ולא צריך להיות אדם טוב כדי לעשות מעשה טוב

או להתפלל בנץ

ואפשר לעשות מעשה טוב גם את/ה חילוני עם קעקועים, ולתת צדקה או לעזור לזקן לחצות את הכביש...

אבל עדיין אני חושבת שאין משמעות ל'טוב' בנשמה אם זה לא בא לידי ביטוי במציאות, במעשה.

 מהביטוי החיצוני של מעשיו. כלומר, אדם יכול להיות בעל כוונה טובה ורצון להיות אדם מוסרי, גם אם נסיבות חייו או בחירותיו (למשל, להיות חילוני עם קעקועים) מונעות ממנו לבצע מעשים מסוימים הנחשבים ל"טובים" על פי דתיים מסוימים או קודים חברתיים.

הפנימיות ולזנוח את החיצוניות.

אבל הכוונה מספיקה?

ראה "הכוזרי"

שהשנה אני מגיעה ממש חפויית ראש, אין לי מה להראות, זאת לא היתה שנה אידיאלית.

וגם אני חוששת על השנה הקרובה שיש לי הרבה ציפיות וחוששת שלא אשכנע את ה' מספיק.

ועפתי באוויר.

ברובם ככולם הנושא אחיד: ההיסטוריה לא מכירה במציאות האמיתית, שהיא מלכות ה'. עם ישראל לא פועל בשם רעיונות יפים כמו קדושה, חסד צדקה מכוח המצאה שלו, אלא מכוח המציאות האובייקטיבית של מלכות ה' עליו.

חלק מהפסוקים עוסקים במאורעות עבר, למשל: "ה' ימלוך לעולם ועד" שאמרו בני ישראל על הים, ברגע שבו הם סופסוף נפגשו עם ההכרה העמוקה שה' הוא באמת מקור הכל. האופטימיות הוודאית המוחלטת שלהם היתה שם בידיעה באורה שנחשפה עבורם בקריעת ים סוף - שמלכות ה' היא האמת.

חלק מהפסוקים משקיפים על הקשר בין ישררל ומלכות ה' מהצד: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו." כמה פרשנים מסבירים את המילה "תרועת" בתור רעות, כלומר אהבה. השכינה נודדת עם ישראל כי הברית שבים עם ישראל ובין מלכות ה' היא אמת מוחלטת.

חלק מהפסוקים מדברים על העתיד: "ה' מלך גאות לבש, אף תיכון *תבל* בל תמוט, נכון כסאך מאז מעולם אתה." כלומר אופטימיות טוטלית של נבואות ישראל בדבר אמיתיות מציאות מלכות ה', שכל מה שאנחנו מחכים זה שהאומות כבר יכירו בה בעצמם. "תבל" המוזכרת בפסוק היא אומות העולם, והן עצמן ידעו להעיד שמלכות ה' היא האמת של העולם.

זה כל כך חזק בעיניי הגובה שתפילת ראש השנה דוחפת אליו. אנחנו בקרבת אלוקים שלנו המון פעמים חווים ודאות עמוקה שה' הוא טוב, שהתורה היא אמת, שעם ישראל הוא עם מדהים שהסגולה שה' טבע בו תמיד מופיעה גם בתקופות שנראה ההפך.

אבל בראש השנה מעודדים אותנו להתאמץ בכל הכוח על ודאות ההמלכה, ומעבירים אותנו פסוק אחרי פסוק את הידיעות הוודאיות האלה: ה' בחר בעם ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכש"...החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח יהוה וכבודו עליך יראה" - כי מלכות ה' דבוקה בצורה נצחית ובלתי בחירית בעם ישראל

מאחל שנתעלה לגובה המבט הזה, וכך נביט בעם ישראל כפי שיא עומק מהותו, ומתוך כך נצא מיום הדין עם אופטימיות בלתי מנוצחת בוודאות יכולת התיקון

עשית סקירה יפה

ואהבתי את המסר שלך בסוף.

הבעיה שאני מבחינתי חושבת על המשפט הפרטי שלי.

מלבד זה שזה יום של המלכת ה' עלינו זה גם יום משפט לכל אחד בעולם (גם בעולם הבא?)

וזה מה שמטריד אותי.

אבל באמת עדיף קצת כמו שאמרת להתעלות ולהגביה את המבט.

אין משפט פרטי בראש השנה. אחת העדויות לכך היא היעדר הוידוי בראש השנה. אסור להתוודות כי זה לא מעניין החג...

הרב עשה שיעור בשבוע שעבר והביא סיפור על האדמו"ר מנימירוב, שבשעת הסליחות היה מתחפש לגוי וחוטב עצים ומחלק ליהודים ובתוך ביקוע העצים עבור היהודים לחורף היה אומר את הסליחות.

אחד ליטוואק הגיע לעיירה של האדמו"ר ובתפילת הסליחות שאל "איפה הרבי", וענו לו: "בסליחות הרבי עולה לשמיים". הליטוואק זלזל ואמר שלא יאה לספר עלילות כאלו על צדיק שכמוהו.

אותו ליטוואק החליט לרגל אחרי האדמו"ר. עקב אחריו בביתו וראה אותו מתלבש כמו גוי, מביא ציוד חטיבת עצים, יוצא לחטוב עצים רבים ואז לחלקם בעילןם שם ליהודים, הוא חזר לבית הכנסת.

למחרת הוא אמר להם: "אתם אמרתם שהרבי עולה לשמיים בשעת הסליחות, ואני אומר שאף למעלה מכך"

הסיפור המלא, בניסוח מדוייק יותר, כאן:

מספר סיפורים - אם לא למעלה מזה

להבנתי המשפט והדין דורשים מאיתנו בדיוק להתחבר עם המגמה של רצון ה' בעולם. אם נעבור ונסתכל על התפילה, אני חושב שהפוקוס הוא יותר על הגבהת התודעה והתחברות לרצון ה' דרך "שישים עצמו שיריים (שוליים) לעם ישראל".

וזה ממש חזק, כל הפסוקים של הזכרונות העוסקים באהבה והחיבור המוחלט בין עם ישראל לה' "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר", וכך אנחנו מביטים בהערצה בעם ישראל, לא מצד מעשיו אלא מצד רוממות נשמתו.

וואו אהבתי. לוקחת.

לפי ההבנה שמשפט זה עזיבת החטא, אז יוה"כ הרבה יותר מזכיר משפט.

ראיתי במהר"ל בגבורות ה', בפרק מ"ו העוסק בשלושה רגלים ומשווה ביניהם לראש השנה ויום כיפור... איך הוא מתאר את הדין והמשפט. זה מעט אחרת...

המהר"ל בבירור קושר קשר בין הדין ובין המלכות. "ולפיכך במלכותו היא מידת משפטו".

הכיוונים שעולים ומסתדרים לי מבחינתי על פי מה שלמדתי וקיבלתי מרבותיי, שזה יום הדין בגלל ש"המלך בשדה". כלומר אלה ימים מאוד חשובים, מאוד "פתוחים" ומוכשרים להארה והזדהות עם מגמת העולם. בכל השנה יש דין בדיוק באותו אופן, זה מטופש לדעתי לדמיין שדווקא בראש השנה ה' שופט ובכל שאר השנה כלום. אלא זה חייב להיות מצידנו.

(אני לא יודע איפה המקור, אבל יש מחלוקת לגבי הלכות תפילה האם מצווה להתפלל בכל יום או רק בראש השנה. ורבי יוסי מכריע שכל השנה)

אני חושב שראש השנה כל כך מכריע, כי החיים של האדם יכולים וראויים להשתנות לגמרי כשהוא מקדיש יום שלם לאופטימיות הגמורה הזו של ראש השנה. כשהאדם מברר שהדבר החשוב הוא רצון ה', שהמגמה האלוהית בעולם חשובה יותר מריגושים חולפים, אז יש לו מקפצה להיפתח ולעוף, שתלווה אותו כל השנה, כי הוא נגע בגדולת שאיפותיו.

ספרי חיים ומתים - מן הסתם אלה לא ספרים פיזיים. זה יכול להיות מלשון "סיפור", כלומר לבקש שרצוני הטוב הוא זה שיובלט ולא חטאיי הקטנים (זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר חיים למענך אלוהים חיים), ואולי מלשון "ספיר", כלומר אור (אחד הפירושים של הרב חיים וידל), ואולי מלשון משהו כולל, כמו ספר שמהדק ומחבר את כל הדפים למשהו אחד שלם.

אני מוסיף פה למטה את המקור למי שרוצה לעלעל:

אם מישהו נכנס ללינק, זה יחסית לקראת הסוף, מופרד ברווח מהפסקה הקודמת:

גבורות ה'/פרק מו – ויקיטקסט

"אמנם ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם שיש לעולם מעלה יתירה מאוד מאוד שאינה בכלל הענינים הראשונים שהוא יתברך מלך ואדון העולם והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר, וראש השנה הוא יום הדין כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו והוא בחדש השביעי כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש. ועוד כבר בארנו למעלה אצל קריעת ים סוף באמרם (מכילתא בשלח) מי שהמליכני תחלה על הים הוא יהיה מלך, ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות עיין שם בפרק ארבעים, והקדושה היא תמיד בשביעי כמו שנתבאר למעלה אצל ולכהן מדין שבע בנות, ולפיכך נבחר חדש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם שענינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש כי מלכות זה הוא למעלת העולם שהשם יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו, הנה ראש השנה בצד אשר הוא יתברך מושל על העולם."

הזדמנות מיוחדת לתקן את המידות וההרגלים ולשנות את דרכינו בצורה קלה יותר משאר השנה. במילא הדין משפיע על הפרט. כמו שיש עכשיו לאדם שעה הזדמנות לטעון את טענותיו במשפט בבית משפט, ואילו אחר כך יהיה קשר יותר. כך שהחזרה בתשובה בימים הנוראים משפיעה בקלות יותר מבשאר השנה. מתנה שאסור לפספס. ואנו מדמים את זה בכוח המדמה למשפט, הרי כולם מודים שזה לא שה' שופט בתשרי ובחשוון לא, שהרי ה מעל הזמן ולא שייך בו שינוי, אלא הכוונה שהאדם יכול להשפיע על משפט ה' בתשרי יותר מבשאר הזמן. וגם אם לא חזר בתשובה בתשרי אז תמיד אפשר כל השנה אלא שיותר קשה לשנות את הדין, אבל כתוב בגמרא שאדם נידון גם בכל רגע, ולא רק פעם בשנה. דימוי בכוח המדמה למשפט ממשי בראש השנה עם ספרים םתוחים, עוזר לאדם להבין שיש לו הזדמנות חד פעמית לעשות שינוי ענק לטובה, ולכן חשוב הדימוי הזה

יישר כוח!

דברי תורה, לא ציפיתי להם כעת. זכה למצוות!

אני בעד להשתדל בשמירת הלשון; שתי הלכות מדי יום + מעט השקפה על כך.

הקושי (אצלי לפחות) זה לעבוד על הונאת דברים וביקורת (במשפחה במיוחד). וזה גם נכלל בשמירת הלשון.

אגב, יש קול השלום וזה עוזר.

זה לא שזה הולך בשלמות ותמיד, אבל כשלומדים 2 הלכות מדי יום, זה נכנס למודעות. וזה עוזר. מקווה

שהקב"ה שמח בהשתדלות הזו, למרות שלא תמיד עומדים בזה.

קול הלשון.

האסון הגדול בצרפת. הנה וויקיפדיה-

"קוראסון (מקור השם והמצאתו)

הקוראסון (בצרפתית: Croissant; נהגה בשיבוש עברי כ"בורקס צרפתי") הוא מאפה שמרים מקופל המזוהה עם המטבח הצרפתי. על פי הסברה העממית (והבדיונית), המאפה הומצא על רקע אירוע אקלימי טראומטי בצרפת של המאה ה-19 הידוע בשם "האסון הקר".

רקע היסטורי: האסון הקר

בחורף של שנת 1836, פקדה את צרפת צניחת טמפרטורות קיצונית ששיתקה את המדינה. התקופה, שזכתה לכינוי "L'Astre Froid" (האסון הקר), גרמה למחסור חמור בחומרי גלם ולקיפאון של מלאי הבצק במאפיות המרכזיות בפריז.

המצאת המאפה

המאפה הומצא על ידי אופה צרפתי קשיש בשם ז'אן-לוק פטיסייה, שפעל ברובע המארה. בשל הקור העז, הבצק שבמטבחו התקשה והפך לשכבות דקיקות של גבישי קרח וקמח. פטיסייה, בניסיון להציל את המלאי, החל לקפל לתוך הבצק הקפוא כמויות גדולות של חמאה מומסת כדי לרכך אותו.

פטיסייה עיצב את המאפה בצורת סהר (Croissant), אך בקרב המקומיים השתרש השם "קור-אסון" (מהלחם המילים בעברית מודרנית: "קור" ו"אסון"), כהנצחה לטרגדיה האקלימית שבה נוצר.

מאפיינים

מרקם: השכבות הנוצרות מהקיפול בקור מסמלות את שכבות הקרח של חורף 1836.

צורה: סהר, המסמל את הירח הקר שנראה בשמי פריז במהלך ימי האסון.

השפעה תרבותית: עד היום נהוג בצרפת לאכול קוראסון כשהוא חם מאוד, כ"תיקון" היסטורי לקור ששרר בעת המצאתו."

נא לא להאמין לכ-ל מה שאני שולח, בעיקר דברים שנראים שנכתבו בAI

תערוגעלךה

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הַמְּהַלְּכִים בַּחֲרָבוֹת צוּנָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים, הָאֲדִירִים בְּקוֹמָתָם וְהַצְּחורִים בְּפַרְוָתָם. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר כְּפוֹרָם לָעַד, וְיִזְכּוּ לְמָנוֹת גְּדוֹשׁוֹת שֶׁל כַּלְבֵי יָם מְדֻשָּׁנִים עַל שֻׁלְחָנָם. יִתֵּן הַבּוֹרֵא וְלֹא יִמַּס קַרְחִינָם, וְתַעֲמֹד לָהֶם זְכוּת סְבָלָתָם בִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹדַחַת, וְיִזְכּוּ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת בְּמֶרְחֲבֵי הַשֶּׁלֶג הַנִּצְחִיִּים עַד בּוֹא הַקּוֹר הַגָּדוֹל, אָמֵן וְאָמֵן.

למרות שעכשיו עם הgpt החדש כבר לא צריך להתיימר ללמוד עריכה... הדברים שאפשר לעשות איתו פשוט לא יאומנו

אה, אני רואה שעשית את זה עם gemini

אין עוד שיר שהכעס בו כל כך מופשט וכל כך מוצדק

במופלא ממך אל תדרוש

אין לב יש ראש

אחת שתיים שלוש

ולפני אחד מה אתה סופר

אני יותר בסגנון

ה הא האר הארי פוטר

הוא תמיד היה אומר לתלמידים: "עבור לא תעברו! (את המבחנים)"

רבי דמבלדור: מי שיבוא לקבר של משפחתי במכתש גודריק בראש השנה הלועזית, אפילו יגיע לגיהנום מאבדה קדברה של וולדמורט, אמשוך אותו בשרביט ואוציא אותו משם חזרה ליער האסור.

או כמו שאמר רון להרמיוני: אני להורים ואת למכתש גודריק.

אבל וולדמורט מהדר להגיע לקבר של דמבלדור עצמו בראש השנה כסגולה לבן בכור, ולעשות תשליך באגם

שמעתי על זה לפני המון זמן ומאז לא ראיתי מישהו שמכיר

שאתה מכיר את זה גם

עד שהסתכלתי שנית וראיתי שטעיתי?

האמנם תעתוע ראיה?

וואו כל הכבוד על ההתמדה! איזה משמח!

אולי יש לך עכשיו "נפילת מתח" כמו אחרי סיום אתגר?

לבכות זה סבבה. גם יוסף בכה בפרשה.

איזה לב טהור יש לך!

זה שאת יודעת שזה היצר הרע לא מספיק לבד כדי לא ליפול...

אי אפשר לענות ליצר בשכל בלבד. כולם ככה. יש שלבים בהתחזקות. 

וזה הטבע שלנו, נופלים וקמים.

לא כדאי לעשות עניין מכל נפילה. זה לא מועיל באותו רגע. בד"כ אם קול בתוכך מכה אותך בתירוצים דתיים זה לא היצר הטוב אלא היצר הרע שהתחפש ולא צריך להקשיב לו. ה' אוהב אותך תמיד, ודרך התורה היא של נועם ושמחה. זה גם מנגנון פסיכולוגי שכשאנחנו מאשימים את עצמנו זה סוג של בריחה מהתמודדות אמיתית... אז אל יאוש, כל רגע הוא חדש לגמרי, תמיד אפשר לחזור בתשובה, לתקן וללמוד להבא. אנחנו לא מושלמים. כל מה שה' רוצה זה לראות שאת מתייחסת אליו ברצינות. ואז להתקדם בקצב הנכון.

נ.ב. תזהרי מבנים באישי... תשמרי על עצמך ממש.

איפה שיש את האומגה

ישבנו במעין "עין כאלב" נדמה לי, משהו כזה

עין אבו כלאב

An / A Book Club

נסעתי לפה ברכב

חם פה