בעלי אדם טוב באמת. יש הרבה הרבה דברים טובים בו.
הוא משתדל מאוד אבל פשוט עם חוסר מסוגלות לא יודעת אם לקרוא לזה ככה אפילו. בדברים שמעניינים אותו הוא הכי עם מרץ, פתאום הופך לנינג'ה ומתמודד עם הכלץ
אבל, כשזה קניות (סופר, קניון) יציאה משותפת עם הילד, משהו משפחתי מורחב, בישולים לשבת, אני מרגישה שהוא כמו ילד קטן, הרבה תלונות של אני עייף, רעב, בואי נסיים. פשוט מוריד את כל הכוח.
תמיד אני זאת שצריכה להיות הבוגרת שמתגמשת ומכילה.
לדוג' שבתות אין עם מי לדבר הבן אדם עייף בטירוף (ישן בצהריים אין לי עם זה בעיה אבל גם אחרי שקם נרדם שוב עוד ועוד) משתדל להישאר ער אבל זה מרגיש לי שאין לו פשוט כוח להחזיק את עצמו, אחרי הלידה הראשונה הוא לא היה קם בכלל בלילה להביא בקבוק. הסביר שלא מסוגל פשוט. אין לו את המסוגלות לקום לעשות משהו. התחושה שאני מקבלת ממנו תמיד זה שהוא פשוט לא מסוגל ואני נשארת תמיד עם הכל, בישולים לשבת, קניות, להרגיע את המצב כשהילד כועס, מקלחת. הכל אצלו מוביל לפיצוץ בסוף איכשהו. עייפות מוגזמת, כעס, פרצופים כאילו חייבתי אותו לעשות את הדברים הבסיסים האלו.
ואת האמת שגם אני התחלתי לקחת על עצמי יותר דברים כי אין מה לעשות זה מה שיש. וגם אין לי כוח, מעדיםה לעשות לבד כי מסתדרת לבד. אין כוח לריב או להתווכח כבר.
אני קצת תוהה לעצמי מה יש לו ומה לעשות כבר.
הוא בריא, חזק כמו שור, ספורטאי, מתאמן כמה פעמים בשבוע, כל הבדיקות תקינות. הכל תקין. ואיכשהו אני עם יותר מסוגלות ממנו ויכולות נםשיות להכיל ולהתמודד עם העומס ( בקרוב יצטרף עוד ילד למשפחה ואני מעכשיו חוששת לקרוס בסוף)
