שתי האפשרויות שהזכרת, הן שני *רמזים* שהוזכרו בחז"ל ובמפרשים.

ענפי עצים כסמל לשבטי ישראל. פעם אחת זה גם לאחד אותם באחדים בידו. וזה הדימוי היחיד שמתבקש נביא לעשות כסמל לשבטי ישראל.

ועוד לזכור שהמילה בעברית "שבט" או "מטה" לשבטי ישראל היא מילה נרדפת לענף של עץ "ויהיו לגפן מטות עוז, שבטים" כלומר מטה ושבט זה מילה נרדפת לענף ומשם למקל שעשוי מענף. כי שבט בעם הוא כמו ענף שיוצא מגזע. לכן כתוב "ואת *מטה* לוי תכתוב על *המטה*"

לכן תמיד ענף מסמל שבט בעם, ואיגוד ענפים כמו ביחזקאל מסמל איגוד חלקי העם לשבטיו. כל גם כתוב ביהי רצון בסדורים לפני נטילת לולב: ובזכות קירובם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, כםסוק ביחזקאל: וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך.

כמובן זה לא סותר את טעם שמחת הארץ בצמחיה. כי עם ישראל נמשל לארץ ישראל, וענפי גידולי הארץ נמשלים לשבטי העם, במיוחד בגלות שלא היה ארץ אבל היה עם

אבל זה לא פשט התורה

מסכים שסביר שהדרשן שדימה את ארבעת המינים לחלקים בעם ישראל - שאב השראה מהדימוי ביחזקאל. זו אכן דרשה מתאימה לביטויים אחרים בכתוב.

אבל פשט זה לא - הפשט בתורה "ולקחתם... ושמחתם..." שנענוע עצים הוא דרך לבטא שמחה.

מסכים איתך שהפשט הוא שמחת הארץ בצמחיה באסיף.

אבל בגלות שהתנתקנו מהגשמיות הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי הרוחני של הצומח, ולראות איך הענף הוא ביטוי של זרם חים שבוקע מהאדמה, גדל לגזע ומתפצל לענפים היונקים מהגזע. שזה עצמו אותה אידאה שמתגלמת ביחס בין כלל ישראל לשבטיו השונים, ולא במקרה בלשוו הקודש בה כל מיחה מדוייקת שבט בעם נקרא שבט ומטה, על שם המילים הנרדפות לענף. אמנם יש הסבר אחר ששבט ומטה מלשון המקל של השלטון וכי בגלל שכל שבט הוא יחידה פוליטית. אבל זה דחוק כי שבט ממהותו הטא לאו דווקא יחידה פוליטית אלא משפחתית. מה גן שהתורה עצמה אומרת "ואת שם אהרון תכתוב על *מטה*(מקל) לוי, כי *מטה*(שבט) אחד לבית אבותם"

אמנם יש 12 מצבה כ12 השבטים או 12 אבנים במזבח אליהו, אבל לא כותבים על כל אבן שבט אחר.

בעוד שבענפים שבנס מטה לוי וביחזקאל כותבים כל שבט על ענף שונה. וגם ב4 המינים כל ענף מייצג חלק אחר מהעם באופן ספציפי, שהרי אלו 4 מינים שונים ולא איגוד 4 הדסים וכו'

עולם הדימויים בנביאים הוא לא מקרי. לא במקרה גלי הים משולים תמיד לאומות העולם וכנגד זה קריעת ים סוף ולוויתן. הארז משול לגאות, השור לבניית המציאות, איש ואשה כמשל לה' וישראל וכו' . קדושת הכוח המדמה בנביאים היא מדוייקת, כפי שהקבלה והרב קוק מראים, בניגוד לדעת הרמבם שסובר שמשל לא מדוייק לנמשל

הדימוי לחיות נמצא גם בברכת יעקב וגם בברכת משה. השימוש באבנים אכן נמצא אצל אליהו וכנראה משם מקורהדרשה שכך היה באבנים אצל יעקב אבינו.

שזה קשור לאסיף והדגש הוא דווקא על צמחים. כמו שאומר הרמבם במורה נבוכים.

מכאן זה קורא לנו להעמיק מה בכלל צמחים מייצגים ומה השורש האידאי-רוחני שלהם. ה' היה יכול לברוא כל צמח כקלח לעצמו עם גזע וזהו, כמו קנה סוף. אבל הוא ברא אותו כגזע המתפצל לכמה חלקים המחוברים אליו, ולא סתם גם עשב נקרא ציץ העשב, גם ציצית שיש בה חוטים המתפצלים,וגם ציצית השיער שהיא סמל להארות קטנות היוצאות מההארה הכללית , עיין אורות הקודש וגם בנסתר.

החיות לא מייצגות את עצם השיבטיות בניגוד לשבט-מטה-ענף. אלא את האופי של כל שבט, כמו צבע של כל שבט, או כמו שאומרים ש"אדם כלשהו הוא ממש אריה", או שועל או נחש.

מה גם שהקשר בין צמחים לסוכות מתבטא גם במצוות סוכה שכשרה רק לסכך מצמחים. ולדעת רבי יהודה הסכך כשר רק מ4 המינים, וכן בעזרא יש קשר בין מצוות לולב לסוכה בקשר לצמחי נוי: "ואשר ישמיעו קול בירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי תמרים ועלי זית ועלי עץ שמן ועלי עץ עבות ועלי הדס לעשות סוכות ככתוב"

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ד בתשרי תשפ"ו 16:36

במורה נבוכים דווקא סובר שזה הטעם הפשוט שמחת הארץ בצמחים היפים, ושמחה אשר הגענו ממקום מדבר אין צמח בו לארץ מצמיחה צמחים. כלומר עניין הצמחים מרכזי. דווקא על 4 המינים כאגד ישראל הוא כותב שזה רק דרשה, שכמובן הראתי איך זה לא דרשה אלא נמצא מיניה וביה בתוך עניין הענפים בדימויי הנביאים.

אם זה רק עניין שמחה, אז למה אין מצוות 4 מינים בפסח ושבועות? ולמה בעזרא יש עניין לקחת עוד ענפי עצים יפים?

מצד שני יש משהו בדבריך. גם אצל אומות העולם בכל העולם יש נטיה לקשט בחגים  שלהם דווקא בצמחים שזה נותן פומביות של שמחה. אבל אצלינו גם נצטווינו לגור 7 ימים מתחת לענפי העצים האלו מחוץ לבית ולא רק לשים אותם בסלון תחת קורת גג של כוחי ועוצם ידי (עיין המבחן לעתיד לבוא של מצוות סוכה לאומות). או לנענע בהם לפני ה בהלל. אבל ההסבר הזה לא מסביר למה דווקא סוכות. התורה היתה יכולה לצוות בפסח לקדט את הבית בפרחי האביב או לנענע אותם לפני ה. אבל הסיבה היא שזה לא רק חגיגי ומשמח , אלא שמחה לה' על הארץ וצמחיה כחלק מחג האסיף

אני גם לא חושב שפשט טעם הקרבנות הוא ביטול עבודה, או שהטעם הפשוט לברית מילה הוא המעטת כח התאווה.

הטעם הזה של מורה נבוכים שונה מטעמיו על הקרבנות וכו, למעט הטענה שלו שסיבת דווקא 4 מינים אלו ולא אחרים היא טכנית, שכאן זה באמת רמבמיסטית מאוד.

גם דעת רבי יהודה שמסככים רק ב4 המינים, ומה שמוזכר בספר עזרא,שהביאו גם ענפים אחרים לקישוט חוץ מ4 המינים, מוכיחה שעיקר העניין קשור לשמחה בצמחים (יפים ורחניים) דווקא

כרגיל, כל מה שאתה כותב נכון ברבדי הדרש והרמז. אבל, ברבדי הדרש והרמז יכולות להיות כמה וכמה משמעויות שלא סותרות אחת את השניה ובוודאי לא סותרות את הפשט, אלא משלימות ונותנות עומק נוסף.

ממילא השאלה בפתיחה היא שאלה 'לא חוקית', אם היה רק רובד אחד, היה מקום לשאול "האם זה או זה?", כיוון שיש ארבע קטגוריות ראשיות: פשט, דרש, רמז וסוד, שבכל אחד מהן יכולות להיות משמעויות רבות - שבעים פנים לתורה, שאלה של 'או או', היא לא רלוונטית. בטח שאין מה להתווכח על זה.

מועדים לשמחה

על טעם מצוות קרבן פסח. אבל ברור שזה זכר לפסיחה על בתי אבותינו למשל.

לא במקרה דווקא בחג האסיף הצטווינו על לקיחת 4 מיני צמחים. וגם מספר עזרא רואים שזה בא עם עוד ענפי עצים בשביל הסוכות.

זה לא דרש ורמז. כשם שאכילת בשר שלמים כשמחה זה לא רמז, אלא זה דרך לבטא שמחה באכילה או כשם שלא במקרה הצטווינו על צום ביום כיפור כי זה יום כפרה. כך דרך להלל לה' על האסיף זה על ידי 4 מיני צמחים כמו שכותב הרמבם.

יש טעם אחד ראשי ופשוט, וממנו שאר הטעמים מתפצלים.

לומר "זו הדרך שה' בחר" זה עדיין לא טעם, כי זה משאיר את המצווה כמעשה טכני סתמי חסר משמעות מלבד לעשות את רצון ה', על אף שאוטומטית התת מודע כבר מבין את הקשר בין האסיף לצמחים בלי לומר.

בסוף טעמי המצוות משתנים לפי תקופה בהיסטוריה. כשעל עם ישראל היה בארץ והיתה נבואה והשראת שכינה והיה חקלאי, היה ברור ש4 המינים קשורים לאסיף.   כשגלינו מארצינו והתנתקה הקדושה מהגשמיות , הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי-רוחני של המצווה, כשם שהרב קוק אומר בלמהלך האידאות שדווקא כשהשמש שוקעת רואים את הכוכבים.

גם כיום שאנו לא חקלאים טעם הראשי של 4 המינים זה על שמחת הארץ בצמחיה והקדושה שבטבע.

חגים וזמנים לששון🙂

כל הסבר נכון אחר, הוא תוספת על הטעם הפשוט. וודאי שההסבר שהתעקשת עליו בכותרת, של סימן לחיבור חלקי עם ישראל הוא *סימן* שיש בזה ולא ההסבר הפשוט.

ישראל, זה אמנם טעם צדדי ולא הטעם הראשי הפשוט, אני אכן מסכים. אבל מכיוון שה' בנבואתו לנביאים אמר כמה פעמים לעשות מעשים עם ענפים שהם מסמלים את השבטיות בעם ישראל ורק הם (כי חיות לא מסמלות את השבטיות אלא תכונות גם אצל אגם פרטי וגם אצל עמים שלמים וממלכות) ועוד התורה דאגה לקשר בין המילה מטה כענף למילה מטה כשבט "ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לבית אבותם". ועוד כי מצינו שזה הטעם הראשי שהתקבל על ידי האומה בגלות.

סימן שזה הטעם הראשי בגלות, כשהקדושה נעדרת מהטבע ואין על מה לשמוח בשמחת הארץ בצמחיה, מסתכלים על הצמחים רק כסמל אידאי לחלק בעם.

אני לא חושב שבבית ראשון מישהו חשב עם 4 המינים כסמל אחדות האומה במודע, למעט אולי נביאים שיודעים להצהיע על בחינות הנבראים וכמובן בתת מודע של האנשים. במיוחד שהמילה "שבט" פשוט היתה "ענף" אז הדימוי היה תמיד של שבט כענף מגזע. כשם שהיום "ענף הכלכלה" איך שהוא יתקשר לענף

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

אסור להקשיב להם

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף

מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.

(תכתוב)

(אם מתאים לך)

אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.

חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.

צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.

לדוגמה:

*מה הצורך הלאומי

*מה עולה מהמקורות

*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה

*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה

*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו

מה עוד?

(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)

ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.

או למכור לאחרים.

זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...