בלוח העברי אין משמעות אסטרונומית לשנה, יש משמעות רק לחודשים (מחזור ירח). אם תיקח 12 או 13 חודשים, תקבל שנה.

בלוח הלועזי זה בדיוק להפך: שם יש משמעות לשנה (כדור הארץ באותו המקום ביחס לשמש, ולכן עונות השנה וזמני הזריחה והשקיעה וכו' יהיו אותו דבר*) אך אין משמעות לחודשים. פשוט חילקו את השנה ל-12 חודשים באופן רנדומלי, כלומר זה לא שיש סיבה אסטרונומית לכך שפברואר קצר וכיוצ''ב.

*כמעט אותו דבר, פעם ב-4 שנים זה מתאפס, כי שנת שמש היא 365.25 ימים ולא 365.

מתאזנת בערך אחרי 3 שנים.

אז ההתלבטות היא שגם בעברי, שנה בממוצע היא 365 ימים, כי יש שנים מעוברות.

למשל הגמרא אומרת ש364 יום בשנה יש רשות לשטן לקטרג ויום כיפור היוא היום היחיד שלא.

אז אדם שגר 3 שנים עבריות במקום מסוים , באמת כמעט גר 365*3

אחרי כל 19 שנים המחזורים מתאחדים,

אבל שנה בודדת בפני עצמה היא פשוט 12 או 13 מחזורי ירח, ולא משהו עם משמעות בפני עצמו.

כמעט במדויק 365 יום כפול 3.

שנה מעוברת שכמעט תמיד יוצאת כל 3 שנים היא 385 יום.

355+354+385 חלקי 3 זה בערך בממוצע 365.

טרמינולוגית, גם חזל קאו שנה לשניהם. יש שנת חמה ושנת לבנה.

ועדיין לא הסברת איך זה אומר שיש משמעות לשנה עברית...

הסברת שבאיקס שנים, כדור הארץ עשה איקס סיבובים.

זה לא אומר שלשנה הבודדת יש משמעות.

אני יכול להראות לך שחודש לועזי ועוד חודש לועזי ועוד חודש לועזי וכו' בסוף מגיע לשנה מלאה. אז מה? אז זה אומר שלחודש הבודד יש משמעות כלשהי?

כמו שהלוח הלועזי כולל 12 חודשים, אבל באותה מידה הם היו יכולים לקבוע רק 10 חודשים בני 36.5 ימים שהרי אין משמעות לחודש לועזי,

כך תיאורית את השנה העברית היה אפשר לחלק בעוד אלף דרכים אחרות שבהן פעם ב19 שנה המחזור יתאפס, כי לשנה עצמה אין משמעות.

לא הבנתי מה אתה רוצה לומר?

אם רוצים לומר "ואוו זה התאריך שבדיוק הם נחטפו" אז הולכים לפי העברי ואז זה דנתיים.

אם רוצים לומר שהם היו 365 יום*2 בשבי ועוד שבוע, אז נכון לומר שנתיים ועוד שבוע.

בכל מקרב יש משמעות לשנה עברית, גם אם לא באופן מדוייק אסטרונומי (אבל בקירוב, בסוף תמיד סוכות יוצא בסתיו), כי ישראל מקדשים את הזמנים, וה' נתן לישראל יכולת לקבוע את פרקי הזמן, ולכן מה שבית דין קבע נחשב שנה. ובאופן כללי "שנה" זה מקובלות חברתית בנפש האדם. הבהמות לא זוכרות שעברה שנה, רק מגיבות לאורך היום וחילופי עונות. בסוף אנחנו לא אסטרונומים. למרות שלשנת שמש יש גם משמעות בהלכה ובחיים באופן כללי. אבל זה לא שהיום יום אכפת לנו שחל יום המשווה

בסוף המושג שנה הוא מושג אנושי בנפש האדם ובחברה.

המומצע של חודש לועזי סוטה ממוצע היקף הירח , שהוא 29 וחצי יום בערך.

בעוד שממוצע שנה עברית ב19 שנה הוא בדיוק 365.25 כמעט השנה האסטרונומית המדויקת. וממוצע 3 שנים אקראיות עבריות הוא בין 364 ל365 יום.

הלוח העברי משלב שנת שמש וירח, הלועזי הולך רק לפי שנת שמש.

אם השנה הייתה לפי השמש, לא היה צורך בעיבור.

בפועל שנה לא מעוברת קצרה יותר משנת שמש, ושנה מעוברת ארוכה הרבה יותר משנת שמש.

כלומר אף שנה עברית, ללא יוצא מן הכלל, היא לא שנת שמש.

מה שכן, 19 שנים עבריות הן גם 19 שנות שמש.

בסוף גם 3 שנים לועזיות הן גם בסטיה של 3/4 יום משנת שמש, בגלל הרבע יום שנופל כל שנה (לכן מוביפים לפברואר עוד יום כל 4 שנים)

למשל שנת ה'תשפ''ג, הייתה מוקפת בשני צדדיה בשנים מעוברות.

אל תהיה לי אבנר עכשיו

התשעו עד התשעט - שנתיים מעוברות, שנתיים רגילות.

התשעז עד התשפ - שנה מעוברת, 3 שנים רגילות.

כנ''ל התשפב-התשפה (שנתיים מעוברות) לעומת התשפג-התשפו (שנה מעוברת אחת)

רק 19 שנים יתנו 19 מחזורי שמש

השנה הלועזית סוטה ב3/4 יום אחרי 3 שנים לפני שמתקונת. אז אצלינו זה 3-4 ימים. נחיה עם זה...

ואגב גם הנוצרים יצטרכו לתקן את הלוח שלהם עוד אלף שנה, כי הוא צובר סטיות, אפילו שגיאורגיוס שינה אותו, צריך לעדכן כל אלף שנה בערך

לא על רבע יום.

הרי אם בשלוש שנים יש שנתיים מעוברות, אז הפער עצום.

מזכיר את הסוגיא בגמרא על ההוא שהשכיר מרחץ לשנה והיתה שנה מעוברת

השנים מוגדרות כשנות שמש, החודשים כירחיים. וכן, זה הולך לפי מחזור שנים. 

אין שום משמעות ל12 חודשים בתורה, יש משמעות לשנה. 

שהיא 365 יום, שזה ימי שנת השמש.

זה נכון שהשנה העברית בשאיפה להסתנכרן עם שנת השמש (חיוב תורה משמור את חודש האביב וחג הסוכות באספך) . אבל זה קורה רק כל 3 שנים . בפועל כל שנה עברית היא או 12 מחזורי ירח או 13. בעוד ששנת שמש 365 יום היא 12.5 מחזורי ירח בערך (כל מחזור ירח הוא בערך 29.5 יום)

כמובן הדיון הלשוני הוא רציני, אבל לשם האמת והשעשוע

אם זה היה משהו שעומד בפני עצמו ומחושב בפני עצמו, לא ייתכן שהיו הפרשים כ''כ גדולים בין השנים.

החיוב ההלכתי שגורם לחפיפה מקורבת לשנת שמש, היא הפסוקים "שמור את חודש האביב" ש15 בחודש הראשון יצא בתקופת האביב השמשית, ו"חג הסוכות תעשה באספך" ש15 לחודש השביעי יצא בתקופת הסתיו-אסיף השמשית.   ומםני פסוקים אלו יש חיוב לעבר שנה כדי שיתאים, ובמילא יש התאמה לשנות השמש ואין את הסטיה של האסלאם שם הרמדאן יוצא כל פעם בעונה שמשית אחרת

(וסתם מסקרן אותי לפי ההגיון הזה למה לפני 50 שנה גם בציבור החילוני קראו למלמה מלחמת יום כיפור ולא לפי התאריך הלועזי.)

אלא שיש משמעות למסםר 365 כמספר שמסמל את ימות השנה. כי גם בשנה עברית השנה הממוצעת היא 365.

אגב בהלכה יש נפקא מינא לתאריך הלועזי פלוס מינוס יום, כלומר לתאריך השמשי לאו דווקא מה שהנוצרים קבעו, אלא למצב השמש שיש סטיה של יום לעיתים. נפקא מינא למנהג לא לשתות מים בתחילת התקופות, ומתי אומרים ותן טל ומטר בחו"ל

(60 יום אחרי  7 באוקטובר , שבמאה שנים האחרונות 7 באוקטובר זה תחילת תקופת תשרי ההלכתית).

הדיון היה לשוני, לא פוליטי. הדיון האם נכון לומר על 365 יום שנה

בערוץ 7. ואז התרעמתי ישר שזה לפי הלועזי. ואז אמרתי, רגע הם באמת היו 365×2 ועוד 7

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?