בס"ד

זה לא מנחם, אבל הרבה אנשים סובלים מזה;

האם היית עושה את מה שאתה עושה לעצמך למישהו אחר? באותה עוצמה? אז מה, יש לו דם יותר כחול משלך?

אתה בעצם לא שלך, אתה נשמה מהשם, מותר לפגוע בנשמה שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאמין בה? ואוהב אותה?

להרגיש טוב עם החסרונות (יען אני בן אדם, ושכזה, לא ייתכן שלא יהיו לי חסרונות, אחרת כמובן הייתי....מלאך).

ומה עם המעלות?  מותר לשקר ולהדגיש רק את החסרונות? זה כמו להסתכל תמיד על המינוס בבנק, זה קצת..

שקר!

לא מדברת ממרום כסאי. מי כמוני יודע ומכיר את התכונה הרעה והשקרית הזו שמכלה כל חלקה טובה. ממש.

אולי לכתוב לעצמך את המעלות שלך? דבר טוב או שניים שעשית לאחרונה?

אתה שקרן? גנב? רוצח?  מן הסתם, לא. נכון?

אני חושבת שזה הופך לנו להרגל. הרגל רע. קטלני. פעם, עשו לנו את זה, אולי, בגלל בעיה של זה שעשה

את זה, ואנחנו הפנמנו את זה, ומלקים את עצמנו ללא רחם!

כשבא השחור הזה, אתה לא מזין אותו ! שים מייד תמרור עצור! ותחשוב על משהו אחר.

לואיס היי אומרת לעמוד מול המראה ולאמר לעצמך: אני אוהב אותי. הקב"ה אוהב אותי

ואם משהו מפריע, תמיד אפשר לתקן (הסייפא של המשפט הוא משפט מפתח בשיטת המגירות

אם אתה מכיר.

יש ספר באנגלית המדבר על הקול הרשע הזה המלווה אותנו בלי הפסק (ימח שמו!) אבל לצערי

איני זוכרת את שם הספר.

שמע, תפתח ביוטיוב באתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי; לבטח יש לו שיעור על

הבעיה הזו  כדאי מאוד.

חושבת שזה עניין של תרגול. ככל ששקענו והתמכרנו לקול הזה כך הוא מקבל חיות .

צריך אולי לתרגל את זה כל יום. הנה הוא מגיע הרשע הזה, לא אתן לו!

אני אדם, יהודי, ככל האחרים, רק יש לי איזה גו'ק טורדני שלא נותן לי לנשום,

לחיות!

בטוחה שתקבל כאן עצות טובות. אבל העבודה היא שלך. וזו עבודה לא קלה

אבל אפשר. אם השם אוהב אותך (כן!), אז אתה לא?  לא פייר מצידך.

בהצלחה רבה!

אגב, בטוח שאם תכתוב ביוטיוב "ביקרות והלקאה עצמית", תמצא הרבה

שיחות על כך. אבל העיקר, לקבל כלים ולעבוד על זה.

וגם להרפות מהשאיפות הלא מציאותיות. לעולם לא נגיע לשלמות.

אין כזה דבר. לקבל את עצמנו. בשלום.

"

הדרך של רב אושר פרוינד זצ"ל יכולה לעזור מאוד לפעמים.

יש ביוטיוב מישהו שמסביר את הדרך שלו.

מי שמעבירה את הדרך שלו היא הרבנית שולמית פישר. 

תתחיל מלא לבקר את עצמך על הביקורת העצמית(;

זה נורא קשה וזה מקלות בגלגלים שאנחנו שמים לעצמנו.

לי עוזר לדמיין אותי בגיל של הילדים שלי, לדבר אליי כמו שאני מדברת אליהם.

לא כל הזמן, אבל כשנכנסת ללופ של ביקורת עצמית, אני תופסת את עצמי, עוצרת, מדמיינת אותי קטנה (יש לי תמונה ספציפית בראש)  לפעמים מחבקת את עצמי פיזית.

ואז אני משנה את הדיבור מביקורת לחמלה.

כן, תרחם על עצמך.

לא רחמים של אשמה על הורים ( טוב אפשר קצת) וחוסר לקיחת אחריות, רחמים של עיניים טובות.

אם אתה מדבר ככה לעצמך, כנראה ספגת את זה מילדות, כנראה שמעת הרבה ביקורת או שחסכו ממך מילים טובות.

נעמי. מקסים!!!!

לי עזר ברגעים של הלקאה עצמית- לעצור ולהחליף מחשבות.

ממש במודעות (זה לא קורה מיד, ולפעמים רק באמצע השיטפון שמתי לב מה עוללתי לעצמי)- לעצור ולהחליף את המחשבות.

הייתי מתחילה בשיר, רק להסיח את הדעת.

ולמצוא זמן של שתי דקות ביום ולראות איפה כן עשית טוב. איפה היית מרוצה מעצמך.

וכמובן שיש מלא פודקאסטים בנידון ששווה להקשיב להם, במיוחד בזמן נסיעה חזרה מיום עבודה לחיזוק הביטחון והערך העצמי.

בהצלחה!

Mel Robbins אם מתאים לך אנגלית

חושבים טוב - פרקים מסוימים

אם אזכר בעוד, אוסיף.

דברים מחזקים וחשובים... תודה רבה.

מי שיכול לכתוב עוד עצות אשמח...

תודה לכולכם

קודם - התרגשתי מהתגובות של קודמותי.

אני מאמינה בעבודה מול הילד הקטן שבתוכך.

חפש את אותה הרגשה באירועים וגילאים קודמים, עד שתגיע לילד הקטן שחווה את החוויה הזאת, בדרך כלל מול ההורים, אבל לא בהכרח.

כנס לדמות שלו, דבר את הכאב שלו, תבכה את הבכי שלו.

זה הוא שמפגיש אותך עם הרגש הזה.

הוא מחכה בכאב עצום שתבוא לשחרר אותו.

כמובן שתצרף לזה תפילות ודיבור עם ה' יתברך.

בדוק ומנוסה ועם הרבה הצלחה!

רואים ישועות ומרגישים משם את קרבת ה'.

אתה מתאר בצורה מדוייקת... מוכר וכואב וליבי איתך❤️

היית בטיפול?

אצלי טיפול דרך התת מודע (nlp) ועוד שיטות ממש נתנו ריפוי עמוק, אני מניח שיש לך פגיעות וכאבים שנמצאות בנפש פנימה, בתת מודע שהצטברו אצלך במשך השנים והתנועות שאתה מתאר הם רק ספטומים שלהם,

טיפול ממש יכל לעזור ולרפא את הפגיעות מהשורש.

והמון בהצלחה

ע"י איזה איש מקצוע זה?

המלצות?

שראוי לחשוב עליו...

כל כך נכון אני מתקשר לסיענים ואפילו לא מצליח לתקשר איתם 

 פשוט תקוע בטראומה ודיכאון, משווע לישועה וולא מה עושים טוב אני אצא החוצה לים לעשות צעדה לנשום אוויר ים ולהרהר מה הלאה בגיל מתקדם

תוהה במזל באלוהים בעצמי במי שפגע בי בבריאות הגיל תקוע בלי אישה חברה מישהו שיעודד ויעזור , לצערי מתיסכול לא שוכח לאכול קצת סלט עם ביתה בבוקר 

לא יוצא לעבודה כי אני בייאוש לא פונה לרשות לבקש עזרה כי אני מבוייש  אפילו לא לקבל עזרה כלשהי ממישהו החסכונות אוזלים וזה עוד יותר מדאיג , תקוע במשפט עם אישה רעה לא פחות משנים מאחיותיי אחת מתה מרעת ליבה ותיסכולה מהחיים והשנייה לא חסר לה כלום וסוחטת אותי 

כך גברים מואסים בנשים למרות הצורך בתמיכה  אחד בשני 

כולנו מתמודדים עם ביקורת עצמית! זה משהו נורמאלי וטבעי שכולם מתמודדים איתו.

ממליצה לך להזכיר לעצמך את כל האור והדברים הטובים שיש בך, אתה יכול אפילו לכתוב לעצמך רשימה של כל הדברים הטובים שאתה מעריך בעצמך.

ולשים את עצמך במרכז.יש לנו נטייה להשקיע באחרים יותר ממה שאנחנו משקיעים בעצמנו. יש משהו שאתה חולם לעשות? לך על זה! ספורט, יצירה או איזה תחביב, פשוט תשקיע בעצמך. 

לימוד אמונה. מודעות עצמית ברוח היהדות לגברים יכול להביא לריפוי שלם. להבין כמהטוב ועוצמה יש בך, שהרי יש בך חלק מה'. בנוסף הבנה שלא הכל תלוי בך, אתה משתדל אבל התוצאה מה' וזה לא בשליטתך.

אמרת לימוד אמונה - זה שם כולל להמון דברים...

1. תבדוק כיוון של דכאון/ חרדה. הכי ברצינות שיש

2. כדי לשחרר את הכאבים תעשה פעילות ספורטיבית ותזיז את הגוף. ההתכווצות של השרירים בגלל הדריכות של הגוף גורמת לכאבים

3. תהיה יותר בעשייה

4. ממליצה על חיזוק הערך העצמי דרך טיפול וצבירת הצלחות

המחשבות וההרגשות של הביקורת העצמית הן לגיטימיות, הן קורות לכולנו, וממילא לגיטימית גם בקשת האישור מבחוץ.

אבל, כשאתה שלם עם עצמך אתה יכול להיות מוגן מפני ביקורת עצמית, כך שהיא יכולה אפי' להועיל.. לפני שאתה נדחק ל"אני באמת טוב" וכו', תאהב את עצמך בלי הסברים ותירוצים, ואח"כ גם תבין ותפנים שאתה באמת טוב. אני חושב שהדרך הכי טובה זה למצוא חבר/ים כלבבך שמבינים אותך וחווים כמוך (בכל מקום יש!), ולדבר איתם גלויות. אני הייתי חי עם עצמי ועם המחשבות וההרגשות שמציפות אותי כל פעם מחדש, והייתי נופל וקם וכו', ומאז שהתחלתי לדבר הרבה עם חברים כמוני גלויות - אני הרבה יותר אוהב את עצמי, מבין את עצמי ושלם עם עצמי, כך שההתמודדות הרבה יותר מעשית. השיתופים עושים את הכל טבעי.  ככה שאני לא הרגשתי רע עם ההרגשות והמחשבות שלי כי זה רגיל לגמרי. זה אני. וכשאני שלם עם עצמי אני יכול להתחיל גם לעמוד ממש מול ההרגשות עצמן, ולהתמודד איתן חזיתית. זה רק בשלב הראשון. כמובן שגם כל אחד יכול ללמוד מהשני, לחזק את השני ולהתמודד ביחד. כי שוב, זה קורה לכולנו. כולנו בסירה אחת.

עכשיו, בשביל באמת להתמודד מול המחשבות הרעות עצמן, וכן להפנים שאני טוב ובסדר ויש לי פוטנציאל אדיר, ו"הרע זה לא אני אני טוב גמור", אני חושב שתורת ר' נחמן מברסלב ממש נותנת את המענה ומרפאת את הנפש. ר' נחמן גלוי איתך לגמרי, מספר על הנפילות שלו ומחזק אותך להאמין בך ובקשר עם ה'. תפילה והתבודדות תמיד רק יוסיפו. ממליק להתחיל בספר "משיבת נפש", וכן "השתפכות הנפש" שכולו על תפילה והתבודדות. גם "שיחות הר"ן" ספר נפלא מאוד, והכל בגובה העיניים ממש. גם "אורות התשובה" מדבר הרבה על הטוב שבאדם, על היכולות הכבירות שלו וכו' וכו'.

2 הדברים האלו ממש הצילו אותי וקידמו אותי. אני ממש אשמח אם הועלתי לך, מוזמן להתכתב בפרטי אם אתה רוצה. 😀

בס"ד

כשאני חושבת עכשיו (בטח זמן רב לאחר השיח הזה, לא הסתכלתי בתאריך,

נראה לי פתאום שזה נורא לא הגיוני לבקר את עצמנו כך

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

התעלמות זה אכזרי.

שולח חיזוק אחי.

קולטת את הכתיבה שיצאה לי..

כנראה התת מודע שלי עדיין מנסה לשמור עליי, גם כשכותבת מאנונימי.

כשזה נעלם ומתאדה זה הכי קשה, וכבר אמרו חזל שעל המת יש גזירה שישכח מן הלב - אבל על החי זה חסר אינסופי...

תתעודד שלפחות ההיעלמות תפתור אותך מלחוות דחייה וסבל על פעם מחדש (למרות שאיפשהו הנפש רודפת אחרי המניה-דיפרסיה הזו...).

עוד יבואו ימים יפים ♡

שיעור שחוזר כל פעם מחדש...

מנסה להבין מה לא למדתי עדיין שצריכה ללמוד שזה יפסיק לקרות שוב ושוב ושוב... ושוב.

ואמן!

תיאום ציפיות כזה?

למרות שזה צריך להיות מובן מאליו... דרך ארץ

בהחלט א, ב של דרך ארץ.

ולא הבנתי... מה לסכם מראש?

"בקשר הזה אין התעלמויות"?

"אני לא אתעלם, אז בבקשה אל תעשה את זה כלפיי"?

''בבקשה אל תעלם ממני''?

אמרתי שזה טריגר שלי. כמו עוד כמה נלווים לרגישות שלי.

עזר לי? לא ממש.

להפך, היה נדמה שמבטלים את הרגישות שלי במקרה הטוב, מנצלים את זה במקרה היותר גרוע.

יום אחד אבין.. וזה ישתנה.

מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.

ואולי כרגע זה לא מנחם אבל עם כזאת חוסר רגישות, מזלך שהוא לא נשאר בחיים שלך.

וזה לא קשור לזה שאת רגישה, זאת התנהגות מגעילה מול כל אדם.

אני לא הייתי אומרת עליו את זה.. בכל זאת חשבתי להתחתן איתו, ומצאתי בו טוב כמו בכל האחרים לפניו.

כמו בכל אחד שפוגשת בערך...

אבל כן, חוסר הרגישות הזו שהתבטאה בכל מיני דברים ודרכים, והיא בעיקר מה שגרם לשבר אצלי ולחוסר הרצון להמשיך את הקשר.

רק שאני כמו אני נתתי אמון שוב ושוב, ואמרתי אולי משהו יהיה אחרת, אולי היחס ישתנה כלפיי, אולי הפעם יקח אחריות ויהיה מוכן לנסות לפייס, לא כי אני מבקשת אלא כי זה אנושי לבקש סליחה ממי שאומר לך נפגעתי... כן, סליחה פשוטה.. במקום לספר לי במה התגובה שלי היתה לא בסדר, ושאני צריכה לשנות גישה ולהפסיק להיות דרמטית ומגזימה, ומה אני צריכה לשנות בי אם אני רוצה אותו בחיים שלי.

יודעת מה הכי הזוי?

שהוא גם אר''מ בהרבה היבטים, רק בהכחשה עצמית.

ואיך אמרת? מזלך.

כמה שקשה להכיל את זה ולהתמודד עם זה, זה כנראה באמת הדבר הכי טוב עבורי.

"מצאתי בו טוב כמו בכל הקודמים לפניו"

"נתתי אמון שוב ושוב"

בלי קשר אליו, יכול להיות שאת צריכה לבחון את מערכות היחסים שלך, אולי את טובה מדי ולא ביקורתית, לא מציבה גבולות.

אם כבר בשלב הדייטים הוא מנסה להגיד במה את לא בסדר ומנסה לשנות אותך כתנאי שתהיי בחיים שלו - זה דגל אדום, קשר לא בריא שצריך הפסקה מצידך ולא מצידו. 

מכולן הלא מציבה גבולות כנראה הכי קרוב לאמת.

וחושבת על זה שלפעמים קל מאוד לזהות דברים בדיעבד... ושואלת את עצמי אם היה לי סיכוי בכלל להגדיר את זה כדגל אדום וקשר לא בריא תוך כדי תנועה. כי הוא היה מקסים בדרכו וג'נטלמן וכל מיני דברים שלא פגשתי בבחורים שהכרתי לפני כן. וכולם מסביב תמכו בלהתחתן, ולא הבינו למה מתעכבים. וכמה דברים היו בדק שבדק בין 'זה נורמלי וכל הגברים ככה, וגם אני מתמודדת עם זה מול בעלי' שאמרו לי בדרך, ל'זה לא מרגיש לי טוב בגוף ובנפש, והמערכת שלי כבר לא שמחה ולא רוצה להתמסר ואני לא בוטחת בו כמו בהתחלה...' שאני הרגשתי.

וזה היה מתוחכם הניסיון לשנות, זה היה מתעתע.. כי זה הגיע לצד אמירות של גם אם יש את הבקשות שלי, תרגישי בנוח לעשות כמו שאת מבינה וצריכה.. וזה אחרי שבפעם האחרונה שעשיתי כמו שמבינה והסברתי גם למה והתנצלתי והודיתי על מה שהיה צריך להודות, היתה שיחה שלימה על תכבדי את הרצון שלי והצורך שלי.. אז רגע, יש לי מקום או אין לי? התבלבלתי.. או אני מבין ומכיל אותך.. יותר ממה שאת חושבת.. אבל לי זה לא מרגיש ככה...

וברגע שאני זקוקה להכלה יותר מהכל אני מקבלת 'את חושבת את זה, את לא מרגישה' ... 'תשני פרשנות תשתנה ההסתכלות שלך ומאליו הרגש שלך...' גם אם זה נכון, מה לשנות פרשנות.. נפגעתי. תתייחס לזה! לא למה אני צריכה לשנות בי כדי שתרגיש בסדר להמשיך הלאה בטוב ובלי לקחת אחריות או לבקש סליחה על בחירת המילים או המעשים שלך..

נכנסתי למצב פריקה ..

לברר מי נחשבת לטובה מאוד. זה שכולם נראו לך טובים ובכל זאת לא יצא שום דבר.....שווה חקירה. לטובתך.

שלא תיפלי למישהו שנראה לך טוב אבל לא מתאים ועלולה לגלות זאת מאוחר מדי.

"כל הגברים ככה" וכו' - לא מרגיע ולא מכיל ומבין. לענ"ד.

אם את מכירה.

אבל אינה עובדת כבר.

יש כל מיני סוגי יעוצים - צריכה לנסות לראות מה מדבר אלייך. 

טיפולים קלאסים וטיפולים התנהגותיים וגשטאלט וטיפול

באמנות ובדרמה, הרבה סוגים.

באמת איני מכירה אותך כדי לדעת לייעץ חושבת שאולי הזדרזתי מדי

להציע  ט יפול, כי קשה מפורום להכיר אדם, את הקושי האמיתי שלו....

איכשלאיהיה - יש לי חברה שניסתה יעוצים וטיפולים מסוגים שונים

עד שהגיעה למה שבאמת עזר לה; פשוט התאים לה ספציפית.

כלומר, לא צריך להרים ידיים אלא לנסות. ושוב לנסות, מה מתאים,

עם מה אני מתחבר, מה עוזר לי. מה יותר חשוב מלהיות מודעים, ככל

האפשר, לעצמנו, כך שנוכל לשמור על עצמנו ולא לחזור על טעויות

חוזרות ונשנות (אם אכן אלו טעויות, לא מכירה אותך כדי לדעת).

ולבקש מהשם, ממש, להאמין שהוא יזמן לנו את השליח המתאים.

אדם שכבר בדייטים אומר שאת צריכה להשתנות? זה נכון שאנשים נופלים בזה אחרי החתונה לפעמים אבל זה לא תקין ויודעים שצריך לשנות- אבל בדייטים זה ממש ממש לא תקין בשום כיוון! נשמע אדם שממש טוב שיצא מהחיים שלך גם אם בדרך גרועה

זה נהדר הגישה של לראות טוב בכל אחד, באמת ולא בציניות, בעז"ה ככה יבוא מישהו מקסים ולא תפספסי אותו בגלל דברים חיצוניים ושוליים.

אבל מסכימה עם מה שכתבה נעמי שכדאי לבדוק את מערכות היחסים שלך כדי שלא ינצלו את הנקודה הטובה הזאת לרעה ולא תמצאי את עצמך עם מישהו גרוע ובקשר לא בריא (שצריך להעלם כדי שתראו כמה הוא גרוע, נראה שה' עשה איתך חסד רציני..)

זה בייס בכל טיפול. בטח לאנשים מרצים.

נשמע כואב עד חרפון.

יש לי גם מחשבות פרקטיות. אבל לא עכשיו 

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה  בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת  במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו. בסוף הוא דרך לך על נקודה כואבת ואין סיבה שהיא תכאב אחרי שתעשי בירור.

להיעלם זאת הדרך שלו לומר שהוא לא רוצה

פחדן

שחושב שאם הוא יתעלם בלי לומר כלום הוא לא יפגע בך.

בעצם הוא לא רוצה לפגוע בעצמו כי לא בא לו להתלכלך ואז תפגעי ואולי תבכי והוא ירגיש פח זבל.

גאוותן מרוכז בעצמו, חוסר אמפתיה, חוסר אנטלגנציה רגשית

אז מה היה לנו?

גאוותן, מרוכז בעצמו, ילדותי, לא בשל, פחדן לא אמפתי לא אנטלגנט וגאוותן.

ברוך שפטרנו

את לא רוצה אחד כזה.

וחייב לסייג מכל התגובות כאן נגד אנשים שעושים את זה.

ממש לא תמיד זה מגיע ממקום של רוע

זה יוכל להגיע ממקום של הימנעות/תמימות(ניסיון לא לפגוע באופן מפורש)

לרגע לא חשבתי שזה מגיע מרוע...

אתה לא חושב שזה משהו שבלי קשר למניע, זה אמור להיות ברור שלא עושים?

אם לא מסוגלים להתמודד חושבים שנכון לעצור... אין בעיה עם זה.

רק תגיד בצורה ברורה אני עוצר פה, גם בלי לתרץ. לא צריכה תירוצים והסברים, ולא אבקש אותם אם לא תרצה לתת. רק לא למחוק בפנים ופשוט ללכת כאילו כלום במיוחד שיודעים מה עובר מי שמולך.

זה לא רגיש לחשוב שהיעלמות כזו תעזור לצד השני לשחרר בקלות יותר מלסגור בצורה נורמלית את השיח.

אין אופציה מלבד להיעלם.

להגיד x y z זה סוג של עימות מסוים ואין להם את היכולת להכיל את זה. צריך לנסות להסתכל בעין טובה על השורש של העניין

(מדבר בתור מישו שחווה את זה כמה פעמים מבנות)

ואני רגיש רצח בקשרים אזממש כמו לזרוק את הלב שלי להר געש והוא נשרף לו באיטיות ובו זמנית -מחכה.

שאין אופציה אחרת.. לא יודעת אם מסכימה עם זה.

האוטומט שלי זה להסתכל בעין טובה... גם במחיר הבריאות הנפשית והרגשית שלי.

ושואלת בכנות אם אין מקום להישיר מבט למציאות ולזה שיש התנהלויות לא הוגנות, פוגעות ומנמיכות. ולומר זה לא בסדר. זה לא ראוי ולא הוגן להתנהל כך, במיוחד בקשר זוגי. בלי קשר ליכולת של מי שבחר להתנהל כך, ושהדגש יהיה לרגע על מה אני עברתי והרגשתי, ולא ישר לקפוץ מעל זה למקום של 'זו לא היתה הכוונה..'. מבינה שלא היתה כוונה, לא היו כלים.. הכל מבינה.

אבל הבלי כוונה הזה השפיע? היו לו השלכות עליי ועל הנפש שלי? למה אני צריכה לקבל את זה?

למה אתה צריך לחוות את זה?

ממגנטים אלינו קשרים כאלה

משהו בנו מושך אותם

השאלה מה ולמה

ותכתבי לו מכתב כועס עם הכללל ותשרפי את זה או תשמידי

שלא לתכנן כלום ליום חמישי.

לא פגישות חשובות, לא יום עמוס ומלא משימות, כלום.

הוא צדק מאוד

לשמחתי - מסיבות טכניות מטופשות לא הייתה לי עבודה היום

וויתרתי וראיתי סרט, וגם אז נרדמתי באמצע

אבל נצטרך להתמודד.

את ההכנות אליו פחות...

אבל בפסח עצמו יש נחת כזו (לפחות בשנים שאין מלחמה) ויש גם תחושה של חידוש באוויר, אבל לא חידוש זר, אלא חידוש מוכר משנה לשנה... וגם עונת האביב היא האהובה עליי, וזה כיף לטייל בה (שוב, לא השנה).

ועם האוכל של פסח אני מסתדרת. קצת קשה שכמעט תמיד צריך ליטול ידיים כשרוצים לאכול, אבל המצה בשבילי טעימה.

האלרגיות...

יש קצת בשוליים פה ושם, אבל זה נשלט. לא מגיע לקרסוליים של מה שזה היה בעבר. אולי אחוז.

אגב, באמת הלחץ של לפני פסח מוציא אותי מדעתי לפעמים... ויש כאלה שלא יבינו אותי...

בכל אופן, אולי אפשר לעבוד על הרגשה

נתקפת עצבנות מיוחדת לקראת פסח; ההכנות..

חושבת וכך שומעת שאנו הנשים מתייחסות להכנות

הפיזיות לקראת החג, לא באופן פרופורציונלי..

איך אמר הרב גנס שליט"א?  

אבק זה לא חמץ וילדים הם לא קרבן פסח...

אם היינו רק מתרכזים בהוצאת החמץ, כמה יותר קל

ונינוח זה היה...

אפשר להתכונן לפסח ב6 שעות....אמר ואומרים

רבנים.

אבל יש מן שגעון של נקיון אביב קדחתני כזה.

כשיודעים להשתמש בזה זה נכס.

שאפשר להגיע "לדעת להשתמש בזה" בלי לירוק דם בשביל זה? ואם לא האם זה בכלל שווה את המאמץ?

מה שגם הופך את הרעיון לפחות דרמטי, ויותר מתקבל על הדעת, לדעתי.

ניסוח פשוט הוא שיש לאדם אופי מסוים / נתונים מסוימים, ובהינתן אלו, תפקידו הוא לפעול באופן הטוב ביותר שיוכל.

מסכים גם עם זה וגם עם מה שאליעזר כתב, ברור שאתה עושה הכי טוב עם מה שיש ואין מה להתחיל לחשוב אם זה שווה את המאמץ או לא כי אין ברירה.
רציתי לשאול על הצד החיובי שכתבו פה ("חיים בעוצמה מוגברת") או איך שאתה קראת לזה "נכס כשיודעים להשתמש". המעבר מ1- ל0 (כביכול) אני מבין שבאמת אין בחירה, כי אחרת אתה נשרף. אבל לדעת להשתמש ו"לנצל" את זה כדי להעשיר את חוויית החיים שלך, מ0 ל1 או ל10. את זה אתה גם רואה בתוך האין בחירה לרגיש מאד/ תהליך מוכרח? או שבפועל הרוב מתאמץ בלהמשיך לחיות בבינוניות רק כדי לא להישרף. כל אחד לגופו זה ברור, שואל באופן כללי לתפיסתכם כמדגם

בשלב הראשון מנסים "לעשות הכל" כדי לעשות דברים בסיסיים בעיני הסביבה או בעיני עצמי. כלומר בעצם נכנסים לעומק העניין לא כי רוצים אלא כי אין ברירה. אחר כך מגיע שלב אחר שבו הכאב הבסיסי של המוזרות/ההצפה/כל אחד והכאב שלו כבר לא מנהל אותך. אתה כבר מבין בערך איך המנגנון עובד ואז אפשר להמשיך איתו הלאה.

שאני נמנע מלומר בהקשרים כאלה שאין ברירה / בחירה.

יש ברירה... גם שלא לעשות כלום / להיכנע / להתייאש זו אפשרות, טכנית. יש אפילו מי שהיה בוחר בה...

מה שכמובן פותח את השער להערכה אמיתית עבור מי שבוחר לפעול - כפי שתפקידו לעשות.

אתה מנסה לעשות דברים והם לא קורים כי המערכת שלך לא בנויה לזה. לפחות לא כרגע. היא צריכה את הקשב שלה לפני כן.

פשוט להתייאש או להיכנע לא פותר את הבעיה. אתה ממשיך לסבול.

אבל טכנית האפשרות קיימת. זה לא באמת שאין ברירה. אם להתאמץ מפחיד / כואב לאנשים מסוימים יותר מלהיכנע, הם עלולים לבחור להיכנע.

מה שמחזק מצד אחד את התשבחות שמגיעות למי שבוחר להתאמץ...

ומצד שני מבהיר שלומר למישהו אחר "תתאמץ, פשוט אין לך ברירה" לאו דווקא יחזק אותו. יש ברירה להיכנע, ואנחנו מנסים לעודד אותו שלא לבחור בה - נדרש דיבור יותר מעמיק כאן.

(נראה לי שהצד השני הזה הוא שדחף אותי להגיב.)

בהקשר הזה, נניח, לפעמים מספרים בשם ניצולי שואה ש"כשרעבים אוכלים הכל". לפעמים, גם בהכרזה נחרצת שמי שעומד מולם כרגע "לא באמת רעב", אם הוא לא מוכן לאכול מה שמוצע לו.

התשובה שלי לאמירות כנ"ל היא שאני בהחלט מאמין לאותם ניצולי שואה - כנראה הם כאלו שבאמת מוכנים לאכול הכל כשרעבים. זה בוודאי עזר להם לעבור את הצרות ההן. אבל שמעתי שהיו גם כך־וכך שלא שרדו...

תורף העניין - בהחלט יכול להיות שעומד מולך אדם מפונק, שפשוט לא יכול לסבול אוכל מסוים. באופן מקביל - בהחלט יכול להיות שעומד מולך מישהו שבאמת קשה לו להיות פעיל בתנאים / בתחומים מסוימים. אכן, אדם כזה כנראה לא היה מצליח לעבור צרות כמו בתקופת השואה. זו לא סיבה לזלזל בו, אלא דווקא לראות איך עוזרים לו כנגד הקושי ברצינות.

להינות מהפרטים הקטנים

להתרגש המון

להכיר אחרים ברמה עמוקה

לראות מה שאחרים לא רואים - לפעמים זה מקשה, אבל במהות הענין, זה טוב בהחלט

להיות רגיש לאחרים וכך להגיע ליותר נתינה

לאהוב לעומק

ובטח יש עוד......

אני אדם לא רגיש בעליל. אדיש לחתולין. עם כל אינספור היתרונות שזה מעניק לי, איני מסוגל להרגיש אהבה אמיתית, אמפתיה אמיתית, איני יכול לבכות באמת, איני יכול לבכות עם מישהו, חסר לי החיבור הפנימי העמוק לעולם ולאנשים. אני שמח אמנם במי שאני, אבל הֱיה אתה שמח במי שאתה.

כי אני לא יודע איך הרגישות מתבטאת אצלך, ומה רלוונטי.

מעוניין לפרט?

לא מצאתי קשר מוכח לרגישות.

בסך הכל

רוב המטפלים הם אנשים טובים שאוהבים ורוצים לעזור. 

לא מחייב שיהיה אר''מ בעצמו, אבל כן שארגיש שיש מקום לרגישות שבי ויודעים איך לעבוד איתה נכון,

ושיהיה איזון נכון וטוב למי שאני, שיכיל וגם יקדם.

והרבה תפילות שה' יכוון למי ולמה שיהיה הכי מדויק לי.

כי באמת בלי תפילה על זה הסיכוי להגיע למישהו מתאים שיש חיבור טוב, כימיה טובה ותחושה שיש התקדמות שאני מרגישה בה, הוא כמעט אפסי בתוך השפע שקיים היום.

ואני מצאתי שתפילה חוסכת ממני כל מיני שלבי ניסוי וטעייה בדרך והגעה לכל מיני מטפלים לא מתאימים עבורי.

אמפטיה והיכולת להיכנס לנעליו של אדם אחר, כמו גם ידע מקצועי והתעדכנות במידע החדש ביותר באותו נושא, הם הדבר החשוב ביותר.

לדעתי, כאשר מדובר בדבר שהוא קשור לבני אדם באשר הם, כלומר לחוויה האנושית דווקא אז אין הכרח שהמטפל יהיה מישהו שחווה בעצמו (בשונה למשל ממשהו שקשור לתרבות או חברה מסויימת, כמו מטפל חילוני לאדם דתי). 

כן כדאי ללכת למטפל רגיש

או לפחות לאחד שלמד לתת לזה מקום

ולהתייחס לזה נכון 

מצד אחד רק רגישים יבינו עד העצם. מצד שני כאלה שהם לא יכולים לקדם אותך יותר

לכל מטופל יש המטפל שלו.