דבר ראשון. אני חושבת שכדי להבין אותך ומה עובר עלייך, ואחר כך מה עובר על שניכם - כדאי ללכת אחורה אל התקופה הראשונה שלכם. כי בהתחלה כן רצית, ואז פתאום נגמר לך לחלוטין הרצון, בלי שום סיבה חיצונית - אז כנראה יש פה סיבה פנימית.
תמיד הוא רצה יותר ממך? ואם לא רצית, איך הרגשת? ואם לא רצית, איך הוא הגיב?
היה לך מקום שמאפשר לך להגיד לא, או שקיבלת כעס/עצב/האשמה?
ואם לא רצית, הרגשת בסדר עם זה או אישה לא טובה/לא מספיקה וכו?
תחושות כאלה יכולות ליצור כדור שלג שממשיך להתגלגל. לא כתבת כמה אתם מדברים על זה, האם שמת לב לדינמיקה כזאת ביניכם בתחילת הנישואים?
לגבי מה שכתבת, לא פירטת הרבה אבל לי נשמע שרוב האחריות מוטלת על בעלך. אני צודקת?
*הוא* מנסה להתקרב, *הוא* ניסה לרשום אותך - אפילו לא כתבת מה דעתך בעניין, ועכשיו כש*הוא* מתרחק - לא כתבת מה את עושה בעניין אלא רק שזה פוגע בך.
נשמע שאת בעמדה מאד פסיבית בנושא הזה. ויש בזה צד מאד טבעי. כמו שכתבת בסוף שעכשיו כשהוא לא יוזם קירבה את מרגישה לא יפה ולא רצויה.
אבל ממה שאת אומרת נשמע שכל האחריות מוטלת עליו, למרות שהאמת היא שפער זוגי - כל פער זוגי - נמצא איפשהו ביניכם. זה שכרגע הוא רוצה יותר ממך לא אומר שעליו האחריות לפתור את הפער, אלא הוא רוצה X, את רוצה Y, ועל שניכם האחריות לפתור את הפער.
ודבר נוסף, הריחוק שאת מתארת מהתקופה האחרונה.
ללמוד להחזיק קירבה בלי מגע או מגע בלי יחסים זה דבר שלוקח הרבה זמן לבנות, גם על גבי זוגיות ארוכה בהרבה משלכם ובלי פער כמו שאת מתארת.
ממה שאני מכירה הנטיה הרווחת של גבר היא להתרחק ממקום כזה - אפילו בזמן מחזור/תקופה תחומה בזמן שאסורים, לפי מה שאני מכירה וגם שומעת פה, הרבה גברים יעדיפו לקחת צעד אחורה ולעבור את התקופה בריחוק נפשי, להיות טכניים בלבד. עדיף להם ריחוק מאשר כאב. אני חושבת שזה מאד לא הגיוני בעינינו, אבל זה מאד הגיוני בעיניהם 
להתרחק מדבר שמכאיב זה נטיה מאד טבעית, ההיפך - ליזום קירבה שוב ושוב במקום שמקבלים דחיה זה מה שיוצא דופן.
ההתרחקות לא דווקא מעידה שאת לא יפה או רצויה יותר בעיניו, אלא פשוט שהפער הזה כואב מדי.
