אתמול בסופר נפלה לי מהיד קופסת קוטג' ונשפכה. חיפשתי עובד נקיון עם המכונה ששוטפת, ניגשתי אליו ואמרתי לו, הוא רק שאל איפה זה, הודה לי שסיפרתי לו והלך לנקות. הקטע שהוא באמת שמח שסיפרתי לו ולא עלה בדעתו לכעוס עלי בכלל. סה"כ זה התפקיד שלו לנקות וחסכתי לו כשהוא יודע איפה צריך אותו עכשיו.
והרהרתי בתגובות שלי בבית, כשהילדים מלכלכים בלי כוונה וגדול עליהם לנקות, אני אמנם לא עובד נקיון ולא בשביל זה אני פה, אבל מבחינת המעשה של הילד, מה ההבדל? זה היה בטעות, אין לו את הכלים או היכולת לתקן את זה בעצמו עכשיו, ועדיף לי לדעת כמה שיותר מהר ולתקן את הנזק נכון?
נכון יכול לקרות לכל אחד מאיתנו להזיז את היד בלי לשים לב ולהעיף כוס קפה? אז למה כשזה הילד שלי אני מתעצבנת עליו? אמנם זה קורה לו הרבה יותר ממני, כי הוא עוד קטן, והתנועות שלו יותר מסורבלות, אבל הכוונה היא ואתה כוונה וגם הוא מצטער מעצם הטעות ואולי גם כועס על עצמו, אז למה צריך להוסיף לו גם כעס שלי?
אם נראה שבכלל לא אכפת לו ממה שהוא עשה זה קצת אחר, אבל גם אז במקום לכעוס כדאי להסביר לו "אוי, איזה חבל, תראה עכשיו זה נהרס/ התלכלך"
וזהו, אנחנו לא מלאכים, אבל לקחתי לי את הנקודה הזאת ורציתי לשתף בה גם אתכן.
זה גם כדאי לי, להגיב באמפתיה כדי שהוא ימשיך לספר לי אם הוא הרס או לכלך משהו ולא ילמד להסתיר ממני דברים כאלה.
)