אז ככה:

העצבות מופיעה על גבי משהו שמטרגר אותך, כלומר - מקפיץ אירוע, טראומה, אירועים חוזרים - מהעבר, בקיצור - כאב, משהו לא נעים.

אבל - הדיבורים שמופיעים יחד עם העצבות הזאת, לא ברמת קשורים לאירוע - לא לטריגר ולא לטראומה.

הדיבורים הם הגנה של הנפש....

הא ראיה - אלו דיבורים קבועים.

אצל אחד זה יהיה כמה הוא אפס, אצל השני, כמה הוא לא רצוי, אצל אחת - כמה היא בודדה בעולם וכו'....

הפתרון - להזכר בעובדה הזאת, לראות את ההבנה הזאת כמו פנס במנהרה חשוכה ואז - לשחרר את הדיבורים מהצורך בהגנה...

לא חייב מיד לטפל בטריגר ובמטורגר, אבל כדאי בהזדמנות יותר רגועה לבדוק מה מקפיץ את המערכת..

בהצלחה לכולנו!

במיוחד אם זה דפוס חוזר. 

מתי מופיעה העצבות? מה קרה חמש דקות או יום קודם? זה לבד יכול להיות קצה חוט להבין איך המנגנון פועל ועל מה הוא שומר.

בגדול עצב הוא חלק מהחיים וצריך ללמוד לחיות איתו ולא להדחיק, במיוחד בשנתיים האחרונות שהוא מציף מכל כיוון.

השאלה מהי התדירות ומהי התגובה שלך לעצב שמגיע ומהו הטריגר שגורם לו להגיע.

מה אתה מרגיש כשאתה עצוב? אתה מרגיש פחד והתכנסות או יותר עייפות וחוסר אכפתיות, או הזנחה של דברים חשובים, או תחושת כאב וסבל?

נראה לי שההתמודדות משתנה לפי התחושה. ככלל, אם אתה מרגיש יותר מלנכוליה כזאת, שאין לך כוח לעשות דברים, אולי דווקא עדיף לתת לזה להתקיים עד שזה עובר. לא נראה לי שתמיד חייבים ללכת ראש בראש עם התחושות.

וגם לעשות דברים שמשמחים; טיולון בטבע, גן חיות , גלידה ב"קצפת", סרט נקי ומשעשע , ספר

מעניין, לדבר עם חברים, לכתוב לעצמנו כדי לברר על מה יושבת העצבות, יעוץ מקצועי,

ללמוד תורה - אם אפשר, להגיד לעצמי מילים טובות, לקרוא את הספר "אל דאגה", לקנות

ספר בדיחות (נקי) ולקרוא בו כל יום, לחשוב טוב,  לזכור שזו לא המציאות, זו המציאות שלי

כרגע, אבל זה סובייקטיבי לגמרי, להיזכר בדברים טובים שאני עושה (כמו למשל לשלוח לנו

מס'  טלפון של שדכן... תודה רבה!), לזכור את הקב"ה ולבקש ממנו, להתחנן, למצב רוח טוב...

ליצור, להשתמש עם הידיים כדי ליצור ואפילו לעשות משהו פרקטי, להתנדב במשהו

שאוהבים ולא מדכדך או קשה לנו (ואז אני יוצא קצת מעצמי), לבדוק עם עצמי או עם

חבר טוב מה חסר לי, על מה אני מתאבל, אולי הציפיות שלי מעצמי והחיים גבוהות

מדי וקשה לי להשלים עם זה? ללכת לאיזה נופש קטן ולא יקר, לנסוע לים - כל אחד

ומה שהוא אוהב ועושה לו טוב..

העיקר, לא להתייאש. זה לא סוף פסוק. אני בני אדם ומצבי הרוח שלנו משתנים -

העיקר לא להתייאש. כל עוד יש הקב"ה (הוא לא הולך לשום מקום) לדעת שהוא

"מקשיב ומאזין...." זוכרים מראש השנה?

לפעמים כדאי ללכת ליעוץ מקצועי שיחד, יבהיר לנו על מה יושבת התכונה

המעצבנת הזו.

יש אנשים השמחים מטבעם ויש כאלה שעבורם זו עבודה. לפעמים, עבודה

קשה. אבל הכל הכל אפשרי.

מצווה גדולה להיות בשמחה, אומר ר נחמן. עושה רושם שהוא ידע למה

הוא אומר את זה. מן הסתם, אולי, גם הוא חווה רגעים קשים.

כמו....כולנו.

בהצלחה!

ד"ר יחיאל הררי ביוטיוב  באתר "התבוננות פנימית" ,

דוגמא לשיעור שלו:

כל הנושאים הקשורים לנפש. נפלא. 

למי שמתעניין/מתלבט, יש לו למשל שיעור שנושאו: יהדות מול בודהיזם

ועוד ועוד ועוד. ממליצה בכל פה.

חודש טוב לכולם.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.