חוץ מזה אין לך מה להתבייש בסך הכל ילדה בכיתה א'.

תדברי איתה כשאת רגועה,

תתקפי לה את הרגש שלה שהיא מאוד מאוד רצתה את המשחק ואת מבינה אותה אבל לא לוקחים משחק שלא שלנו

ותמשיכי הלאה.

אם זה משהו סדרתי שחוזר על עצמו אז זה מדאיג

אבל חד פעמי לא הייתי מתרגשת בכלל.

ואם אותה אמא לא מסוגלת להיות חזקה ולא לתת לבת שלה לקחת משחק לבית ספר

שתיקח בחשבון שהמשחק ייהרס או יאבד

ואם היא לא מבינה זה כבר בעיה שלה

זה בדיוק חינוך. לא כל מה שמתאים לאחרים מתאים גם לנו

וזה עדיין לא מצדיק לקחת משחק לילדה אחרת.

קחי את זה כהזדמנות לחזק את החינוך והערכים שלכם

למה המורה אמרה מי הילדה?

זה גיל כלכך טבעי למקרים כאלה

אל תרגישי לא בסדר

הכל טוב.קורה.

המורה לא הייתה צריכה לומר, רק להחזיר ושאר הטיפול נעשה מולך.

ממש לא לומר את השם!! 

קודם כל, זה שלב התפתחותי. להבין מה שלי ומה לא שלי.

עד לפני שניה היא הייתה בגן והמשחקים היו שייכים לכולם.

דבר שני, מסכימה שזה הבעיה של האמא השניה שהיא שלחה את המשחק עם הילדה.

הייתי מתקשרת למורה לברר את האירוע מנקודת מבטה.

בכלל מוזר שזה מה שיש למורה בא' לעשות, לבדוק בתיקים של הבנות..

יותר סביר שהאמא הייתה שולחת הודעה שאבד המשחק ואם מישהו מוצא אצלו שיחזיר.

בכל אופן אחרי שיחה עם המורה אפשר לברר בעדינות מה קרה מנקודת מבט של הילדה.

האם כל הבנות שמו לב שזה נמצא אצלה? האם היא בכלל מודעת לחיפוש שנעשה?

זה נגיד יותר חשוב לי לברר עם הילדים שלי. וגם לשקף להם מה הוביל ללקיחת המשחק.

לפעמים זה לא כמו שנדמה לנו.

לפעמים מספיק שהילדה השוויצה מזה, והבת שלך חשה ריגוש מהימצאות הצעצוע אצלה. מלגעת בו.

לא תמיד זה מתוך כוונה לקחת הביתה ולחברה לא יהיה.

לפעמים מספיק לתאר לילדה את המקרה כפי שהיה מתרחש אם המורה לא הייתה מתערבת, כדי שהיא תבין את הטעות שלה.

כמה פעמים חזרה עם חפצים, קשתות, גומיות, משחקים שלא שייכים לה.

כל פעם עשינו שיחה איתה אבל זה לא עוזר

יש לך רעיון מה לעשות??

בקצרה, לעזור לה להבין את ההשלכה של המעשה. קודם קרה א ואז ב ואז ג' ואז לרבקה לא יהיה קשת.

לא בטוח שהבת שלך יודעת לעשות את המעברים האלו של מה משפיע על מה ולכן לא מבינה את מה שהיא עושה.

(אם היא לקחה את הקשת של רבקה אז לרבקה לא יהיה קשת)

אפשר לספר בעזרת סיפורים ולשאול מה כל אחד הרגיש. מה היה אפשר לעשות אחרת. לחשוב על פתרון אחר

## סיפור: המכונית האדומה של עידו

עידו הגיע לגן עם מכונית אדומה חדשה שקיבל ליום ההולדת. כל הילדים הסתכלו עליה בהתפעלות.

יואב, החבר הכי טוב של עידו, הסתכל על המכונית והרגיש משהו לא נעים בלב. *"הלוואי שהייתה לי מכונית כזאת,"* חשב.

בזמן שכולם שיחקו בחוץ, יואב ראה את המכונית מונחת בצד. הוא לקח אותה ושם בתיק שלו.

בהתחלה הוא הרגיש שמח: *"עכשיו היא שלי, אף אחד לא ישים לב."*

אבל אחרי כמה דקות הוא התחיל להרגיש דקירות קטנות בבטן. *"אבל זה לא שלי... מה יקרה כשעידו יחפש?"*

כשחזרו הילדים פנימה, עידו חיפש את המכונית ולא מצא. פניו נפלו והוא קרא: "המכונית שלי נעלמה!"

יואב שתק. הוא לא אמר מילה. אבל בפנים הוא הרגיש רע – הוא רצה את המכונית, אבל לא רצה שעידו יהיה עצוב.

באותו רגע הוא הבין: *"אני מקנא. אני רוצה שיהיה לי כמו של עידו, אבל לקחת ממנו זה עושה גם לו רע וגם לי רע."*

לבסוף יואב חזר לתיק, הוציא את המכונית ואמר: "עידו, אני מצטער. רציתי את המכונית שלך כי היא כל כך יפה. לקחתי בלי לשאול."

עידו חייך אליו ואמר: "תודה שהחזרת. אם תרצה, נשחק ביחד."

הלב של יואב התמלא בהקלה. הוא למד שאפשר לקנא – זה טבעי – אבל אסור לקחת. עדיף לבקש, לשתף, או לספר מה מרגישים.

---

## מה מרגיש ילד שמקנא במשחק של חברו?

* **תחושה של חוסר:** הוא מרגיש שאין לו משהו חשוב שיש לאחר, וזה עלול לגרום לו להרגיש פחות שווה.

* **רצון חזק:** הוא רוצה שהחפץ יהיה שלו, אפילו אם אין בו צורך אמיתי.

* **בלבול פנימי:** מצד אחד הוא רוצה את החפץ, מצד שני הוא יודע שזה לא שלו.

* **אשמה ובושה:** אם הוא לוקח בלי רשות, בהתחלה אולי יש שמחה, אבל מהר מאוד מתגנבים רגשות של אשמה ובושה.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"מה לדעתך הרגיש יואב כשהוא ראה את המכונית של עידו?"**

  *מטרה:* לתת מקום לקנאה כרגש טבעי ולהכיר בו.

2. **"למה לדעתך יואב שם את המכונית בתיק שלו?"**

  *מטרה:* לחשוב יחד על מניעים פנימיים של ילד שמקנא.

3. **"מה יואב הרגיש בבטן אחרי שלקח את המכונית?"**

  *מטרה:* לעזור לילד להבין את תחושת האשמה/אי הנוחות שמתלווה למעשים לא נכונים.

4. **"קרה לך פעם שרצית משהו של מישהו אחר? איך הרגשת?"**

  *מטרה:* חיבור לעולם הפנימי של הילד ושיתוף רגשי.

5. **"מה אפשר לעשות כשאנחנו מקנאים במשהו של חבר?"**

  *מטרה:* למצוא יחד פתרונות חיוביים – לבקש לשחק, לספר להורה על התחושה, לזכור שגם לנו יש דברים מיוחדים.

לפעמים כשילדים נתקלים בחפצים מסתובבים הם לא בדיוק מבינים מה הם אמורים לעשות איתם.

זה לא דומה למצב שבו לוקחים צעצוע מהתיק של החבר

במצב כזה הייתי מלמדת כשמוצאים חפץ מביאים לסייעת והיא מחזירה לילדה שאיבדה.

אפשר לבקש מסייעת כל פעם שהיא מביאה לה חפץ שמצאה היא תקבל מדבקה על השבת אבידה. זה יעודד אותה לפעילות חיובית במקום לשים בתיק שלה.

כשזה כבר קורה, פשוט להחזיר לגן בלי לעשות עניין. גם לגבי חפצים של הגן שהם חפצים שנוטים להתפזר. נגיד כל שנה אני מוצאת אצלנו כמה חלקי מגנט שלא שייכים לסט המקורי.

מדי פעם אוספים ומחזירים.

כשזה צעצוע מיוחד, מסבירים שאם כל ילד יקח לבית שלו, לכולם יהיה חסר ולא יהיה נעים בגן.

אפשר לספר סיפור שממחיש. אכתוב דוגמה.

## סיפור: הצעצועים של גן חצב

ביום ראשון בבוקר נכנסו ילדי **גן חצב** וראו הפתעה גדולה:

על המדף חיכתה קופסה ענקית, מלאה צעצועים חדשים שקנתה הגננת נעמה.

היו שם **משאית כחולה גדולה** עם גלגלים מבריקים, **בובת דוב רכה** עם צעיף אדום, **סט קוביות צבעוניות** לבניית מגדלים גבוהים, וגם **מטוס ירוק קטן** שעושה רעש כשדוחפים אותו קדימה.

הילדים קפצו מרוב שמחה.

"וואו!" קרא יואב, "אני רוצה להיות הראשון שמשחק במשאית!"

"ואני רוצה את הדוב!" צעקה מיה וחיבקה אותו.

דני מיד התחיל לבנות מגדל מהקוביות, ועדי הריצה את המטוס הלוך ושוב.

באותו יום היה כיף גדול, אבל בסוף היום קרה משהו שונה:

יואב הסתכל על המשאית ואמר בליבו: *"איזו משאית מושלמת, אם אקח אותה הביתה אוכל לשחק בה לבד."* הוא החביא אותה בתיק.

גם מיה חשבה: *"הדוב כל כך רך, אני רוצה לישון איתו בלילה."* והיא הכניסה אותו לתיק שלה.

עדי אהב מאוד את המטוס הירוק ולא הצליח להיפרד ממנו – וגם הוא החליט לקחת אותו.

למחרת בבוקר רצו הילדים ישר אל המדף. אבל המדף היה כמעט ריק.

דני חיפש את הקוביות ומצא רק חלק קטן מהסט.

"ואיפה המשאית?" שאל.

"לאן נעלם הדוב?" התפלאה שירה.

"אני רציתי לשחק במטוס!" קרא אורי.

בגן השתררה שתיקה. חלק מהילדים נראו עצובים, חלק כועסים.

כולם הביטו בגננת נעמה.

נעמה ישבה במפגש ואמרה:

"ילדים אהובים, אתמול הבאתי לגן צעצועים חדשים כדי שכולכם תהנו מהם. אבל הבוקר גילינו שחלק מהם נעלמו. אני מבינה שחלק מכם לקחו אותם הביתה. חשוב שתדעו – הצעצועים בגן הם של כולם. אם לוקחים אותם הביתה, אחרים נשארים בלי לשחק. זה עושה לכולם עצוב."

יואב, מיה ועדי הרגישו חום בפנים. הם לא אמרו מילה, אבל בלב ידעו שהגננת מדברת עליהם.

בהתחלה הם הרגישו טוב עם הצעצוע החדש, אבל עכשיו הם הרגישו לא נעים – גם כי אחרים עצובים, וגם כי זה לא באמת שלהם.

למחרת חזרו שלושתם עם הצעצועים.

יואב אמר: "אני מצטער שלקחתי את המשאית, רציתי לשחק בה לבד."

מיה חיבקה את הדוב והחזירה: "הוא כל כך נעים, אבל הבנתי שהוא שייך לגן."

ועדי הניח את המטוס ואמר: "סליחה, הייתי צריך לבקש לשחק יותר זמן."

נעמה חייכה ואמרה:

"אני שמחה שהחזרתם. הכי כיף כשכולנו משחקים יחד. אם יש צעצוע שממש בא לכם עליו – תמיד אפשר לבקש להאריך את התור, או לספר לי, ונמצא פתרון."

מאז למדו הילדים שצעצועים של הגן נשארים בגן, וכך כולם יכולים ליהנות מהם – בלי שאף אחד יהיה עצוב.

---

## שאלות מנחות להורה

1. **"למה לדעתך יואב, מיה ועדי לקחו את הצעצועים הביתה?"**

  *מטרה:* לברר את **המניע** – רצון אישי חזק, קושי לחלוק.

2. **"איך הרגישו שאר הילדים כשלא מצאו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לפתח **אמפתיה** – להבין את הצד השני.

3. **"מה קרה כתוצאה מכך שהצעצועים נעלמו?"**

  *מטרה:* להראות את **הקשר בין פעולה לתוצאה** – מעשה קטן גרם לעצב גדול.

4. **"איך לדעתך הרגישו הילדים שהחזירו את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לעזור לזהות תחושת הקלה ותיקון.

5. **"איזה פתרון אחר יכלו יואב, מיה ועדי למצוא במקום לקחת את הצעצועים?"**

  *מטרה:* לחשוב על **פתרונות חלופיים** – לבקש עוד תור, לשחק יחד, לבקש מההורים צעצוע דומה בבית.

מצטערת אבל אני רואה אחרת.ילדה בת 6 אינה תינוקת.אמורה להבין שלא לוקחים משהו שלא שייך לך.גם בגן המשחקים לרשות כולם אבל לא לוקחים בלי רשות הביתה.לגבי הבאת משחקים לכיתה- ממש לא בעיה של האמא ששלחה משחק.ממש מקובל ולגיטימי שבתחילת כיתה א ילדה תביא משחק או חפץ מהבית על מנת להקל את המעבר.המורה לא היתה אמורה לחפש בתיקים.אבל המעשה חמור ואין להקל ראש.

להתייחס לזה בכובד ראש כדי שזה לא יימשך

אם הילדה תקבל שדר שזה בסדר למה שלא תמשיך? 

לק"י

לא חושבת שעל מקרה חד פעמי האמא הזאת היתה צריכה להתקשר אלייך, אלא המורה היתה צריכה לעדכן אתכם לשם העדכון.

אם זה לא חוזר על עצמו, אז אני מאמינה שמספיק להסביר לילדה שלא עושים דבר כזה וכו'.

אולי כן כדאי לשמוע מהמורה או מהבת שלך מה היה בדיוק. כי לא בטוח ששאר הבנות יודעות מי לקחה. אולי רק הבת שלקחו לה, ואז זה פחות מביך לילדה.

הבת שלי בשנה שעברה היתה בכיתה א', והיתה אצלן תופעה שנעלמו חפצים וממתקים לבנות. אז המורה כתבה הודעה להורים שהיא דברה עם הבנות על זה, ושזה גיל שלא תמיד מודעים לחומרה שבעניין ושזה נובע מתמימות, וביקשה שגם אנחנו נשוחח איתם על העניין.

אז זה כנראה הגיוני לגיל.

האמא.

מביך משהו!

חמור מאוד בעיניי אם החיפוש והמציאה נעשו לעיני כולם.

ואם לא נעשה לעיני כולם, גרוע מאוד שהמורה בחרה לשתף את האמא/הילדה בשם החברה שלקחה.

סיפור כזה הייתי מצפה שיסגר בין המורה לאמהות, כל אחת בנפרד. בלי שאחת יודעת על השנייה.

המידע מי מהילדים לקח את המשחק לא היה אמור להגיע אל האמא של בעלת המשחק

ובטח שהיא לא אמורה להתקשר אליך

נכון, הילדה עשתה מעשה שלא בסדר

(לא נכנסת לסיפור אם הוא חמור/בדיקת גבולות טבעית/סקרנות או ווטאבר)

יש דרך להגדיר גבולות/לחנך

זה לא במשפט שדה בכיתה

וגם הבדיקת תיקים הזויה בעיני

דרוש בדיקה

דברי עם המורה

דברי עם הבת שלך

תביני איך הם רואות את הסיטואציה

היה עליה להגיד למורה לדבר איתך, אם המורה לא חשבה כך בעצמה.

וזהו.

זו ילדה בכיתה א.

אין לך במה להתבייש.

קרה אצלנו וגם בגילאים יותר מאוחרים. 

ממש יכולה להבין אותה, בטח אחרי שדיברתי איתה, שהיא ממש רצתה דם משחק כזה וידעה שלא אקנה לה.

לא רוצה שהיא תצא ככה בפני המורה החדשה ובנות לכיתה

אולי הבנות בעצמן לקחו החלפות

או שהיא הסכימה להשאיל ושכחה

או אלף ואחת סטואציות אחרות

שבהן הסכימה למשל להביא מתנה תמורת משהו אחר

אני מראש אומרת לבנות שמה שלוקחים- דברים אישיים כמו תכשיטים או משחקים שיקחו בחשבון שלא יחזור

התחילה כיתה א לפני שבוע.

זה משהו חדש, גדול. שינוי משמעותי.

אני לא יודעת מה היא מכירה בבית הספר ומה לא

כמה חברות יש לה שם

איך הולך לה.

אבל בכל מקרה, זה שינוי מאוד גדול.

אני יודעת ומבינה למה זה מבייש אותך. באמת באמת.

אבל המיקוד עכשיו צריך להיות עליה.

מה קרה לה

מה הניע אותה לזה

מה הייתה הכוונה שלה

ואת כל זה, אפשר להבין משיח עם המורה (שאמורה להיות אובייקטיבית)

ומשיח עם הבת שלך, שאת רוצה בטובתה.

לא בצורה מאשימה

אלא בצורה מבינה וחומלת.

לא הופכים להיות גנבים מפעם אחת בכיתה א' שלוקחים משהו בטעות או בכוונה לחברה.

לא מאמינה שיש כאן כוונה לעשות רע

אולי היא מאוד מאוד רצתה

אולי החברה נתנה לה לשחק והיא הבינה שהיא יכולה לקחת

בעיניי הטלפון של האמא אלייך הוא לא לעניין.

זה אמור להיות בתיווך המורה.

ובאופן כללי בריא לתת לילדים להתמודד לבד בעיניי, כמובן בהנחייה של כל הורה את הילד שלו.

אבל לא לפתור דברים מעל הראש שלהם.

פעם לקחו לבן שלי קלפים מתוך התחק

זה מאוד העציב אותו, באופן מובן.

אבל זה היה חד פעמי

אז דיברנו

והגענו למסקנה שאפשר להחליט:

א. לא להביא קלפים לבית הספר

ב. להגיד לחבר שלקח שיחזיר

ג. לשים אותם במקום עמוק יותר בתיק

והוא בחר מה שבחר, ובסוף היה בשותף עם כמה חברים (ביניהם החבר שלקח) ולמד לעמוד עם שלו ולפתור את הבעיה בעצמו בהתאם למה שנראה לו.

אז זה סיפור מהצד השני

אבל רק באה להגיד, שבעיניי משהו חד פעמי לא מעיד על מגמה.

ולא צריך לעשות סיפור כל כך גדול מכל דבר ולתייג את זה ישר כגניבה.

קרה כאן משהו, הזדמנות מעולה לדבר ולהבין.

הזדמנות שלך כאמא, לחנך את הבת שלך.

זאת המסגרת של הסיפור הזה, וככזו היא צריכה להיתפס.

ואם את חושבת שנעשה לה עוול בהתנהלות מול הכיתה, אז בהחלט גם לדבר על זה עם המורה.

אבל את לא צריכה לתת דין וחשבון לאמא של אותה ילדה. והפעולות שלך לא צריכות להיות קשורות למחשבות שלה 

אני חושבת גם שילדה בגיל הזה מבינה טוב מאד שזה לא משהו שעושים. אין טעם להסביר, לפרט, לחפור.

כן כדאי לתת שם לרגש, קנאה, רצון חזק, יצר הרע גדול מאד

והייתי מפרטת, בטח כל כך רצית ובלי שהתכוונת הידיים שלך לקחו, אולי גם נבהלת ממה שעשית ולא ידעת איך לתקן.

לא צריך ולא כדאי לדבר על מעשה טוב ומעשה שלא יעשה, היא יודעת, היא מבדילה, היא לא הצליחה להתגבר, היה בה רצון חזק, רגש ילדותי והיא לא הצליחה לשלוט בו.

אפשר לחשוב ביחד איך לנצח פעם הבאה, או מה לעשות אם טעינו.

יעזור אם תשתפי התמודדויות שיש לך

את יודעת כל כך רציתי לאכול שוקולד והידיים שלי כמעט לקחו והכניסו לפה, אבל נזכרתי שאני בשרית ואמרתי לידיים שלי שהן צריכות להתגבר, כי אני הרבה יותר חזקה מהיצר הרע וכולי

חוזר מדי פעם מהגן או מחבר (גיל 5) עם חפץ שחבר הביא לו

האמת שזה לא כ"כ מעניין אותי הסיטואציה מה בדיוק היה ביניהם

מי שמביא חפץ לגן אני לא אחראית על הסיטואציות בין הילדים

ככה שהייתי אומרת לאמא שאני לא יודעת מה היה שם ושזה לא מקובל להביא חפצים לבית הספר במיוחד לא בגיל קטן

אפס אשמה

אפס בושה

הייתי מבררת בקטנה עם הילדה מה היה

אבל לא באמת קריטי לדעת

ולהסביר לה שלא לקחת חפצים של אחרים אלא רק אם זה בוודאות ניתן כמתנה

שכן מותר להביא משחקים לבית ספר. גומי , כדור , כלפים...

וילד בגיל הזה לגמרי מבין מה שלו , מה לא שלו , מה של כולם , מה שיך לחבר...

שנית, ילדים זוכרים את המקרים האלו. כך שנורא חשוב לסגור את הסיפור בצורה יפה. זה בשביל אמא ילד הוא ילד קטן , בשביל חברים בכיתה הוא לא קטן והם מצפים להתנהגות בהתאם

זה משחק אחר שלא מסוג המשחקים שמשחקים בהפסקה, אלא סוג של משוויצים בו, מרגישים שייכות לחפץ הספציפי, משהו שאין לו תחליף ואם לילדה אחת יש רוב הסיכויים שהיא היחידה בכיתה שיש לה. משחקים מהסוג הזה גורמים לבלגן וקנאה.

במובן מסויים הקנאה היא לא תופעת לוואי, היא מה שעומד בבסיס המוצר.

זה יותר דומה לנעליים מדליקות אורות, מותר לבוא עם נעליים לבית ספר, אבל נעליים מדליקות אורות, זה מיותר וזה שופוני.

למה מייצרים נעליים כאלה?

כי יש לזה אפקט שופוני.

למה הורים קונים נעליים כאלה?

כי זה שופוני.

למה ילדים משוויצים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים מקנאים בנעליים כאלו?

כי זה שופוני.

למה ילדים אחרים עלולים להרוס לחבר נעליים כאלו?

בדיוק בגלל השופוני.

אני זוכרת שהייתה ילדה בכיתה שלי שהייתה מגיעה עם חרוזים בחולצה (לא הייתה תלבושת אחידה)

ואז זה היה מאוד יוצא דופן והיינו מציקות לאותה ילדה רק בגלל זה וזה היה בכיתה ד', בטח שבא' קשה להכיל את זה.

העובדה שהמורה בדקה בתיקים (אולי היא חששה מהאמא) והאמא התקשרה במיוחד לספר את זה, רק מחזק את כל השופוני סביב המשחק הזה.

הילדים שלי איבדו הרבה כדורים/ גומי/ קלפים ומעולם לא חשבתי לבקש מהמורה לחפש או בכלל לא עלה בדעתי לבדוק אם יש ילד שלקח.

אותו דבר עם טושים וכל דבר אחר, יש את הסוג הסטנדרט שמביאים לכיתה ואם נעלם, קורה.

ויש את הסוג המיוחד שסתם גורם לקנאה מיותרת ומי שמביא אותו צריך לקחת בחשבון שהוא גורם למתח חברתי בכיתה וגם הסיכוי שהוא יחזור בשלמותו הביתה לא גבוה.

אפילו לגן שלי בגן חובה הסברתי שבקלמר של הגן שמים מחק פשוט, ואת המחקים המיוחדים שיש לו, נשמור בבית שלא לעורר קנאה ושאף אחד לא יקח לו והוא ממש הבין.

זה מזכיר לי גם שבגן שלו השנה אסור להביא אקטימל. תגידי אבל מותר להביא אוכל לגן.

נכון, אבל יש אוכל סטנדרטי של פרוסה וירקות. אקטימל ומעדן זה לא סטנדרט, וגורם לקנאה ותחרות ומתח.

בתחילת א' עדיין אין את הבשלות המספיקה להבין שמה ששלי, שלי בלי "לפתוח עיניים" למה שיש לחבר, ולכן האחריות פה היא גם על האמא שהביאה את המשחק, שלפי ההתנהלות בהמשך היא אפילו לא מבינה מה הבעיה בלהביא משחק כזה לכיתה ובעצם המעשה היא מעמידה את החברות בניסיון שקשה לעמוד בו.

יש מלא נעלי אור זולים , אני לא קונה רק בגלל שאני מפחדת לשכוח להרחיק אותם לפני שבת ( קרה לנו לפני ארבע עשרה שנה) , גם מחקים מיוחדים יש לכולם. ואנחנו גרים במקום עני , אובייקטיבית.

מעדן לא מביאים לגן כי הוא מלכלך , אם יביאו שלושים מעדנים סייעת תתאבד , מאותה סיבה גם קורנפלקס בטרום לא מביאים...

מורה באמת התנהגה לא נכון, הייתה צריכה לפתור את זה יותר בשקט.

אבל עדיין , גם אם לא יביאו משחק לבית ספר, אולי יביאו לגינה או סתם יהיה משחק אצל חברים בבית.

זה בדיוק הגיל ללמוד להתמודד עם קנאה. גם לי זה קשה , אבל גם אם אין בגדים מיוחדים אפשר לקנא במשהו אחר. בשער יותר יפה , בזה שילד אחר יותר חכם , יש לו דוד מפנק , חדר נפרד, הורים מרשים יותר ... אין לזה סוף

לעצמי סייעת שמתאבדת כתוצאה מ 30 מעדנים.

אני ממעדן אחד מקבלת צמרמורות בכל הגוף 😁

זה עניין של תשומת לב.

כשלכל הילדים יש נעליים רגילות, ולבודדים יש נעליים עם אורות, כל הילדים מתאגדים סביבם.

זאת הבעיה.

כשילד מביא מעדן לגן, זה לא עוזר לחברים שלו, שבבית אמא יכולה לקנות לו מעדן כזה. עכשיו אין לו.

כמו שתוהה לעצמי כתבה, אפשר להגיע להסכם מתי מותר ומתי אסור, ואז זה הופך לסטנדרט.

אפשר גם להחליט בכל יום שישי מותר להביא משחק מיוחד מהבית.

אבל כשסתם כך ביום לימודים רגיל מביאים משהו מיוחד (ללא קשר לעלות שלו) זה יוצר מתח חברתי.

אותו דבר עם המחקים. חבילה עולה שקל.

זה לא מרגיע את המתח החברתי כשלכולם יש מחק סטנדרטי ואז ילד אחד מוציא מחקים מיוחדים.

אם לכולם יהיו מחקים צבעוניים זה לא יעורר עניין ואז בסדר.

יש כאלו שנהנים מתשומת לב כשהם מעוררים עניין. זו הבעיה באמת.

בין מה שילד מסוגל להתמודד איתו לבין מה שהוא עדיין לא מסוגל.

אני גם לא חושבת שיש שוויון בעולם, וילדים צריכים להתמודד עם גירויים ושלפעמים יש להם משהו פחות שווה ממה שיש לחבר.

אני פשוט חושבת שיש גם אחריות חברתית בגיל הצעיר כשעדיין קשה לעשות את ההפרדה וצריך לשים לב שהניסיון לא קשה מדי.

בסוף בכל גן או בכל כיתה יש את הכללים שלהם.

שלא צריך לגרות חברים בכוונה . וגם לא כדאי להוציא החוצה משחק יקר , לפחות כשהוא חדש ...

אבל יכול להיות שילדה הכניסה אותו לתיק בלי שאמא שמה לב. יכול להיות שילדה מאוד רצתה ולאמא לא היה זמן להסביר כי היא מאחרת לעבודה .

אבל הדבר הזה לא מצדיק לקיחת דברים לא שייכים לך ולא אמירה שהיא אשמה בעצמה .

ולא נכון בעיניי להגדיר כללים לכל דבר עד לרמה איזה מחקים להביא ואילו קשת לשים, אי-אפשר לחיות ככה.

ואז היא הציעה מעצמה לכתוב לילדה פתק של סליחה ולהביא לה ממתק קטן.

היא אמרה שהיא עשתה את זה כי ידעה שלא אקנה לה צעצוע כזה. עדיין חושבת איך להגיב לזה לעומק.

באותו רגע אמרתי לה שיש הרבה דברים שיש לאחרים ולנו אין ולא יהיו ויש דברים אחרים שלנו יש ואחרים רוצים, זה לא אומר שאפשר לקחת משהו של מישהו אחר.

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

גם אני בשירות לאומי (רווחה) למדתי מעו"ס שתמיד צריך לפרסם את מה שעושים... אז לכן אני משאירה ערמות כביסה מקופלת (כשזה כן קורה...) עד שבעלי יגיע.

להשאיר ערימות כביסה..

פיזורים זה צטלה בפני עצמה אצלינו...

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

אני עומדת מטגנת לביבות לקראת יציאה מהבית. בעלי חוזר מתפילת ערבית, מבקשת ממנו לארגן תיק לנסיעה עם טיטולים, מגבונים, בגדי החלפה ובקבוקים לבנות.

אחרי חמש דקות בערך אני רואה אותו יושב על הספה, שואלת אותו "ארגנת את התיק?" תשובתו המופלאה: "ביקשתי ממני לפני דקה, מתי הייתי אמור להספיק לארגן?" מממ.. בדקה (חמש כאמור) הזו במקום לשבת על הספה?

כמובן שווידאתי לפני היציאה שיש בתיק מה שביקשתי ולא היו מגבונים..

חח יצאה לי חצי פריקה.. פשוט היה לי אחהצ עמוס ומלא במשימות והפרופורציות ביני לבינו הדהימו..

בעלי הלביש לפוצון ציצית 

ושר: 

"בוקר טוב עולם... (במנגינת פינוקיו)

אני מסדר את החוטים

אני כבר ילד יהודי"

רציתי להעלות לפורום אז הנה הזדמנות. 

באה לשים פסולת בפח ואין שקית

רואה צלחת עם פסולת על השיש ומוסיפה את שלי

באה אחרי 5 דקות שוב לפח

עדיין אין שקית

אבל הצלחת עם הפסולת נעלמה

(הוא שם אותה בשקית שהוא הוציא החוצה ועוד לא שֹם בצפרדע)

נכנעתי ושמתי שקית בפח

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!! 

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

ושילב נראה לי גם מקבלים.

לנשים בהריון נותנים מועדון מתנה בשילב לכמה שנים, הגענו בשבוע של מבצעים וקיבלנו מועדון מתנה, וקנינו דברים שווים בממוצע של 35-40 לאחד.

גם לגולף יש לפעמים ספרים ואולי משחקים.

אפשר לשמור לפורים ולקנות תחפושות בפוקס.. 

חוץ מטויסאראס.

יש יותר חנויות של בגדי ילדים.

אפשר להשתמש בזה לאטרקציות, אם רלוונטי מבחינתך.

את יכולה לעבור על הרשימה של בתי עסק מכבדים, ואולי יהיה לך רעיון למשהו מתאים.

או בכל זאת להשתמש לחנות יותר יקרה, אם אין לך משהו אחר לעשות עם השובר.

יש לי הרבה שוברים של ביימי, שלא תמיד יש לי איך לנצל.

משתמשת בהם בעיקר בחנויות בגדים, שלרוב אני פחות קונה בהם, כמו פוקס וגולף. 

חח סליחה על החוסר קשר...

יש חנויות ביימי שאפשר למצוא בהם?

סליחה שאני חופרת 🤭

דר דוד דניס לווינסקי. איך הוא.

האם עושה בעצמו אולטרסאונד או שולח לטכנאית?

(בכללית, אז לא יודעת מה הנוהל על אולטרה סאונד)

הוא היה נחמד ממש אבל הפנה אותנו סתם למוניטור ומעקב צפוף כי העובר קטן כשהוא היה אחוזון 18, שזה לא כזה קטן...

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6