זה הנושא שאני בוחר לתת לתשובה שלי לכל השאלות הנ"ל.
למה יוצאים לדייטים? כדי לבנות זוגיות ולהקים בית.
האם זה יוצא מכל דייט? ממש לא. אם בנאדם ממשיך לצאת אז סימן שזה גם עדיין לא קרה.
האם זה ממלא את כל המשמעות של הדייט? לא. דייט זה מפגש עם בנאדם.
מפגש עם בנאדם, הוא קודם כל מפגש ברמה האנושית הפשוטה.
אם מפגש הוא רק משמש למטרה פונקציונלית בצורה טהורה - שיש בזה מימד מאוד לא אנושי.
בנאדם הוא לא פונקציה, הוא לא חפץ.
האם זה מבאס להפגש למפגש שלא מוליד ממנו את המטרה שהצבנו? כן. זה טבעי להתבאס. וזה לא סותר את זה שיש כאן פן אנושי שהוא קודם להכל.
נפגשים כדי להכיר למטרת חתונה, זה לפני הדייט.
אך בדייט עצמו, נפגשים על מנת להכיר, כי אנחנו כבר ביחד עם מישהו בסיטואציה הזאת, אז כדאי להתייחס לסיטואציה בצורה אנושית ולא פונקציונלית, בנאדם הוא לא פונקציה.
אני כבר איתו באותו מרחב, אז בא נכיר. ולא בשבילו אני אומר את זה אלא בעיקר בשביל האדם שנפגש. שהוא יהיה אנושי יותר. בנאדם שמתייחס לאנשים כפונקציות מסתכל בצורה אנוכית על הסביבה.
גם ללמוד ממשהו או המפגש זאת פונקציה. מפגש עם בנאדם הוא עניין מהותי. אבל שוב, יש בדייט גם פונקציה. קיצר, קצת הסתבכתי אבל מנסה להכיל את המורכבות הזאת.
לפני הדייט - הכל פונקציונלי לדעת. כל הנתונים הטכניים ושאינם טכניים בודקים מבחינה סטיסטטית. גם הסיכון שלוקחים בכל צורת היכרות היא פונקציונלית לחלוטין. לכן מבחינתי החישוב הוא חישוב קר.. יש פה עניין של תחושות ורגשות אך הוא צריך להיות בעיקר במסגרת רציונלית שמעריכה את הרגשות הללו ושמה אותן במקום הראוי להן. להיות מודע לרגשות ולדעת לסווג אותן. זה יוצר מודעות ריגשית וממילא שליטמה מיטבית יותר על הרגשות.
בדייט - יש כאן מהות שהיא קודמת לפונקציה. היא העיקרית. ממילא כאשר מתייחסים למהות, יודעים גם פונקציונלית האם זה שייך או לא. זה בא באופן טבעי.
וכן, מדי פעם כדאי לבחון את התפיסות הישנות ולזהות אקסיומות בהסתכלות שלנו על דייטים. יכול להיות מאוד שחלקן נובע מהשפעה סביבתית ולאו דווקא שכדאי שנקבל את ההשפעה מהסביבה בנושא זה.
אפילו התפיסה שדייטים זה לא כיף היא לא מוכרחת.
מה לא כיף בדייטים? בא נתעמק בזה.
יכול להיות דייט לא כיף, יכול להיות דייט כיף - אז למה שאשים את הכל בתוך "לא כיף". למה? נשמע לי חבל.
אני לא רוצה לומר שדייטים הם כיפים או לא נוראים, אלא אני פשוט לא רוצה להתעסק בשאלה הזאת.
אין לי עניין כלל להכליל את המושג שנקרא דייטים. פעם בא אלי חבר ואמר לי "אני לא סובל את המוסד הזה של הדייטים" אז ישר עלה לי "חשבתי שנישואים זה מוסד, לא ידעתי שגם דייטים זה מוסד". מה העיקר כאשר אנחנו נפגשים? הבנאדם, לא הפונקציה. לפיכך, ההתייחסות היא כלפי האינדוודואל. הדרך למחוק אינדוודואל היא להכליל ולהכניס אותו לתוך קבוצה. הראיה - ביחס לחברים לא נהוג להכליל ולהגדיר, כי היחס כלפיהם הוא יחס אנושי. למה שבדייט נהייה עסוקים בהכללה ביחס לאינדוודואל שמולנו?
הכללות (סטיגמות) יכולות לעזור בשלב המקדים להצעה, אבל ברגע שנפגש עם בנאדם, זה רק בנאדם מול בנאדם.
אבל הוא לא הבנאדם היחיד שנמצא בסיטואציה, גם אנחנו בני אםדו והמפגש שלנו עם הזולת מעורר אותנו תחושות רגשות ומחשבות וחשוב לשים לב לכל מה שהמפגש מעורר.
לא בהכרח צריך להקריב.
כדאי להיות מוכנים להקריב, אבל אין ערך בהקרבה כשלעצמה.
לפעמים ההשתפרות בהבנה לא מצריכה הקרבה, לפעמים נופל אסימון שדווקא ישנם דרכים פשוטות שלא ניסינו אותם.
לפעמים תובנה אחת משנה הכל, והיא לא מצריכה אותנו להקריב שום דבר, אלא פשוט להתנהג שונה.
ובכל זאת, הקרבה היא ביטוי של בגרות.
מי שלא מוכן להקריב, שלא יודע לשלם מחירים - לא יצליח כנראה להתקדם בעניינים מורכבות. זוגיות זה נושא מורכב, חיפוש זוגיות גם כן נושא מורכב.
לכן צריך לדעת להיות מוכן להקריב, ויותר מזה, להיות שלם עם זה. לשלם מחירים לא פשוטים, באהבה. לשמוח במוכנות עצמה לשלם מחיר. להבין את הערך שאנחנו נלחמים למענו ולהיות שמח שהוא עד כדי כך גדול שהוא מצדיק מחירים לא פשוטים. שהוא מצדיק לצאת מאיזור הנוחות הלא כל כך נוח.
ואם מקודם כתבתי על מה שאנחנו מספרים על הזולת, השאלה גם כן מה אנחנו מספרים על עצמנו. מה הנארטיב שלנו ביחס לכל המסע הזה. נארטיב זה עניין סובייקטיבי לגמרי. כל סיפור נשען על על תפיסות מקדימות. לכן כדאי להעריך את המציאות בצורה מאוזנת, כמו שהיא. רק לאחר שהערכנו את המציאות בצורה שכמה שיותר משקפת את המציאות ננסה להלביש על המציאות נראטיב מעצים ומחזק. נארטיב כולל הרבה היסטוריה של חוויות. אך יש עניין מסויים. העבר לא משליך על ההווה בהכרח. לפחות לא על כולו. כמו כן, גם העתיד איננו ידוע כלל ואין אנו יודעים תמיד מה מהעבר ימשיך איתנו הלאה ומה מהעבר ישאר בעבר.
ע"פ תפיסה חברתית שיפוטית נפוצה רווק הוא "תקליט שבור של דייטים". לא כדאי שרווק ככה יתפוס את עצמו. ההגדרה העצמית הזאת לא מקדמת לשום מקום. הייתי רוצה שכל רווק יגדיר את עצמו כגיבור. גיבור שמתמודד עם מציאות של בדידות. ברגע שהוא מתמודד איתה בצורה כנה ואמיתית, הוא גיבור אמיתי. לכן יש פה הזדמנות וצורך להביא הרבה גבורה בסיפור הזה. חברי הרווקים הגיבורים!
יחסי מרחק-קרבה הם בנויים בכל מערכת יחסים אנושית. כאשר הגישה שאנחנו מתחיל כרחוקים זה מזו ומתקרבים לאט לאט, כך ישנו פוטנציאל אמיתי לקרבה.
ולהיפך, כאשר ההנחה הראשונית היא שאנחנו קרובים, אז ככה הפוטנציאל להתקרב נמוך.. למה? כי אנחנו קרובים ולכן אם נגלה מרחק ולא קרבה אז אנחנו עלולים לא לתת אמון באפשרות לקרבה. אך במידה ואנחנו מתחילים כרחוקים אז גם אם נגלה שיש מרחק בינינו - לא נבהל מזה וזה לא יוריד את רמת האמון שלנו מההקשר.
ציפיות ראליות, ככה אפשר להסתכל על זה.
מה מעורר בי קרבה? זאת שאלה חשובה מאין כמותה שכדאי לענות עליה.
מה קרבה בר קיימא ומה יוצר התעוררות חושית שיכולה לעבור בקלות?
התפתחות אישית היא נושא בהחלט נוגע בדייטים, באופן קבלת ההחלטות, אך בעיקר בתשוקה שלנו.
התשוקה הכללית לחיות היא באה לידי ביטוי בתשוקה לבן/בת הזוג. שני התשוקות הללו מעצימות אחת את השנייה.
העצמי והזולת הן בהחלט שני הצדדים במשוואה של האדם ביחס למערכת יחסים.
תלותיות יכולה להתפתח כאשר לזולת יש לו משהו שאין לי ואני תלוי בו.
השלמה יכולה להתפתח כאשר אני מזהה שהזולת מעצים נקודה פנימית בתוכי. הקשר איתו מעצים אותי. אני לא תלוי בו אלא מועצם בזכותו. זה הבדל של שמיים וארץ.
השלמה מצד אחד ותלותיות מצד שני בן בעיני הקצוות של הסקאלה.
