שתי האפשרויות שהזכרת, הן שני *רמזים* שהוזכרו בחז"ל ובמפרשים.

ענפי עצים כסמל לשבטי ישראל. פעם אחת זה גם לאחד אותם באחדים בידו. וזה הדימוי היחיד שמתבקש נביא לעשות כסמל לשבטי ישראל.

ועוד לזכור שהמילה בעברית "שבט" או "מטה" לשבטי ישראל היא מילה נרדפת לענף של עץ "ויהיו לגפן מטות עוז, שבטים" כלומר מטה ושבט זה מילה נרדפת לענף ומשם למקל שעשוי מענף. כי שבט בעם הוא כמו ענף שיוצא מגזע. לכן כתוב "ואת *מטה* לוי תכתוב על *המטה*"

לכן תמיד ענף מסמל שבט בעם, ואיגוד ענפים כמו ביחזקאל מסמל איגוד חלקי העם לשבטיו. כל גם כתוב ביהי רצון בסדורים לפני נטילת לולב: ובזכות קירובם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, כםסוק ביחזקאל: וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך.

כמובן זה לא סותר את טעם שמחת הארץ בצמחיה. כי עם ישראל נמשל לארץ ישראל, וענפי גידולי הארץ נמשלים לשבטי העם, במיוחד בגלות שלא היה ארץ אבל היה עם

אבל זה לא פשט התורה

מסכים שסביר שהדרשן שדימה את ארבעת המינים לחלקים בעם ישראל - שאב השראה מהדימוי ביחזקאל. זו אכן דרשה מתאימה לביטויים אחרים בכתוב.

אבל פשט זה לא - הפשט בתורה "ולקחתם... ושמחתם..." שנענוע עצים הוא דרך לבטא שמחה.

מסכים איתך שהפשט הוא שמחת הארץ בצמחיה באסיף.

אבל בגלות שהתנתקנו מהגשמיות הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי הרוחני של הצומח, ולראות איך הענף הוא ביטוי של זרם חים שבוקע מהאדמה, גדל לגזע ומתפצל לענפים היונקים מהגזע. שזה עצמו אותה אידאה שמתגלמת ביחס בין כלל ישראל לשבטיו השונים, ולא במקרה בלשוו הקודש בה כל מיחה מדוייקת שבט בעם נקרא שבט ומטה, על שם המילים הנרדפות לענף. אמנם יש הסבר אחר ששבט ומטה מלשון המקל של השלטון וכי בגלל שכל שבט הוא יחידה פוליטית. אבל זה דחוק כי שבט ממהותו הטא לאו דווקא יחידה פוליטית אלא משפחתית. מה גן שהתורה עצמה אומרת "ואת שם אהרון תכתוב על *מטה*(מקל) לוי, כי *מטה*(שבט) אחד לבית אבותם"

אמנם יש 12 מצבה כ12 השבטים או 12 אבנים במזבח אליהו, אבל לא כותבים על כל אבן שבט אחר.

בעוד שבענפים שבנס מטה לוי וביחזקאל כותבים כל שבט על ענף שונה. וגם ב4 המינים כל ענף מייצג חלק אחר מהעם באופן ספציפי, שהרי אלו 4 מינים שונים ולא איגוד 4 הדסים וכו'

עולם הדימויים בנביאים הוא לא מקרי. לא במקרה גלי הים משולים תמיד לאומות העולם וכנגד זה קריעת ים סוף ולוויתן. הארז משול לגאות, השור לבניית המציאות, איש ואשה כמשל לה' וישראל וכו' . קדושת הכוח המדמה בנביאים היא מדוייקת, כפי שהקבלה והרב קוק מראים, בניגוד לדעת הרמבם שסובר שמשל לא מדוייק לנמשל

הדימוי לחיות נמצא גם בברכת יעקב וגם בברכת משה. השימוש באבנים אכן נמצא אצל אליהו וכנראה משם מקורהדרשה שכך היה באבנים אצל יעקב אבינו.

שזה קשור לאסיף והדגש הוא דווקא על צמחים. כמו שאומר הרמבם במורה נבוכים.

מכאן זה קורא לנו להעמיק מה בכלל צמחים מייצגים ומה השורש האידאי-רוחני שלהם. ה' היה יכול לברוא כל צמח כקלח לעצמו עם גזע וזהו, כמו קנה סוף. אבל הוא ברא אותו כגזע המתפצל לכמה חלקים המחוברים אליו, ולא סתם גם עשב נקרא ציץ העשב, גם ציצית שיש בה חוטים המתפצלים,וגם ציצית השיער שהיא סמל להארות קטנות היוצאות מההארה הכללית , עיין אורות הקודש וגם בנסתר.

החיות לא מייצגות את עצם השיבטיות בניגוד לשבט-מטה-ענף. אלא את האופי של כל שבט, כמו צבע של כל שבט, או כמו שאומרים ש"אדם כלשהו הוא ממש אריה", או שועל או נחש.

מה גם שהקשר בין צמחים לסוכות מתבטא גם במצוות סוכה שכשרה רק לסכך מצמחים. ולדעת רבי יהודה הסכך כשר רק מ4 המינים, וכן בעזרא יש קשר בין מצוות לולב לסוכה בקשר לצמחי נוי: "ואשר ישמיעו קול בירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי תמרים ועלי זית ועלי עץ שמן ועלי עץ עבות ועלי הדס לעשות סוכות ככתוב"

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ד בתשרי תשפ"ו 16:36

במורה נבוכים דווקא סובר שזה הטעם הפשוט שמחת הארץ בצמחים היפים, ושמחה אשר הגענו ממקום מדבר אין צמח בו לארץ מצמיחה צמחים. כלומר עניין הצמחים מרכזי. דווקא על 4 המינים כאגד ישראל הוא כותב שזה רק דרשה, שכמובן הראתי איך זה לא דרשה אלא נמצא מיניה וביה בתוך עניין הענפים בדימויי הנביאים.

אם זה רק עניין שמחה, אז למה אין מצוות 4 מינים בפסח ושבועות? ולמה בעזרא יש עניין לקחת עוד ענפי עצים יפים?

מצד שני יש משהו בדבריך. גם אצל אומות העולם בכל העולם יש נטיה לקשט בחגים  שלהם דווקא בצמחים שזה נותן פומביות של שמחה. אבל אצלינו גם נצטווינו לגור 7 ימים מתחת לענפי העצים האלו מחוץ לבית ולא רק לשים אותם בסלון תחת קורת גג של כוחי ועוצם ידי (עיין המבחן לעתיד לבוא של מצוות סוכה לאומות). או לנענע בהם לפני ה בהלל. אבל ההסבר הזה לא מסביר למה דווקא סוכות. התורה היתה יכולה לצוות בפסח לקדט את הבית בפרחי האביב או לנענע אותם לפני ה. אבל הסיבה היא שזה לא רק חגיגי ומשמח , אלא שמחה לה' על הארץ וצמחיה כחלק מחג האסיף

אני גם לא חושב שפשט טעם הקרבנות הוא ביטול עבודה, או שהטעם הפשוט לברית מילה הוא המעטת כח התאווה.

הטעם הזה של מורה נבוכים שונה מטעמיו על הקרבנות וכו, למעט הטענה שלו שסיבת דווקא 4 מינים אלו ולא אחרים היא טכנית, שכאן זה באמת רמבמיסטית מאוד.

גם דעת רבי יהודה שמסככים רק ב4 המינים, ומה שמוזכר בספר עזרא,שהביאו גם ענפים אחרים לקישוט חוץ מ4 המינים, מוכיחה שעיקר העניין קשור לשמחה בצמחים (יפים ורחניים) דווקא

כרגיל, כל מה שאתה כותב נכון ברבדי הדרש והרמז. אבל, ברבדי הדרש והרמז יכולות להיות כמה וכמה משמעויות שלא סותרות אחת את השניה ובוודאי לא סותרות את הפשט, אלא משלימות ונותנות עומק נוסף.

ממילא השאלה בפתיחה היא שאלה 'לא חוקית', אם היה רק רובד אחד, היה מקום לשאול "האם זה או זה?", כיוון שיש ארבע קטגוריות ראשיות: פשט, דרש, רמז וסוד, שבכל אחד מהן יכולות להיות משמעויות רבות - שבעים פנים לתורה, שאלה של 'או או', היא לא רלוונטית. בטח שאין מה להתווכח על זה.

מועדים לשמחה

על טעם מצוות קרבן פסח. אבל ברור שזה זכר לפסיחה על בתי אבותינו למשל.

לא במקרה דווקא בחג האסיף הצטווינו על לקיחת 4 מיני צמחים. וגם מספר עזרא רואים שזה בא עם עוד ענפי עצים בשביל הסוכות.

זה לא דרש ורמז. כשם שאכילת בשר שלמים כשמחה זה לא רמז, אלא זה דרך לבטא שמחה באכילה או כשם שלא במקרה הצטווינו על צום ביום כיפור כי זה יום כפרה. כך דרך להלל לה' על האסיף זה על ידי 4 מיני צמחים כמו שכותב הרמבם.

יש טעם אחד ראשי ופשוט, וממנו שאר הטעמים מתפצלים.

לומר "זו הדרך שה' בחר" זה עדיין לא טעם, כי זה משאיר את המצווה כמעשה טכני סתמי חסר משמעות מלבד לעשות את רצון ה', על אף שאוטומטית התת מודע כבר מבין את הקשר בין האסיף לצמחים בלי לומר.

בסוף טעמי המצוות משתנים לפי תקופה בהיסטוריה. כשעל עם ישראל היה בארץ והיתה נבואה והשראת שכינה והיה חקלאי, היה ברור ש4 המינים קשורים לאסיף.   כשגלינו מארצינו והתנתקה הקדושה מהגשמיות , הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי-רוחני של המצווה, כשם שהרב קוק אומר בלמהלך האידאות שדווקא כשהשמש שוקעת רואים את הכוכבים.

גם כיום שאנו לא חקלאים טעם הראשי של 4 המינים זה על שמחת הארץ בצמחיה והקדושה שבטבע.

חגים וזמנים לששון🙂

כל הסבר נכון אחר, הוא תוספת על הטעם הפשוט. וודאי שההסבר שהתעקשת עליו בכותרת, של סימן לחיבור חלקי עם ישראל הוא *סימן* שיש בזה ולא ההסבר הפשוט.

ישראל, זה אמנם טעם צדדי ולא הטעם הראשי הפשוט, אני אכן מסכים. אבל מכיוון שה' בנבואתו לנביאים אמר כמה פעמים לעשות מעשים עם ענפים שהם מסמלים את השבטיות בעם ישראל ורק הם (כי חיות לא מסמלות את השבטיות אלא תכונות גם אצל אגם פרטי וגם אצל עמים שלמים וממלכות) ועוד התורה דאגה לקשר בין המילה מטה כענף למילה מטה כשבט "ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לבית אבותם". ועוד כי מצינו שזה הטעם הראשי שהתקבל על ידי האומה בגלות.

סימן שזה הטעם הראשי בגלות, כשהקדושה נעדרת מהטבע ואין על מה לשמוח בשמחת הארץ בצמחיה, מסתכלים על הצמחים רק כסמל אידאי לחלק בעם.

אני לא חושב שבבית ראשון מישהו חשב עם 4 המינים כסמל אחדות האומה במודע, למעט אולי נביאים שיודעים להצהיע על בחינות הנבראים וכמובן בתת מודע של האנשים. במיוחד שהמילה "שבט" פשוט היתה "ענף" אז הדימוי היה תמיד של שבט כענף מגזע. כשם שהיום "ענף הכלכלה" איך שהוא יתקשר לענף

אם אתה רוצה להתפלפל בקושיות ותירוצים - אפשר.

אבל אני לא מבין איך מאן דהו היום חושב לנהוג למעשה אחרת מכל גדולי הדורות. אתה באמת חושב שמשהו ממה שהזכרת לא היה ידוע לרמב"ם שעבר בארץ ולא חיחק, למרן הב"י שהוציא את ספריו בארץ ואסר, לכל גדולי הדורות שלא נטלו לולב בשבת?!

לא היה ידוע לרמב"ם, רוב הראשונים, ורבי יוסף קארו.

מלבד העובדה שרוב מוחלט של הראשונים שדנו בסוגייה חיו בחוץ לארץ והליבון של דין לולב בארץ ישראל היה עבורם דיון תיאורטי כמו דיני שמיטה, (שאפילו לא מופיעים בטור ושולחן ערוך), אני גם חושב שרובם המוחלט של הראשונים ורבי יוסף קארו לא ידעו על מנהג ארץ ישראל בפועל, ובטח שלא העלו על דעתם שנשתרבבו בתלמוד דברי החולקים על מסקנת התלמוד עצמו.

אך גם לולא כל זאת, די עצם העובדה שכיום המרכז הברור של היהדות הוא בארץ ישראל על מנת לטעון שאין אנו בטלים כלפי בני חוץ לארץ.

ואין אנו צריכים בדווקא לקבל את עמדתם גדולי תורה בדורנו שלא מכירים בתחיית האומה, ואפילו לא מהללים את ה' על קיבוץ הגלויות והקמת המדינה. חכמים שמחמת השקפתם מבטלים מראש כל רעיון לדון מחדש בהלכה בהתאם למציאות חדשה או תגלית חדשה.

כי כל אחד בר הכי שלומד סוגייה בעיון ומשתכנע במסקנה להלכה - מותר לו (מותר זו מילה עדינה) לעשות כהבנתו. בלי קשר למה שמורים חכמי הדור. רק לאחרים אסור לו להורות אלא אם כן הגיע להוראה. (וגם אינו מורה בפני רבו).

הקדום. מאחר והנוצרים ביטלו את כל מנהגי יהודי ארץ ישראל - כשטבחו בהם והחריבו את הקהילות במהלך מסע הצלב הראשון כ40 שנה לפני לידת הרמב"ם. הראב"ן הירחי (בעל ספר המנהיג) הוא הראשון היחיד עליו אני יודע שהכיר את מנהג ארץ ישראל, (שכנראה חדל מלהתקיים בפועל עשרות שנים לפני דורו, אך לא בטוח שהוא בכלל ידע זאת). המנהיג מציין את המנהג מבלי להתרגש, ולא רומז שהוא בעייתי ובטח שלא יוצא נגדו.

אין לנו את מנהג ארץ ישראל הקדום (למרות שהיו יהודים מעטים בארץ ישראל כל הדורות), אנחנו נוהגים לפי מה שנהגו גדולי הדורות שלפנינו. כיוון שהארץ היא 'ארץ ליקוטאית' גם צריך לשמור על מנהגי העדות, חוץ מבדברים ספציפיים בהם יש היום מנהג אחד ברור בארץ ישראל.

במחלוקות בבלי-ירושלמי, אנחנו נוהגים לפי הבבלי, חוץ מבמקומות הספורים שמכל מיני סיבות נפסק בהם כירושלמי.

כשנזכה לבית דין אחד שמקובל על כל ישראל, הוא יהיה בית הדין הכי גדול במניין (גם אם לא בטוח בחוכמה) מכל בית דין שעמד מאז רבינא ורב אשי והם יוכלו לדון את מה ראוי לפתוח מחדש.

למען ערך האחידות שלא יהיה מנהג ארץ ישראל שונה ממנהג חוץ לארץ, כמו שכתבו רש"י והרמב"ם בהסבר הסוגייה השנייה, כמוה נקטו להלכה. אך באותה נשימה אתה טוען שלכל עדה אסור לשנות ממנהגיה למרות שזה גורם לכך שתורה נעשית כהרבה יותר משתי תורות וגרוע פי אלף מחילוקי מנהגים לגבי נטילת לולב בבית בצנעה בשבת.

זה נראה לך הגיוני? אתה באמת חושב שזה רצון ה'?

ע"י חכמי הדורות.

הנזק לקיום רצון ד' מיחידים שקמו וחשבו שהם חכמים יותר מכל גדולי הדורות שהתרכזו לתורה שבעל פה - גדול הרבה יותר.

נ.ב.

גם אתה (והירושלמי) מודה שכששבת לא ביום טוב ראשון, במקדש מבטלים מצווה מדאוריתא. כלומר אין מחלוקת על עצם הכח ביד חכמים לעקור בשוא"ת.

כשהכוונה בפשטות לסנהדרין או לפחות לחכמים סמוכים, לא אומר שיש כח ביד חכמי בבל בסוף תקופת האמוראים או לאחריה לבטל מצווה, אפילו בשב ואל תעשה, בטח שבידי חכמי דורנו אין סמכות כזאת.

מה גם שהם לא התכוונו מעולם לעקור את קיום המצווה, אלא פשוט פירשו את המשנה באופן שבהתחשב במה שאנחנו יודעים, והם לא ידעו - מתברר כמעט בוודאות כשגוי.

הייתכן לומר שאמוראים המוזכרים בירושלמי היו מעלים על דעתם ליטול לולב בשבת אם אכן כבר תיקנו שאין לעשות כן מאות שנים קודם לכך זמן קצר לאחר החורבן?

והדברים מתמיהים שבעתיים כשהסיבה שהכריחה את אותם חכמי בבל לדחוק דוחק עצום ולהעמיד אוקימתא תמוהה במשנה היא עצמה ההנחה המוטעית שלהם לפיה המנהג בפועל בארץ היה שלא ליטול לולב, כשזה פשוט לא היה נכון במציאות.

בעצם הבנה מה זה תורה שבעל פה ועניינה

מה שחכמי ישראל לכל דורותיהם מורים, ולא שהם טועים ופרשנות אישית מהגמרא היא הצודקת.

יש שרשרת מסורת פסיקת הלכה מדור לדור. אנחנו לא "קראים של הגמרא"

גם אם מוכח שהגרסא מקורית בגמרא או ברמבם היא אחרת ממה שנפסק בשו"ע, הולכים לפי השו"ע. כי זה ההלכה שהאומה קיבלה, ודבר ה' נוכח באומה לדורותיה ולא בטקסט היבש

תתחיל במסכת הוריות, מסכת קצרה וחביבה על מה עושים כשהסנהדרין טועים.

אגב גם משה רבינו טעה, גם אברהם אבינו ואפילו אדם הראשון.

ואני מוטרד מאוד מהקבוצה שלאט לאט מוציאה את עצמה מההלכה המקובלת בשאר העם (בטעמים טובים מאוד ומתוך יראת שמים). יש גבול איפושהו שמסוכן לעבור (בוא אליי במקלך ותרמילך, רסג ובן מאיר, וכו'. אולי באמת הלוח הוא הגבול)

רק שלפעמים עם ישראל מחליט לשנות את ההלכה בעקבות ספרים חדשים שנמצאו בגניזות, או גירסאות מדויקות שנמצאות, או מחקרים על המציאות

וזו בדיוק הדרך בה דברים משתנים - רבנים מפרסמים מאמרים ואנשים דנים על הדברים. לכן בעיניי בהחלט יש ערך לדיון... ככה יוחלט האם בסוף השינוי יתקבל (ואז יפסקו ככה) או שלא

הבית יוסף ומכל מסורת הפסיקה ללא עוררין לפחות שמונה מאות שנה. עם זה אין לי איך להתמודד

אבל אני הקטן נאחז בשיפולי גלימתם של חכמים מובהקים כמו הרב ישראל אריאל והרב אליהו ובר ואחרים שפשוט יודעים דברים שהראשונים לא ידעו, ובלי קשר לכך, גם חיים בדור בו הנימוק לבטל מצווה מהתורה רק עבור השוואת דינם של בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ פשוט לא מחזיק מים.

אני משוכנע שאם הרמב"ם ורבי יוסף קארו היו חיםי היום, הם היו פוסקים ליטול לולב בשבת. כך שהדמגוגיה שלך היא לא רלוונטית.

העגונות בדור הזה לא מגיעות אליהם. אם כל כך פשוט שמרן הבית יוסף היה מורה אחרת כיום - כנראה שכל גדולי הדור, (או לפחות מישהו מהם...) היה מורה כך.

המאמר של יואל אליצור מדבר על מצב שבו רוב עם ישראל בארץ - זה עדיין לא המצב וגם הוא מביא ביושר שארבעה מחמישה פוסקים שהוא שאל, אסרו לחלוטין והחמישי הסכים להגיד משהו מסוייג שמי שיעשה לא עובר איסור.

בדברי לא היתה שום דמגוגיה, רק תיאור מציאות.

על זיכוי הרבים. ושתיקתו רועמת באזניי.

הרב רבינוביץ' אמר שאין שום איסור ליטול לולב שבת בצנעה.

ומשלושת הרבנים האחרים לא היו לי שום ציפיות מלכתחילה, ושלא תטעה אני מכבד את תורתם מאד.

הרב יצחק יוסף שאמר למשל שלא מעניינות אותו הגרסאות המדוייקות ברמב"ם, ומה שקובע להלכה הן הגרסאות המשובשות שהפוסקים ייחסו בשגגה לרמב"ם. (לא בסוגייה הזאת, אלא כעיקרון מנחה).

והרב קנייבסקי והרב זילברשטיין הם נציגי גישת החזון איש, לפיה קרה איזשהו קסם עם חתימת התלמוד וש'אלפיים שנות תורה' תמו בדיוק אז, ומאז אין לחכמי ישראל שום אמירה בכל מה שנוגע ליישוב התורה עם המציאות.

ובנוסף, לפי דעתו של החזון איש כל כתבי הראשונים, וגרסאות מדוייקות שהתגלו בדור אחרון אין בהם שום ערך הלכה למעשה. אשרינו שזכינו לחפץ חיים ולרב עובדיה שגישתם היתה הפוכה מזו של החזון איש.

הציבור הציוני-תורני צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה בכל ענייני הלכה אפשר לקבל ללא ערעור את עמדת של רבנים חרדים, ושהמחלוקות בענייני השקפה הן נושא נפרד.

ודי רמז לו שאפילו רוב טכני לא יספיק, אלא שהדברים שתלויים ברוב צריכים בית דין...

וכן, הוא כתב את זה בצורה מכבדת וגם אמר שכוייח על הבירור...

הרב ליאור, מלבד יישר כח על זיכיי הרבים, לא התייחס כלל לעצם הדיון בעניין מצוות לולב ביום הראשון בכל הארץ, רק כתב שהנושא של רוב יושבחה עליה לא משליך על תוקף מצוות לולב במקדש בשאר הימים.

אני יודע שהזיתים שנמצאו במצדה ובפרמידות הם פחות מחצי ביצה.

אני יודע שנמצאו קונכיות של ארגמון קהה קוצים בארץ מנוקבות בדיוק במקום שבו מוציאים את דם התכלת וזה בסבירות מאוד גבוהה בתכלת המקראית.

אני יודע שנמצאו חריטות של המנורה בעיר העתיקה בבתי כהנים הקדומים והנורה נראיתשם מעוגלת כמו בשער טיטוס ולא ישרה.

אין מה לעשות איתי.

סנהדרין או חכמי בבל. ואיך באמת לחכמי בבל יש כוח לבטל עשה?

כל המצבים בהם כתוב במשנה שלא תוקעים בשבת והדין שלא נוטלים לולב בחול המועד בשבת במקדש הם תקנה מפורשת של הסנהדרין.

מצווה מאד מסויימת לגביה אני משוכנע שהסנהדרין לא תיקנו לבטלה. נטילת לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת. ועל מנת שלא להיכנס לפינה - הבה נדון כרגע רק לגבי הדין בארץ ישראל.

אם הבנתי נכון את הכוונה, המנהג בארץ ישראל הוא לא דין יחודי לארץ ישראל אלא המנהג שנהג בה במציאות. אם זה נכון, החשיבות של היהדות בארת ישראל כיום לא מאוד רלוונטי לסוגיא. אם הבנתי לא נכון אשמח שתתקן אותי (הייתי גם קורא את המאמר אבל אני בפיגור לא קטן בסדר צהריים)

משום שלא היו בקיאים בקביעות החודש. אז כנראה שלא הבנת אותי נכון. כי אכן לטענתי כעיקרון יש דין שונה לארץ ישראל ולחוץ לארץ. (יש מקום לדון ולומר שהיום גם בחו"ל הדין השתנה, והיו גם ראשונים כמו ר' אברהם בן משה ממונייטו שסברו שכיום, שאין ספק לגבי קביעות החודש יש ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת גם בחו"ל. ונהגו כן בפועל בצרפת, כמובא במסמך המקושר, אך לא על שיטה זו אני מתבסס).

20260917232531.pdf

גמר חתימה טובה

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

ניתן לקיים הלכה ולהיות נבל ברשות

שעלולות להתחפש ל'רוח התורה'

(זה לא פוסל כל טיעון של 'רוח התורה', וגם לא בהכרח במקרה הספציפי הזה. רק מציב במקום לגיטימי את הטענה ההופכית 'לפעמים רוח התורה זה רק תירוץ לשוביניזם')

"הנה קבלתי מכתבו הארוך מאד המלא דברי תוכחה על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו שתשובותי סימן י' וסימן ע"א מספרי אגרות משה על אבן העזר יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס כלל ישראל וכו', אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום חס ושלום איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות ה' יתברך בתורה הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים חס ושלום האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה"

רק מתלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את רבותיהם הגדולים בדור שלפני, ואם זה מגובה המקור מאגדתא בארון הספרים היהודי, מה טוב. ואז זה וודאי שזה לא מרוח חיצונית.

אם אדם מהרחוב טוען שדעות ת"חים גדולי הדור (באגדתא או בהלכתא) זה רק תירוץ לשווניזם זה ביזוי ת"ח . כמובן ניתן לחלוק, אך לא לטעו ןשזה תירוץ לשווניזם.

ב. בסוף זה מוכרע אחרי כמה דורות לפי מה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה בהנחיית חכמיה. בדורו של הגרא היתה שאלה אם החסידות ראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרמבם היתה שאלה אם הפסילוסוטפיה היהודי תראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרב קוק האם התייחסות חיובית לציונית חילונית ראויה לבוא בקהל. אחרי כמה דורות כל אלו הוכרעו כחלק אינטגרלי מרוח היהדות (למרות שבקשר ליחס לצינוות החילנוית עדיין לא הוכרע במלואו , בניגוד לחסידות ופיסלופיה היוהדית). אבל כמובן כל בית מדרש שאין לו בניין אב אינו בית מדרש. אם יש דעה שנאמרת על ידי אנשים שאינם תלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם, היא סתם עוד דעה שמנסרת בחלל העולם וצריך להזהר ממנה כמו כל דעה לא תורנית, הלנו היא אם לצרינו.

ג. בכל מקרה כשם שלא מבררים הלכה על ידי אגדתא, כך לא מבררים רוח תורה על ידי הלכה. אחרת ניתן למצוא היתרים הלכתיים לאשת יפת תואר או להריגת גויים, ולהיות נבל ברשות. כל המערבב הלכה ואגדא עובר באיסור כלאיים, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מה רוח התורה

ואם המקור של הרמב"ם לכך הוא מקור חיצוני ולא דגרי רבותינו, זה משנה?

של חכמי דורינו גדולי הדור לזה, והאם ראוי להכירע כמורה נבוכים להנהגת דורינו.

כשםששאתה לא פוסק מהגמרא להלכה אלא על פי ראשונים ואחרונים עד פסוקי דורינו, כך לא נתין להכיע ברוח התורה להנהגות ציבוריות ממורה נבוכים על פי פרשנות של אדם מהרחוב, אלא רק על פי גדולי חכמי התורה ששמשו את רבותיהם.

ב. מה כתוב בעניין זה במורה נבוכים?

ג. בכלל לא נכנס ספציפית למחלוקת הספציפית הזו של נשים בפוליטיקה

דיברתי בכללי על הספר, לא על עניין זה, כי לא מכיר התייחסות במורה נבוכים לנושא הזה.

בסופו של דבר, המורה נבוכים מבוסס גם על חכמת יוון ולא רק ענייני קודש, לכן תהיתי איך אתה מתייחס לספר שרב חשוב כתב שמסתמך על מקורות חיצוניים, האם זה נחשב רוח התורה או שלא?

על שום ערך מערכי יוון.

לוקיגה היא אוניברסלית בין אם יווני גילה אותה ובין אם סיני.

משפט פיתגורסלא הופך להיות יווני כי יווני גילה אותו, כנל לוגיקה אריסטוטלית. אריסטו לא המציא כלום, הוא גילה.

כשם שכוח הכבידה אינו אנגלי רק בגלל שאנגלי כילה אותו.

שמע האמת ממי שאמרה. חכמה בגוים תאמין,תורה וערכים בגוים אל תאמין.

ב. לעיתים יש ערכים גויים שנקלטים באומה היהוגית לדורותיה אחרי זיכוך ובירור ורגולציה, ורק אחרי אישורחכמי ישראל וקבלת האומה. קוראים לזה ליקןט ניצוצות. אבל דווקא מורה נבוכים אינו דוגמא לזה, מאחר שהוא מבוסס 100 אחוז על שכל ולוגיקה, וכלל לאעל מיסטיקה וערכים

א. מקורות של אגדתא שמלאים בארון הספרים היהודי

ב. יותר חשוב - דעות בעניינים אלו של תלמידי חכמים גדולים ותצדיקים ששימשו את רבותיהם בדור הקודם.

(ג. במקרה של מוסר טבעי - מצפון שכל ישר ואינטואיציה)

א. ככלל, נשמע נכון, אבל לפעמים ההבנה של התובנה הנכונה מאוד קשה, אתן לדוגמא את המחלוקת על מידת השכרות הרצויה בפורים התלויה בהבנת האגדתא על רבה ורבי זירא.

ב. גם כאן, לעיתים רבות יש מחלוקות בנושא.

ג. שכר ישר ואינטואיציה שונה לרוב בין בני אדם.

א. לכן יש את ב'. וכמובן לא רק גמרא אלא דברי אגדתא של חכמינו שאחרי הגמרא בכל הדורות. למשל ברור שיש התייחסות לשכרות בפורים מהגמרא עד ימינו אצל ראשונים ואחרונים.

ב. מחלוקת יש גם בהלכה. לגיטימי. כבר אמרו רבותינו עשה לך רב.

ג. דיברתי ב ג על מוסר טבעי, לא על מוסר תורני שאינו טבעי

א. ועדיין יש מחלוקת בכך מן הקצה ועד הקצה.

ב. זה עונה לפרט, אבל זה נותן טווח גדול במה הכלל חושב.

ג. גם בהנחה מה טבעי יש הבדל בין בני אדם.

א. גם בהלכה יש מחלוקות מהקצה אל הקצה. אין הבדל. בסוף יש ליהדות גבולות גזרה ברורים של רוח תורה, ויש גם דברים שמוכרעים לדורות (למשל ברור שכל רב יטען היום שנגד רוח התורה לשאת שתי נשים בימינו, גם אם יש היתר הלכתי). בכל מקרה הרבה פעמים רוח תורה אינה חד משמעית אלא יותר מגמה וכיוון תרבותי מאשר שאלה חד משמעית של אסור/מותר.

ב. כנ"ל בסוף האומה לדרות מכריעה בכלל מה נשאר ומה נופל וכמה חלק כל דעה ושיטה מקבלת.

לגבי דילמות ערכיות של פוליטקאי - ראוי שייתיעץ בענינים ערכיים עם כמה שיותר מגוון רחב של רבנים גם אם חולקים אחד על השני , כמובן בתנאי שהם מתאימים להשקפת מפלגתו (למשל אין סיבה שסמוטריץ יתייעץ עם הרב לנדוי). בסוף כיו םבדמוקרטיה אתה יכול להביא להצבעה בקלפי את כל הדעות. באשר למה יקרה בימי המלך המשיח או מה קרה בבית ראשון ושני - אני מעריך שהשליטים התייעצו עם כל המגוון של החכמים

בדור (ונבאים כשהיתה נבואה ושתהיה בעתיד). וכמובן אין מנוס מכוחניות פוליטית כי כך העולם עובד, למשל ראה את נידוי רבי אליעזר או נידוי רבי מאיר ורבי נתן או חרם הגרא על החסידים, אך בסוף גם פה האומה לדורותיה תכריע. אך כמובן זה תפקיד מלך אידאלי שיש לו רוח קודש - שהוא בסוף זה שמכריע בעצמו לבד בשורה התחתונה בעניינים ערכיים, ושאר דעו תהחכמים הם רק המלצה לגביו.

ג. בחלק - ג , דברתי על דברים שברורים שהם טבעיים. ובענין הזה אין הבדל בין יהודי לגוי. אי אפשר ללמד זכות על אייכמן, כי עשה משהו שברור שהוא נגד המוסר גם אם לפי החוק

א. שים לב שהדוגמא שהבאת היא משהו שבו הוטל חרם בנושא של רבינו גרשום.

ב. טענה מעניינת.

ג. סבבה, זה מאוד מסייג את האמירה בסוף לדברים מוסכמים.

א. דברתי על זה שגם רב תימני יאמר לתימני היום שזה נבל ברשות התורה לשאת שתי נשים, למרות שמותר לו הלכתית ולא חל עליהם חרד"ג (אפילו אם התימני גר במדינה שזה מותר ואין דינא דמלכותא).

ב. זה בסוף נאמר על המשיח שנחה עליו רוח ה שבאמצעותה ידע את הערכים לשפוט , וגם שלמה ביקש לב חכם לדעת טוב ורע לשפוט , והיתה חכמת אלוקים בליבו.

ג. במוסר טבעי זה נכון. אבל יש דברים שהם מוסרברור והפוסטמודרנה והפרוגרס חוטאים בהם ברמה התרבותית

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

של הליכה לקלפי ולכן הוצע אז פיתרון שבחלק מהמקומות הגברים יצביעו עבור הבנות במשפחה.

אתה יודע אם הוא צודק בכך?

כי שבתאי טבת מפנה לפשרה שהושגה בפועל

ואם היו מצביעים כולם (בניגוד להחלטה שקבלו להחרים את הבחירות בשל נושא הצבעת הנשים), כל ההיסטוריה של המדינה יכלה להיות שונה.

סתם, אנקדוטה מעניינת.

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

זה הפרקי מבוא והערות נוספות, שבמהדורה השלישית הוטמעו בתוך כרך א. (בחלקים שנוגעים לו, לכרך ב. לא זכינו)