אבל זו החלטה שלכם.

אנחנו בשנים האחרונות החלטנו שקשוח לנו לנסוע לחג כ"כ ארוך, ונשארנו בבית בראש השנה, כשאירחנו חברים לסעודות.

לחמותי היה די ברור שנבוא השנה. כשהיום אמרתי שלא היא ישר ניתקה והתקשרה לבעלי להתלונן על זה שאנחנו לא באים כבר לשבתות וחוגים, וזה לא בסדר..

אחרי זה עוד קיבלתי שיחת רגשי קשוחה מחמי איך ככה הם יחגגו לבד את החג, שאנחנו חייבים לבוא.

סיפרתי לבעלי והוא ישר אמר שהאינטרס שם אחר וממש עיצבן אותי, מרגיש ניצול של טוב לב..

תכבדו את ההחלטה שלנו ותפסיקו להתערב😡

וגם יקר וגם האווירה אחרת, פחות חגיגית כשכולם ילדים קטנים

אמא, אפשר עוד?

נפלה לי הכפית

נשפכו המים

ועוד

תודה לה'

אבל האמת שאפילו לא על זה כתבתי

פשוט על התחושה שתמיד נהיה שם ותמיד נוכל ולכולם יש תוכניות אחרות ולנו אף פעם אין

ברורים מאליהם

מסכנים

אם כן בא לך לחשוב פרקטית אז אולי יתאים לכם לארח/להתארח עם אחים או בני דודים שקרובים בגיל, למצוא מקום אירוח בקהילה של חברים שתוכלו לאכול אצלם נגיד חלק מהארוחות וכו

אני יודעת שהדברים האלה לא תמיד רלוונטיים (לנו הם לא היו), אבל אולי אם כן בא לך להרגיש שיש אופציות אז זה יתן לך כיוון למשהו שירגיש נעים יותר

אין פה קהילה

שכנים מבוגרים ולא רלוונטי

אחים ואחיות רווקים או שאין

תבחרי בכם

תחשבי מה יעשה לכם טוב

ומה יעשה לכם כיף ונעים

זה לא בדיעבד

זה מלכתחילה

אנחנו זוג צעיר

ואנחנו נשארים ראש השנה בבית כבר לא פעם ראשונה מכמה סיבות

אתם יכולים לבחור להישאר בבית, אבל בוחרים לנסוע.

נראה לי שזה רק בתחושה שלך, כי את מרגישה את המסקנות הזו שאין לכם אופציות נוספות. אבל זה לא נכון, יש תמיד אפשרות להישאר בבית, אתם בוחרים לנסוע, מהסיבות שלכם. לא כי אתם מסכנים שאין להם איפה להיות, אלא כי אתם רוצים להיות עם המשפחה בראש השנה.

מרגיש לי שזה בעיקר בתחושה ובראש שלך, פחות במציאות. זה תפיסה שלך.

ברגע שתשקלי להישאר ותבחרי באמת אז כבר לא תהיי מובן מאליו..

ויכולה לשתף- אנחנו לפני כמה שנים היינו מתוכננים לנסוע, ויומיים לפני החג כולנו חלינו, והרגשנו לא טוב. הרגיש לנו חסר אחריות לנסוע ולהדביק את כל המשפחה בווירוס הלא נעים הזה. נשארנו בבית דווקא גילנו שזה לא רע..

אני לא מכירה אפילו משפחה צעירה אחת כזאת

אין לי אף חברה שנשארת בבית

כי חג זה משפחתי

מה שלא תגידי

השלישית לנישואין, פסח וראש השנה קבוע.

אני לא יודעת כמה אני דוגמה הי אני גרה קרוב לחמתי והכי הרבה מתארחת סעודה שתיים בחג ארוך כמו ר"ה וסוכות, אבל זה בהחלט העדפה שלנו לטרוח ולבשל ולשלם כדי להישאר בבית למרות שבמרחק רבע שעה הליכה יכלתי פשוט להגיע בלי לעשות כלום כמעט

אז שתדעי שיש כאלה, ואני לא היחידה שאני מכירה שבוחרת בזה ואני רוצה להגיד לך שאחרי כמה שנים כאלה של בעיקר חגים ושבתות בבית, כשאנחנו יוצאים מהשגרה ומתארחים - אנחנו לא נהנים אותו דבר ובבית יותר כיף לנו כי סיגלנו לעצמנו שגרת חג שבת שאנחנו ממש נהנים בה גם אם זה אומר שאני עובדת על זה קשה.

אתם המשפחה של עצמכם קודם כל. את ובעלך והילדים. ואת המשפחתיות בונים גם בתקופה שהילדים קטנים, זה אפשרי אם משנים דיסקט. גם בבית של חמתך הילדים קטנים וצריך לטפל בהם.. וחג של אמהות הוא חג כי זה הזמן שלו להיות חג, לא בגלל שאת מתארחת

לגבי מחירים אם תרצי אוכל לתת טיפים איך לעשות סעודות חג שלא יוצאים מהן בנזק כבד (לדעתי לפחות) ולזכור שהאוכל בא לשרת את המטרה של סמליות החג ולא הופך לעיקר.

וחיבוק על התחושות❤️

אז לחמתי אין הרבה ילדים והמשפחה שלה לא גדולה ואני להורים שלי לא נוסעת לחגים עם לינה ולא תמיד יש לי את מי לארח או שלא תמיד בא לי לארח, אז ברור שחלק מהחגים אנחנו "נאלתצם" כביכול לעשות ביחד כי אנחנו קרובים ויש לנו אחד את השני ובעיניי זה מבורך ולא מסכן בכלל. ב"ה שיש גם אופציה. ברוך השם שזה ברור שנגיע וכיף לנו להגיע

מסכימה עם מי שכתבה שמסכנות זו תחושה אישית

קודם כל, אני לא משאירה כמעט כלום לרגע האחרון. כמו שכתבתי, את רוב הקניות כבר עשיתי ואני ברוב החגים מבשלת הכללל מראש. אני לא מבשלת הרבה אגב.. נגיד אצלנו בחגים בר"ה וסוכות אוכלים בשר לשון אז השבוע כבר אבשל בשר ל2 סעודות, אפרוס ואקפיא. יום ראשון בערב זה רק להוציא ולהוסיף פטריות ותיבול. בישול קצר.. ראש - אנחנו קונים דג שלם שאני שמה בתנור שעה עטוף בנייר כסף וזהו. סימנים - כל הירקות חוץ ממנגולד שאני מכינה בנפרד אני שמה בסיר ועושה מרק. רימונים, תפוח ותמרים בנפרד כמובן. לא עושה סלטים לערב החג כי מניסיון אנחנו מפוצצים. קונה יותר לחם כי המנהג אצלנו לטבול את החולה בסוכר וזה תופס את כל הנפח בבטן🤭

בערב החג עצמו, אני הולכת גם לביהכנ אז כל הקערות של רימונים דבש וכו - מוכן בצהריים כבר כדי שלא אחזור בלחץ ולפעמים גם יוצאת בערב החג עצמו עם הילדים לבחוץ. עושים טיול ופארק וזה, והולכים להגיד לחמתי חג שמח. הילדים ישנים אצלי בערב חג ושבת בצהריים עדיין כי קשה להם להישאר עד מאוחר והם רוצים

למחרת - כבר השבת הכנתי סיר קציצות כפול שחצי ממנו הקפאתי לסעודה של היום. אוסיף קוסקוס משקית ופרגיות שאני מכינה בנינג'ה/ במחבת ברוטב מתוק בכמה דקות הכנה של תיבול, שגר ושכח.

בעלי עוזר לי עם הסדר של הבית ועריכת שולחן וכו.

לגבי הערב עצמו - אז אנחנו כאמור הולכים יחד לתפילה ויושבים בשולחן. יש לנו לימוד משותף שלנו ובעלי מספר לנו סיםור וכולנו יושבים להקשיב אחרי הסעודה עם תה עם פיצוחים ועוגיות קנויות כנראה, לפי קצב ההכנות כמובן.   והולכים לישון כי למחרת יש תפילה וצריך לקום ללכת לביהכנס.

בבוקר קמים והולכים לתפילה. בעלי הולך מוקדם, אני קצת יותר מאוחר אבל למניין אחר. חוזרים - קידוש, עוגה וקפה/ תה

אחרי זה הילדים משחקים ובעלי הולך לנוח. בסביבות 14 יושבים לסעודה. במהלך היום אני קוראת תהלים הבן שלי מצטרף והבת עוד לא יודעת לקרוא אבל היא גם תוספת ספר החמודה. כשלא ידעו לקרוא פשוט ישבו סביבנו ושיחקו

סעודה מתחממת על הפלטה וסלטים חיים שאני מכינה סמוך לה. דבר תורה, מנחה בביהכנס, קצת סיבוב בחוץ ולבית.

בערב השני אנחנו אצל חמתי השנה. אם לא היינו אז חוזר על עצמו

אחרי כל החפירה הזו, העיקרון שלי בשבתות ובחגים - לא לבשל עד כלות הכוחות ולהכין הכל כמה שיותר מראש כדי לא להיות בלחץ. ללכת לתפילה. הילדים מצטרפים ללוז שלנו ולא מנהלים לנו אותו. יש גילאים שהילדים צריכים הרבה איוורור. להיות קשובים לצורך הזה ולהיענות לו ככל הניתן

כל כך הרבה זמן לבד?

כשהיו קטנים יותר הייתי מוציאה אותם לפארק שיפרקו אנרגיות. היום הם בני 6 ו7 וזה פחות מעניין אותם הפארקים הקרובים ויש להם המון המון משחקים

בשבת אני ככל הנראה אשב לשחק איתם טאקי או רמי מדי פעם, אבל רוב הזמן הם באמת לידי משחקים ואני לא מפעילה אותם במיוחד

שהילדים צריכים להשתלב בלוז של המשפחה, העניין הוא שהם לא ממש

אם אני מוצאת את עצמי בבוקר בגינה, בצהריים בגינה ובערב בגינה או משחקת איתם בבית נון סטופ אז אין לי אווירה של חג ואין לי שקט לקרוא משהו או לדבר

תחליטי מתי כן מתאים ומתי לא וזה הגבול של אמא. זה תלוי בגילאים כמובןן

ויש גם את אבא שיוציא אותם או יהיה איתם ויתן לאמא קצת שקט. אבל אתם צריכים להירתם אחד בשביל השנייה פה. קצת את נחה, קצת הוא. פעם את מוציאה, פעם ביחד, פעם הוא. ולא חייב 3 פעמים ביום

מותר לנו לרצות גם זמן שקט לעצמנו. אני אומרת את זה במפורש לילדים ולא מתנצלת על זה. בסוף, אם אני לא בטוב אז מתחרבש לנו כי אני ממורמרת ולהיות כל היום סביב ילדים יכול להציף ולהתיש 

מאוד בסגנון ההורות,

וכל הכבוד לך שהילדים שלך משחקים יפה וכו',

אבל יש כאן גם לפחות חלק של טמפרמנט מולד, ולא בכל גיל ועם כל ילד זה אפשרי לשבת לקרוא בנחת ושהילד יעסיק את עצמו עם או בלי האחים בצורה סבירה.

אז לפותחת, לא יודעת בני כמה הילדים שלך בדיוק, ואני מעודדת אותך בהחלט לנסות להגיע למצב שטוב ונעים לכם כמשפחה גרעינית בבית שלכם, והעצות שהמקורית כתבה נהדרות, כרגיל.

אבל אם אצלכם פחות יוצא כרגע שההורים יושבים בנחת והילדים מעסיקים את עצמם, אל תלקי את עצמך יותר מדי... 

פחות אפשרי פה.

הם קטנטנים ומנסים לשחק ביחד אבל צריך הרבה תיווך ומשחק משותף

יכולנו לנסוע להורים אבל זו נסיעה ארוכה ופחות מתאים לנו.

למה לא בבית בעצם?

אבל אני רוצה להגיד לך משהו

שמסכנות זו תחושה פנימית שלך

יש לך לפחות 2 אופציות: בבית או אצל ההורים

תבחרי ותרגישי שאת בחרת ואת החלטת

ואתם בכלל לא מסכנים.

ביננו יש אנשים שאין להם גם הורים לנסוע אליהם...

כשלחמי וחמותי אין איפה להיות בחג אנחנו מזמינים אותם אלינו, וכבר קרה שחמותי ממש נתנה לי את התחושה של -אנחנו פה כי אין לנו איפה להיות. אז כמובן שהיא אמרה מלא פעמים תודה, אבל זה עדיין הורגש שהיא מתבאסת שאף אחד אחר לא הזמין אותה.  ואם זה קרה וגם היה חג מצומצם-אנחנו, הם, והילד שלנו, זה היה עוד יותר מודגש שהיא הייתה מעדיפה להיות במקום אחר עם יותר משפחה... אותנו זה ממש ביאס התחושה, ועדיין אנחנו נמשיך להזמין אותם בחגים שאין להם איפה להיות, למרות שזה לפעמים אומר שאנחנו מוותרים על חברתם של אנשים שיותר כיף לנו איתם. אז אני לא יודעת מה המערכת יחסים בינך לבינם, אבל אולי כן כדאי לשים לב איזה שדר את משדרת, ואולי זה גם משפיע על כל המערכת יחסים...

מקווה שזה בסדר שכתבתי, ולא פוגע

ואין צד שני, ואין קהילה, ואיפשהו בדרך גם אתם שידרתם שאתם מגיעים אליהם לכל החגים כי אין ברירה-יכול להיות שגם להם זה יצר תחושה לא נעימה, וגם יכול להיות שגם בגלל זה הם לוקחים אתכם המובנים מאליהם, כי איפשהו בדרך אתם העברתם מסר שאתם מגיעים אליהם כי אין ברירה אחרת, ויכול להיות שגם להם זה לא נעים.

אם לא קשור-תזרקי.

מאוד מבינה אותך

אבל עדיין חושבת שלא כדאי לחיות את החיים בתחושת אין ברירה

ברור שלא כל מה שאנחנו רוצים מתגשם

ויש המון תחומים שאינם בשליטתנו

אבל כמה שאפשר לתת לעצמנו תחושה של בחירה בין כמה אופציות.

ואם את מרגישה שאין לך אופציות כדאי לייצר אופציות

אולי להזמין אח/ות/ גיסה?

אולי שכנה? אולי חברים?

אולי אפשר להיות חג בבית להתארח אצל חברים סעודה ולארח אותה בסעודה אחרת?

מתחדדת לי ההבנה שאי אפשר להמשיך לגור במקום בלי קהילה

אי אפשר גם בלי משפחה וגם בלי קהילה

זה יותר מדי

רק לאן לעבוררר

לאןןןן

לקח לנו זמן להבין שגם בתוך סוגי הקהילות השונות צריך לדעת לבחור מקום

ישנם מקומות שנהוג שם ליסוע בחגים ואז אתה מרגיש לבד (גם אם יש משפחות מבוגרות עדיין רוצים חברים זוגות בגילאים המתאימים שישארו אתך)

לעומת מקומות שבהם הזוגות הצעירים יותר נשארים

עם השנים התבגרנו ואיתה הסביבה שלנו אז זה כבר נהיה לנו טוב יותר.. (כשהילדים גדלים יש להם סדר יום ויותר קשה ליסוע)

ותראו אם זה מקום שמתאים לכם.

זה מאוד מאוד מאוד חשוב משפחה/ קהילה תומכת

אנחנו אברכים, וזה די ברור מאליו שנשאר בבית ליד הישיבה, אבל גם במשפחה ובסביבה הקרובה שלי זה די מקובל להישאר בחגים בבית, גם משפחות צעירות
אני לא חושבת שמתישהו ההורים שלי היו בראש השנה אצל סבתא וסבתא שלי, וגם רוב הדודים שלי לא

בבית בראש השנה

ובסוכות מהשנה השנייה או השלישית.

מבחירה.

בכללי ממש אוהבת את החגים אצלנו בבית. זמן לפגוש את הבית והמשפחה מכיוון אחר. הקדושה של החג מגיעה גם בהרכב משפחתי מצומצם, ואוכל מיוחד ממש עושה את זה. הוצאות שבת ויום טוב חוזרות ;) גם אם לא לוקחים את זה כפשוטו אפשר להשקיע ולהכין מאכלים מיוחדים לכבוד החג גם עם מרכיבים פשוטים.

בכל מקרה חיבוק ענק על התחושות הלא פשוטות. סביב הקורונה הייתה לי תחושה כזאת לא נעימה שאני לא רצויה ושאין לי לאן לנסוע. גם אחרי שפתחו את הסגר לקח הרבה זמן עד שהסכימו שנגיע, וזה ממש ממש קשוח להרגיש לא רצויה ושאין לך מקום. וכמו שכתבתי לך קודם אני אוהבת להיות בבית וזה עושה לי טוב.. אבל כשזה כבר לא מבחירה זה קשוח ממש. אז מבינה אותך מאוד 💞💞💞

להגיע לבית הכנסת?

ארוחות שוות מושקעות ומפנקות?

נחת בבית?

אולי בכלל דברים אחרים...

לפי זה מתחילים לחשוב איך למלא את הצרכים. אישית אני אוהבת שיש אוכל מפנק. אז אני מאלה שכן משקיעות בערב חג ומבשלת עד הרגע האחרון. אם הערך של הכנסת החג מתוך נחת גובר אצלך אז לחשוב איזה מאכלים יהיה קל ומהיר להכין...

נקודות שיכולות לעזור:

א. אוכל - לא רק לסעודות.. תפילות של ראש השנה ארוכות אז שהילדים ואת תאכלו טוב לפני שאבא חוזר מבית הכנסת. הרבה שנים אני מכינה אוכל של ממש לבוקר, כי מ8 או קודם עד 13 להיות רק על עוגות זה לא כיף ורק גורם כל הזמן לחפש מה עוד לאכול..

ב. זמנים של יציאה מהבית. להתארגן על יציאה ממושכת ואז שומעים שופר ובנוסף הולכים למתקנים ומעבירים שם את הזמן...

ג. אם יש ילדים בגיל שמתאים והאווירה בבית הכנסת מתאימה לפעמים אפשר ממש להיות בכמה דקות של תפילה ולספוג קצת אווירה.. אבל אני מראש לא מגיעה בציפיה להצליח ואז כל דבר שכן מצליחה זה בונוס..

ד. לפעמים קונה משחק חדש לילדים שתהיה להם תעסוקה.

אם יהיו לי עוד רעיונות אכתוב בע"ה.

פסטה וקציצות טונה/לביבות ירקות

ביצים קשות וירקות וקרקרים עם גבינה

ולא כל שנה מכינה... ;)

ואנחנו זוג עם תינוקת

אבל לצערי אין לנו מניין קרוב

אבל באמת שלדעתי בבית הכי כיף

רק בבית שלי טוב לי באמת

אני מרגישה הכי בנוח

אבל גם האווירה חשובה.

בתור ילדה היינו 40 בני דודים אצל סבא וסבתא ואלה חוויות שאף פעם לא שוכחים

הכל תלוי בהסתכלות שלנו

אם עשיתי את זה מתוך בחירה ושמחה

או מתוך אין ברירה/עצב/כעס

כשזה בא מבחירה זה נראה כזה מושלם שאח"כ לא מבינים איך אפשר לחגוג חגים עם המשפחה המורחבת

זה כ"כ כיף הקטן והאינטימי, הרבה יותר מחובר ונעים

(ושיהיה ברור שגם לנו זה הגיע מחוסר ברירה כי צד אחד לא מזמין וצד שני "פחות טוב" לנו להיות שם....אבל החלטנו לבחור בלהשאר...)

מאחלת לך שתצליחי לראות את הטוב שבזה ויהיה לכם רק טוב

שנה טובה ומבורכת

לק"י

בקורונה עשינו סדר פסח בבית. היה משעמם מאוד, ולא הרגשתי ליל הסדר.

(למרות שגם בצד של בעלי לא הייתי מרגישה כ"כ פסח. כי אני אוהבת ורגילה למה שנהוג במשפחה שלי).

אז בניגוד לנטיה פה להגיד כמה כיף בבית בחגים. לא לכולם זה כיף. לי יותר כיף להיות עם המשפחה, וזו הזדמנות לחגוג יחד.

זה יכול להרגיש ככה. וגם יכול להיות שבאמת יותר כיף לך עם המשפחה שלך. חד משמעית. ואנחנו לא אוהבים שינויים..

אבל כשאין ברירה עו שנופלת ההחלטה שזה מה שיש ועם זה ננצח ורוצים להנות בכל זאת מהחג - מוצאים את האיך. זו דעתי

בסוף לא נתארח כל החיים.. המשפחה גדלה ולדעתי חשוב שגם כמשפחה גרעינית ילדים יחוו חג בצורה מהנה. כחמה בעז"ה עוד אי אילו שנים זה לגמרי יהיה תפקיד שלך ושל בעלך להיות המארחים בחלק מהחגים, לא? אז לא חייב להקדים את המאוחר אבל לא נורא לנסות גם

אנחנו עשינו תיאום ציפיות לפני, תכננו איך אנחנו רוצים שייראה, מנהגים של כל אחד, הוספתי כמובן נגיעות של קישוטים לבית וכו, יש לימוד סביב השולחן וסדר מובנה לערב 

לק"י

של "הכי טוב בבית".

אני חושבת שמאוד חשוב להיות גם עם המשפחה המורחבת, שיש קשר עם בני הדודים והדודים.

אם יש אפשרות כזאת של לארח/ להתארח. צריך לדעת להנות גם בבית הפרטי וגם עם המשפחה המורחבת.

בתור ילדים בילינו המון עם הדודים וסבא וסבתא. והיה כיף.

(אנחנו רוב הזמן בבית בשבתות. ואני לא חושבת שזה אידיאלי).

ומבחינתי גם לארח זה כיף. הבעיה שהבית שלנו קטן מכדי להלין בו משפחות שהן מעבר לזוג.

ואני ב"ה כן מצאתי איזון שטוב לנו, כי אני גרה קרוב לחמי וחמתי ויש לי גם וגם כשאנחנו רוצים וכל השנים באמת אירחנו גם (אבל בלי לינה. מלבד המשפחה הכי קרובה שלנו זה לא מתאים לנו והם לא רוצים לבוא🤷)

ולי באמת הכי טוב בבית אני אוהבת את הנוחות שלי והלוז שלנו טוב לנו ואנחנו מרוצים. זה אחד החוזקות הכי גדולות שלנו לדעתי, שטוב לנו ביחד בבית בזמנים האלה ושממננים כדי לא להימאס אחד על השני🤭

אז לא אמרתי לא להתארח בכלל. גמני מתארחת בסוף. וזה כיף וכיף גם לארח. השאלה באמת מה קורה כשאין אפשרות ולא נוסעים, לא משנה מה הסיבה. כדאי להסתכל על זה כהזדמנות שיהיה כיף בכל זאת וחיזוק המשפחתיות. בסוף הכל עניין של הסתכלות ובחירה בעיניי

לא רק חג פה חג שם

זה מאוד קשה

לעבוד עד הרגע האחרון ואז גם לבשל, לנקות, לכבס, קניות

מגיעים לחג עם הלשון בחוץ

רק רוצים לישון

ולתקתק את הילדים

זה לא חג בעיניי

לא חייב לבשל עד הרגע האחרון.אני אף פעם לא עושה את זה למשל .

קונים חלק, מבשלים פחות, מבשלים לפני, מתכננים את הזמן אחרת ומתעדפים

אני כבר סיימתי למשל קניות לחג ונשארו לי רק ירקות ביצים חלב ולחם

אני אתחיל לבשל לפני ואקפיא חלק, בעלי יעזור לי לנקות וגם הילדים ומה שלא אספיק לא אספיק כי אני רוצה להנות מהחג עצמו בלי להרוג את עצמי. ואני גם עובדת כמובן..

יש דרכים שזה ייראה אחרת. מבטיחה לך.

הם קמים בחמש וחצי ומיד רוצים לאכול/לשחק/לצאת לגינה

מה זסידרתי תוך שניה מתבלגן

ואי אפשר לנקות יותר מדי במהלך החג אז זה מול העיניים שלי ועושה לי רע

לא מצליחה לדבר עם בעלי בצורה רגועה

אני כן מנקה ומסדרת בחג מה שמותר לפי ההלכה. ומה שלא אז זה מה שיש . כשאת מתארחת תמיד נקי ומסודר ?

ואני מראש לא מצפה לזמן לבד עם בעלי בחג האמת.. בטח לא בראש השנה. ובכלל לא בחגים. גם בשבתות אין לנו הרבה זמן לבד ביחד וזה בסדר בשבילי. אני נותנת לילדים לישון בשישי בצהריים בשביל זה למשל . ואני עובדת בשביל שלילדים תהיה חוויה של שבת נעימה. זכרונות של חג. זה זמן משפחתי והם המשפחה שלי. אנחנו לא רק זוג וכשהם קטנים, זה חלק מזה. את הזמן לבד אנחנו מוצאים לעצמנו בדברים אחרים

לק"י

אני עושה את זה בהרבה חגים.

מעדיפה לבשל בבוקר החג שעה, ולא בערב החג עם עוד עומס של שאר הבישולים/ נקיונות וכו'.

אגב, גם לשבת אין צורך להגיע עם הלשון בחוץ תלמדי עם הזמן להתארגן באופן מדוייק עבורך

יש ברשת מלא עצות טובות ומועילות

אין צורך לתקתק את הילדים

להפך, ללמוד איך להתנהל באופן מדוייק לכם כמשפחה שיהיה נעים לכולם

אני רואה שאת נאחזת מאוד ברצון להתארח

וזה בסדר לבחור בזה

אבל תדעי שזו בחירה

ואת מוכנה לשלם את המחיר של זה כיון שאת לא מוכנה לשלם את המחיר של השארות בבית

לגיטימי ביותר

אולי באמת כדאי לך לחשוב איך את הופכת את ההתארחות שלכם למיטיבה ביותר בנתונים הקיימים

לק"י

או כי ברור שאתם מוזמנים?

או כי חושבים שלא תרצו לבוא?

(אנחנו אומרים להורים כשאנחנו רוצים לבוא. לרוב הם לא מזמינים. ככה מקובל אצלינו).

הגבתי איך שהגבתי רק בגלל השאלה של הפותחת שהיה "מי שמע בכלל על אופציה כזו איך העליתן על דעתכן" שזה דווקא לא כזה חריג.. לא אומר שזה לא מבאס.

לק"י

אבל התגובה שלי מתאימה להרבה.

דוקא לך פחות😂 זכרתי שגם לא התלהבת מליל הסדר בבית.

כאלו... אז כתבו לו פה בנות שכן כיף להם חגים לבד בבית.

זה לא בא חלילה להפחית את הקושי

או לא להבין אותה

אלא להראות שאפשר גם אחרת

פשוט הבאתי את הצד השני- שחגים בבית זה לא תמיד כיף.

אבל באמת מה יעשה מי שאין לו אופציה?

אפשר לכאוב

זה לגיטימי ביותר

וזה גם ככה נקודה מצערת במיוחד בחברה הדתית שהיא מאוד משפחתית האנשים נוסעים למשפחה

אז משקפים לה שלמי שאין אופציה אחרת עדיין בוחר לראות את הטוב ולעשות הכי טוב שהוא יכול בנתונים הקיימים

לך, יש אופציה, ב"ה🙏🏻

שמחה בשבילך מכל הלב שאת יכולה לבחור איפה להיות

לק"י

אבל לפעמים בנאדם צריך גם הכרה בקושי שלו.

(ולא בטוחה שלפותחת אין איפה להתארח. לא לגמרי הבנתי את הקושי). 

לק"י

אני חושבת שלפעמים צריך גם וגם.

אני נתתי גם עיצה פרקטית איפושהו בשרשור. בנוסף להזדהות שלי.

אנחנו ספציפית כן נוסעים תמיד(מסיבות טכניות שקשורות לתפילות שמתאימות לנו כמשפחה)

אבל רואה סביבי שאנחנו החריגים ודווקא רוב הזוגות נשארים בבית לראש השנה או משיגים אירוח סמוך לישיבה שהבעל למד בה..

זה(בשונה מליל הסדר למשל) חג פחות משפחתי במהותו ממה שאני רואה.

אבל שומעת אצלך המון כאב.. אז שולחת חיבוק.

וכנ''ל סוכות-נוסעים רק ליומיים וזהו

וכיפור והאמת כל החגים

רק ליל הסדר בדר''כ נוסעים

גם בגלל התפילות שרגילים לתפילות של ישיבות ולא ביכנ''ס רגיל

וגם כי בעיני לייצר הווי משפחתי וביתי וזוגי זה יותר כיף

ולהזמין .. גם אם לא מכירים

ובאמת לגור במקום בלי אף מכרים סה לא נשמע כיף..ולא יודעת מה הסיבת מגורים אבל בעיני זה שיקול מרכזי בבחירת מקום לגור

את יודעת מה טוב לך

ומאוד הגיוני שלכם טוב להתארח וזה הכי מובן

ו

ולכן גם כן מחפשים לפעמים לנסוע -אבל לא להורים..אלא עצמאי ..למקום עם חברים או תפילות שאוהבים

אם לא מסתדר

נשארים ומשתדלים למצוא לפחות לערב אחד אורחים

בשנתיים האחרונות נוספו גם נשות מגוייסים .שזה אולי לא כיף לבעל

אבל אותי מאוד משמח להתחיל שנה במצווה ולתת בית למגויסות (שבזמנים אחרים בשנה אני במצבן😉)

את לא חייבת בכלל

טוב לכם לנסוע-זה מהמם ומבורך

פשוט הגבתי כי אמרת 'שלכולם' זה ככה ומי  רוצה להשאר בבית..

אז לכן הגבתי...

כל אחד מה שנכון לו

ולי אישית אין לצערי קשר עם המשפחה ואפשרות להתארח

אז כשאין ציפיות אין אכזבות מה שנקרא..🥴

מיוחדת שלכם

עם הווי שלכם

גם עם 2-3 קטנים

עם הזמן הילדים לוקחים את רוב ההתרחשות והיום נגיד להשאר בבית זה וואחד תפקיד כהורים

ודוקא כזוג-משפחה צעירה היה לנו הרבה יותר מרחב יצירה בבית

היום גם אם אני אתכנן וארצה

הבלתמי''ם נוסח מריבותובכי וכו של הילדים -ברגע מחזלשו''ת הכל

הנק' במה שתיארת היא שיש לך רגש

של אכזבה או םגיעה מהמשפחה

ומותר לך לתת לו מקום.

ולהרגיש

ולחבק את מה שמרגישה

ואחרי זה יתפנה מקום למה הלאה

ומה ואיך יהיה לי טוב בכל זאת..

כשקשה לנו להיות םנויים למחשבה מקדמת

כנראה שהרגש הפשוט

לא קיבל מספיק הכרה ומקום וחיבוק

אין כמו בבית

ולגבי הבישולים, ילדים לא אוכלים הרבה

מכינה מינימום ובסוף איכשהו תמיד נשאר

 זוג עם 3 ילדים הגדולה בת 5

אין לנו פה חברים. מבשלים ואוכלים לבד וטוב לנו וכיף לנו

וכמובן יום כיפור,

כדי להתפלל בבתי הכנסת הקבועים.

בעיני זה דווקא הכי הגיוני להשאר בבית, הכי נוח ועוד לחג של יומיים. 

ועם ילדים קטנים זה בכלל יותר רגוע כשהם במקום המוכר והנח שלהם.

לא מכירה כלל כזה שלא נשארים לבד.

ומכירה עוד משפחות כמונו.

אולי באזורכם זה פחות מקובל, וזה מרגיש לך 'מסכן', אבל זו לגמרי אופציה, ויש לזה גם לא מעט יתרונות בעיני.

אבל נשמע לי שבקושי שלך הוא לא כי אתם לא יכולים להישאר בבית לבד, אלא ההרגשה שאתם בודדים, שאין לכם באמת בחירה איפה להיות.

וזה כואב להרגיש ככה...

כמעט כל זוג אברכים נשארים בחג בבית כדי להיות בישיבה בתפילות וכו'

אנחנו מהשנה השלישית לנישואינו כבר קבוע בר"ה אנחנו בבית. היינו אמורים להיות גם בשנה שלפני כן בבית אבל התאשפזתי במפתיע והשתחררתי מהבי"ח בערב החג אז כן התארחנו בסוף

כשהיינו צעירים לא היה דבר כזה חג לבד.
מתבאסת איתך. ושואלת בעדינות מה עם הורייך? אחים? חברות? או לנסות להזמין את חברה טובה מהקהילה לארוחה ואז גם היא מביאה משהו?

וחברות לא מתאים להזמין בראש השנה.

כולן נוסעות 

ואני מבינה את הקושי

אין מצב שהייתי מוכנה ליסוע למקום שבו ארגיש לא בנוח עד כדי כך

מניסיון, להרגיש מסכן זו בחירה

ב"ה יש הרבה טוב

יש לך בן זוג וילדים שיהיו בריאים.

לא תמיד היה לי פשוט

באמת שהייתי מתוסכלת בהתחלה

עם השנים למדתי להתייעל 

ואף נהיו לנו מסורות משפחתיות

באמת כדאי לדאוג שהכל יהיה מותאם לפורמט שמתאים לכם הן באוכל והן ברוח

כשהילדים היו קטנים הכנתי לחגים אוכל קליל להכנה וטעים עם מעט השקעה (סיר מרק, סיר בשר וכאלה עם תוספת) סלטים דאגתי להכין מראש

והתוכן היה בהתאם

סיפורים לילדים, שיתוף של מה שלמדו בגן

משחקים וכאלה

הייתי מקשטת את שולחן החג והסביבה שלו עם יצירות שלהם מהגן

אגב ראש השנה- עם ילדים קטנים לא הייתה לי אפשרות ללכת לבית הכנסת אז הייתי הולכת לגינה שקרובה לבית כנסת כדי שאני והילדים נשמע תקיעת שופר

גם סוכות- בנינו סוכה מתחת לבית ולא הייתי צריכה להיות תלויה באף אחד

אגב, גם ליל הסדר אותו סיפור (לזה בכלל התמכרנו, שהכל בקצב שמתאים לנו ועם דגשים שלנו)

תאמיני לי, זה יכול להיות ממש נחמד

זה עניין של גישה

את לא חייבת להיות קורבן

תהי מלכה

תוביל את החיים שלך🙏🏻

לא מצליחה לשמוע את המחשבות שלי

אחרי שאנחנו משקיעים כל כך שיהיה נקי וטעים וכיף

היומיום פשוט מעייף, לא מצליחה ליהנות

באמת שאני ממליצה לך לעצור רגע ולחשוב מה יעשה לך הכי טוב בנתונים הקיימים

אני ממש לא חושבת שהכי כיף בבית

אני חושבת שלהיות בחיק משפחה בחגים ושבתות זה דבר משמעותי

לא לכולם יש את האפשרות הזו וניתן להפוך את זה לדבר משמעותי גם כשנשארים בבית

אולי לא יהיה מגוון אוכל או סדר וניקיון מופתי אבל יהיה הכי טוב שאפשר בנתונים הקיימים

זו הבחירה שלנו

מאחלת לך להצליח לבחור הכי נכון ומדוייק עבורך🙏🏻

שנתיים ראשונות נסענו לר"ה למשפחה כי חשבתי שזה חשוב לי (מהסיבות שציינת- חג משפחתי, אווירה). מהשנה השלישית הבנתי שזה לא באמת משמעותי עבורי ונשארנו בבית לבקשתו של בעלי. בהתחלה גרנו בישיבה אז היה לזה עניין אבל מהר מאוד עזבנו את הישיבה ועדיין נשארנו בבית. עושים סימנים אנחנו עם הילדים הקטנים ומאוד נהנים ב"ה, ממש חג משפחתי שמותאם למשפחה הצעירה שלנו.

נשארים בבית גם בחגים אחרים.

הייתה תקופה שלא עבדתי בה וזו מן הסתם הייתה תקופה קצת יותר לחוצה כלכלית.

התלבטנו אם להיות שבת בבית ובעלי אמר חצי בצחוק חצי ברצינות "וואי אבל זה יקר"

ואז אחכ אמר לי יאללה, הוצאות שבת ויום טוב..  החלטנו לעשות שבת בבית.

הלכתי לסופר להשלמות כזה, היו לי נגיד עופות במקפיא.

כל מה שהייתי צריכה לקנות, היה עליו מבצע.

כל הקניה יצאה 40 ומשהו שח (היינו אז זוג עם ילדה קטנה)

באותו שבוע, הלכתי ברחוב ומצאתי שטר של 50 שח.

זה הרגיש כאילו הקב"ה הראה לנו בעיניים איך הוצאות שבת ויום טוב הן 'עליו'.

מאז, הרבה יותר קל לי להוציא על שבתות וחגים. פשוט יודעת שזה לא יוצא מהכיס שלי. 

אין לי צד שני, כאילו יש. אבל לא ברמה כזו של להתארח חגים.

ואנחנו תמיד אצל המשפחה שלי.

השנה הודעתי שאני אגיע רק אם מי שאצל ההורים שלי לטעמי. מה לעשות שלא עם כל אחי אני מסתדרת.

ואם לא יהיה לטעמי?

אז לא נוסעים.

מבינה את הבאסה והכל אבל כמו שבקורונה ידענו להיות בחגים לבד , כולל ליל הסדר! עם קטנטנים- קטן עלינו.

של 'אין לי לאן לנסוע'

אבל ממה שאת כותבת- יש לאן לנסוע

אולי לא מקום אידיאלי, אולי לא בחירה ראשונה

אבל יש

ואת בוחרת בזה

וגם להישאר בבית זו אופציה, ובחירה

יש מעט מאוד מצבים בחיים שאין לנו בהם בחירה

וההסתכלות הזאת חשובה

וזה מוביל אותי לנק השניה

ברגע שתראי את החיים שלכם כאוסף בחירות

השאת שולטת בהם

גם הרגש שלך כלפי הסיטואציות ישתנה

(ד.א. גם רגש הוא בחירה)

וכבר לא תראי את עצמך כ"מסכנה" שאין פה ברירה

ומובנת מאליה

אז גם הסביבה תשנה את היחס

----

אם זכור לי היה פה שרשור דומה בערב פסח

והיא חזרה לספר שזה היה ליל הסדר מיוחד מאוד

וחוויה שהיא תרצה לשחזר

לק"י

יש משפחות שבהן המקובל זה שהילדים מזמינים את עצמם.

אני מבינה שאולי היחס מבעס, ולא רק זה שלא מזמינים  אז חיבוק!

ובניגוד לכמה תגובות שקראתי פה, אני דוקא מבינה אותך שלא בא לך לעשות חג בבית. גם אני לא אוהבת, וזה די משעמם וכבד (למרות שלנסוע למשפחה של בעלי גם לפעמים לא כזה מעניין לי. אבל למשפחה שלי נניח אני נוסעת בכיף).

או כשהמחיר של הנסיעה לא כבד מדי,

אז האנרגיה לא מושקע בלייצר סביבה שתהיה מעניינת ומשמחת בבית.

עשינו המון חגים בבית כזוג צעיר. דווקא עם קטנים שקמים בלילה יותר קשה לי לנסוע.

בהתחלה היה קשה להישאר בבית ולא זורם, ועם הזמן למדנו איך להתייעל ולהשתפר.

נגיד שנה אחת עשינו מבצע מתנות לחג ומעטפות אגרות ברכה אחד לשני (לקחתי כל ילד לבחור מתנות למשפחה) קניתי קישוטים לשולחן ולבית לחגים.

אוכל שקל לבשל וכיף לאכול,

תעסוקות משחקים או ספרים חדשים לחג, דירבנתי את הילדים להכין דברי תורה/ חידונים. למדנו פיוטים של החג.

וככה למדנו איך לעשות מהלימון לימונדה.

אולי חלק מהתגובות מתייחסות לשבתות בבית כטובות ללא מאמץ מיוחד, אבל אני בטוחה שיש עוד משפחות כמונו שהפכו את ההישארות בבית למשהו נעים כי השקיעו בזה מאמץ להבין איך לגרום שיהיה נעים מתוך בחירה ושינוי הסתכלות.

לבעלי אין משפחה בארץ...

נסענן אליהם פעם אחת אחרי החתונה וחלק באו לארץ לחתונה. וזהו, מתמודדים....

אז כן זה שונה כי שלכם כאן, ואתם מצפים שיהיה אחרת. ולנו אין ציפיות אבל בפועל אין באמת קשר כל כך וכנראה שיש עוד משפחות כאלה.

ברור שחבל בכלל הייתי שמחה לעזרה מהסבים שאין לנו בכלל, גם לא מהצד שלי.

אבל זה מה יש...

יש לי חמה נורמלית

אבל טכנית אנחנו לא יכולים להתארח אצל אף אחד בגלל המרחק.

כבר כמה שנים שלא התארחנו אצל אף אחד בשבתות או חגים וגם סתם ביום ביום, רק פעם בשנה כשבאים לבקר.

כשאני מרגישה שרוצה אווירה יותר מלאה וחגיגית אני מזמינה אליי אורחים מהשכונה.

לא חייב להזמין רק חברים טובים, אפילו אנשים שנראה שיש קצת קשר שאפשר לפתח אותו.

לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת. 

ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.

מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.

ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️

דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.

אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.

תנסי להיאחז בדברים הקטנים.

וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.

תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר

🤗

זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!

דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה

מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!

ואיזה כיף להיות אחרי!

כתבת ממש יפה ומרגש..

נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..

יאללה מחכה להמשך..

מזל טוב!!

כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!

רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..

ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?

רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל

ילדתי באסף הרופא

ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע

זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות

ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה

אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן

קיצר

מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט

את באמת גיבורה אמיתית

ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי? 

ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.

בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.

באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים

אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן

אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.

לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.

כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣

כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.

אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.

ולא מכבדים את הבקשה שלך

ממש רגיש

ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם

ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?

והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)

בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.

מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.

הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.

מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.

מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.

אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.

הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.

כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.

באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.

נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.

מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.

הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.

אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.

אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.

לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.  

קשוח

ב"ה שעכשיו אתם בסדר

ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓

אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים

וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..

קראתי בנשימה עצורה

הרבה מזל טוב!!!

גם לא ביום כיפור

אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת

צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.

בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..

יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.

בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.

ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.

בע"ה בבריאות ובשמחה!

אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..

אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.

גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.

כולל כיפור שלא צמתי בו.

הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.

והיתה לי סכרת מאוזנת.

אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה

ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך

שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"

היו פעמים שצמתי כיפור

והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון

בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין

בשניהם.

חידשו לי..

לקראת כיפור אתייעץ בע"ה 

של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.

כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.

זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.

אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.

אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.

כנראה המצב החמיר באחרון...

לכן זה ממש לא גורף.

מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.

הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.

בהנקה למשל אני צמה רק בלילה

בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום

הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...

היה נצרך כל כך!

בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉

וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה

הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק

צרחות ועצבים

התינוק מצטרף אליה

איך זה מרגיש - כמו דקירות כאלה?

את מרגישה אותה כל הזמן או רק מדי פעם?

מההיריון האחרון והמשכתי ככה גם אחרי הלידה (קיסרי רביעי).

מדי פעם אני מרגישה דקירות כאלה בצלקת - זה מלחיץ בזמן אמת, אבל בסופו של דבר זה תקין.

אם אלה ממש כאבים שמפריעים לתפקוד - הייתי בודקת את זה...

בריפוי בעיסוק פיזיקלי.

מטפלים בצלקות עם מדבקות סיליקון ועוד .. 

למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי

בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה

שזה מהמם ברור

אבל קשה לי לעכל את זה

ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך 

זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות

ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔 

כן אבל הראשונה גבוה ממש  

לכן אני לחוצה

זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת