמעתי דברים טובים על בובו של תאיר סול
בובו Archives - תאיר סול - TAIR SOL
כרגע המלאי אזל אבל אמור להתחדש
אני מקווה שיחזור למלאי
היינו אמורים לקחת לחוג "רובוטיקה" אבל טעינו והגענו לחוג "אלקטרוניקה" והילד אותו אנחנו מייעדים לגדולות (כיתה א') נכנס לזה ואהב (אוהב לחקור ולהבין איך דברים עובדים) ואבא שלו דיי טוען שהילד מתלהב ורוצה, אבל הרובוטיקה יותר עדיף בעיני (יותר נחשב, יותר מתקשר לי עם הייטק ושכר גבוה ופיתוח בעוד שאלקטרוניקה נראה לי מעשי ופחות זוהר כמו איזה איש כפיים בצבא או פחות מכגיס) וגם לרשום לשני חוגים זה טו מאצ'.
סתם יודעת שזו דילמה סופר מטופשת, אבל קצת מבאס, הילד התלהב אבל בעיני זה אפרורי ולא מושך. יודעת שאלוהים גדול וזו רק התחלה.
שקדי מרקלדעתי המטרה של חוג שהוא יהנה ויעשיר את הידע, קצת חשיפה למשהו נוסף בחיים. לא מעבר..
אלקטרוניקה זה מצוין ולדעתי זה רק הבדל בשם של החוג ולא הבדל אמיתי.
אני בטוחה שהוא בכל מקרה נועד לגדולות
ואם כבר זה נקרה לפתחך ואת מזהה כאן איזה קושי אצלך, ואת מזהה את הכשלים בצורת החשיבה שמובילה אל הקושי ומודעת לחוסר ההיגיון בתחושה, אפשר להפוך את זה להזדמנות לתרגול.
למשל תרגול של שחרור, של לשים את עצמי בצד ולתת לילד להיות.
הוא יספיק לשנות את תחומי העניין שלו?
חוץ מזה, בתור אחת שנשואה למהנדס אלקטרוניקה - נעלבתי שאת חושבת שזה לא נחשב
זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)
כתבתי לך בהומור, כדי להקליל לך את הסיטואציה😊❤️
איך חוג בכיתה א ישפיע על השכר שלו?
אז שנה הבאה יהיה ברובוטיקה....
ואם הילד מתלהב מה זה משנה אם זה מושך אותך או לא?
אגב הנדסת חשמל זה תואר לא קל... וגם השכר לא רע נדמה לי....
(ואת כבר לא באמת יודעת אם יש לו ראש מתמטי שיתאים לדבר כזה. ..)
באופן כללי חוג זה להרחבת אופקים
ולהתנסויות שלא נתקלים בהן ביומיום
וגם לכיף והנאה וחיזוק הביטחון העצמי
הנושא של החוג לא באמת קריטי עד כדי כך....
והוא אמר שבשלב הזה בחיים הכי חשוב לבנות אוריינות מדעית - ואז בעתיד כבר יש בסיס לכל מקצוע מדעי שהוא. אז זה לא משנה לאיזה חוג ספציפי הוא ילך, העיקר שעכשיו הוא מקבל את יכולת הלמידה המדעית.
ועוד דבר שהוא אמר - עם קצב התפתחות הבינה המלאכותית, אין לדעת כיום אילו מקצועות ייחשבו רווחיים כשהבן שלך יהיה גדול מספיק... אז שוב, לכן כרגע מספיק רק "החינוך המדעי", ולא המקצוע המדויק.
זהו, מקווה שזה הרגיע אותך קצת יותר
ממתקיתהעיקר שהילד נהנה וטוב לו.
לא הייתי שמה בכיתה א' בחוג שבעתיד יכניס שככר גבוה וקשור להיי טק.
אם כך, הכי טוב זה חוג מיומנות AI
העיקר הילד טוב לו, אל תתבאסי.
אני במקרה כזה שלחתי את הילד גם לחוג השני לניסיון, ואז בחר... ומה שיבחר מבורך
זה שלב כ"כ מוקדם בחיים, הוא יכול לשנות את דעתו עוד מיליון פעם עד שיגיע לבחור מקצוע וגם אחרי.
אני הייתי בכיתה א בחוג חקלאות, מה לי ולזה היום? 😅
ועדיין היתה לי הזדמנות להיחשף לדברים שפחות יש לי בהקשרים אחרים בחיים ומאמינה שהרווחתי מהם.
תנסי לראות מה הילד מרוויח מהחוג (שזה אגב לא קשור רק לתוכן הספציפי בעיניי - זה יכול להיות התנסות, סיטואציות חברתיות, מחקר עצמאי, חוויות הצלחה וכישלון, מוטוריקה ועוד ועוד), לא איך קוראים לו ואיזו אסוציאציות זה עושה לך.
הילד נהנה ומתפתח? נהדר.
ואז את תראיגם ככה אין לכם וטו על מה שהוא יעסוק בו ומן הסתם לא תרצו שיגיד שזה בגללכם 
למקצוע שלו לחיים.
לדעתי לחשוף לתחומים זה תמיד טוב הוא יכול לעשות חוג רובוטיקה שנה הבאה בכל מקרה הקשר בין זה למקצוע האמיתי הוא תלוש.
והצחיק אותי שלדעתך אלקטרוניקה שזה למשל חשיפה להנדסת חשמל נחשבת עבודת כפיים זה מקצוע סופר מבוקש ונדרש והיום עם הAI דווקא תכנות שזה רובוטיקה בירידה בביקוש.
אל דאגה...
והניחי לו לנפשו.
ומודה שאני לא הייתי עולה בקלות על ההבדל בין החוגים
ויותר מזה-
בעיני, מי שמגיע לחייו הבוגרים כשהוא העשיר את עולמו הפנימי את תחומי ההתעניינות שלו, כשיגיע לבגרות ולתחום העיסוק בו יבחר, הוא יגיע הרבה יותר יצירתי, חכם ועם יותר עושר פנימי.
ואגיד לך עוד משהו-לפעמים עיסוק במשהו בגיל צעיר מדי עלול לפתח אנטי, במיוחד כשהילד לא נמשך או לא בחר את זה, אלא זה היה רצון ההורים. מכירה כמה וכמה שההורים לחצו עליהם ללמוד נגינה מגיל קטן וכשטיפה גדלו- זרקו את זה.
אין ערובה לשום דבר.
תני ללכת למה שמעניין אותו. עכשיו המיקוד זה לגדל ילד שסקרן לחיים וללמידה, שנהנה, שכיף לו, תני לו לטעום ולחוות ולהתנסות ולהתעשר בידע ובחוויות.
בסוף בסוף בע'ה יבחר את העיסוק שלו לפי נטיית ליבו וכשרונותיו.
קוריוז מצחיק לסיום- כשהייתי באולפנה, היתה איתי בכיתה מישהי שמאוד מאוד רצתה ללמוד במגמת ספרות. וההורים שלה לא הסכימו, כי רצו תחום ריאלי ולא היתה לה ברירה והיא נרשמה למגמת ביולוגיה.
מה קרה כשהלכה ללמוד תואר ראשון (והבחירה סופסוף היתה בידה)? - הלכה ללמוד ספרות..(:
לא הייתי שמה לב לטעות.
שוק העבודה יראה שונה לגמרי
דווקא חשמלאים (כן אלה שעובדים עם הידיים) כנראה ירוויחו יותר ממנהדסי תוכנה
אבל יש עוד לפחות 20 שנה עד שהוא יגיע לשם
והחוג לא באמת ישפיע על מה שהוא יהיה בעתיד
אז היו לי כמה בריתות שכמובן דרשו מוהל קטרינג וכו וכו...
וברור שזאת השקעה כספית ועשינו אותה בשמחה.
השאלה שלי היא כזו-
כמה זאת חובה להשקיע לבנות?
תכף בעזרת ה אלד בת
ואלה לאחיות שלה לא השקעתי
בגלל שיש לי הרבה אחים בנים,אז בחג שאחריי הלידה כגון -פסח ,סוכות, חנוכה -יצא גם עכשיו.
גם ככה כולם נפגשים אצל ההורים.
אז יש לי מניין שמרגישה בנח כי אחים שלי " להגומל" מכינה מאכל כלשהו )תמיד יש גם ככה אוכל.
מספרים על השם של הקטנה וזהו.
תכלס לא מספיק נכון?
מה הייתי רוצה?
הייתה לי אחות שעשתה ארוע כמו ברית אומנם חיכתה הרבה שנים ואני לא אבל זה מיוחד...
קידוש -הבית כנסת רחוק ובעלי לא אוהב להיות במרכז העניינים....
ארוע נשים בבית?יש לי סלון מאוד קטן.
כאילו לא נעים לי שבגלל שזו בת אין ארוע מכבד וגדול ורשמי.
וגם כל האמירות שזה חשוב ממש. לא יודעת.
מה אתן עשיתן לבת?
מה אתן חושבות?
בעלי עשה בשבת שאחרי הלידה קידוש למתפללים בבית הכנסת וקרא שם, אני נחתי בבית בינתיים😉.
ברכת הגומל אפשר להגיד בלי קשר כשיש הזדמנות.
אין שום חובה להשקיע, אגב לא רק לבנות... גם בריתות עשיתי מצומצם ובלי הוצאות כמעט כי אישית לא התאים לי אחרי לידה אירוע רציני.
תעשי מה שנוח לך ונכון לך.
לגדולה עשינו קידוש בישיבה של בעלי, כשהיא היתה בערך בת חודשיים.
לקטנה בעלי עשה סיום והביא כיבוד לישיבה למחרת הלידה.
ואנחנו נוהגים לא לברך הגומל אחרי לידה.
גדולה אצל חמותי עם כל אחים שלי ושלו והוורים שלי (לחמותי יש בית גדול ממש ולב רחב ב"ה❤️)
ואתל הקטנה סגרנו מסעדה חלבית בדיוק חודש אחרי הלידה, גם הזמנו כזה אחים אחיינים הורים סבא סבתא (היו לנו 34 אנשים) ואכלנו ובעלי אמר דבר תורה, אני ניראלי בירכתי הגןמל לפני לא בטוחה מתי
וזהו
היה ממש כיף ואני מאוד מאוד שמחה שעשינו את זה
יש אומרים שיש עניין לעשות קידוש לבנות
אבל אני פחות מחזיקה מזה באופן אישי
עשינו מסיבת הודיה עם המשפחה הקרובים (ההורים והאחים שלנו) בערך חודשיים אחרי הלידה.
אצלנו בבית, ארוחה חלבית (את הרוב אני הכנתי כי אני אוהבת) ודיברנו קצת על השם והסיפור של הלידה.
מאמינה שבמשך השנים כשהמשפחה תגדל לא בהכרח נעשה דבר כזה.
בעיניי מה שתיארת ממש מספיק, אבל בסוף את צריכה להרגיש עם זה בנוח.
בסופו של דבר מי שהכי שמח בהולדת תינוק הם בני המשפחה
אנחנו אישית עושים קידוש לקהילה לבנות, כי לא רוצים להטריח את המשפחה שלנו להגיע. אנחנו עושים את זה בבית שלנו. אבל נשמע שאצלכם זה לא מתאים, מכמה בחינות, אז לא...
(לבת שלי שנולדה בקורונה עשינו "אירוע" בזום כשהייתה בת שמונה ימים - סתם כי זה מה שיצא - והקרנו בו מצגת שבסופה נחשף השם שבחרנו לה אבל עשינו לה גם קידוש שהייתה רגיעה בקורונה. בכל אופן, אולי זה גם משהו שאתם יכולים לעשות, אם זה מתאים לכם...)
רק שהייתי מזמינה גם את אחים והורים של בעלך אם מסתדר.
אנחנו עשינו ל2 הבנות אירוע קטן בבית רק עם ההורים והאחים של שנינו.
מבחינת גודל נשמע לי מעולה, אבל כן נשמע לי חסר שמשתפים רק צד אחד
תשלחי "הזמנה" למסיבת הודיה
תכיני עוגה שווה שהשם של הילדה רשום עליה
תבואו בבגדים חגיגיים (כולל התינוקת)
תחפשי ברשת ברכות או תפילות ל"זבד הבת" ותברכו
תכיני מזכרות קטנות (משהו סמלי)
אירוע בתוך חודש מהלידה
הזמנו את המשפחה הקרובה, לא עשינו קייטרינג ואירוע גדול אבל כן עשינו סעודת הודיה
לא ברור לי האפלייה... למה לתינוק חוגגים ולתינוקת לא.
רצינו לציין את המאורע, לחגוג עם המשפחה, ולהודות לה'.
לכל אחת במתכונת אחרת, בגדול בעיקר עם המשפחה:
החל מאירוע שדומה לבת מצווה, ועד לפיקניק ועל האש בגן סאקר. איך שהרגשנו באותה תקופה שבא לנו לחגוג.
אבל אנחנו לא חוגגים כי חייבים, אנחנו חוגגים כי אנחנו ממש ממש שמחים!
הביתה ועשינו מנגל
אפילו לא עם המשפחה...
