בכל חתונה, ללא יוצא מן הכלל, יש פשרה.
התחתנת עם מורה? התפשרת על משכורת.
התחתנת עם הייטקיסטית? התפשרת על אמא שתהיה בבית ביולי אוגוסט (וגם בשאר השנה תהיה הרבה יותר בבית).
התחתנת עם אשכנזיה? התפשרת על חותנת משפחתית חמה ואוהבת.
התחתנת עם תימניה? התפשרת על ירושה.
(שני המשפטים האחרונים נכתבו בהומור, בלי עגבניות בבקשה)
אין שום אפשרות ליהנות מכל העולמות, תמיד יש דברים שנצליח לקבל ודברים אחרים שלא.
המושג "פשרה" הוא לא חולשה, אלא מציאות טבעית של חיי הנישואים.
אין דבר כזה לקבל את כל מה שאתה רוצה, בלי לשלם מחיר בצד השני.
לדעתי, דווקא יופי הוא פרמטר שבו יותר חכם להתפשר מאשר על דברים אחרים, כי:
א. אם תיקח מדגם של 100 אנשים ונשים יפים מאוד בגיל 25, תגלה שבגיל 40 רובם המוחלט כבר לא יפים באותה המידה. השמנה, התקרחות, שיער באוזניים, שיער לבן, קמטים, כפלים, דליות... כלומר ממילא היופי האובייקטיבי הזה הוא דבר זמני ברוב המקרים, ולא תוכל לצפות מראש לפני החתונה איך אשתך תיראה בעוד עשור. אז לעשות כזה טררם בשביל 5 שנים של יופי? 10 שנים?
ב. מתרגלים ליופי. כן כן, מתרגלים. מי שנשוי למלכת היופי של שוודיה לא מתרגש כל יום מחדש מהיופי שלה, פשוט כי זה כבר חלק מהחיים שלו.
אבל אתה יודע למה לא מתרגלים? לאופי גרוע. אוהו, כמה שלא מתרגלים לזה.
אז אני לא אומר להתחתן כשאין משיכה בכלל, אבל אם יש (או יכולה להיות) משיכה, לא צריך לפסול על כך שהיא לא מלכת היופי של שוודיה, וגם לא צריך להרגיש שאתה "מתפשר" או "מוותר".
זה באמת אחד הפרמטרים הכי פחות חשובים לזוגיות מוצלחת.