אני לא יכולה להתפלל....

בתור אחת שחיכתה שנים לילדים יודעת עכשיו כמה חיכיתי לזמן הזה שהם יהיו איתי ולא אצליח ללכת להתפלל בבית הכנסת.

אני כן הולכת בבוקר לשמוע שופר אבל לרוב יושבת מחוץ לבית הכנסת כך שהילדים משחקים בחוץ וכך אני יכולה לשמוע שופר ואולי להתפלל טיפה

לק"י

אני מתפללת בבית חלק וזהו.

(בדרך כלל יותר תפילות מאשר בשבת/ חול)

אצלי זה אחרי שהם הולכים לישון בלילה, אחרי שכולם כבר במיטות גם הגדולים- לוקחת לי חצי שעה ומתפללת ביישוב הדעת.

כך גם בצהרים שהם הולכים לישון יש את הזמן שלי עם עצמי

אני לא מוכנה לוותר על תפילות בכללי ולא בר''ה

אבל כן מקבלת שכאמא הן במינון אחר ואופי אחר

הולכת קבוע עם הילדים לקבלת שבת בלבד

הם משחקים בחוץ והתינוק איתי או עם בעלי תלוי בגיל

רוב הנשים עושות ככה פה וקבלת שבת זה בעיקר שירים

לא קורה לי שהפריעו ..נדיר..

בערבית יוצאת החוצה כמובן

ואני עושה את זה כבר כמעט 12 שנה..

בר''ה בערב מגיעה לפיוטים לפני ובעיקר להרגיש אוירה..גם חצי בפנים חצי בחוץ מה שזורם

בבוקר אחד בעלי מתפלל נץ במניין יחסית מהיר יותר

ואני הולכת לבד לתפילת מוסף

זה לא הרבה זמן

אולי שעה +-

אבל זה נותן לי את הפינה שלי בנחת

ואחר כך אני לא במרדף להרגיש משהו.קבלתי את שלי וזה מספיק לי

וכאמור כן משתדלת להגיע בנוסף גם אם בחוץ חלק מהזמן העיקר להרגיש חלק ואת האוירה

יוצאת מהחג לרוב ממש עם תחושה שהתפללתי והיתי חלק

מבחינתי הזהות הרוחנית שלי היא חלק מהחיים לשי ואני לא שמה אותה בהשהיה ל20 שנה עד שהילדים יגדלו

אני ושמרת איתה על קשר

אבל כן בהתאמה למציאות ..לא בעיוורון

ומתשדלת לחשרר מה לשא מתאפשר ..

אצלנו אני קמה לוותיקן

הילדים מתחילים עם בעלי את התפילה וכשאני מסיימת לוקחת אותם.

או מתפללת עד שהתפילה מתחילה ואז מספיקה לפחות חלק

אבל כן קופצת פה ושם לחלקים מהתפילה

ובבית אומרת את כל התפילות

מכניסה את זה בין לבין

זה ממש חשוב לי

והילדים שלי רואים אותי מתפללת שזה גם חשוב בעיני.

נראה לי שמהחתונה (14 שנה) לא דילגתי על תפילות בראש השנה ויום כיפור.

אולי קיצרתי אותה לפעמים

או אמרתי יותר מהר

אבל תמיד התפללתי.

האמת שעכשיו נזכרתי שהיתה שנה אחת שהרגשתי מאוד רע ביום כיפור בסוף הצום אז לא התפללתי נעילה.. אבל זה באמת נדיר.

ממליצה לך אם זה חשוב לך

כן לראות איך את יכולה בכל זאת לשלב

לעזרה בבעל

אולי לקום קצת לפני הילדים

ולא חייב שהתפילה תהיה בביהכנס. זה לגמרי אחד מהציפיות בעיניי. אישה לא חייבת תפילה במניין

ותלוי מתי הוא הולך לתפילה

אני בשבת הייתי מתפללת אחרי שהוא חוזר בבוקר, מנחה יותר קל כי יש זמן עד שקיעה בדרכ. תכלס אפשר גם בביהכנס אם יש שני מניינים

בערב שבת הייתי לוקחת אותם איתי לפארק ושרה להם בנדנדות לכה דודי

בראש השנה  וכיפיר כן הולכת לתקיעת שופר, ולמוסף של המניין המאוחר יותר (בעלי מתפלל ותיקין)

בכיפור הייתי מתפללת בבית כשהיו ממש קטנים והייתי יורדת איתם לשמועמנחה וסליחות ונעילה מבחוץ ותקיעת שופר

ובלילה כשהם ישנים.
חייבת את השקט, איתם כל שניה מושכים בחצאית ואיך לא? רעבים פתאום...חחח דווקא בזמן העמידה.

וככה בד''כ אני מספיקה להתפלל מוסף במניין.

זה עובד ככה-

בעלי קם לותיקין עם הגדולים.

אני מגיעה באזור 8 עם הקטנים ל-30 תקיעות הראשונות  של הותיקין, לצאת ידי חובה.

ואז חוזרת הביתה, וכשבעלי מגיע עורכים יחד קידוש שווה (עם אפרופו על תקן שופר- חובה!).

אחרי הקידוש אני הולכת למניין המרכזי, ולא נורא אם פספסתי את התקיעות ואת תחילת עמידה (האמת שלא קרה לי עדיין, הכי מאוחר הגעתי ב'הנני האני ממעש', אבל הנחת שלא לחוץ לי לתקיעות- שווה לי את הלהתארגן מוקדם).

ואז אני גם מרוויחה שבעלי מארגן את השולחן והאוכל לסעודה 😉

מעריכה את הרצון הטוב והניסיון לתת עצות, אבל רעיונות לא חסרים ב"ה. אין פה מניין בנץ, יש מניין אחד יחיד שבעלי הולך אליו ואני מצטרפת עם הילדים לתקיעות. הילדים קמים ב5, אז אין אפשרות לקום לפניהם בסעודות אנחנו מארחים, אז סדר היום תלוי גם בזה, ואין אפשרות להתחלק עם הבעל כדי שאוכל להתפלל.

בקיצור, השאלה המדוייקת היתה איך לקבל את המצב באהבה, שאני יודעת שאשמע שופר ואתפלל את הקצת שאצליח בין לבין, בהתאם למציאות שלי.

תודה @shiran30005 על הפרספקטיבה, מאמצת!

בנתיים ראיתי את זה וחיזק אותי, אולי יחזק גם אמהות אחרות שנמצאות במצב דומה

העוסק במצוה פטור מן המצוה

עכשיו זו עבודת השם שלך, גם בחגים של תשרי.

ואת מקבלת עליה שכר עצום. תחשבי שכל התפילות של הילדים כשיגדלו בעז"ה ייזקפו לזכותך, בזכות השנים האלה שישבת איתם בבית ועסקת בצרכיהם הגשמיים. אנחנו בונות לנו עולם הבא בידיים שלנו ממש, בפעולות גשמיות יומיומיות.

על מלך שהוכתר, כולם יצאו לרחובות להריע לו ולהשתתף בטקס, היתה חגיגה גדולה.

פתאום המלך רואה בין כל החוגגים את האומנת של בניו, הנסיכים.

הוא מבקש לקרוא לה ודורש לדעת מה היא עושה פה, היא עונה שבאה להמליך עליה את המלך.

הוא עונה לה- התפקיד שלך זה להיות עם הנסיכים עכשיו, לא להשתתף בטקס.

כך אנו האמהות בראש השנה, תפקידנו לשמור על הנסיכים בזמן הזה, זה מה שהמלך רוצה מאיתנו עכשיו.

לי היה ממש חסר התפילות בבית הכנסת, וצבט לי בלב שאני לא יכולה להשתתף, כששמעתי את המשל הזה זה עשה לי טוב על הלב, אולי זה יעזור גם לך😊.

ככה אני אומרת לעצמי

לא יכולה להתפלל כי אני מבצעת משהו נעלה אחר

פשוט ככה

למתכונת של תפילות חטופות בבית -

שאני לא יודעת איך אתרגל שוב לתפילות בבית כנסת בבוא העת...

(שלא לדבר על זה שאני לא יודעת באיזה נוסח אתפלל... נולדתי אשכנזייה, אלה התפילות והניגונים שאני מכירה הכי טוב וש"עושים לי את זה", אבל כיום אני ספרדייה, וזה הנוסח שיש לי במחזורים וזה הנוסח שבעלי והילדים, בעיקר הבנות, מתפללים...🤦‍♀️)

בכל אופן, אני די נהנית מהתפילות בבית, על הספה הנוחה שלי, בקצב שלי, עם מנגינות שאני ממציאה לעצמי, עם יכולת לעשות הפסקות מדי פעם (ותודה לילדים החמודים שיוצרים לי הפסקות😉)...

נכון, הריכוז לא משהו ככה, אבל תכל'ס גם ככה הריכוז שלי כבר לא משהו אחרי שנים של היריונות והנקות וקימות בלילה, אז לפחות יש לי תירוץ ממשי...

אני באמת חוששת מהיום שבו לא יהיה לי התירוץ הזה, ואז נקיפות המצפון יחגגו כשלא אצליח להתרכז כמו שצריך בתפילות...

ולמי שכתבה פה שהיא לא מוכנה שהרוחניות שלה תיעצר בגלל גידול הילדים -

אני לא מרגישה שאצלי היא נעצרה, אלא שפשוט היא קצת אחרת. אני משתדלת להתפלל מעט בקצב שלי, ללמוד תורה לפי היכולת שלי, ובעיקר - להשקיע בדור העתיד של הרוחניות של עם ישראל, שהוא הילדים שלי...

ובאמת בשלבים מאוחרים יותר בחיים יהיו לך ילדים גדולים שיוכלו קצת להעסיק את הקטנים (אם הם לא הולכים לתפילה).

ובאמת - בינתיים המטרה היא לנצל כל רגע אפשרי לתפילה, גם אם תהיה קצרה, ולדעת שתפילה כזו היא איכותית פי כמה מתפילה שהתבצעה בנחת בבית הכנסת...

כל הזמן אני אומרת לו שאני מקווה שהוא מתכוון מספיק כי התפילות שלו הם גם בשבילי.

אני לא יודעת להסביר אבל פשוט שלמה עם זה שזו לא השליחות שלי כרגע.

כרגע הקב"ה לא מחפש ממני את התפילות בכוונה, הוא מחפש ממני את הסבלנות שלי לילדים, את החינוך שלהם.

אנחנו הולכים לישיבה של בעלי ונמצאים באיזה כיתה אחורית ששומעים בה קצת את התפילה. אם אני מצליחה אני מתפללת קצת, אם לא- גם בסדר.  

"יש לי בקבלה שהנשים שנמצאות בבית בימים הנוראים ומטפלות בילדים הם אינם זקוקות לכל התפילות וכל האוירה שיש בבית הכנסת, בשביל שהתפילות שלהם יעלו למעלה, להם יש צינור ישיר עד למעלה עד לכסא הכבוד, ובכמה מילים שיש להם אפשרות לומר ולהתפלל, הם מתקרבים לכסא הכבוד עם כל הציבור שעומד שעות ארוכות ומכתיר ומבקש ומתחנן מאת המלך הקדוש היושב על כסא רם ונישא"

אז השנה תזכרי : שכשאת מטפלת בנסיכים של המלך את במקום הראשון

אם אין לך זמן להתפלל תתפללי כל הזמן.

לזכור שה' שלח לנו את הקטנטנים וזאת הציפיה כרגע... מה שאנחנו פועלות במלמול התמידי בדיבור מהלב מגיע ישירות לה!

לא לכלות חס וחלילה

ומאז אני חושבת הרבה על זה, האם הייתי עושה כזה דבר. משאירה ילדים עם גויה בראש השנה כדי שאוכל להשתתף בתפילות. איכשהו זה נראה לי כל כך לא הגיוני, מרגיש לי שבשלב הזה התפקיד הוא ממש אחר.

לפותחת- מעניין אותי אם תיאורטית היית רוצה כזה סידור? שמישהו אחר יהיה עם הילדים ואת תהיי פנויה ללכת לבית הכנסת?

ותודה שחידדת לי את זה! כי אם אזכור שבחרתי בזה, ושתאורטית היתה לי אפשרות להשאיר אותם בבית וללכת להתפלל ובחרתי להיות איתם כי זה חשוב לי, לא אתמרמר על זה.

בראש השנה הראשון שלי כאמא חוויתי ממש תסכול. רבתי עם בעלי ממש. היה לי קשה שהמקום שלי מתבטל לחלוטין כי יש לי תינוקת על הידיים.

היום אני במקום הרבה יותר שלם, וגם מרגישה שהתפיסה שלי כלפי החגים קצת השתנתה. מה שמשמח אותי ומה שחשוב לי הוא שהילדים שלי יתחברו לחג, יתחברו למצווה, יתחברו לתפילה. אני יודעת שאני ב"ה כבר במקום מחובר, ובסוף הקשר שלהם לעולם הזה יותר חשוב לי כרגע מאשר המקום שלי בתפילה. לכן אני באה לתפילה, אבל בעיקר בשבילם-כדי שיראו את בית הכנסת כמקום אהוב, מתפללת איתם (יותר חשוב לי מתפילת ילדים שיכנסו לתפילה של המבוגרים ויחוו אותה), וכשנגמרת היכולת, יוצאים וזה בסדר.

יודעת שזה זמני, שעוד כמה שנים המקום שלי יהיה שונה לגמרי. וכמו שבעלי סגר ראש השנה בצבא (אם בסדיר ואם שנה שעברה בהקפצה של מהרגע להרגע למילואים), כי בנקודת הזמן הזו זה היה התפקיד שלוקוהוא וויתר על תפילות מרוממות למען משהו נעלה יותר, ככה גם אני מוותרת עכשיו כי יש לי תפקיד-אבל זה תפקיד שהוא זכות!

בנוסף, זה מזכיר לי שיר שפעם לימדו אותי לבגרות באולפנה. אז לא באמת הבנתי אותו, אבל היום כל כך מבינה. לא זוכרת את שם השיר, רק זוכרת שזה על תפילה של אמא, שהתפילה שלה זו השגרה-במעשים שלה, בטיפול בילדים שלה. זו כבר לא תפילה כמו של מישהי ללא ילדים, אבל זאת תפילה שלמה ומדהימה, גם אם ממקום קצת אחר.

20250921201927.pdf

עדיין יש איזה קווצ' שאני מפספסת את התפילות המיוחדות ש"ח ראש השנה.

אבל לרוב אני מרגישה שמה שאני כן מצליחה להתפלל, בעיקר בחגים, יש סייעתא דשמייא מיוחדת, שכל הכוונות ורגשות הקודש מתרכזים במעט התפילה שאני מתפללת.

בחודשים שאחרי הלידה זה היה לי מאוד קשה ועברתי תהליך של הפנמה והורדת הציפיות..

אבל מבינה שאין לי סיכוי ללכת לתפילה עם החבורה העליזה שלי.

אפילו בבית לא מגיעה לזה, בקושי לתהילים מצליחה.

מזכירה לעצמי שזאת עבודת ה' שלי כרגע.

ולי אישית עדיין יש תמיד קצת החמצה מהניגונים והתפילות, ואין שום סיכוי שהחבורה שלי מגיעה לתפילות...

אז היו כמה שנים שהתחלקתי עם עוד חברה, שמרתי על הילדים של שתינו חהחא הלכה לתפילה אחת ואחכ החלפנו והיא שמרה ואני הלכתי לתפילה שניה.

זה ממש לא חייב להיות לכל התפילה, אפילו רק לשעה כדי "לנשום" את האווירה.

ולהרפות להרפות

כל משפחה מביאה כמה משחקים ויש תורנות לשמירה על הילדים. זה ממש מקסים!

לא הייתי משאירה שם ילד בן שנתיים למשל (אולי עם אח גדול) אבל מגיל שלוש בערך זה ממש אחלה!

כשיכלתי להתפלל הרגשתי לחץ ומחויבות מסוימת

לקום הכי מוקדם לא לפספס שום רגע

תהילים כל היום...

זה מדהים וזה התעלות רוחנית

אבל זה דורש מלא כוחות נפש

וב"ה שזכיתי להתחתן קצת מאוחר וקיבלתי כמה וכמה שנים טובות כאלו של השקעה ברוחניות מהסוג הזה.

היום שמחה שיש לי "תירוץ" שהוא גם באמת אמיתי וחיובי ולרצון ה'...

המעניינות והמחכימות.

שנזכה לקיים את רצון ה' כל אחת ואחת בשלב שבו היא נמצאת בחיים ולקבל את זה באהבה ובשמחה,

ושנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!!

כמה קטעים שהכי חשוב לך להתפלל, ועליהם להתאמץ ממש להתפלל. למצוא כמה דקות, לבקש מבעלך שישמור עליהם לפני הסעודה... 10 דקות שמוקדשות לקטנים שהכי חשוב לך להתפלל.

וגם אפשר לשיר עם הילדים את כל השירים בתפילה שאת אוהבת, זה גם מחבר מאוד אפילו אם זה לא נקרא ממש תפילה😅

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות