קיבלתי מחזור ראשון אחרי שסיימתי להניק, ואח שלי מתחתן עוד שבוע בדיוק😭
איך עושים את זה?
מה, לא נצטלם כמשפחה? גם אם נשים את התינוקי באמצע זה עדיין יראה מוזר. וגם לא מצטלם רק שנינו?
אוף, ממש מאכזב.
באלי לבכותתתת
ממש חיכינו לחתונה בשביל תמונות יפות, ועכשיו זה
בחיים אני לא אספיק להיטהר בתוך שבוע, זה לא אפשרי.
לעשות "כאילו"- לעמוד יחסית קרוב אחד לשניה, לשים את היד שלך מאחורי הגב שלו והיד שלו מאחורי הגב שלך. לא נוגעים אבל זה נראה כאילו כן. אפשר להסתכל למצלמה או אחד על השני.
(בעלי מקפיד שלא לגעת אחד בשני מול אחרים, כבר מהחתונה, אז הצלם של החתונה לימד אותנו ויש לנו תמונות יפות ב"ה).
אפשר גם שאחד מניף את התינוק למעלה ושניכם מסתכלים על התינוק. להיות יצירתיים😊
מזל טוב!
לק"י
בעיני זה לא קריטי בכלל🤷♀️
אבל בעסה שזה מבעס אותך...
במיוחד אם יש ילד. והרבה פעמים ה"מוזר" זה רק בראש שלנו ואנשים מסביב בכלל לא שמים לב.
כמו שכתבו אפשר להסתכל אחד על השניה ואפשר סתם לעמוד קרוב בלי לגעת ועדיין יוצא אחלה
חיבוק על הבאסה
גם הייתי מתבאסת ממש ותמיד חוששת שזה יקרה לי באירוע קרוב!
תנסו להיות יצירתיים
יש תמונות יפות שאפשר לעשות כשאסורים..
ולגבי אם מישהו ישים לב, אז זה שלו ממש, אין לכם במה להתבייש♥️
שוב חיבוק
מבינה ממש ממש את הבאסה והתחושה♥️ הייתי בוכה 🙈🙈
אנחנו לא נוגעים (הלכתית) בציבור.
הצלם הדתי (!) אמר לבעלי לשים עליי יד על הצוואר והוא מסביר לו שלא והצלם לא מבין מה הבעיה..?
היה רגע מביך ביותר..
אבל בסוף יצאו תמונות מהממות ועד עכשיו התמונה שלי ושל בעלי כרקע בוואטסאפ.
ויכולות לצאת תמונות מאד יפות
לנו נגיד מתקופת האירוסין יש תמונה שפשוט הצלם העמיד אותו מעט מאחורי וזה נראה הרבה יותר טוב מתמונות מאורסים שיש רווח בין הזוג..
או תמונות "לא רישמיות", נניח שמסתכלים אחד על השני וצוחקים, יכולות לצאת ממש יפה..
אבל לגמרי מבאס. חיבוק 
לגמרי.
ועדיין אפשר להצטלם יחד בלי לגעת ובלי שזה בולט. כמו שכתבו פה לפני.
חיבוק!
תחפשי תמונות של בוקים מבריתות של דוסים(באינסטגרם/קטלוג ווצאפ/פייסבוק של צלמים)
וקחי משם רעיונות להעמדות שזוגיות ויפות אבל בלי מגע.
זה יכול גם להרגיע אותך שאפשר לעשות דברים ממש יפים, וגם תכלס שתדעי איך תוכלו לעמוד שלא תיראו כמו תמונת אירוסין של דוסים שאפשר להכניס עוד איש באמצע, אלא תמונות זוגיות ומשפחתיות חמודות
וחוץ מזה אוף משתתפת בבאסתך זה מעפןןןן להיות אסורים בכללי ועודיותר באירוע💗💗
ממש עודדתן
באמת בברית שלו לא הצטלמנו, ולא הבנתי איך יש כאלו עם תמונות מהברית😅
אני אחפש תמונות כדי להבין איך עושים את זה...
כי פשוט אתם גוררים את זה לנישה של תמונה משפחתית, לא תמונה זוגית.
מה הכוונה?
התינוק באמצע ושניכם מסתכלים עליו עם חיוך, שניכם מנשקים אותו אחד בכל לחי וכו
עוד משהו - אפשר להצטלם קרוב בלי לגעת בכלל. נגיד - בעלך עומד עם הפנים לצלם, את עומדת גם כשאת לצד בעלך אבל טיפה לפניו ומכסה אותו. (כלומר אתם לא על אותו הקו, את מעט קדימה יותר). זה נותן תחושה שאתם ממש קרובים, בלי שצריך לגעת (גם לא צריך להסתבך עם מה לעשות עם הידיים- כי מחזיקים תינוק…)
אפשר גם שכל פעם אחד מכם מחזיק את התינוק והשני עושה לו כזה פרצופים או מצביע או משהו…
ואז יוצאות תמונות משפחתיות מהממות, ואף אחד שיסתכל על התמונות לא יחשוב האם כן או לא הייתם אסורים, כי התמונות נראות טבעיות… אין בהן איזה ריחוק מביך…
אבל אותי מפתיע שיש נורמה להצטלם נוגעים
כל אחד ובחירותיו
אבל מוזר לי שזה הסטנדרט המצוי לפי מה שנראה פה
אגב האג'נדה שלי היא
מול הילדים - אין לי בעיה לתת לו יד או להניח לרגע יד על הכתף וכדומה..אפילו שזה מגע של חיבה כלשהו
כי מבחינתי מצוין שיראו אהבה בין ההורים .זה נותן ציור בריא בעיני ובטחון רגשי... כל עוד המגע לא מיני ואינטימי באף צורה..
ולא מחפשת בדוקא.. פשוט לא נמנעת לגמרי
מול אחרים - לא זה ולא זה
כי מבחינתי הקשר ביננו הוא עמוק ופנימי ורק שלנו
וזה מכבד ומייקר ומעצים אותו בעיני
אין לי שום עניין לספר לעולם על האהבה ביננו
בעיני זה גם לפעמים לא רגיש החצנת קשר..כי עלול להכאיב..בלי קשר להלכה ותורה...פשוט רגשית..למי שכואב לו שם..
הנקודה שזה עלול להכאיב. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
את גם נמנעת גם מלהחצין את האהבה לילדים ליד זרים מהסיבה הזאת? כדי לחסוך למי שכואב לו שם רגשית?
זבעיני מגע אינטימי בין בני זוג-שייך למרחב הזוגי בלבד.בינהם
להחצין משהו שמקו ו פנימה זה פעולה לא טבעית בעיני
ולכן להצטלם וללשוח בסטטוס לכולם לדוגמא כן יכל לעורר רגישות למי שכרגע רגישה לנושא
חום וחיבה לילדים זה לא שייך לחדרי חדרים ולמרחב פרטי
זה טבעי לחבק ילד בחוץ או בבית..זה לא 'הוצאה מרשות לרשות ' בעיני
אבלל גם שם נדרשת רגישות
סבבה אחת ל ..לשלוח תמונה עם הילדים
אבל לא במינון מופרז,
ובמיוחד אם יש מישהו שיודעת שמתמודד אז עוד יותר.. להיות במודעות הזאת..
זה איך שאני רואה את זה
גם לא נגיד בשביל לקרוא לבן זוג להגיע?
או להסב את תשומת ליבו?
אנחנו לא נוגעים בציבור נגיעה של חיבה
קרי לא חיבוקים לא נשיקות ולא נלך יד ביד ברחוב
אבל בתמונות באירועים כן קצת יותר מרשים לעצמנו
לא נוגעים בציבור בכלל בין אם מותרים או אסורים
ומצטלמים יחד באירועים בלי לתת יד
התמונות עדיין משמחות אותי (והאמת זה כל כך יפה ותמים בעיני שאפשר להצטלם באהבה גם כשאין מגע שהתמונה מרגשת אותי רק מצד זה)
ואנחנו לא חרדים
למה שלא אצטלם מחובקת עם בעלי, או עד אם מותר? נראה לי הזוי
אז כל אחד והנורמות שלו
אבל אצלי ואני משערת שאצל שאר הנשים שענו שגם להן הדיון מוזר זה לא נובע מנורמות אישיות כמו שזה נובע מהמקור ההלכתי..
ושכל אחד ילך לפי רבותיו
כי אני רחוקה מאוד לצערי 😅
אבל מבחינתי יש הבדל בין שני הדברים
אם לא התרכזתי בתפילה אני לא אצדיק את זה בטענה שיש מקורות שתומכים בעניין אבל זה אכן עניין של נורמות אישיות.
אני חוששת שזה גם בעייתי הלכתית.
אנחנו כן נוגעים ובדרכ בתמונות בתכלס נוגעים בכץף, אבל לא חיבוק
משהו שקל לטשטש בטיפה מחשבה מראש אם אסורים
זה באמת אינטימי.
אבל אפילו לא לגעת/לתת יד בתמונה?
לתת יד זה מגע של חיבה בשבילי
כשאסורים בדרכ תוקעים ילד באמצע או שנינו מחזיקים מישהו אחר בידיים וכאלה
אנחנו דתיים
די דומים
אולי ביחס לפה פחות לפי התגובות ;)
לדוגמא תעמדו נגיד כשבעלך קצת לפנייך ואת לידו אבל טיפה מאחורה כך שנראה שאתם ממש צמודים
אפשר לעשות הרבה משחקים כאלו
ואני ממש מבינה אותך
בחתונה של גיסי הייתי בטוחה שנהיה אסורים וממש התבאסתי
בסוף יום לפני טבלתי
ובחתונה של אחי הייתי אחרי לידה
אז כן היינו אסורים וזה ממש באסה
זה נראה טוב😄
הצלם בחתונה של אחי לימד אותנו..
זה חלק מהחיים, לפעמים מותרים ולפעמים אסורים
לא צריך להתבייש בזה..
אם אנחנו אוכלים סעודת שבת אצל חברים וצריך להעביר את הקינוח, אני לא יעביר לבעלי ישירות אלה יניח על השולחן, ואז כל מי שיישב בשולחן ידע שאנחנו אסורים.
וזה בסדר.
זה לא שאנחנו עושים משהו לא בסדר או אשמים במשהו..
ככה גם בצילומים זה פדיחה כי כולם מסתכלים אבל צריך לבוא בגישה שזה הכי טבעי בעולם כי זה המצב שלנו עכשיו.
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
קודם כל, כן, לפנות לייעוץ מקצועי, זה לא מסוג הדברין שמנהלים אותם לבד.
לא הייתי פונה למיון פסיכיאטרי, הוא באמת מאוד צעיר,
זה לא גיל 13 שאפשר לחשוב שאסור לחכות למחר בבוקר.
אבל גם אם מחכים למחר בבוקר, לא לחכות לעוד שנה, כדאי להתחיל טיפול.
מסכימה עם מי שכתבה לגבי מחוננות,
חוסר הלימה בין יכולות קוגניטיביות ליכולות רגשיות יכול להציף הרבה קשיים- בין השאר גם קשיים מהסוג הזה.
אני לא אומרת את זה כדי להגיד הוא מחונן הכל בסדר זה יעבור מעצמו.
אלא כדי כשאתם הולכים ליעוץ מקצועי, חשוב שזה יהיה אצל מי שמבין במחוננים- כי גם אצל בעלי מקצוע יש את מי שמבין בתתי סוגים, ודווקא בגלל שזה איש מקצוע לפעמים מצפים ממנו לדעת הכל ולהיות הכי מקצועי שאפשר, וזה לא בדיוק עובד ככה ולכן האחריות של ההורים לוודא שהאיש מקצוע שפונים אליו יש לו מספיק ניסיון עם מקרים כמו שלכם. (תבררי גם בהמלצות וגם תוך כדי הטיפול לשים את הדגשים שמאפיינים את הילד שלך ספציפית)
גם אם הילד שלך לא מחונן רשמית- בגלל שיש לו מאפיינים דומים למחוננות- סביר להניח שאיש מקצוע שעוסק עם מחוננים בגיל הזה יוכל לסייע גם לבן שלך גם בלי הטייטל של מחונן.
לגבי זה שהוא די פחדן, זה אמנם מגן עליו בגיל 6 (ב"ה!)
אבל ככל שהזמן יחלוף והמצוקה לא תיפתר, ההגנה תיחלש ואז כבר תהיו בבעיה הרבה יותר קשה.
צריך לנצל את תקופת ההגנה הזו לטיפול שורש ולא לחשוב שזה יעבור מאליו. (ואפילו בגילאים קצת יותר גדולים חוץ מזה שפחות מפחדים, יש חשיפה הרבה יותר גדולה לעולם בחוץ.
היום יש ילדים בני 8-9 חשופים לדברים שבקושי מבוגרים מצליחים להתנהל מולם מבחינה נפשית. (בעיקר בסביבות שתומכות בסמארטפון בגיל הזה, אבל לא רק שם)
לגבי מה אתם כהורים יכולים להגיב לו, אני חושבת שאפשר להוסיף בשיח שלכם שיקוף של התחושות שלו ומתן לגיטימציה אליהם.
למשל הוא אומר "אני אשן על הרצפה"
לפני שאומרים לו בסדר תישן על הרצפה, שזו תגובה להתנהגות שלו,
תנסי להבין ולהגיב ל"מאחורי הקלעים" של האמירה.
יש שם קושי לקבל את הסיטואציה עם האחיות, אפשר וכדאי לדבר על זה.
"אני רואה שאתה נסער בגלל מה שקרה/ אני מבינה שקשה לך לקבל את ההחלטה" (לתמלל את מה שעובר עליו)
"זה קשה לקבל דברים שלא הולכים לפי מה שאנחנו רוצים/ זה מבאס שאי אפשר גם.. וגם.." (לגיטימציה לתחושה להבדיל מלגיטימציה להתנהגות)
אחרי זה, כשהוא ממשיך "לא אכפת לי אני אשן על הרצפה"
אז לענות לו: אני מבינה שזה מה שאתה בוחר לעשות בסערת הרגשות, אני מצטערת בשביל ההחלטה שלך, אם תשנה את ההחלטה או אם תרצה שנדבר על זה עוד ונחשוב יחד על פתרון, אשמח לעשות זאת.
בצורת שיח כזאת את לא נותנת לגיטמציה להתנהגות, אבל גם לא נבהלת ממנה, ומאפשרת לא נקודת חיבור להשתמש בה בהמשך וכך אין צורך להחריף את ההתנהגות.
ככל שמתרגלים שיח כזה עם הילדים החל מגיל צעיר, הילדים משתמשים בפתח שמשאירים להם אחרי שהם נרגעים ומכבדים אותו גם בגיל גדול יותר.
גיל 6 זה ממש גיל מעולה להתחיל עם זה לפני שהם מפתחים ציניות והתנגדות לעזרת ההורים בקטע הזה.
שימי לב למשל בשיח על השינה על הרצפה, הןא התחיל עם אמירות לא קיצוניות כדי לבטא את הקושי שלו, ומשלא קיבל מענה החריף את האמירות.
לכן עוד בשלב קר וכואב לישון על הרצפה כדי להגיב:
אכן קר וכואב לישון על הרצפה. אני מבינה. איך תרצה שנעזור לך?
אני סובל כ"כ- כן אני רואה. זה באמת סבל לישון על הרצפה. אולי יש דרך אחרת?
עם הרבה חמלה ואמפתיה למצוקה שבכלל הניעה אותו לבחור בלישון על הרצפה אבל מבלי להיבהל מרעיון השינה על הרצפה.
כי התגובה היא לתחושה ולקושי ולא להתנהגות. (בחירה לישון על הרצפה זו תגובה התנהגותית לתחושה)
(זה יכול להיות משהו שנשמע "דבילי" כמו אני לא אוהב את הציור על הסדין, זה יכול להיות יציאה מהשגרה כמו דובי אהוב ששכחנו באוטו ואין אפשרות להביא עכשיו, זה יכול שמיכי בכביסה, וזה יכול להיות משהו גדול יותר כמו עצם המעבר מעירות לשינה)
דבר נוסף- מרחב- עוד מאפיין של ילדים מחוננים, הם צריכים שקט ומרחב יותר מאחרים.
אם הוא ישן עם עוד שתי אחיות באותו חדר, זה יכול להיות מאוד צפוף ומעמיס בנשמה עליו. יכול להיות שזה לא מאפשר לו את מרחב ההתרגעות שהוא זקוק לו.
כדאי לחשוב על זה, כי אם זה זה, לא רק שזמן לא יעזור, זה יתדרדר במהירות.
כל שנה שהוא גדל, הצורך בפינה שקטה ילך ויגדל דווקא.
לגבי המעבר מעירות לשינה- זה מאפיין, אפילו אפשר להגיד "מובהק" של מחוננים, ולכן כדאי לטפל בזה בלי קשר לטיפול פסיכולוגי,
כלומר גם אם האמירות שלו לא היו על רקע זה, בכל מקרה זה נושא בפני עצמו, שחוזר יום אחרי יום, ודורש הרבה מאמצים לכם ההורים,
אבל גם לילד עצמו זה מציב אתגר יומיומי לא פשוט בכלל.
מתחברת למה שאישהואמא כתבה על ההמלצות של הריפוי בעיסוק. חשוב שיהיו לך כלים לעזור לו במעברים האלו.
במקרים שצריך יש גם טיפול תרופתי (אבל זה לא הייתי עושה בלי אבחון מחוננות ולפני שמנסים דרכים אחרות- למרות שאצלנו הרופא נתן המלצה לטיפול כקו ראשון אז אולי זה בסדר בכל אופן לא משתמשים אבל שתדעי שאפילו זה פתרון קיים)
נקודה נוספת- את מתארת שהגידול שלו שואב אתכם. מצד אחד יש ילדים כאלה, מצד שני רק בשביל זה כדאי לכם לפנות לטיפול והדרכת הורים, אפשר לעזור לכם ולילד ואפילו להנות מגידול שלו בע"ה.
את מדהימה, ובע"ה עם שליחים נכונים והכוונה נכונה תוכלו לעלות על דרך המלך איתו.
בהצלחה רבה!!
ההשקעה משתלמת בסוף..
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.
זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף
ברור שהם שונים בזוגיות
אבל
השיח לא חייב להיות שונה
אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה
זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר
לי לפחות
בקשר ההבדל
במגע ויחסים
במחויבות
בחלק שלו בחיים שלי
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
התאים במוח עוברים תהליך של דנטורציה- החלבונים במוח עוברים תהליך דומה לטיגון של חביתה.
לא יודעת כמה נפוץ שהחום מזנק ככה
אבל בלילה לא כדאי לקחת סיכונים
רשמית התחלתי היום שבוע 41, הריון ראשון
מרגישה כבר עצומהה
לא ישנה בלילה בכלל
כולי נפוחה
איך עוברים את הימים האלה בלי להשתגע? עצות יתקבלו בברכה
ופחות תוכלי לעשות אחרי הלידה. ואם אפשר עם הבעל אז בכלל נחמד. ערב זוגי כל יום.
וגם מכינים דברים שיעזרו לך אחרי הלידה. הזמנה אינטרנטית של קניות סופר ובכלל. מאכלים שאפשר להקפיא. כביסות לתינוק וכו.
מה שהכי עוזר, תגידי לעצמך אני יולדת ב42.
זהו, תשחררי מ- אולי זה יקרה היום? אולי עכשיו? אולי מחר?
פשוט להתכוונן ל42, רק זה מה שעזר לי לא להשתגע
והולכים יחפים על החול
שומעים מוזיקה שמרגשת אותך
נחיםםם
מדברים עם חברה
רואים סרט מעניין
מסתכלים על תמונות מרגשות של המשפחה
ומנסים להשתגע עם חיוך....
מה עוד את מסוגלת לעשות שאת אוהבת?
לא קשור לפורום, אבל לא יודעת את מי לשאול...
שמתי לב שלבן ה4 אחת הלחיים נפוחה. שאלתי אותו אם כואב לו בשיניים הוא אמר שכן ושהיה לו כואב כשאכל ארוחת ערב (לא הייתי איתו בזמן הארוחה)
אני מה זה לא מבינה בזה... זה משהו שמחייב טיפול בימים הקרובים? או שאם זה עובר אז סבבה ופשוט להמשיך בביקורת קבועה?
סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.
לדעתי
אפילו פרטי אם יש אופציה
חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש
אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב
הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת
רפואה שלמה!
ממה שאני מכירה
לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת
זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..
ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט
נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים
זה לא חייב להיות מקרה חירום
אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת
ב"ה רוב השלפוחיות שנוצרו לה נעלמו מעצמן אט אט, אבל עכשיו באחת הידיים יש לה נפיחות במקום שהייתה שלפוחית וגם מוגלה כזו. (זו היד שהיא משתמשת בה להתקדמות בישיבה על הרצפה, אז הגיוני שנכנס שם משהו☹️)
מה צריך לעשות עם זה?
הנטייה שלי היא 'לפוצץ' את המוגלה במשהו מחוטא ואז לחבוש ולקוות שהיא לא תוריד את התחבושת, אבל אני לא יודעת אם אני צודקת...
(לכאורה זה לא מפריע לה, רק אם נוגעים בזה זה כואב לה)
אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה
ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם
כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.
(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)
בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.
חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.
ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה
היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.
קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...
יעזור אם נשים עכשיו?
לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...
התינוק שלי ממש נחנק בזמן הנקה..מניחה שזה מהזרם אבל זה ממש מלחיץ
ולא קרה לי עם אף אחד מהילדים כמו שאצלו כמעט בכל האכלה...
יש לכן רעיונות מה אפשר לעשות?
לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?
אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה
למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה
שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם.
ואז השד מקביל אלין ולא מעליו
והזרם פחות
בן 26
רווק
בגדול הכי נשמע לי זה ספר אבל לא יודעת איזה ולא ממש רוצה לשאול אותו...
יש לכן רעיון?
שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר
אם הוא בקטע אז אולר
אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם
אחים שלי עונים להגדרה הזו
מה ישמחו לקבל- וואו מלא.
משקפי שמש
ארנק
שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)
פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..
אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות
אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)
בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)
מקציף חלב לקפה.
חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)
עניבה
צעיף/כפפות
נעלי בית חמות
פיז'מה חמה
גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.
לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.
ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה
ספרי קריאה- לוקחים מספריה
ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.
אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...
מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...
אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...
בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש
יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר
יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא
אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים
והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה
או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים
כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו
לא בטוח שקולעים לטעם
הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭
בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂
וגם בילדות
אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה
תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.
כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..
לק"י
ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.
חבל רק שאין הרבה כאלה...
(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).
לא יילך לחדר בריחה או מסעדות
מאוד למדן
לא יסתובב עם משקפי שמש
חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה
גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה
תלוי מה התקציב
אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.
תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.
משהו שלא מסובך גם לנקות.
כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.
את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.
או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:
תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)
סטנדר נוח ללמידה עצמה?
אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.
בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)
לספרים.
אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....
וזה ככה ברוב המשפחה שלי.
וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע
זה פשוט לא מספק אותנו...
אין כמו ספר חדש טרי מהחנות
ולפותחת-
הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא
אם דווקא מתנה
אז:
ארנק
מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם
עט עם חריטה
צעיף
אוזניות בלוטוס
מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?
זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.
סוודר שווה
פיג'מה חורפית
סטנדר
