השיחות "יחסינו לאן" לא מתקנות יחסים, עבודת הלב מתקנת יחסים.
בכל מערכות יחסים, לא רק בזוגיות, גם ביחסים עם ההורים, מעניין שבד"כ העצה הראשונה שנוטים לתת זה "תדברו על זה"..
אבל אי אפשר לדבר אם יש ים משקעים. אם אין אהבה בלב, אם יש טיפת שנאה.
לדיבורים צריך להקדים עבודת לב, ואז דיבורים נשמעים. לפעמים להתרחק למרחק ממנו אפשר לאהוב ולעבוד על יחסים. להמשיך לתת אהבה על ידי מילה טובה, מתנה, שיחה קצרה.
הבעיה שלנו שאנחנו עצלנים מדי ולא רוצים לעבוד, רוצים לפתור ישר הכל על ידי דיבורים.
להטיח אשמה בהורים, בבני זוג, "לחנך" את הילדים שלנו.
וככל שכואב לנו יותר אנחנו מדברים יותר, מחטטים בפצע המדמם.
כשרק התחתנתי הקשר שלי עם אמא היה מורכב, עקב חזרה בתשובה ובחירות שעשיתי, שהיו שונות ממה שרצתה בשבילי.
עד שחשבתי שהמחסום הזה לעולם לא ייעלם והקשר בינינו ישאר לתמיד טעון. אני זוכרת עד היום כל שיחת טלפון, בה הייתי צריכה להציב גבולות.
הצלחתי לרפא את הקשר עם אמא שלי בעיקר כשהבנתי שיחסים לא מרפאים על ידי דיבורים, אלא על ידי עבודה עצמית!!!!!
וזה משהו שאני מרגישה חובה לשתף.
היום בקשר שלנו יש הרבה כבוד.
על ידי תהליך שעברתי, למדתי לקבל את ההורים כמו שהם, בלי רצון לשנות אותם,
למדתי שההורים שלי נתנו לי את הטוב ביותר שהיה להם לתת,
וגם אם הם מבטאים את האהבה שלהם לא בצורה שהייתי רוצה, הם עדיין אוהבים אותי.
היום כשאני בת 35 ואמא של 3 בנות, אני שמחה שהצלחתי לעשות את העבודה הפנימית הזאת ולא נתקעתי עם אותם כעסים ומשקעים משנות העשרה.
איך עושים עבודת הלב? ארשום כבר פעם הבאה.
