בעיקר עובדת על הנעלבים ואינם עולבים.

אולי מטרת על

אבל בדרך אליה מרגיש שיש לי מלא עבודה.

ולכן מה שהקב"ה מצפה ממני זה להתקדם לפי הנקודה שאני נמצא בה כעת אז אני משתדל לקבל את המדרגה בה אני נמצא כעת ומתוכה לפעול.

לא כיף שיש פער בין האידיאל לבין המקום בו אני נמצא בעבודת המידות אבל אלו החיים

אני יודעת שיש עניין כזה בדברי חז"ל

אבל כיום, לנו האנשים הפשוטים, סביר להניח שזה לא יושב על גדלות נפש ויותר על בעיות בערך העצמי.

ויש 613 מצוות ואלפי הידורים בעבודת הלב,

על ההקפדות השנויות במחלוקת כדאי לשמור אחרי שהקפדנו בכל השאר(;

אני דוקא חושב שכל אחד יכול להגיע למשהו מהמדרגה הזאת. החל מלא לשאוג על אותו אחד שמבזה, לתרץ שלו יש איזה טריגר שגורם לו להתפרץ, לרחם עליו, להסית את המחשבה, להזכיר לי שהקב"ה הוא היחיד שמנהיג את העולם ושלא צריך להתרגש מאף אחד וכו'. כל אלה שלבים לפני המטרה המושלמת לדעתי.

ואני חושב שאנחנו רואים את זה לפעמים על עצמנו. לדוגמה כשמקבלים בזיון מילד קטן או איזה בוט באינטרנט ויודעים להחליק את זה יחסית.

אגב גם בתוך הלשמוח בבזיון יש מדרגות. אבל אני לא חושב שזאת מטרה שאין לנו שייכות בה.

חוץ מזה- לא פתחתי את *ספר ההידורים השלם בעמוד אקראי והופיע הרעיון הזה,

אלא יותר זה משהו שנתקלים בו ביום יום, שכשנופלים לכעס או לעצבות בגללו, המציאות הזאת זועקת לתיקון.

*בטוח יש ספר כזה חחח

בין להתנהל מול ביזיון לבין *לשמוח* מבזיון.

אני לא אגיב כשמישהו מטיח בי עלבונות מהסיבה הפשוטה שאני מכבדת את עצמי ודואגת לעצמי ואני אצא ולא אחזור לאותו מקום.

ולא מהסיבה שאני שמחה בעלבונות או שהם מזככים לי את הנפש.

דרגה כזאת מתאימה אולי לספגנים ולא לדורנו.

גם אדם ששמח בבזיון הוא לא בהכרח נראה כנוע ונחות.

הוא גם ממשיך להתפלל כל יום "אל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון",

אבל ברגע האמת גם כשהדברים לא מסתדרים לו כמו שהוא רצה הוא עדיין שמח בהנהגת ה'.

כנראה שהמדרגה הבריאה של לשמוח בבזיון באה יחד עם עין טובה על הכל, ואמונה גדולה בקב"ה.

אם לא אולי באמת מדובר בבעיות בערך העצמי.

יפה. יש ספר שנקרא "הצד השני של הסיפור" - יהודית סמט.

זה עוזר אם חוזרים על זה. יש בו דוגמאות יומיומיות שכולנו פוגשים ואיך אפשר לראות אותן אחרת.

ישנה גם הדרך של ביירון קטי, בספריה (גם השני) ולהבדיל הדרך של הצדיק ר' אושר פרוינד, זצק"ל.

מי שמעבירה את דרכו היא הרבנית שולמית פישר שתח' ושמעתי מאנשים שאני מאוד מעריכה

שזה שינה להם דברים רבים. 

ישנו גם ספר שנתקלנו בו לאחרונה בשם: "חובת האדם בעולמו" - הדרכה מעשית בכל התחומים. מקסים 

ומאתגר. עם דוגמאות. כתוב בצורה פשוטה מאוד ונוחה מאוד לקריאה. המחבר נשאר עלום.

בשיעור ששמעתי פעם, אמרה הרבנית כך:

"אם מישהו פוגע בנו, במילים או במעשה, מותר להעלב. אבל אם אפשר, להניח את

הכבוד שלנו בצד ולחשוב: מסכן אם הוא מתנהג כך.

זה הקושי: לראות את השני בסיטואציות כאלה, אולי לא מייד, אבל להבין שגם הוא/היא מגיבים

כך כי.... ולא לראות זאת רק מהצד הפגוע שלנו.

דוגמא קטנטנה אישית: נסעתי עם בתי לנופש קטן. במקום היו גם חילונים. 

היא אמרה משהו שהרגיז אותי. הערתי לה על כך. לא עבר זמן רב ו"קיבלתי"

זאת בחזרה.... כמובן, רק לאחר שנעלבתי למהדרין, נזכרתי בזה...

בהצלחה לכולנו עם כל זה: כבני אדם....כיהודים!

קודם כל זה מעיד על אדם שיש לו סנטר חזק, שהוא יודע לשמוע דברים של אנשים ולעשות הבדלה בין דברי ביקורת אמיתיים שהוא יכול להוציא ולקחת מזה, לבין להיעלב ולהבין ש: א) "ה' אמר לו קלל". ב) הצורה שבה אדם מדבר מעידה ביותר על עצמו.

בנוסף זוכה שהעולם מתקיים על ידו... "תולה ארץ על בלימה"... 

ונאמר עליו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

וזוכה לכפרת עוונות הטובה ביותר כי אין בה הפרעה לעבודת ה', זה לא ייסורים בבריאות וכד' שמונעים אותו מכך, ואם הבנתי נכון סימן שזה ייסורים של אהבה.

אז בטחחח שיש לי מטרה להצליח לעמוד בזה ולהיות חזקה באמונה, אבל ב"ה לא התנסיתי בבזיונות קשים.

אדם שסופג עלבונות קשים מהסביבה צריך כנראה לשנות סביבה ולהציב גבולות או לפשפש במעשיו למה הסביבה מגיבה לו בעלבונות קשים.

לקבל עלבונות ולשתוק אולי מתאים לגדולי דור או צדיקים שהיו להם מתנגדים רוחניים.

ככה סתם זה לא מצב תקין.

דוד המלך ספג בזיונות כל חייו.

צדיקים רבים הציגו את עצמם כשוטים כדי שלא לקבל כבוד, ואפילו חיבבו את הבזיונות.

יחסית לא מזמן נפל לי האסימון כמה התקלקלתי באמונה בגלל כל הדיבורים האלה היום! 

כל הזמן אומרים "לעמוד על שלך" "לא להיות פראייר" וכולי, והדיבורים האלה הם שטויות במיץ עגבניות, והם יוצרים כל כך הרבה מריבות בין אנשים, שהמושג "לוותר" הפך למושג שלילי אצלם, כי מלמדים אותנו לשים את עצמנו במרכז. זה כ"כ טעות!

יש מצבים חריגים, לדוגמא אם כבוד התורה נפגע או שיכול להיווצר חילול ה', או פגיעה בסמכות של מישהו שחשוב שתהיה לו סמכות, שצריך לפעול בצורה שעומדת על הכבוד. אבל כשזה משהו אישי, המטרה היא לא להיות מושפל בשקט, אלא להיות חזק מבפנים כך שזה לא ישפיל אותך. שדברים של אנשים לא יהיו כ"כ ברי השפעה עליך, רק ה' משפיל ומרומם. האמת בלב צריכה להיות יותר חזקה.

וזה לא סותר מה שכתבתי גם מקודם שאפשר לבודד את הביקורת האמיתית בדברים ולקחת אותה לתשומת לבנו.

בד"כ אנשים שיש להם ענווה אמיתית ויראת שמיים יהיו אהובים על אנשים ולא להיפך, אבל תמיד יש אנשים מקולקלים או קנאים ואם ה' שלח אותם לבזות אותך תדע שזה ניסיון מאת ה' לרומם אותך, אין להם כוח מעצמם. 

ויש הבדל בין ביקורת לעלבון.

אני מאמינה שדרגה כזאת באמונה יכולה להיות נחלת כל אחד מאיתנו.

למעשי אבותי.

את צודקת.

מאוד יפים ביהדות אבל אם הם לא מגיעים ממקום מאוד יציב וגבוה בנפש כמו שכנראה הגיע אליו דוד המלך, הם כנראה מגיעים ממקומות הפוכים - מקומות מאוד חלשים ונמוכים בנפש.

וצריך להיזהר עם זה.

יש הרבה דברים יפים וחשובים שכדאי להתחזק בהם קודם, כרגע זה מבחינת לעשר את המלח.

על לימוד גמרא לבנות

וברצינות, אמונה זה העיקר. וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.

ואם אישה יכולה ללמוד תארים ודוקטורט אין שום סיבה שלא תלמד תורה וגמרא.

רוב גדולי הדור חושבים ככה ב150 שנה האחרונות.

אבל לימוד תורה לא קשור לחכמה הוא קשור ליראת שמיים...

חחח לא התאפקת

כתוב בפרשה האחרונה.

שאם אנחנו פה בפורום ולא באמצע לכתוב את התהילים, כנראה שלכולנו יש עוד דרך ארוכה.

לשאוף זה יפה, אבל להתחיל להשתפר מהסוף יכול להגיע ממקום לא בריא ולא נכון.

השאלה הייתה אם אנחנו שואפים.

גם זה שאנחנו שואפים לזה לא אומר שנגיע לזה.

ובכלל כדאי לשאול ל100 ולהגיע ל80 מאשר לשאוף ל80 ולהגיע ל60.

אם הפער בין הרצוי למצוי לא מכניס אותנו למרה שחורה...

מאוד.

שמח בבזיונות כבזיונות

אך המחשבה שעוברת אחרי ביזיון כלשהו שאם לא זה

אז היה הולך לי הרכב או משהו בסגנון...

משמח אותי שהרכב עדיין איתי(:  

גם אני חשבתי לאחרונה... שזה נראה שכל מתחזק נהיה רב יוטיוב.

לא חושבת שזה תהליך חולף. גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה... חוץ מזה, יש באמת צימאון.

הרבה אומנים חוזרים בתשובה וזה ניכר בתרבות. פתאום כפיר צפריר, אודיה, בן צור, שאולוב ועוד... על מה השירים שלהם? המסר שרץ עכשיו הוא: לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה. זה המחסום שיורד. זה חזרה למשהו טבעי מאד שהתרחקנו ממנו...

משם תיבנה הקומה הבאה לדעתי.

כן צריך להיות דתי בשביל להתחבר עם ה'

ומעריכה שאתה אומר את זה. אני גם לא באה לוותר על האמת או על פיפס ממצוות התורה.

ונכון; אין להשוות אדם שמקיים את התורה והולך בדרכיה לאדם שעושה עבירות ובוודאי יש לו מחסומים ומסכים שמונעים אותו מלהתקרב לה' יתברך...

אבל יחד עם זה, מכל מקום שקוראים לה' באמת הוא בא, לכל אחד באשר הוא שם...

רק ה' יודע מה קורה לאדם בלב. יכול להיות אדם שמקיים מצוות אבל יצר מחשבותיו רק רע כל היום, ולעומת זאת אדם שכרגע הוא חיצונית רחוק אבל הלב שלו צמא ומוריד דמעות והוא באמת רוצה להסיר מעליו את ה"בגדים המלוכלכים" שהוא לובש ולהחליף אותם בסט חדש לבן וצח.

אני אוסיף שאני מסכימה איתך שלפעמים מרגיש שיש בזה קצת צביעות. ולפעמים יש לי הרגשה שבחור חמוד שיפרסם שהוא מניח תפילין יקבל על זה מלא שאפו אבל הבחור ההוא שפשוט שומר את העיניים ומשתדל להתפלל במניין 3 פעמים ביום מי יגיד לו כל הכבוד על האיכות הזאת.

ובמקביל ילדת טיקטוק ששמה חצאית תקבל על זה מלא מחיאות כפיים בחברה אבל מישהי שהולכת פשוט לפי ההלכה היחיד שימחא לה כנראה יהיה הקב"ה למרות שהיא הרבה יותר צנועה ממנה וגם לא מייחצנת את זה.

אז... ככה עובדת החברה שלנו. וזה מבלבל... גם אותי. רק משתדלת לזכור שאמת ויראת שמיים זה איך אתה מול הקב"ה לא מול בני אדם. וה' הרבה יותר מחשיב את המעשים שנעשים בשקט, בצנעא, מכל הלב לשם שמיים...

מה שהתכוונתי ב"לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה" -

בדור שלפני, להאמין בבורא עולם (בתרבות המערב) היה משהו פרימיטיבי, לא הגיוני. חיינו במטריאליזם, המדע החליף את אלוקים. ועכשיו פתאום אנשים אומרים בקול שהם מאמינים, בלי להתבייש, מבינים שהקב"ה לא מחוץ לתחום רק בגלל שהם לא דתיים, גם להם מותר להתעניין ולהסתכל על העולם אחרת. 

אני רואה בזה דבר חיובי לכל בן אדם אפילו לגוי, לנסות לדבר עם מי שברא אותו, לזכור שהוא קיים, להתחבר לזה שהוא עושה פה את הכל. להרים מבט בענווה שהיא שורש כל המידות הטובות ומה שמאפשר חזרה בתשובה בכלל. והדור הזה צועק הצילו שהאמונה הזאת באה אליו כמים קרים להלך במדבר.

סליחה אם חפרתי מדי...

חושב שאמנם כרגע מתייחסים לזה כאילו זה לא סותר ובאמת יש הרבה רבני טיקטוק שמחזירים בתשובה אנשים אבל זה בעייתי  עדיין וחבל שזה בא מתוך דבר טמא...

א. כרגע טיקטוק זה דבר טמא. 

ב. יש גם רבנים שהם לא רבני טיקטוק שפונים לפלטפורמה הזאת כי הם יודעים ששם הם יגיעו לאנשים.

לפעמים כדי לנקות צריך קצת להתלכלך/ לרדת למצריים כדי להעלות ניצוצות לא שאני מבינה בזה אבל הרעיון...

ג. זה אינדיבידואלי וצריך פה הפרדה והכלת מרכבות. עבור אדם אחד לראות סרטוני רבנים בטיקטוק זה יהיה עליה, עבור אחר זו תהיה ירידה. לא צריך להכשיר את זה חד משמעית ולא לאסור את זה חד משמעית. קצת מצער שהדברים לא פשוטים יותר, אבל אין ברירה, ולפעמים צריך לעבור תהליך גדילה כדי להכיל את זה. (דרך חיים של שמירה על סטריליות רוחנית הרמטית היא לא חסינה. אדם כזה שיום אחד לא על אף אחד הבן שלו מוריד את הכיפה לא בהכרח יהיה לו כלים בסיטואציה... צריך לשמור במידה ולפתח כלים במקביל)

'שיחה שבועית'_ המסכים ועבודת ה'- הרב אלחנן שרלו.mp3

למרות שההכללה קצת קשה לי,

לא מרגיש לי שזה כולם,

אבל מאוד מבין.

וזה מתסכל.

מצטרף

מעגלי ריקוד זה חמוד אבל זה עדיין מרגיש יבש ממש

לצורך העניין בטח יצא לך ללעת לחתונות של חברים ושם רוקדים שונה וגם מרגישים שונה, אתה אשכרה שמח ולא סתם רוקד כי צריך

קפיצות מוזרות? שוו האדא
כשמתאפשר לרקוד כחסידים.... וואו האורות גוווועלד
ומול ספר תורה נגיד כחוסיד? אויש המתיקות והשמחה והזכות, ממש בבחינת לרקוד מול השם יתברך.... בכל דרך שהיא, הגעגוע האינסופי לאינסוף אורו של קודשא בריך הוא  
 

אבל רק את נפשי שלי ידעתי

שהייתי קצת שיכור🙈

ורקדתי לבד בגג

לאאאא😢

שמע, אתה מוזמן לבית כנסת תימני.

פשוט שמחה.

לא מנסים להוכיח כלום לאף אחד.

גם אצלנו יש שתיה חריפה ;)

הם לר מדברים עבריצ

והם טוענים שזלהם זה המקורי???

צריך זכות להיוולד לעדת תימן הקדושה

ששמעתי שהשרעבים דווקא עושים ג עם דגש כמו ג ולא ג' (ו ג בלי דגש כמו שאר התימנים ר כזאת כמו בערבית, שזה ג בלי דגש המקורית). ו ק כמו ק. אז הן הכי מקוריים 

יודעת למה אתה מתכוון. 

וואי דקדוק זה הדבר שהכי חשוב לתימנים בעולם... יו כפרה על הילד שלי שיהיה לי עם פאות כאלה חמודות וילך למארי

זה שבן יהודה החליט שהעברית המדוברת תהיה בהגיה ספרדית זה אומר שהיא המקורית?

לא. אולי זה אומר שככה הוא חשב אבל מי הוא שיכריע בענינים שכאלה,

אז הוא הצליח שכולם ידברו ביום יום בהגיה ספרדית אבל זה לא אומר שהיא המקורית

ובסוף זה מה שהתקבל על הדור, אז ייתכן שיש פה השגחה, או שלא.

ההגיה הכי קרובה זה התימנית, עם כמה שיפוצים.

אבל מי אמר שצריך לדבר בהגיה המקורית? גם מצוות דרבנן זה לא היהבימי משה ועדיין הם חביבים יותר מיינה של תורה מצוות דאוריתא

של הרב עובדיה כזאת

קשה לי מלא פעמים לרקוד באמת אם אני לא ממש חווה את המילים שאני שר ועולה לי מלא פעמים המחשבה שהאנשים האלו היו רוקדים באותה עוצמה גם במסיבת טבע וסתם הופעה

מלחמה היא אמצעי כדי להגיע לשלום.

שלום זה לא חיוכים ודיבורים יפים.

שלום זה חיבור בין הפכים, איש ואישה, עמים אוייבים, החול והקודש.

דבריך מאוד גם מזכירים לי את נוסח "עלינו לשבח"

בחלק הראשון אנחנו משבחים את הקב"ה על כך שזכינו לעבוד אותו לא כמו שגויי הארצות לא זכו לכך. אני מדגישים את הייחודיות של עמ"י. שבח מיוחד יש לנו על כך.

בחלק השני, מ"ועל כן" עד הסוף אנחנו מייחלים לכך שכולם יעבדו אותו, "יכירו וידעו כל ישבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... ויקבלו כולם את על מלכותך"

אך כדי שזה יקרה אנחנו מייחלים לכליון הרשע באופן מוחלט, שאליו צריכים להיות שותפים כולם - "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון... וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ".

וגם ברמה האישית - הקונסטלציה של גוף ונשמה ביחד בבנאדם יוצרת מאבק מתמיד. אך מה מהמטרה של המאבק הזה? ליצור שלום, להעלות את העולם לרמה רוחנית יותר גבוה שהרמח"ל מסביר במסילת ישרים - ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב.): "כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח", שנאמר (משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא:): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו".

במה שכתבת בחלק השני

אני אומנם מסכים עם זה וגם עם החלק הראשון ודאי

אך בחלק השני מדובר על מציאות שבה אנו כעם הנבחר 

מראים/מגלים לעולם את האמת ומתוך כך כל עובדי עבודה זרה

חוזרים בתשובה.

דבר זה לא מחייב שזה יבואע ל ידי מלחמה והרס, יש מספיק גויים שקיבלו על עצמם 7 מצוות בני נח

מתוך הבנה שאנחנו העם הנבחר או מתוך עשיית טוב מהצד שלנו שגרמו להם לחשב מסלול מחדש.

בנוסף להתפלל שכלום יכירו בקב"ה ויקבלו עליהם את מלכותו זה לא בהכרח דבר שקשה לעשות מוסרית

לעומת זאת להתפלל שתהיה מלחמה עם שונאינו זה דבר אחר, לי כי כואב הלב על אלו שימותו באיראן לבנון עזה וכו'

אלא כי אתה יודע שבמלחמה יהיו נופלים, יהיו צדיקים קדושי עליון שימסרו נפש כמו שראינו ועדיין רואים, על אלו ועל 

אלו שיכולים לנדב את עצמם באהבה טוטאלית עליהם כואב הלב ובנקודה הזו אתה לא יודע אם זה נכון להתפלל על זה.

אנחנו לא שמחים במלחמה כשלעצמה, אבל אם ה' שם אותנו במצב שהיא נצרכת, אנחנו עובדים דרכה את ה' ועל ידה ה' מתגדל ומתקדש וקרן ישראל צומחת

כותב, אך אל תשכח שעדיין אחד מהם נשאר עומד

כך שהאויב עדיין נשאר אויב, טורקיה ומצרים יכולים מבחינתנו

להרוג אחד את השני ואנו נשמח מהצד כי שניהם רוצים להשמיד אותנו

אך אחד מהם ישאר וכך גם הרצון להשמיד אותנו, ב"ה סוריה לא מהווה את אותו איום כמו לפני 3 שנים

אך זה לא אומר שאין שם איום לחלוטין ואולי ישנו היווצרות לאיום יותר גרוע משם רק שכרגע לא מזהים זאת.  

1. שכויחח

2. עלה והצלח שפתים ישק

3. חזק וברוך

4. לך תידרס כופר חיי בסרט

5. חיזקת אותי ממששש דבר תורה מתוק מדבש

אני פשוט לא מבינה את ההסקת מסקנות שלך

יש אנשים שהקב"ה ברא אותם כבדים באופי והם גם צריכים לעבוד את ה' יתברך בדרך שלהם ;)

לגבי לימוד תורה - פחות מעניין מבחן התוצאה אלא מסירות הנפש של האדם וההשתדלות והעבודה על לימוד תורה. אם המקסימום זה לקרוא תהילים גם זה לא קצת, תלוי באיזו יהודי מדובר ובמה היכולות שלו והעניין שלו בחיים.

וואי ועין טובה ולהיות אמיתי זה סופר חשובבב וסייעתא דשמיא זה חשוב גם כן כדי לא לשכוח את המטרה של כל עבודת ה'

אשריך!

בס"ד

איך נהיים בעלי עין ט ובה? ועוד תמיד...?

אנא, אנא, מתכון!

בטח ממש שמח מהשמיים, יהודי צדיק וירא שמים שרק רוצה להוסיף עוד טוב, והנה קיימו את ה"צוואה" שלו - להוסיף כמה שיותר אור וטוב לעולם!

גם שמחת תורה לא הייתה בדיוק שמיחה לפני שנתיים.

הגדלוּת היא לשמוח בדברים הטובים למרות הנסיבות והמאורעות, להתעלם ולהדחיק זמנית את הדברים הרעים. יהיה זמן להתמרמר עליהם אחרי החג. עכשיו לבחור בשמחה. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. אין יותר שמחה מזה.

תודה על השאלה ועל התשובות

מתחבר אליו, לעומת זאת השיעורים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה מעין עולם הבא.(:

אבל משתדלת להתגבר על זה.

משתדלת כן לשמוח ועושה פעולות שמשמחות אותי.

כי ההסכם הזה הונחת עלינו בכוח למחרת יום כיפור.

ז.א. אחרי שכל התפילות עלו והשתדלנו הכי להיות נקיים בעיני ה', זאת הייתה התשובה. אז קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים. שלא תלוי בנו, מהלך שהוא ההפך הגמור משנתיים של לחימה ומסירות נפש.

לא יכול להיות שמסירות נפש כזאת והזכויות שלה הלכו לאיבוד. לכן יש פה תוכנית אלוקית ואולי זה היה הרגע שכל הגויים נלחמו בנו ואנחנו מתרעשים להיכן נלך ונבוא כשבעצם הכל הקב"ה עושה לטובתינו. בלי להבין, פשוט לשמח את עצמנו בחג. ולסמוך על הקב"ה שישמור עלינו ולא תבוא עלינו רעה ח"ו מההסכם שנאנסנו אליו.

לזכור שהחטופים לא הביאו עלינו את זה, לא המשפחות שלהם ולא מטה קפלן. אלא לב מלכים ביד ה', ככה ה' החליט, ובלי להבין לסמוך עליו שיגאל אותנו 

מעניינת.

תודה

הקב"ה מוריד שפע למציאות בדרכים שונות ומגוונות, לא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

השמחה היא לא רק במבחן התוצאה, טוב אז אם המציאות X אז ראוי לשמוח ואם המציאות Y אז לא ראוי לשמוח.

המציאות היא כמו שהקב"ה שהיא צריכה להיות, עם כל הפגמים והחולשות שהקב"ה שם בה.

מפה מתחילה עבודת השמחה. להודות על מה שיש, לשמוח בזה שיש לנו אפשרות לתקן. לשמוח בתקווה.

בחיי הכלל ובחיי הפרט - שמחה זאת עבודה ולא קשר סיבה ותוצאה ביחס למציאות הנתונה.

דברים טובים לעבודת ה' באופן כללי

ומבט בריא, אשרייך אח צדיק

הגיע הזמן להגיד את זה: לא, אין לי שום "תחושות מעורבות". הזעם, הדאגה ותחושת ההפקרה הם לא "לצד השמחה על שחרור החטופים", הם, ורק הם, כרגע מה שנוכח אצלי ואמור לשרור בקרב כל יהודי מפוכח. למה? לפני הכל משום ש20 היהודים הללו, צדיקים ומסכנים ככל שיהיו, הם כאין וכאפס לעומת המחיר ששולם בשבילם. מדינה שלמה שנמכרה ואלפי רוצחים ששוחררו עבור אחוז זעום ממספר היהודים שירצח כתוצאה מהשחרור. עבור פחות מחמישה אחוזים מהלוחמים שנפלו במלחמה הזאת שהסתיימה בכניעה שלנו בגלל ביכור 20 החטופים על פני השמדת האויב לכל אורך המלחמה. אלו "המאוזנים" שכותבים 'עין במר בוכה ולב שמח', מנסים להשוות ולהציב אחד מול השני את מכירת המדינה ופתיחת השער לחיות הטרף - כמחיר שווה ערך ל"הישג" המביך של שחרור החטופים. הסכם משולב רע וטוב, שלצד ההישגים הכבירים יש גם צפרדעים שצריך לבלוע. אז לא, כיהודי במלחמה, ולצערי על אחת כמה וכמה כאחד הבודדים שעוד מתריעים כאן בשער ועיניהם לא טחו מראות את הטירוף, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לאיזה פסטיבל רגשי להמשיך ולהוביל אותנו. לא שמחה ולא ריקוד, אפילו לא לרגע. את ההודיה לקב"ה על ניסיו במלחמה וגם על שחרור החטופים נעשה בפעם אחרת, לא עכשיו. יום שחרור המחבלים והחתימה על הסכם הכניעה צריך להיחרט כיום אבל, כיום שהתרגש עלינו אסון ובעיקר כיום של התפכחות לעתיד וחשבון נפש. לרגע לא כאיזה יום הודיה ושמחה בו "בנינו שבו לגבולם". זה לא סמנטיקה, זה מה שיקבע האם נפיק את הלקחים הקיומיים לפני הטבח הבא שכבר מתקתק עלינו או שחלילה שוב נפתע ונזעק בהלם כשנתעורר מהאופוריה "איך לא שמנו לב שמרחץ הדמים הזה קרב ובא"?!

ברור לי שלהיות אדיש לחזרה של החטופים בא גם עם ניתוק רגשי מהציבור הזה בין אם זה רגש כהה ובין אם זה כי זה הפך אצלו לקטע של שמאלנים

פתאום! כל ישראל ערבים זה לזה , אני עם פאות וכיפה ואם תרצה תקרא לי מתנחל (למרות שאני בכלל לא גר ביו"ש אלא בלוד) ואני עדיין דואג לכל חייל שמת באשר הוא גם אם אני חולק עליו כמו המשפט שמיוחס לוולטר או לסיכום דבריו על חופש הביטוי "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת." אם הייתי חייל והיה חטוף יהודי ששונא אנשים עם פאות (נניח אנרכיסט שמציק לרועים בגבעות) עדיין הייתי נלחם עד טיפת דמי האחרונה ואם היה צריך בשביל להחזיר אותו שאני ח"ו אפצע או אמות היית מת - כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" ו - "אין מצווה יותר גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם ,שם) וככה על כל יהודי לא משנה ימני או שמאלני ספרדי או אשכנזי כל עוד הוא יהודי אני אמסור את נפשי בשביל שח"ו או לא יפגע! על מה שכתבתי עכשיו אני בטוח שרוב האנשים השפויים מסכימים איתי כולל אלישע ירד, אבל ויש אבל גדול מפה ועד לשחרר חטוף לא משנה מאיזה זהות הוא על אלפי יהודים קדושים שימותו, יחטפו, יאנסו וכו' זה כבר מוגזם! אני אוהב כל יהודי באשר הוא בתנאי שלא פוגע ביהודים אחרים! 

לא אמרתי בשום צורה שצריך לשחרר מחבלים תמורת חטופים,אלא שאם זה כבר קרה צריך לשמוח בזה שהחטופים חזרו ולזעוםצ ולהתאבל על המחבלים ששוחררו

בארץ הדיפ סטייט בתהליך קריסה. הצפי שבעוד כמה שנים בתהליך הדרגתי מהמלחמה מי שיקבל את המשוכות זה המחנה הדוגל במסורת. תראה איפה היינו לפני המלחמה לפני שנתיים עם השליטה המוחלטת של הדיפ סטייט וההפיכה הצבאית נגד הרפורמה המשפטית. תראה איפה אנחנו היום ולאן התקדמנו. צריך אמנם לפטר את היועמשית ועוד הרבה עבודה אבל תראה את המגמה הכוללת.

ישראל שאחרי המלחמה היא לא זאת שלפני. ולטובה

ברור שכל הזמן עמ"י בתהליך עלייה כמו שהרב קוק אומר, ודווקא לכן יהיה יותר שנאת חינם ויותר שנאת חינם עד שיהיה כמו בחורבן מצרף סרטון של הרב זלמן מלמד על זה:

השמאל היום מתנהג בצורה משוגעת ורודף את הימין באובססיה כמו שאול את דוד. (ההבדל הוא ששאול היה צדיק עד הרגע האחרון).

השמאל הישן זה משיח בן יוסף שאול בנימין, הדתיים שעולים כהנהגה זה מבשר את מגמת בן דוד. שאול עוין את דוד

לי זה גם הרגיש ככה...

אבל למרות הכל, בעיקר כי יש מצווה לשמוח

אז השתדלתי לשמוח למרות הכל, בידיעה שה' מנהל את העולם, גם אם אני לא יודעת עכשיו למה זה טוב