חוץ מזה אין לך מה להתבייש בסך הכל ילדה בכיתה א'.

תדברי איתה כשאת רגועה,

תתקפי לה את הרגש שלה שהיא מאוד מאוד רצתה את המשחק ואת מבינה אותה אבל לא לוקחים משחק שלא שלנו

ותמשיכי הלאה.

אם זה משהו סדרתי שחוזר על עצמו אז זה מדאיג

אבל חד פעמי לא הייתי מתרגשת בכלל.

ואם אותה אמא לא מסוגלת להיות חזקה ולא לתת לבת שלה לקחת משחק לבית ספר

שתיקח בחשבון שהמשחק ייהרס או יאבד

ואם היא לא מבינה זה כבר בעיה שלה

זה בדיוק חינוך. לא כל מה שמתאים לאחרים מתאים גם לנו

וזה עדיין לא מצדיק לקחת משחק לילדה אחרת.

קחי את זה כהזדמנות לחזק את החינוך והערכים שלכם

למה המורה אמרה מי הילדה?

זה גיל כלכך טבעי למקרים כאלה

אל תרגישי לא בסדר

הכל טוב.קורה.

המורה לא הייתה צריכה לומר, רק להחזיר ושאר הטיפול נעשה מולך.

ממש לא לומר את השם!! 

קודם כל, זה שלב התפתחותי. להבין מה שלי ומה לא שלי.

עד לפני שניה היא הייתה בגן והמשחקים היו שייכים לכולם.

דבר שני, מסכימה שזה הבעיה של האמא השניה שהיא שלחה את המשחק עם הילדה.

הייתי מתקשרת למורה לברר את האירוע מנקודת מבטה.

בכלל מוזר שזה מה שיש למורה בא' לעשות, לבדוק בתיקים של הבנות..

יותר סביר שהאמא הייתה שולחת הודעה שאבד המשחק ואם מישהו מוצא אצלו שיחזיר.

בכל אופן אחרי שיחה עם המורה אפשר לברר בעדינות מה קרה מנקודת מבט של הילדה.

האם כל הבנות שמו לב שזה נמצא אצלה? האם היא בכלל מודעת לחיפוש שנעשה?

זה נגיד יותר חשוב לי לברר עם הילדים שלי. וגם לשקף להם מה הוביל ללקיחת המשחק.

לפעמים זה לא כמו שנדמה לנו.

לפעמים מספיק שהילדה השוויצה מזה, והבת שלך חשה ריגוש מהימצאות הצעצוע אצלה. מלגעת בו.

לא תמיד זה מתוך כוונה לקחת הביתה ולחברה לא יהיה.

לפעמים מספיק לתאר לילדה את המקרה כפי שהיה מתרחש אם המורה לא הייתה מתערבת, כדי שהיא תבין את הטעות שלה.

כמה פעמים חזרה עם חפצים, קשתות, גומיות, משחקים שלא שייכים לה.

כל פעם עשינו שיחה איתה אבל זה לא עוזר

יש לך רעיון מה לעשות??

בקצרה, לעזור לה להבין את ההשלכה של המעשה. קודם קרה א ואז ב ואז ג' ואז לרבקה לא יהיה קשת.

לא בטוח שהבת שלך יודעת לעשות את המעברים האלו של מה משפיע על מה ולכן לא מבינה את מה שהיא עושה.

(אם היא לקחה את הקשת של רבקה אז לרבקה לא יהיה קשת)

אפשר לספר בעזרת סיפורים ולשאול מה כל אחד הרגיש. מה היה אפשר לעשות אחרת. לחשוב על פתרון אחר

## סיפור: המכונית האדומה של עידו

עידו הגיע לגן עם מכונית אדומה חדשה שקיבל ליום ההולדת. כל הילדים הסתכלו עליה בהתפעלות.

יואב, החבר הכי טוב של עידו, הסתכל על המכונית והרגיש משהו לא נעים בלב. *"הלוואי שהייתה לי מכונית כזאת,"* חשב.

בזמן שכולם שיחקו בחוץ, יואב ראה את המכונית מונחת בצד. הוא לקח אותה ושם בתיק שלו.

בהתחלה הוא הרגיש שמח: *"עכשיו היא שלי, אף אחד לא ישים לב."*

אבל אחרי כמה דקות הוא התחיל להרגיש דקירות קטנות בבטן. *"אבל זה לא שלי... מה יקרה כשעידו יחפש?"*

כשחזרו הילדים פנימה, עידו חיפש את המכונית ולא מצא. פניו נפלו והוא קרא: "המכונית שלי נעלמה!"

יואב שתק. הוא לא אמר מילה. אבל בפנים הוא הרגיש רע – הוא רצה את המכונית, אבל לא רצה שעידו יהיה עצוב.

באותו רגע הוא הבין: *"אני מקנא. אני רוצה שיהיה לי כמו של עידו, אבל לקחת ממנו זה עושה גם לו רע וגם לי רע."*

לבסוף יואב חזר לתיק, הוציא את המכונית ואמר: "עידו, אני מצטער. רציתי את המכונית שלך כי היא כל כך יפה. לקחתי בלי לשאול."

עידו חייך אליו ואמר: "תודה שהחזרת. אם תרצה, נשחק ביחד."

הלב של יואב התמלא בהקלה. הוא למד שאפשר לקנא – זה טבעי – אבל אסור לקחת. עדיף לבקש, לשתף, או לספר מה מרגישים.

---

## מה מרגיש ילד שמקנא במשחק של חברו?

* **תחושה של חוסר:** הוא מרגיש שאין לו משהו חשוב שיש לאחר, וזה עלול לגרום לו להרגיש פחות שווה.

* **רצון חזק:** הוא רוצה שהחפץ יהיה שלו, אפילו אם אין בו צורך אמיתי.

* **בלבול פנימי:** מצד אחד הוא רוצה את החפץ, מצד שני הוא יודע שזה לא שלו.

* **אשמה ובושה:** אם הוא לוקח בלי רשות, בהתחלה אולי יש שמחה, אבל מהר מאוד מתגנבים רגשות של אשמה ובושה.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"מה לדעתך הרגיש יואב כשהוא ראה את המכונית של עידו?"**

  *מטרה:* לתת מקום לקנאה כרגש טבעי ולהכיר בו.

2. **"למה לדעתך יואב שם את המכונית בתיק שלו?"**

  *מטרה:* לחשוב יחד על מניעים פנימיים של ילד שמקנא.

3. **"מה יואב הרגיש בבטן אחרי שלקח את המכונית?"**

  *מטרה:* לעזור לילד להבין את תחושת האשמה/אי הנוחות שמתלווה למעשים לא נכונים.

4. **"קרה לך פעם שרצית משהו של מישהו אחר? איך הרגשת?"**

  *מטרה:* חיבור לעולם הפנימי של הילד ושיתוף רגשי.

5. **"מה אפשר לעשות כשאנחנו מקנאים במשהו של חבר?"**

  *מטרה:* למצוא יחד פתרונות חיוביים – לבקש לשחק, לספר להורה על התחושה, לזכור שגם לנו יש דברים מיוחדים.

לפעמים כשילדים נתקלים בחפצים מסתובבים הם לא בדיוק מבינים מה הם אמורים לעשות איתם.

זה לא דומה למצב שבו לוקחים צעצוע מהתיק של החבר

במצב כזה הייתי מלמדת כשמוצאים חפץ מביאים לסייעת והיא מחזירה לילדה שאיבדה.

אפשר לבקש מסייעת כל פעם שהיא מביאה לה חפץ שמצאה היא תקבל מדבקה על השבת אבידה. זה יעודד אותה לפעילות חיובית במקום לשים בתיק שלה.

כשזה כבר קורה, פשוט להחזיר לגן בלי לעשות עניין. גם לגבי חפצים של הגן שהם חפצים שנוטים להתפזר. נגיד כל שנה אני מוצאת אצלנו כמה חלקי מגנט שלא שייכים לסט המקורי.

מדי פעם אוספים ומחזירים.

כשזה צעצוע מיוחד, מסבירים שאם כל ילד יקח לבית שלו, לכולם יהיה חסר ולא יהיה נעים בגן.

אפשר לספר סיפור שממחיש. אכתוב דוגמה.

## סיפור: הצעצועים של גן חצב

ביום ראשון בבוקר נכנסו ילדי **גן חצב** וראו הפתעה גדולה:

על המדף חיכתה קופסה ענקית, מלאה צעצועים חדשים שקנתה הגננת נעמה.

היו שם **משאית כחולה גדולה** עם גלגלים מבריקים, **בובת דוב רכה** עם צעיף אדום, **סט קוביות צבעוניות** לבניית מגדלים גבוהים, וגם **מטוס ירוק קטן** שעושה רעש כשדוחפים אותו קדימה.

הילדים קפצו מרוב שמחה.

"וואו!" קרא יואב, "אני רוצה להיות הראשון שמשחק במשאית!"

"ואני רוצה את הדוב!" צעקה מיה וחיבקה אותו.

דני מיד התחיל לבנות מגדל מהקוביות, ועדי הריצה את המטוס הלוך ושוב.

באותו יום היה כיף גדול, אבל בסוף היום קרה משהו שונה:

יואב הסתכל על המשאית ואמר בליבו: *"איזו משאית מושלמת, אם אקח אותה הביתה אוכל לשחק בה לבד."* הוא החביא אותה בתיק.

גם מיה חשבה: *"הדוב כל כך רך, אני רוצה לישון איתו בלילה."* והיא הכניסה אותו לתיק שלה.

עדי אהב מאוד את המטוס הירוק ולא הצליח להיפרד ממנו – וגם הוא החליט לקחת אותו.

למחרת בבוקר רצו הילדים ישר אל המדף. אבל המדף היה כמעט ריק.

דני חיפש את הקוביות ומצא רק חלק קטן מהסט.

"ואיפה המשאית?" שאל.

"לאן נעלם הדוב?" התפלאה שירה.

"אני רציתי לשחק במטוס!" קרא אורי.

בגן השתררה שתיקה. חלק מהילדים נראו עצובים, חלק כועסים.

כולם הביטו בגננת נעמה.

נעמה ישבה במפגש ואמרה:

"ילדים אהובים, אתמול הבאתי לגן צעצועים חדשים כדי שכולכם תהנו מהם. אבל הבוקר גילינו שחלק מהם נעלמו. אני מבינה שחלק מכם לקחו אותם הביתה. חשוב שתדעו – הצעצועים בגן הם של כולם. אם לוקחים אותם הביתה, אחרים נשארים בלי לשחק. זה עושה לכולם עצוב."

יואב, מיה ועדי הרגישו חום בפנים. הם לא אמרו מילה, אבל בלב ידעו שהגננת מדברת עליהם.

בהתחלה הם הרגישו טוב עם הצעצוע החדש, אבל עכשיו הם הרגישו לא נעים – גם כי אחרים עצובים, וגם כי זה לא באמת שלהם.

למחרת חזרו שלושתם עם הצעצועים.

יואב אמר: "אני מצטער שלקחתי את המשאית, רציתי לשחק בה לבד."

מיה חיבקה את הדוב והחזירה: "הוא כל כך נעים, אבל הבנתי שהוא שייך לגן."

ועדי הניח את המטוס ואמר: "סליחה, הייתי צריך לבקש לשחק יותר זמן."

נעמה חייכה ואמרה:

"אני שמחה שהחזרתם. הכי כיף כשכולנו משחקים יחד. אם יש צעצוע שממש בא לכם עליו – תמיד אפשר לבקש להאריך את התור, או לספר לי, ונמצא פתרון."

מאז למדו הילדים שצעצועים של הגן נשארים בגן, וכך כולם יכולים ליהנות מהם – בלי שאף אחד יהיה עצוב.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"למה לדעתך יואב, מיה ועדי לקחו את הצעצועים הביתה?"**

  *מטרה:* לברר את **המניע** – רצון אישי חזק, קושי לחלוק.

2. **"איך הרגישו שאר הילדים כשלא מצאו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לפתח **אמפתיה** – להבין את הצד השני.

3. **"מה קרה כתוצאה מכך שהצעצועים נעלמו?"**

  *מטרה:* להראות את **הקשר בין פעולה לתוצאה** – מעשה קטן גרם לעצב גדול.

4. **"איך לדעתך הרגישו הילדים שהחזירו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לעזור לזהות תחושת הקלה ותיקון.

5. **"איזה פתרון אחר יכלו יואב, מיה ועדי למצוא במקום לקחת את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לחשוב על **פתרונות חלופיים** – לבקש עוד תור, לשחק יחד, לבקש מההורים צעצוע דומה בבית.

מצטערת אבל אני רואה אחרת.ילדה בת 6 אינה תינוקת.אמורה להבין שלא לוקחים משהו שלא שייך לך.גם בגן המשחקים לרשות כולם אבל לא לוקחים בלי רשות הביתה.לגבי הבאת משחקים לכיתה- ממש לא בעיה של האמא ששלחה משחק.ממש מקובל ולגיטימי שבתחילת כיתה א ילדה תביא משחק או חפץ מהבית על מנת להקל את המעבר.המורה לא היתה אמורה לחפש בתיקים.אבל המעשה חמור ואין להקל ראש.

להתייחס לזה בכובד ראש כדי שזה לא יימשך

אם הילדה תקבל שדר שזה בסדר למה שלא תמשיך? 

לק"י

לא חושבת שעל מקרה חד פעמי האמא הזאת היתה צריכה להתקשר אלייך, אלא המורה היתה צריכה לעדכן אתכם לשם העדכון.

אם זה לא חוזר על עצמו, אז אני מאמינה שמספיק להסביר לילדה שלא עושים דבר כזה וכו'.

אולי כן כדאי לשמוע מהמורה או מהבת שלך מה היה בדיוק. כי לא בטוח ששאר הבנות יודעות מי לקחה. אולי רק הבת שלקחו לה, ואז זה פחות מביך לילדה.

הבת שלי בשנה שעברה היתה בכיתה א', והיתה אצלן תופעה שנעלמו חפצים וממתקים לבנות. אז המורה כתבה הודעה להורים שהיא דברה עם הבנות על זה, ושזה גיל שלא תמיד מודעים לחומרה שבעניין ושזה נובע מתמימות, וביקשה שגם אנחנו נשוחח איתם על העניין.

אז זה כנראה הגיוני לגיל.

האמא.

מביך משהו!

חמור מאוד בעיניי אם החיפוש והמציאה נעשו לעיני כולם.

ואם לא נעשה לעיני כולם, גרוע מאוד שהמורה בחרה לשתף את האמא/הילדה בשם החברה שלקחה.

סיפור כזה הייתי מצפה שיסגר בין המורה לאמהות, כל אחת בנפרד. בלי שאחת יודעת על השנייה.

המידע מי מהילדים לקח את המשחק לא היה אמור להגיע אל האמא של בעלת המשחק

ובטח שהיא לא אמורה להתקשר אליך

נכון, הילדה עשתה מעשה שלא בסדר

(לא נכנסת לסיפור אם הוא חמור/בדיקת גבולות טבעית/סקרנות או ווטאבר)

יש דרך להגדיר גבולות/לחנך

זה לא במשפט שדה בכיתה

וגם הבדיקת תיקים הזויה בעיני

דרוש בדיקה

דברי עם המורה

דברי עם הבת שלך

תביני איך הם רואות את הסיטואציה

היה עליה להגיד למורה לדבר איתך, אם המורה לא חשבה כך בעצמה.

וזהו.

זו ילדה בכיתה א.

אין לך במה להתבייש.

קרה אצלנו וגם בגילאים יותר מאוחרים. 

ממש יכולה להבין אותה, בטח אחרי שדיברתי איתה, שהיא ממש רצתה דם משחק כזה וידעה שלא אקנה לה.

לא רוצה שהיא תצא ככה בפני המורה החדשה ובנות לכיתה

אולי הבנות בעצמן לקחו החלפות

או שהיא הסכימה להשאיל ושכחה

או אלף ואחת סטואציות אחרות

שבהן הסכימה למשל להביא מתנה תמורת משהו אחר

אני מראש אומרת לבנות שמה שלוקחים- דברים אישיים כמו תכשיטים או משחקים שיקחו בחשבון שלא יחזור

התחילה כיתה א לפני שבוע.

זה משהו חדש, גדול. שינוי משמעותי.

אני לא יודעת מה היא מכירה בבית הספר ומה לא

כמה חברות יש לה שם

איך הולך לה.

אבל בכל מקרה, זה שינוי מאוד גדול.

אני יודעת ומבינה למה זה מבייש אותך. באמת באמת.

אבל המיקוד עכשיו צריך להיות עליה.

מה קרה לה

מה הניע אותה לזה

מה הייתה הכוונה שלה

ואת כל זה, אפשר להבין משיח עם המורה (שאמורה להיות אובייקטיבית)

ומשיח עם הבת שלך, שאת רוצה בטובתה.

לא בצורה מאשימה

אלא בצורה מבינה וחומלת.

לא הופכים להיות גנבים מפעם אחת בכיתה א' שלוקחים משהו בטעות או בכוונה לחברה.

לא מאמינה שיש כאן כוונה לעשות רע

אולי היא מאוד מאוד רצתה

אולי החברה נתנה לה לשחק והיא הבינה שהיא יכולה לקחת

בעיניי הטלפון של האמא אלייך הוא לא לעניין.

זה אמור להיות בתיווך המורה.

ובאופן כללי בריא לתת לילדים להתמודד לבד בעיניי, כמובן בהנחייה של כל הורה את הילד שלו.

אבל לא לפתור דברים מעל הראש שלהם.

פעם לקחו לבן שלי קלפים מתוך התחק

זה מאוד העציב אותו, באופן מובן.

אבל זה היה חד פעמי

אז דיברנו

והגענו למסקנה שאפשר להחליט:

א. לא להביא קלפים לבית הספר

ב. להגיד לחבר שלקח שיחזיר

ג. לשים אותם במקום עמוק יותר בתיק

והוא בחר מה שבחר, ובסוף היה בשותף עם כמה חברים (ביניהם החבר שלקח) ולמד לעמוד עם שלו ולפתור את הבעיה בעצמו בהתאם למה שנראה לו.

אז זה סיפור מהצד השני

אבל רק באה להגיד, שבעיניי משהו חד פעמי לא מעיד על מגמה.

ולא צריך לעשות סיפור כל כך גדול מכל דבר ולתייג את זה ישר כגניבה.

קרה כאן משהו, הזדמנות מעולה לדבר ולהבין.

הזדמנות שלך כאמא, לחנך את הבת שלך.

זאת המסגרת של הסיפור הזה, וככזו היא צריכה להיתפס.

ואם את חושבת שנעשה לה עוול בהתנהלות מול הכיתה, אז בהחלט גם לדבר על זה עם המורה.

אבל את לא צריכה לתת דין וחשבון לאמא של אותה ילדה. והפעולות שלך לא צריכות להיות קשורות למחשבות שלה 

אני חושבת גם שילדה בגיל הזה מבינה טוב מאד שזה לא משהו שעושים. אין טעם להסביר, לפרט, לחפור.

כן כדאי לתת שם לרגש, קנאה, רצון חזק, יצר הרע גדול מאד

והייתי מפרטת, בטח כל כך רצית ובלי שהתכוונת הידיים שלך לקחו, אולי גם נבהלת ממה שעשית ולא ידעת איך לתקן.

לא צריך ולא כדאי לדבר על מעשה טוב ומעשה שלא יעשה, היא יודעת, היא מבדילה, היא לא הצליחה להתגבר, היה בה רצון חזק, רגש ילדותי והיא לא הצליחה לשלוט בו.

אפשר לחשוב ביחד איך לנצח פעם הבאה, או מה לעשות אם טעינו.

יעזור אם תשתפי התמודדויות שיש לך

את יודעת כל כך רציתי לאכול שוקולד והידיים שלי כמעט לקחו והכניסו לפה, אבל נזכרתי שאני בשרית ואמרתי לידיים שלי שהן צריכות להתגבר, כי אני הרבה יותר חזקה מהיצר הרע וכולי

חוזר מדי פעם מהגן או מחבר (גיל 5) עם חפץ שחבר הביא לו

האמת שזה לא כ"כ מעניין אותי הסיטואציה מה בדיוק היה ביניהם

מי שמביא חפץ לגן אני לא אחראית על הסיטואציות בין הילדים

ככה שהייתי אומרת לאמא שאני לא יודעת מה היה שם ושזה לא מקובל להביא חפצים לבית הספר במיוחד לא בגיל קטן

אפס אשמה

אפס בושה

הייתי מבררת בקטנה עם הילדה מה היה

אבל לא באמת קריטי לדעת

ולהסביר לה שלא לקחת חפצים של אחרים אלא רק אם זה בוודאות ניתן כמתנה

שכן מותר להביא משחקים לבית ספר. גומי , כדור , כלפים...

וילד בגיל הזה לגמרי מבין מה שלו , מה לא שלו , מה של כולם , מה שיך לחבר...

שנית, ילדים זוכרים את המקרים האלו. כך שנורא חשוב לסגור את הסיפור בצורה יפה. זה בשביל אמא ילד הוא ילד קטן , בשביל חברים בכיתה הוא לא קטן והם מצפים להתנהגות בהתאם

זה משחק אחר שלא מסוג המשחקים שמשחקים בהפסקה, אלא סוג של משוויצים בו, מרגישים שייכות לחפץ הספציפי, משהו שאין לו תחליף ואם לילדה אחת יש רוב הסיכויים שהיא היחידה בכיתה שיש לה. משחקים מהסוג הזה גורמים לבלגן וקנאה.

במובן מסויים הקנאה היא לא תופעת לוואי, היא מה שעומד בבסיס המוצר.

זה יותר דומה לנעליים מדליקות אורות, מותר לבוא עם נעליים לבית ספר, אבל נעליים מדליקות אורות, זה מיותר וזה שופוני.

למה מייצרים נעליים כאלה?

כי יש לזה אפקט שופוני.

למה הורים קונים נעליים כאלה?

כי זה שופוני.

למה ילדים משוויצים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים מקנאים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים עלולים להרוס לחבר נעליים כאלו?

בדיוק בגלל השופוני.

אני זוכרת שהייתה ילדה בכיתה שלי שהייתה מגיעה עם חרוזים בחולצה (לא הייתה תלבושת אחידה)

ואז זה היה מאוד יוצא דופן והיינו מציקות לאותה ילדה רק בגלל זה וזה היה בכיתה ד', בטח שבא' קשה להכיל את זה.

העובדה שהמורה בדקה בתיקים (אולי היא חששה מהאמא) והאמא התקשרה במיוחד לספר את זה, רק מחזק את כל השופוני סביב המשחק הזה.

הילדים שלי איבדו הרבה כדורים/ גומי/ קלפים ומעולם לא חשבתי לבקש מהמורה לחפש או בכלל לא עלה בדעתי לבדוק אם יש ילד שלקח.

אותו דבר עם טושים וכל דבר אחר, יש את הסוג הסטנדרט שמביאים לכיתה ואם נעלם, קורה.

ויש את הסוג המיוחד שסתם גורם לקנאה מיותרת ומי שמביא אותו צריך לקחת בחשבון שהוא גורם למתח חברתי בכיתה וגם הסיכוי שהוא יחזור בשלמותו הביתה לא גבוה.

אפילו לגן שלי בגן חובה הסברתי שבקלמר של הגן שמים מחק פשוט, ואת המחקים המיוחדים שיש לו, נשמור בבית שלא לעורר קנאה ושאף אחד לא יקח לו והוא ממש הבין.

זה מזכיר לי גם שבגן שלו השנה אסור להביא אקטימל. תגידי אבל מותר להביא אוכל לגן.

נכון, אבל יש אוכל סטנדרטי של פרוסה וירקות. אקטימל ומעדן זה לא סטנדרט, וגורם לקנאה ותחרות ומתח.

בתחילת א' עדיין אין את הבשלות המספיקה להבין שמה ששלי, שלי בלי "לפתוח עיניים" למה שיש לחבר, ולכן האחריות פה היא גם על האמא שהביאה את המשחק, שלפי ההתנהלות בהמשך היא אפילו לא מבינה מה הבעיה בלהביא משחק כזה לכיתה ובעצם המעשה היא מעמידה את החברות בניסיון שקשה לעמוד בו.

יש מלא נעלי אור זולים , אני לא קונה רק בגלל שאני מפחדת לשכוח להרחיק אותם לפני שבת ( קרה לנו לפני ארבע עשרה שנה) , גם מחקים מיוחדים יש לכולם. ואנחנו גרים במקום עני , אובייקטיבית.

מעדן לא מביאים לגן כי הוא מלכלך , אם יביאו שלושים מעדנים סייעת תתאבד , מאותה סיבה גם קורנפלקס בטרום לא מביאים...

מורה באמת התנהגה לא נכון, הייתה צריכה לפתור את זה יותר בשקט.

אבל עדיין , גם אם לא יביאו משחק לבית ספר, אולי יביאו לגינה או סתם יהיה משחק אצל חברים בבית.

זה בדיוק הגיל ללמוד להתמודד עם קנאה. גם לי זה קשה , אבל גם אם אין בגדים מיוחדים אפשר לקנא במשהו אחר. בשער יותר יפה , בזה שילד אחר יותר חכם , יש לו דוד מפנק , חדר נפרד, הורים מרשים יותר ... אין לזה סוף

לעצמי סייעת שמתאבדת כתוצאה מ 30 מעדנים.

אני ממעדן אחד מקבלת צמרמורות בכל הגוף 😁

זה עניין של תשומת לב.

כשלכל הילדים יש נעליים רגילות, ולבודדים יש נעליים עם אורות, כל הילדים מתאגדים סביבם.

זאת הבעיה.

כשילד מביא מעדן לגן, זה לא עוזר לחברים שלו, שבבית אמא יכולה לקנות לו מעדן כזה. עכשיו אין לו.

כמו שתוהה לעצמי כתבה, אפשר להגיע להסכם מתי מותר ומתי אסור, ואז זה הופך לסטנדרט.

אפשר גם להחליט בכל יום שישי מותר להביא משחק מיוחד מהבית.

אבל כשסתם כך ביום לימודים רגיל מביאים משהו מיוחד (ללא קשר לעלות שלו) זה יוצר מתח חברתי.

אותו דבר עם המחקים. חבילה עולה שקל.

זה לא מרגיע את המתח החברתי כשלכולם יש מחק סטנדרטי ואז ילד אחד מוציא מחקים מיוחדים.

אם לכולם יהיו מחקים צבעוניים זה לא יעורר עניין ואז בסדר.

יש כאלו שנהנים מתשומת לב כשהם מעוררים עניין. זו הבעיה באמת.

בין מה שילד מסוגל להתמודד איתו לבין מה שהוא עדיין לא מסוגל.

אני גם לא חושבת שיש שוויון בעולם, וילדים צריכים להתמודד עם גירויים ושלפעמים יש להם משהו פחות שווה ממה שיש לחבר.

אני פשוט חושבת שיש גם אחריות חברתית בגיל הצעיר כשעדיין קשה לעשות את ההפרדה וצריך לשים לב שהניסיון לא קשה מדי.

בסוף בכל גן או בכל כיתה יש את הכללים שלהם.

שלא צריך לגרות חברים בכוונה . וגם לא כדאי להוציא החוצה משחק יקר , לפחות כשהוא חדש ...

אבל יכול להיות שילדה הכניסה אותו לתיק בלי שאמא שמה לב. יכול להיות שילדה מאוד רצתה ולאמא לא היה זמן להסביר כי היא מאחרת לעבודה .

אבל הדבר הזה לא מצדיק לקיחת דברים לא שייכים לך ולא אמירה שהיא אשמה בעצמה .

ולא נכון בעיניי להגדיר כללים לכל דבר עד לרמה איזה מחקים להביא ואילו קשת לשים, אי-אפשר לחיות ככה.

ואז היא הציעה מעצמה לכתוב לילדה פתק של סליחה ולהביא לה ממתק קטן.

היא אמרה שהיא עשתה את זה כי ידעה שלא אקנה לה צעצוע כזה. עדיין חושבת איך להגיב לזה לעומק.

באותו רגע אמרתי לה שיש הרבה דברים שיש לאחרים ולנו אין ולא יהיו ויש דברים אחרים שלנו יש ואחרים רוצים, זה לא אומר שאפשר לקחת משהו של מישהו אחר.

בשביל ללמוד שיש מי שמנהל את העניינים

זה לא טראמפ

לא ביבי

ולא שום בן תמותה אחר...

והוא עושה את זה כמו שהוא רואה לנכון

ואנחנו יכולים להוריד את הרגל מהגז,

לעזוב פרשנים וכתבות ואפילו מדרשים

להפסיק לצפות שזה יהיה כמו שאנחנו חושבים שזה אמור להיראות -

ופשוט להיות, בדרך אל הגאולה.

לק"י

אבל לי אין כח לזה.

אבל אצלינו מתחילים מחר בתשע, ואין צהרונים (וגם אם היו, יכולתי לאסוף לפני. למזלי אני בבית).

ובעבודה שלי שזה חנ"מ, כן מסיימים מוקדם.

אם היו חוזרים בלי הפסקת אש, כנראה שהייתי משאירה בבית.

בס"ד
 

חושבת שלהרבה (לרוב?) האנשים פשוט ממש אקוטי לעבוד ולכן יש צורך במסגרות. בסוף צריך להביא לחם הביתה בסוף היום.

לגבי האכזבה המטורפת של היום, אכן. אני מראש הייתי עם ציפיות מדודות מאד כי אני לא רוצה לקוות ולהתרסק. אבל עם כל הציפיה הנמוכה שלי, עדיין התאכזבתי מאד. עדיין מודה על כל הניסים שהיו ועדיין מאוכזבת ממה שהיה בסוף. או ההיפך.

ובעיקר מרגישה את הנפש שלי שזקוקה לכל-כך הרבה עיטוף וחיבוק...

חיבוק לך.

בלי קשר למלחמה

כמו יום העצמאות

אפילו שאני אשכנזיה זה נורא הגיוני שאחרי יום שחצי מעם ישראל בחגיגות אז יהיה יום שבתון

ותגידו, איך עושים הסתגלות לקטני שלא היה יותר מחודש אצל המטפלת והתפתח מאוד בזמן הזה?

מלחיץ אותי לשלוח ליום שלם אבל אין לי כ''כ ברירה

בהסכם החדש של ההסתדרות יש חופש בין יום כיפור לסוכות ותמורת זה לומדים באיסרו חג. מסכימה שחסר הגיון....

לק"י

לא רק למסגרות חינוכיות.

(גם אני בהתחלה רציתי להגיב כמוך).

וגם חג הסיגד

וממש במקום בעיניי. 

לק"י

האמת שבגלל שבתור מורה קיבלנו 2 ימי בחירה, אני שומרת 1 לאיסרו חג פסח. שיהיה לי זמן להתאפס ולכבס וכו'. וככה לא בלחץ גם עם הילדים.

(כרגע אני בחל"ד עדיין).

וכרגע נראה שלא מחזירים את הלימודים פה. בטח לא השבוע.

וזה ממש מבאס

גם אני וגם בעלי ג'ינגלנו בטירוף קודם בין עבודה, בית, ילדים וניקיונות לפסח.

כ"כ שמחתי ששמעתי שיש הפסקת אש וחוזרים לשגרה.

ואז הבנתי שאנחנו מוחרגים אוףףף

ומניחה שכבר תהיה הרבה פחות הבנה בעבודה להיעדרויות ועבודה מהבית.

הבנתי כבר די מזמן שאי אפשר פשוט "לגמור את המלאכה" ושיהיו עוד סבבים בהמשך.

אני חושבת שחזרה לשגרה דוקא חשובה לבריאות הנפש של הילדים וההורים והשהיה הבלתי נגמרת בבית דוקא מזיקה.

בתור מורה את כמובן לא חייבת ללמד ממש את החומר, אפשר לדבר על מה שהיה ואיך מרגישים ולעבד את מה שעבר עלינו או סתם לשחק משחקים ולהתאוורר בהתאם לגיל. ההורים שעובדים בכל מקום אחר חוץ ממערכת החינוך חייבים להיות בעבודה כדי להרוויח את לחמנו…

רוגע מוחלט!

צריכה ללדת באלול ובניתי על רוגע נפשי....

יש את הדמיון ואת הרצון שלנו, אבל הקב"ה מנהל פה את הכל באופן הכי מדויק.

הגאולה כבר בפתח, את זה רואים בעיניים. להחזיק חזק, לא להתייאש... בקרוב ממש!!

ובגלל שאני מורה אני לא יכולה לא להגיע מצפונית

חייבת להגיע ליום מלא

איפה ההתחשבות???? איפה הרגישות? איך אפשר להגיע ליום מלא אחרי כל מה שקרה בפתח תקווה?

קודם כל - יש כמה אנשים ששומעים אותם יותר מידי שמנסים להוריד את הרוח המפרשים של כולנו.

אבל הם עושים את זה כבר שנתיים וחצי (ולמעשה הרבה יותר) - ותמיד יש להם ביקורת על כל דבר שהממשלה עושה, גם אם הם סותרים את עצמם מפעם לפעם.

כי בסופו של דבר המטרה שלהם זה להוכיח כמה נתניהו והממשלה גרועים, והם יבואו ויצילו את כולם אם נבחר בהם בבחירות הבאות.

אז גם אם כולם מהדהדים את הדברים שהם אומרים בתקשורת ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי, זה לא הופך את הדיבורים שלהם לפרשנות הנכונה על המציאות. ושווה לשמוע עוד פרשנויות יותר משמחות אופטימיות על המציאות.

לגבי ההסכם עם איראן -

למה את כותבת שאיראן לא מקבלת אותו?

ממה שאני קראתי, איראן התחננה להסכם, ולמעשה ירשה מכל הדרישות שהיו לה עד עכשיו.

זה נראה לי הרבה יותר כמו הסכם כניעה של האיראנים מאשר כמו הסכם מהסוג שאנחנו רגילים אליו עד עכשיו. אנחנו לא ויתרנו על כלום חוץ מזה שכרגע מפסיקים לתקוף אותם (לשבועיים. לא יודעת מה יהיה אחר כך. ובלבנון אנחנו יכולים להמשיך לעשות את העבודה, למרות שהם מראש אמרו שלא יסכימו לשום הסכם שלא כולל הפסקת אש גם בלבנון). הם פותחים את מצרי הורמוז, התחייבו למסור את האורניום המועשר, ונשארו עם פגיעות קשות מאוד מכל מה שתקפנו עד עכשיו.

אז נכון - עוד לא קרס המשטר לגמרי. נתניהו אמר מראש שזה לא בידיים שלנו. אולי זה עוד יקרה. ובינתיים שינינו משמעותית את המציאות שהיתה. אנחנו ללא ספק במקום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן.

ולגבי הזוית הרמונית והאכזבה ממה שציפית שיקרה ולא קרה -

אני חושבת שכל ה'מקורות' שמפרסמים בכל מלחמה כזאת, שגורמים לציפיות של קפיצות דרך הגאולה שלנו, הם לרוב מזיקים יותר מאשר מוסיפים.

אנחנו ללא ספק בתהליך משמעותי של גאולה. תהליך שנמשך כבר מעל 100 שנה, אבל ממשיך ומתקדם בקצב מואץ בשנים האחרונות.

אף אחד לא יכול להבטיח כמה זמן זה יקח, ואיך השלב הסופי ייראה. ולפעמים כשמסתכלים רק על הנקודה הנוכחית הרבה יותר קל לראות את הקשיים מאשר להבין שזו גאולה. אבל בפרספקטיבה של זמן - המצב שלנו היום הוא באמת הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בעבר. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. (ככה אני רואה את הדברים. אני יכולה גם להסביר יותר).

לפעמים הציפייה למשיח שמגיע בבת אחת גורמת לזה שלא רואים את כל הצעדים שכבר התקדמנו. אבל גם המלחמה הזו מקדמת אותנו המון. גם אם עוד לא הגענו כבר לסוף.

ועוד מחשבה שהיתה לי -

אולי כל הדיבורים הממורמרים ששומעים על המציאות, זה גם איזושהי הכנה לגאולה.

כמו שבמצרים, השלב הראשון לגאולה היה 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה' - עצם זה שהם נאנחו מהעבודה, והבינו שזו לא מציאות שהם רוצים, זה היה השלב הראשון שהוביל אל הגאולה. הרב ראובן ששון מסביר שזה העניין של המרור - שההרגשה של המרירות היא כבר צד של גאולה, כי זה כבר הבנה שהמציאות הנוכחית היא לא מציאות שאנחנו רוצים, ומתוך כך מתפללים למציאות אחרת פותחים את הפתח שהיא תוכל להגיע.

אז גם היום - יש הרבה התמרמרות על זה ש'אין ניצחון מוחלט'. אנשים מצפים שכל אויב שיש לנו ואנחנו נלחמים נגדו - נגיע מולו למצב של 'ניצחון מוחלט', שהוא לא יוכל יותר לאיים עלינו או לפגוע בנו בכלל. אבל למעשה מציאות כזו שאין לנו שום אויבים שיכולים לאיים עלינו או לפגוע בנו זו מציאות של גאולה שלמה. עד עכשיו עמ"י אפילו לא יכל לחלום על מציאות כזו. אבל עכשיו אנחנו כן חולמים על זה.

אז זה מתבטא כרגע במרמור, וגם בכעס על הממשלה, שלא באמת מוצדק לדעתי. ואני הייתי רוצה שזה יבוא יחד עם הודאה על כל מה שכן הצלחנו ועל כל הניסים שהקב"ה עשה איתנו עד עכשיו (ומשתדלת להיות במקום כזה בעצמי).

אבל בכל אופן מנסה לראות את הצד החיובי של מה שאנחנו רואים סביבנו...

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

אני יודעת שבשלב הזה זה בדר"כ תקין, אבל המשקל שלט ממש נמוך וצריך לעלות מהר מכל מיני סיבות, אז אני רוצה שהוא ינק כמה שיותר

זה באמת סיוט... (התנסיתי בזה גם עם הילדה האחרונה)

תתייעצי עם יועצת הנקה טובה איך להחזיק ולסחוט את השד תוך כדי הנקה כדי להזרים לו יותר חלב וגם איך להעיר אותו כשנרדם.

מקווה שתעברו את זה מהר...

ומזל טוב!

זה היה מעגל כזה של לא יונק טוב ומשקל לא עולה וכו

השתדלתי כמה שיותר להעיר אותו ולשבת אותו שיינק

וכשההנקות נהיו טיפה יותר מסודרות

הקפדתי לשאוב את מה שנותר אחרי כל הנקה, זה מה שהיא לא הצליח לסיים עד הסוף וזה עזר לי ממש גם לחלב וגם לתינוק שהתחיל לעלות במשקל

לק"י

את יכולה לנסות לסחוט/ לשאוב חלב למזרק סטרילי, ולתת לו אחרי ההנקה.

אני יכולה לשבת איתו גם יותר משעה שבפועל הוא ינק פחות מחצי

לק"י

ככל שהוא יגדל ויתחזק, ההנקה עשויה להיות יעילה יותר.

פשוט במזרק צריך להתאמץ פחות.

ואולי הכי טוב להתייעץ עם אשת מקצוע.

נרדמים, מתנתקים, פעולת המציצה קשה להם מאד.

מומלץ מאד להחזיק אותו כמה שיותר בתנוחת קנגרו

וגם להניק כשהוא ללא בגדים, מכוסים בשמיכה ביחד כמובן.

וכמה שיותר להניק. בהפרשים קצרים, מתי שהוא רק רוצה בלי להסתכל בשעון

מנסיון עם פגות, זה אפשרי

הרבה נחת

שפע חלב, גידול קל בבריאות ובשמחה

לק"י

יותר בטוב..

אם את רוצה לדחות, תבדקי עד מתי אפשר.

אני נתתי לכל הילדים את החיסונים בזמן.

חוץ מילד אחד, שלא קיבל רוטה, ההמלצה ספציפית של הרופאה.

ככה אחות של טיפת חלב המליצה לי פעם באופן לא רשמי

זה וירוס של שלשולים

הוא חא מסוכן

מלבד חשש להתייבשות שכן מסוכן

לכן, אם את אמא מספיק ערנית ולילד שלך יהיה וירוס חריף של שלשולים, ואז תקחי אותו למיון לקבל נוזלים, זה אמור להספיק

כמובן לא נותנת הנחיות רפואיוצ לאף אחד, זה מה שא י עושה

אגב, לכולם אצחי נדבקו ברוטב מתישהוא, כמה ימים של שלשול וגמרנו.  

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

יש לי דיאפרגמה קאיה

ואני לא מרגישה בטוחה איתה.. הייתי אצל מתאמת  אבל תמיד יש לי נערווים שאולי אני לא שמה נכון ושכחתי איך... פשוט מכניסה משתדלת עד הסוף עמוק+ג'ל

זה מה שאמורים לעשות נכון? לא צריך איזהשהו כיוון מסויים

ואני מרגישה עצם כשאני מכניסה

האמת שלא יודעת

הדיאפרגמה זולגת לי החוצה

היא צריכה לשבת מעל העצם ולא לזוז, ולא לזלוג

מציעה לך לתרגל שלא בזמן אמת הכנסה, וגם - בזמן אמת, בנחת עד שנכנס טוב

האמת נלחצתי מהגודל שלה והיא גם ממש קשיחה…

זה לא מפריע ביחסים? אתן מוציאות?

ועוד דבר שחשבתי עליו, שמעתי פעם שדברים מהסוג הזה פוגעים ברצפת האגן/דפנות הנרתיק כי הם מוחזקים עם השרירים. מישהי שמעה על זה?

מרגישה שזה ממש ענק לי כאילו עלול להרחיב…

לא מרגישים את זה.

ולא שמעתי או חוויתי שזה פוגע ברצפת האגן

שמה שמפריע (או לפחות אמור להפריע)

זה לא אם זה יפה או לא אלא עניין בריאותי

הרבה פעמים עודף משקל מעיד על חוסר בבריאות

אם זה אכילה לא מאוזנת או אי עשיית ספורט וכו

גם מי שרזה באופן מוגזם

לא משנה אם זה יפה או לא

זה יכול לפעמים להעיד על משהו לא בריא

ולכן ב2 המקרים צריך לוודא שהכל תקין

ולא הבנתי למה מישהי צריכה להיות מוטרדת מזה שהבת שלה רזה באופן רגיל.

אני חושבת שללא ספק הכי חשוב זה לאהוב ולקבל את הילדים שלנו בכל מראה שהוא (וזה לא קשור אם אני אוהבת יותר מראה שמן או מראה רזה. את הילדים שלי אני אוהב כמו שהם, גם אם הם רזים וגם אם הם שמנים, בלי קשר למראה המועדף עלי).

אבל כשרואים השמנה שלא היתה קודם, אז הגיוני שזה מעורר מחשבות אצל ההורים לגבי המקום שלהם להגיד משהו/להשפיע בנושא.

אני חושבת שהסיבה הבריאותיות היא הגורם המרכזי פה, הרבה מעבר למראה.

אבל מן הסתם גם למראה יש פה איזשהו תפקיד - לא מצד איך שההורים רואים את הילדה, אלא מצד המחשבה על איך שזה יהיה בשבילה להיות עם עודף משקל (ולא חסרים שרשורים בפורום שמראים את הקושי של נשים עם המראה שלהן בגלל עודף משקל. למה זה ככה? יכול להיות שזה לא צריך להיות ככה אבל זו המציאות).

דווקא בגלל הסיבה השניה חשוב להיות פי אלף יותר זהירים עם כל אמירה שהיא, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי של הילדה ובאיך שהיא רואה את עצמה. אבל גם אם ההורים לא יגידו כלום, זה לא בהכרח ימנע את הקושי שלה, כי זה העולם שאנחנו חיים בו.

1. הבן שלי היה רזה במיוחד וזה הטריד אותי לא פחות. היינו איתו אצל דיאטנית ומטפלים בזה. משום מה זה דורש פחות "הליכה על ביצים".

2. לא הפריע לי שהיא שמנה כמו זה שהיא השמינה באופן  מהיר, בבת אחת ואוכלת ב"בולמוסים".

3. כיום מראה שמן נחשב פחות יפה. בעבר היה ההיפך וכנראה זה עניין של אופנה אבל המשפט האחרון שכתבת פשוט לא נכון או לפחות ממש לא מדויק לימינו. אולי זה מבאס, אולי זה לא בסדר אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות.

כבר לא,  ובתור אחות לאחים שהיו שמנים, יכולה לומר שזה משפיע על הגוף

יש כבדות, יש קושי עם הברכיים, זה משפיע הורמונלית מאוד

אז אם זה לא רזון חריג, זה לא אמור להדאיג פשוט לעומת השמנה שכן משפיעה על הבריאות

השמנה לא מגיעה בריק בדרכ. זה תוצאה של תזונה לקויה + גורמים נוספים לרוב. 

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

זו רמה אחרת לגמרי של טיפול

אבל גם בקופה יש טובות יותר ויש פחות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.

הייתי אצל פיזיו' שעשתה לי עיסוי וזה בהחלט עזר להחלמה!

מבינה שזה לא מתאים לכל אחת, אבל שווה מאוד לחשוב על זה.

ולי אישית האימאלה שלך מרגיש מוגזם...

שמישהו ייגע לי שם בכלל, הבעיה שגם אני לא יכולה לעצמי

מניחה שאין איזה פיתרון קסם כזה או אחר 🥲

המשקלים רק עלו ועלו מלידה ללידה

והראשון נולד 3.8

בראשון חתך יזום וקרעים נוראיים

בשניה חתך קטן- טיפה תפרים ולא מורגשים

מלידה שלישית - אין קרעים כלל!

למדתי 2 מסקנות חשובות:

1. מאוד מאוד מאוד!! תלוי במיילדת . טיימינג של לחיצות וכו . הלידות החוזרות המיילדת עשתה עיסוי תוך כדי לידה עם המון שמן - מה שגרם לכך שלא היו קרעים כלל

2. התנוחה פחות חשובה - ילדתי בכמה תנוחות, בסוף הבנתי שדווקא בשכיבה חצי על הגב יש שליטה טובה יותר למיילדת על הקרעים וכו אז העדפתי את התנוחה הזו.

זה שהיו קרעים פעם אחת - לא מחייב שיהיו שוב

וגם תלוי מאוד איך תופרים- יש מומחים שתופרים ובקושי מרגישים ויש כאלה שפחות יודעים ואז התפרים מורגשים בהחלט

בהצלחה!