יודעת כמה זה קשה, אין לי פתרון.

תהי בחמלה כלפי עצמך ומתוך כך בחמלה כלפיה.

לזהות את הטריגרים שיכולים לגרום לזה

להתרחק בשעה שאת מוצפת

את מונעת הורמונלית? מניעה הורמונלית גרמה לי להתפרצויות זעם 

יש לי אח שהיה לו odd. וזה מאתגר כל כך! תהיי בחמלה עם עצמך! זה באמת כל כך לא פשוט!!!!

כל הכבוד שהיית בהדרכת הורים ובטיפול רגשי!!! ואת מנסה להתקדם!!!

שמעתי לאחרונה שיחת טד של פסיכולוגית שהסבירה שהמיומנות הכי חשובה בתור הורה זה לדעת איך להתחבר בחזרה לילד אחרי משבר. כי משברים תמיד היו. אבל מה שקורה אחר כך משפיע על איך זה מאוחסן אצל הילד בראש.

כי אם ההורה לא מתנצל יל חלקו במשבר או מנסה להתחבר מחדש, הילד יישאר בהרגשה שהוא לא בסדר, לא שווה או שההורה שלו גרוע.

אבל אם ההורה מתנצל על חלקו במשבר ומחדשים את השיח אז הילד יכול להמשיך להרגיש שההורה הוא בטוח עבורו, ושגם הוא בסדר.

יש גם עצות טכניות שאת בטח מכירה לסיטואציות כאלו, כמו להודיע על כל מעבר 10 דקות מראש, ואז שוב 5 דקות מראש. אפשר גם לשים שעון חול או טיימר שימחיש לילד כמה זמן נשאר לו.

ומתייגת את @קמה.ש. זה מתייג?

נראה לי שהיא פעם כתבה כאן על עצות שעזרו לה להתמודד עם כעס.

זה ממש לא קורה הרבה שאני סוטרת לה. אבל היא זוכרת לי לנצח. ובפעמים האלה היא אומרת "אחר כך תבואי ותבקשי סליחה, נכון?!? אז אני לא אסלח לך" ואם אני מבקשת סליחה אז היא מזלזלת ואומרת "אחר כך תעשי את זה שוב פעם נכון??"

אז אני פשוט לא מבקשת יותר. מרגישה שאני כבר לא יודעת מה מזיק יותר...

 אני לא הייתי מבקשת סליחה במקומך.

נתת- כי באותו רגע חשבת שזה מגיע לה.

אם את מתנצלת את סתם מוציאה אותך מטורללת והיא בסדר,

את יכולה לעשות חשבון נפש עם עצמך ולא לעשות זאת שוב, ביניך לבין עצמך, בלי להתנצל בפני הילדה.

לפי שיקול רגעי של באותו רגע חשבת שזה מגיע לה? או הסתכלות וטווח רחב של איך זה משפיע על הנפש של הילד היום לטווח הרחוק ולגידול ילדים העתידי שלו

לתת סטירה מצלצלת מתוך כעס זה חמור.מאוד.

אסור להקטין דברים כאלה כי זה בדיוק מה שגורם לדברים כאלה להשנות

לגבי הסליחה שהיא מבקשת והתגובות של הילדה זו לדעצי שאלה לאשת מקצוע

אצלינו אבא שלי לפעמים היה מגיע למצבים כאלו והוא לא היה מתנצל. אז אני לא יודעת מה האח היה עונה אם היה מתנצל. אבל הקשר ביניהם היה מורכב. היום, שהתבגר זה השתפר ברוך ה'.

זאת ממש נראית לי שאלה לאיש מקצוע שמבין בהפרעות התנהגות.

עשיתי עבודה על כעס (לא התפרצויות אבל אותה משפחה)

עיקר העבודה מתמקדת במניעת הכעס

כי אפשר להתאמן להגיב אחרת ולהשתפר

אבל אם יש כל הזמן טריגרים

זה לא מאפשר להתמיד

את יכולה להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת

את מצפה מהילדה להקשיב לך בפרק זמן מסוים

שזה לא קורה זה מכעיס אותך

כשאני מבקשת משהו מהילד

אני *יודעת* שייתכן והוא לא יקשיב

(יכולות להיות הרבה סיבות שילד לא יקשיב בסיטואציה מסוימת)

לכן אם הוא לא מקשיב

אני מחפשת אלטרנטיבות

אבל אי ההקשבה שלו לא מביאה אותי לכעס

כשאני מבקשת משהו מהילד,

אני יודעת שייתכן והוא לא יקשיב.

כמה פשוט ככה גאוני.

את יכולה לכתוב מדריך להשגת שיתוף פעולה עם ילדים, הטריוויאליות של זה, זה מה שכ"כ יפה.

המיקוד לא נמצא בתוצאה בכלל אלא בדרך.

נכון הוא בן אדם לעצמו וייתכן שהוא לא יעשה מה שביקשתי, עכשיו אני יכולה לחשוב מה אני עושה עם זה.

מזכיר לי בשבת ביקשתי מהבת שלי להכין עוגה (ממש פשוטה) שהיא כבר הכינה כמה פעמים, והיא לא רצתה, וכן ניסיתי לשכנע אותה והתבאסתי שהיא לא משתפת פעולה,

אבל באמת היא לא חייבת. המרחב לכבד את ההחלטה שלה ולא ללחוץ חשובה יותר מהתוצאה אם תהיה השבת עוגה או לא.

אבל ההבדל הזה לא צריך לגרור את ההורה לאבד שליטה

אלא להתכונן מראש עם סבלנות יותר גדולה/ זמן יותר ארוך/ כלים שמתאימים לילד

יש לי ילד עם מוגבלות שכלית

הוא מקבל יחס נאות למרות שצריך בשבילו הרבה יותר זמן/ סבלנות/ כלים מתאימים

וגם מייצר בלתמים בכמות אסטרונומית

אלה לא סיבות ליחס לא נעים לילד

ההורה הוא תמיד המבוגר האחראי 

בלי קשר לסיטואציה של הפותחת.

אבל גם בהקשר הזה תמיד צריך לקחת בחשבון שההוראה/ בקשה לא תתבצע.

וצריך ללמוד כלים ולהיערך לסיטואציה.

וגם ילדים בלי הפרעה מסויימת יכולים לעכב את היציאה בבוקר.

דווקא במקרים בהם "אין סיבה" להתנגדות, זה יכול יותר לחרפן חוסר שיתוף פעולה, כאילו מה מפריע לך, למה לא לעשות את הבקשה הפשוטה שביקשתי??

אני חושבת שצריך לפרק את השלבים, תעשי לך אפילו רמזור פנימי .

מתי את יכולה לחזור על דרישה שלך ממנה ואת עדיין רגועה באיזור הירוק, מתי כבר מתחיל לעלות לך, ולפעמים זה כמו מין זעם פנימי שמוביל למאבק כח מחשבות כמו - "היא תעשה עכשיו כי אני אמרתי!" "היא צריכה לדעת את המקום שלה" וכדומה כל אחת ומה שהיא - אבל העיקרון שהמשימה שהיא צריכה לבצע הופכת להיות עניין אישי ביניכן וזה כבר מגיע לגבולות הכבוד שלך- באיזור הכתום שאת כבר מגיעה לגבולות של התפרצות ואיזשהי התעקשות פנימית והתנגדות חזקה להתנגדות שלך - זה בדיוק הזמן לעצור ולא לחשוב שאת יכולה להיות חזקה ועדיין להתמיד בתגובה בנחת - כי זה ממש בסכנת התהפכות כל רגע!

הגדולה שלך היא לא לנסות להמשיך להיות ברוגע, אלא להסתובב וללכת! להתעסק במשהו אחר לא להיות בקרבתה - שם את יכולה גם לעשות פעולות שדורשות הוצאת אנרגיה מהגוף (אפילו קפיצות שנייה בחדר שלך - כל דבר בקיצור)

ולא משנה אם היא תאחר או מה שדחוף עכשיו שיקרה הבריאות הנפשית והקשר של שתיכן הכי חשוב!!

כשאת הולכת תשתדלי להסיח את הדעת ממנה כי ברגעים שהכעס בוער ההתבוננות בו ואפילו בדרכים להרגיע את עצמך רק מלבה אותו ועלולה לגרום להתפרצות נוספת כשתנסי להתקרב חזרה..

לא מרצין אדם בשעת כעסו - גם לא את עצמנו.

המוח שלנו עובד על אוטומטים לרוב - ואחד הדברים המרכזיים זה תמונות שמנחות תגובה מתוקנות /שגויות.

כשאנחנו רוצות לתקן איזה דפוס ממש ממש כדאי לחזור אחורה ולדמיין בהכי מוחשי את התגובה החדשה שאת בוחרת ורוצה להגיב בפעם הבאה, איך זה היה מתפתח מנקודת הבחירה לכיוון אחר . כשיש תמונה חדשה של תגובה בדמיון זה עוזר לבחור לפעול בדרך שלה בפעם הבאה.

אני הרבה עסוקה בשחזור האירוע הגרוע שהיה ובאשמה.

אבל תכלס עדיף להשקיע באיך יכולתי להיטיב את הסיטואציה.

אני באמת מדמיינת עכשיו תוך כדי...

יכולתי לגשת אליה בנחת, להניח עליה יד ולבקש ברוגע להניח את הלגו בצד כי אני לא רוצה שתאחר. ואז להציע לה טיימר עם 2 דקות שהיא מסיימת לשחק ומחזירה למקום. או פשוט ללכת ולהודיע לילדים כשצריך לצאת עוד 5 דקות ואז היא הייתה מתמודדת עם זה שאין לה זמן להתארגן. אבל אני עם קור רוח, וזה מה שחשוב. וואי הלוואי  

ותודה על הטיפ הזה, פשוט פיזית לקום וללכת.

תודה❤️

שעוזר לי לפעמים.

לחשוב- ואם היא לא תקשיב.

מה יקרה?

מה כ"כ נורא?

תישאר עם פיג'מה ולא עם תלבושת?

תישאר יחפה?

לא תצחצח שיניים ולא תהיה מסורקת?

לא תכניס אוכל לתיק?

לא תיקח בכלל תיק?

בסדר גמור.

שיבושם לה!

מרגיעה את עצמי שגם אם היא לא עושה כלום לי לא יקרה כלום. לפעמים אומרת לה שזו לא בעיה שלי ומבחינתי שתרעב בארוחת 10 או שיצחקו עליה שהיא בלי סנדלים.

כשמגיעה השעה ללכת לאוטובוס, היא יוצאת מהבית איך שהיא. בלי אוכל. בלי סנדלים. לא רוצה לצאת? מוציאה אותה. שתלך יום אחד בלי סנדלים נראה אותה.

לפעמים אני מתחילה לצאת 5 דקות קודם למקרה שהיא פתאום נזכרת שוואלה דווקא בא לה לשים סנדלים ולקחת אוכל.

לא יודעת עד כמה השיטה הזאת טובה מבחינה חינוכית אבל זה עוזר לי להשתלט על הכעס.

בנוסף, להבין שכעס לא גורם לילד להתניע מהר יותר, אלא דווקא נועם ודרך משחק. כמובן שלא תמיד יש זמן או כח לזה 🙏

עוזר.

היא לא רצתה שנה שעברה לצאת עם מעיל בחורף. המטפלת שלי הציעה שיום אחד פשוט לזרום, ואחרי שתקפא או תחזור סחוטה, היא כבר תבחר לבד לקחת.. וזה בדיוק מה שהיה. אבל זה דברים שאני איכשהו מרגישה מסוגלת לזרום.

אבל אם היא מפספסת את ההסעה, זה אומר שאני חייבת לקחת אותה וזה משבש לי את כלללל היום. אני מרגישה שזה מחיר שאני לא יכולה לשלם. ואז אני כועסת...

או לצורך העניין, הרופאה אמרה שהיא ירדה המון במשקל בגלל הריטלין. והיא חייבת להקפיד לאכול א. בוקר. אז אני ממש במאבקים איתה כי אני חוששת לבריאותה. כי אם אני אשחרר, אז היא באמת לא תאכל כלום.

לגבי הסעה הפתרון היחיד הוא לקום מספיק מוקדם

לעלות להסעה לפני הזמן ואז יש זמן להתעכבות

לגבי האוכל אפשר מראש לסכם איתה על אוכל שהיא אוהבת

אולי שתקח לדרך ואז אין את הלחץ לאכול בבית

את האוכל בארוחת אחה"צ/ ערב

לאכול ארוחות יותר גדולות 

לגבי האוכל, בעבר הייתה אוכלת לפעמים כן ולפעמים לא, ואז לצערי ברגע ששמעה שהרופאה נבהלה מהמשקל שלה ואמרה לה שהיא צריכה לאכול אז היא החליטה שהיא "לא רעבה בבקרים", גם מתוך התנגדות... לא פשוט.

ילדים במוד התנגדות בבוקר

קשה להם להתאושש

במיוחד אחרי יקיצה לא טבעית

גם אני לא רעבה בבקרים

אבל אוכלת בגלל צורך בריאותי

זה אכן קשה לאכול כשלא רעבים

חבל להשקיע אנרגיות שליליות על מלחמות של אוכל

זה גורם בדיוק את ההפך 

במוד התנגדות

לרוב הפתרון נמצא ביותר סבלנות ועזרה אקטיבית של ההורה

נתת פה רגע של הצהה לגבי מה זה odd. זה נשמע נורא סוחט. אם בעלך מצא את נוסחת הקסם לשיתוף פעולה איתה- למה שלא הוא יעיר וכו'?

ובעלי לא מצא נוסחת קסם... הוא גם לא נמצא בבקרים כי יוצא לפני 6 לעבודה

בזכותך היום קראתי קצת על זה. זה באמת נשמע מאתגר ביותר.

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. כי היא יודעת שהיא זו שיכולה לבחור לא לנסוע בהסעה ואז להטריף אותך.

אולי פשוט הייתי מוצאת מישהי שתלווה אותה. מישהי שטוב לה איתה.

כי יש לך עוד ילדים מן הסתם, ואת לא יכולה כל בוקר להיות בכוננות מולה.

זה כ"כ קשה, כי מן הסתם הילדים האחרים לפעמים מחקים אותה, והם לא מבינים שזו הפרעה... וואו. איזה מאתגר. חיבוק!!

לסכם איתה בזמן רגוע על דרך שהיא מתעוררת לבדה וככה בבוקר להפחית התנגדות לקום..

נגיד לקנות לה איזה שעון מעורר מנצנץ והיא תכוון אותו ואז היא תתעורר כאילו מעצמה וההתנגדות פתחת?

ובאמת יש ילדים שפחות רעבים בבוקר, אבל אם היא יורדת במשקל וחייבת- אולי לשים ככה בגובה העיניים במקרר כמה דברים טובים, ואיכשהו לשכנע אותה בזמן רגוע לפתוח לבדה ולבחור לבדה?

אין לי ילדה עם odd רק עם עקשנות רגילה, ולפעמים כשמעבירים אליה את הבחירה זה טיפה יותר טוב. חיבוק!

לפי מה שנח לך

ובאמת, זה המצב הרצוי - שיהיה לנו נח. באמת מתחברת לזה

אבל החיים מזמנים לנו כל מיני התמודדויות בלתמיות ולא תמיד הכל לפי הספר. גם בדברים שתלויים וקשורים רק בנו

אפשר למצוא פתרונות עוקפים כדי שיהיה יותר נח גם בלי שזה יבוא על חשבון הקשר שלך איתה וההתמודדות הכואבת הזו. וזה מחזיר אותי למה שכתבת על אבא שלך. הורה שנותן מכה כדי "למשמע" הוא הורה שרוצה לקחת שליטה בכאן ועכשיו מול סיטואציה שהוא מרגיש בה חוסר אונים. ( והרבה פעמים אנחנו יורשים את הדםוסים האלה מההורים שלנו. כי זה מה שראינו ואנחנו מכירים וזה יוצא גם אם אנחנו לא רוצים. העברה בין דורית שכזו.)

את העניין הזהצריך לפתור

איך להגיב בשעה שאני מרגישה שההתנהגות שלה מכניסה אותך לפינה כזו.

אבל מבחינתי, קורה. היה עדיף שהייתי נוהגת אחרת, אבל וואלה היא התנהגה בצורה בלתי נסבלת, והזמן לחוץ אז לא הצלחתי למצוא פתרון אחר.

כמובן ככל שיהיו לי כלים להתמודד עם סיטואציות קצה, אוכל למנוע את התגובה הקיצונית,

אבל אני לא חושבת שיש טעם לנקיפות מצפון, או שקורה לילדים משהו מפעם אחת שאיבדתי עשתונות וקיבלו סטירה. היא מבינה מצוין שהיא עברה את הגבול. וגם אמא שלה היא בן אדם.

גם לגבי ההתנצלות,

עם כאלו תגובות חוצפניות אני ממש לא חושבת שאת צריכה להתנצל. אני אוהבת לומר לילדים - אתה יודע שגם כשאני כועסת, אני באמת אוהבת אותך.

ההתנהגות והשליטה העצמית היא שלך, לא קשורה אליה, ואין סיבה להתנצל על איבוד העשתונות (תלוי בילד כמובן. אבל איך שאת מתארת אותה, היא בכלל לא מבינה את ההתנצלות ומפרשת את זה אחרת, וזה לא נכון, היא עדיין הייתה מאוד לא בסדר)

הכי כדאי כמובן להתייעץ עם מדריכת הורים שמתמחה בodd איך להגיב לפעם הבאה, והאם ואיך להתנצל.

רק רציתי לנרמל,

שבסופו של דבר אנחנו בני אדם. אני כמובן מעריצה את מי שמצליחה לשמור על סבלנות גם במקרי קצה. אני לא שם, ואני לא חושבת שאני אמא גרועה לילדים שלי, אני אמא שעובדת על עצמי ומשתדלת להתנהל בצורה הכי טובה בכל סיטואציה, לפעמים אני מתחרטת על איך שהגבתי, וזה לא נורא, אשתדל למצוא מראש כלים יעילים יותר לפעם הבאה.

(והאמת היא שעל סטירות שנתתי פה ושם לילדים, אני פחות מתחרטת לעומת משפטים גרועים ומקטינים שגם כאלו יצא לי לומר לצערי)

אני גם לא מלאך. אבל פה ילדה לא הרביצה לאף אחד , לא עשתה משהו מסוכן , לא גרמה לאיזה נזק רציני. זה לא מצדיק לתת סטירות. בכללי סטירות זה מאוד משפיל.

מורות סופגות גברים כאלו כל הזמן , היית מסכימה שיתנו סטירות לילדים?

תלוי מה התדירות.

בסיטואציה כזו שאמא מאחרת לעבודה, ילדה לא מתארגנת וצוחקת בפרצוף, זה סיטואציה מאוד מלחיצה וקל לאבד עשתונות. זה לא מצדיק לתת סטירה כמובן, אבל לא קורה כלום אם אמא חושבת שוב על מה שקרה, ומנסה לחשוב ולחפש פתרונות יעילים יותר לפעם הבאה, בלי להיכנס לנקיפות מצפון איך הילדה מרגישה עם הסטירה ואיך צריך להתנצל אליה.

הילדה התנהגה גרוע, והיא יודעת את זה.

ולפעם הבאה אמא תמצא דרכים טובות יותר להתמודד עם הסיטואציה גם אם לא תתנצל עכשיו.

יכול להיות שילדה לא מבינה עד הסוף שיש עוד מעט אוטובוס. יש הרבה מבוגרים שלא מצליחים לתכנן זמנים. אולי היה אפשר להשאיר לגו ולסיים אחר כך. אם באמת אין זמן , למה זה קריטי לאסוף עכשיו.

שנית,נשמע שזו לא סטירה ראשונה ולא שניה וילדה י

ודעת שהיא תקבל עוד פעם ועוד פעם , אז למה שהיא תקבל את ההתנצלות. זה יציל אותה מסטירה הבאה ? לא. היא באמת סלחה? גם לא.

יכול להיות שילדה עוברת משהו בהסעה או בית ספר, או גם וגם. הרבה פעמים ילדים שמקבלים מכות בבית , משדרים שהם קורבן וגם במסגרת מציקים להם.

אבל אשמח לשמוע מה הפתרונות שאת מציעה. את אף פעם לא עשית משהו בכוח פיזי מול הילדים שלך?

מעולה אז אשמח לשמוע עצות, באמת.

שנית, כל הסיטואציה שתיארת מאוד רחוקה מהמצב שלה. היא הבינה היטב שיש אוטובוס, היא ממש לא קורבן במסגרת ב"ה.

אבל באמת לא הגבתי לך אלא למישהי אחרת שהפכה קצת רחוק מדי עם הנירמול של המצב.

מה אני מציעה? כלום. קראתי עכשיו על הפרעה. תגובת הורים נכונה תלויה בדינמיקה , בכל מיני נסיבות שאני לא יכולה לדעת.

רק מטפל שמכיר אתכם באמת יכול לתת עצות. מצד שני , אני מניסיון שלי יש דעת שזה לא טוב להתחיל במשחק ארוך או לצפות בסרט על הבוקר לפני יציאה מהבית כי לילד קשה להתנתק מזה . מצד אחד צריך לקום מספיק מוקדם כדי להתארגן בלי לחץ , מצד שני לא מוקדם מדי.

את כתבת שאת לא מתנצלת כי תגובת הילדה לא מכילה. אולי ילדה מגזימה אבל מתגובה שלה כן נשמע שזה קורה לא ממש ממש לעיתים רחוקות. שזה כן קורה.

אני לא יודעת , מה אמרו לך בטיפול אבל גם עם ילד רגיל מצב שתיארת יכול לגמרי להביא לפיצוץ . קרה לי לא פעם ולא פעמיים שנכנסו לריב ובכי כי התנהלות לא הייתה הכי נכונה.

נגיד, לפני שש עם גבול כנראה צריך להבין שזה לא הכי נעים שמפרקים לך לגו. וזה נשמע שאת כבר היית עצבנית עוד לפני שניגשת אליה.

נגיד, בגיל הזה אני שמה אוכל לילדים שלי בעצמי.

ולא אומרת תתארגני לאוטובוס. מפרקת לשלבים. בהתחלה בבוקר בבוקר נוטלים ידיים, שירותים. אחר כך אוכלים, אחר כך בגדי חוץ ( אפשר להחליף סדר , זה תלוי עד כמה ילד מתלכלך) .

אחר כך שמים נעליים , תיק , יוצאים. אוכל אני שמה בעצמי. תיק מארגנים בערב. נעליים במדף נעליים .

טון דיבור ושדר פנימי מאוד משפיעים. כשאנע לחוצה , ילדים קולטים ונתקעים. כשאני לא בטוחה בעצמי, ילדים קולטים ומתחצפים.

גם אבא צריך להיכנס פה לסיפור . זה לא בסדר שאת תעשי את כל העבודה השחורה והוא יבוא רגוע וייתן אהבה. ולא , אסור לו להגיד שלא צריך שום דבר , שום שגרה מיותרת , שיתמודד.

ואתם צריכים מטפל אמיתי שמבין כמו שצריך . 

כמו שהיא כתבה עם המורים שלא מעזים

רק במקרה קיצון 

לסיטואציה גרועה כלא גרועה

היא תחזור בתדירות יותר גבוהה

אם טועים צריכים להכיר בטעות ובחומרה שלה ולעשות הכל כדי לצמצם אפשרות לטעות שוב ושוב

סטירה לילד או דיבור עם תוכן/ טון לא נעים

גם פוצעת את הילד

וגם נותנת דוגמא גרועה

לו ולכל הילדים שחווים את הסיטואציה

ואז הם יגדלו למבוגרים שמתקשים לשלוט בעצמם

שיחשבו שזה לא נורא שמבוגר מאבד שליטה ע"ח הילדים

ככה ממשיכים את המעגל הזה מדור לדור

עד שילד מחליט לשבור את מעגל ולתת לילדים שלו (ולו) איכות חיים אחרת

זה מה שיועיל לפעם הבאה,

אלא לחפש מראש כלים יעילים להתמודד עם סיטואציה דומה.

והפותחת מחפשת כלים כאלו, זה מה שהיא מבקשת בשרשור. וזה ראוי להערכה.

פשוט מהתגובה של הילדה להתנצלות אני מבינה שהתנצלות וחרטה זה לא מה שיעבוד כאן, אלא צריך כיוונים אחרים.

נקיפות מצפון נועדו לעזור לעשות שינוי

אם עשיתי טעות קטנה

קל לי לסלוח לעצמי

אפשר להגיד 'לא נורא'

להבין שהנזק כנראה קטן

אבל פה זו טעות גדולה

והיא כמעט בוודאות תחזור שוב אם לא תהיה התעוררות גדולה

זה הזמן להקשיב לנקיפות המצפון ולעשות שינוי מהותי

אני לא משלימה עם המצב. אני לא צריכה לדווח לך כמה אני מתפללת, בוכה ומנסה לטפל בעצמי בעניין הזה.

בכלל לא מחפשת לסלוח לעצמי... ואני מבינה שזו טעות גדולה.

לא קלטת אותי בכלל כנראה

שלא נכתב כהאשמה אלייך. אלא דן באיזו גישה כדאי להתייחס לדבר כזה

חבל לקחת את זה אישית. זה לא היה מכוון כלפייך בכלל

דווקא נראה שאת עושה בדיוק את זה, מתעוררת לשינוי. והתעוררות לשינוי היא באמת לא קסם ויכולה לקחת זמן. עיקר הזמן לדעתי הוא ללמוד איך נכון להגיב. כי זה דורש שינוי עמוק יותר ולגעת בדברים פנימיים.

אני בטוחה שאת אמא מהממת

❤️

היישום יותר קשה לביצוע מהחלטה.

אבא שלי אמנם היה סוטר לנו יותר. ואז החלטתי שאני בחיים לא ארים אצבע על הילדים שלי.

הנה החלטתי.

ובעבודה קשה לגמרי צמצמתי את התדירות שזה קורה לעומת אבא שלי. ואני מנסה למגר לחלוטין.

אבל שלא תחשבי שההצלחה החלקית זה מתוך חולשה שאני לא באמת החלטתי לתת איכות חיים אחרת לילדים שלי. אני רוצה ומנסה בכל מאודי. התוצאה לא בהכרח מעידה על העבודה והרצון.

יישום והתמדה הם דברים הרבה יותר קשים מהחלטה

על היישום כתבתי למעלה

אני - הריון ולידה

מה שאני מתמקדת בו כרגע זה לנסות לזהות את המחשבות שמעלות לי את הזעם, ולהחליף אותם במחשבות אחרות עם חמלה. לדוגמה אם הילדה שלי לא מקשיבה לי כמה פעמים, המחשבה האוטומטית שעולה לי זה היא עושה את זה בכוונה, היא מתחצפת וכו... אני מנסה להגיד לעצמי במקום שהיא ילדה קטנה, היא לא עושה את זה בכוונה פשוט נורא מעניין אותה המשחק/ קשה לה להפסיק/ היא עייפה... וזה עוזר לי להירגע וגם לקדם את הסיטואציה ממקום אחר, כשאני איתה ולא מולה ולא מתוך מאבק כוח.

(כמובן אני לא יודעת אם במקרה שלך היא באמת לא עושה את זה בכוונה, היא ילדה גדולה יותר וגם עם odd... אבל בטח יש משפטים אחרים שאת יכולה למצוא לעצמך.)

ובכללי אפשר לבדוק מצב הורמונלי ואם יש חוסר איזון מסויים אז לטפל בזה.

אבל באמת הסיטואציה נשמעת מאתגרת ממש.

את עדיין בהדרכת הורים?

ההדרכה מותאמת לאבחון?

כי נשמע שהמפתח להצלחה פה היה למנוע מלכתחילה את ההגעה לקצה.

משהו ששמתי לב שממש משפיע,

בתקופות שהייתי בטיפול עם הבת שלי (בהקשרים אחרים)

היה הרבה יותר קל להבין אותה וליישם את ההדרכה כששתינו חלק מההדרכה

מאשר טיפולים שההדרכות נעשו בנפרד.

אז לפעמים צריך את ההפרדה, אבל מאוד עוזר שהטיפול הוא משותף.

אצלנו למשל לפעמים הילדה מתארת איזו סיטואציה ובלב ישר קופץ לי כזה "כן, בטח" או איזה דרמטית..

וכשהמטפלת משקפת במילים מקצועיות את מה שמרכיב את הסיטואציה, אז זה יותר מתיישב לי על הלב,

ואז כשסיטואציה דומה קורות שוב בבית אני יותר מחוברת לקשיים סביב הסיטואציה ושהעוצמות שהיא מייחסת לזה, זה. בעצם חלק מהבעיה שמטפלים בה.

אז יותר קל לעשות את החיבור בין התיאוריה בטיפול לסיטואציה בבית.

לא יודעת אם רלוונטי לך, אבל אם כן ממליצה ממש לעשות הדרכה משותפת איפה שאפשר.

אם אפשר עוד נקודה לגבי הסיטואציה, נשמע גם מההנחיה שלך וגם מההתנהגות שלך, שאת מנסה לעצור את הסחף.

הילדה בונה ואת אומרת לה לפרק,

את מנסה לעצור את הזעם.

הרבה פעמים גישה כזאת לא ישימה. זה כמו לקחת על עצמי לא לדבר לשון הרע.

יותר נכון לנתב את הסחף ולא לעצור אותו..

בדוגמה שלך, יותר ישים להגיד לה, תעבירי את המגדל לצד שיחכה לך לאחרי בית הספר, מאשר להגיד לפרק.

ובהקשר שלך יותר קל לחשוב מה עושים בפעם הראשונה שאמרת לה לפרק והיא לא פירקה,

מאשר אחרי שכבר פירקת לה ואת בסחף רגשי, לעצור את הסטירה.

יכול להיות שזה רק מקרה בודד שלא משקף את ההתמודדות היומיומית,

אבל אם את חושבת שיש בזה משהו,

אז זה לגמרי מה שלומדים בהדרכת הורים ייעודית.

צריך ללמוד להגדיר מטרות נכון ואיך בודקיםלאחר מעשה  שהמטרה הוגדרה כראוי,

ואיך בונים תוכנית פעולה להשגת המטרה, ואיך מודדים יעדים.

כשהנושא של יעדים ואבני דרך מספיק מבוסס, הרבה יותר קל לזהות שפירוק המגדל זה בעצם כיוון לא נכון, וכבר שם לאתחל מחדש את ההתמודדות ולא רק אחרי הסטירה.

כמו שלימדו אותנו ברענון נהיגה- לפני כל תאונה יש כמעט תאונה.

אם אנחנו מקבלים בהמלצה מצבים של "כמעט תאונה" נהיה מעורבים בתאונה.

במקור זה נשמע יותר טוב,

זה באמת על קצה המזלג, אבל נשמע שיש פה עוד מקום לקבל כלים ספציפית על הדינמיקה מול הילדה הזו.

את לא בחרת את האתגר להתמודד איתו, אבל את בוחרת כל יום איך להתמודד יותר טוב עם האתגר הזה,  וזה מעורר השראה.

בהצלחה ממש!!

נשמע שאת מתמודדת עם המון אתגרים בגידול של הילדה היקרה שלך ואני שולחת סלים מלאים של תמיכה למסע המורכב הזה. אני מאמינה שכגודל האתגר כך גם פוטנציאל הצמיחה ומאחלת לך מכל הלב שתראי אינספור פירות מתוקים מכל ההשקעה שלכם בילדה.

ואני גם רוצה להביע המון הערכה על הדרך שעשית עם עצמך עד כה, בין אם זה הדרכת הורים ובין אם זה טיפול רגשי. זה דורש אומץ והמון השקעה לעשות תהליכים כאלה! את אלופה שפנית לעזרה! (וזה נכון גם אם זה עזר רק חלקית. עצם החיפוש והנכונות ללמוד ולהשתנות ראויים להערכה ענקית!)

לגבי השאלה שלך בסוף. שיתפתי פה כמה פעמים שלפני כמה שנים הלכתי לסדנה לניהול כעסים בגלל שמדי פעם הייתי מתפרצת על ילדיי באופן שידעתי שזה ממש לא טוב. זה אמנם קרה לעתים נדירות אבל הרגשתי שאני חייבת לשנות את זה. הסדנה נתנה לי הרבה כלים שעוזרים לי עד היום. אולי שווה לך לבדוק כיוון כזה. (זה לא שהיום אני מושלמת ולא מתפרצת אף פעם אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה ב"ה).

אם את רוצה כתבתי לי סיכום של הדברים שקיבלתי מהסדנה. לקרוא את הדברים זה לא כמו לעבור תהליך עמוק (הסדנה הייתה בת 12 מפגשים) אבל אולי תמצאי ברשימת הכלים הזאת משהו שיפיל לך אסימון אחד או שניים ויעזור לך.

בהצלחה לך יקרה!🫶🏼🫶🏼🫶🏼

לשמוע פרטים על הסדנה. חיפשתי כזאת הרבה זמן...  

בס"ד

* זיהוי מוקדם של רגש הכעס *

הגוף מגיב עוד לפני שהמוח מצליח לבטא מחשבות ברורות. כיווץ של השרירים, נעילת הלסתות, תחושת חום שעולה בגוף, נשימה מהירה יותר, אודם בלחיים, זיעה מוגברת, דפיקות ברקות... כל אחת עם איך שהגוף שלה מאותת לה את את הדברים באופן אישי. ללמוד לזהות את הסימנים הראשונים שמופיעים בגוף ולהבין שהזמן לתפוס מרחק הוא עכשיו! עם הופעת הסימנים האלה. זה הזמן להיכנס לחדר כדי להרגע, או אפילו (אם יש אפשרות) לצאת מהבית לסיבוב.

* זיהוי גורמי חולשה כלליים *

חוסר שינה

עייפות

רעב

צמא

לחץ ומתח

כאב ראש או כל כאב פיזי אחר -

כל אלה הם מצבים שמהווים קרקע פורייה להתפרצויות של כעס. לכן, חשוב מאד להשתדל לא להגיע למצבים האלה. כשמתחילים לזהות רעב או התחלה של כאב ראש וכד', חשוב מאד לעשות את מה שצריך כדי לאזן את עצמינו.

* זיהוי הגבולות שלנו ולהיזהר לעצור לפני שמגיעים אליהם *

להשתדל לא להגיע למיכל ריק. לדאוג שהוא תמיד יהיה מלא לפחות בצורה סבירה.

* זיהוי מצבים נפיצים (טריגרים) *

יש לכולנו סיטואציות מסוימות שמהוות עבורנו טריגרים לתגובות לא טובות. לדוגמה:

- מפגש עם בן אדם שלא פשוט לנו איתו (המחכנת של הילדה / החמות / השכנה וכד')

- מריבה עם מישהו

- הופעת המחזור (או הימים שלפני)

- פקקים

- חגים

- תקופת מבחנים

- ימי הולדת

- נושאי שיחה מסוימים

- התנהגות מסויימת של בן הזוג / של הילד

בעיקרון אנחנו רוצים להימנע ממצבים שבהם נפגוש טריגרים. אבל יש פעמים שאין מה לעשות, הטריגרים מופיעים לנו בחיים ואין לנו שליטה על הופעתם. חשוב להיות במודעות מיוחדת לגבי טריגרים. חשוב להיות גלויים עם עצמינו ולדעת שאלו מצבים שעלולים להביא אותנו לתגובות חזקות מדי. שזה זמן עם פוטנציאל למעידה. ולפי זה לבנות לעצמינו אסטרטגיות כדי להתמודד בצורה הכי טובה.

לדוגמה, אם אני יודעת שפורים הוא טריגר בשבילי (כי כבר עברו עלי כל מיני פורימים לא טובים), אז כדאי מאד לחשוב מה אני עושה לקראת פורים הבא כדי שזה יהיה שונה. איפה אני אוכל לרפד לעצמי את פורים? מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שיהיה לי כיף וטוב? מה אוכל לעשות אם ארגיש שאני מתחילה לאבד את זה? ככל שהכתנית מפורטת יותר, כך עולים הסיכויים לההתמודדות טובה שלנו בזמן אמת.

* שיתוף פעולה עם בן הזוג *

להסביר לו שמתכוונים לעבוד על התכונה הזאת של הכעס ושנשמח מאד לשיתוף פעולתו. אצלנו עיקר שיתוף הפעולה הוא כזה: כשאני מזהה שרגש הכעס עולה בתוכי כלפי הילדים, אני אחראית על לתווך את מצבי לבעלי ולבצע פעולה שמרגיעה אותי. התפקיד של בעלי הוא להיכנס לתמונה ולשחרר אותי מלטפל בהם עד שאיהיה רגועה.

* הבעת הצרכים שלי *

אם אצליח לזהות את הצרכים האמיתיים שלי, ולתווך אותם בזמן למי שמולי, לרוב אני לא אזדקק לעבור לכעס. בדרך כלל כשאומרים ''אני זקוקה לישון / אני זקוקה שתהיו בשקט כי אני צריכה להתרכז במשהו חשוב / אני זקוקה לאכול משהו כי אני מתחילה להרגיש חלשה / אני זקוקה לשעת מנוחה לעצמי'', מי שמולנו נוטה לכבד את זה ולאפשר לנו את מה שאנחנו צריכות. אפילו ילדים קטנים החל מגילאי גן יכולים הרבה מאד פעמים להבין שגם לאמא יש צרכים ולשתף פעולה, לפחות לזמן מסוים.

* זיהוי הרגש שמסתתר מאחורי הכעס *

נקודת ההנחה היא שכעס הוא רגש משנה, שמופיע בעקבות רגש אחר (לרוב פחד). כשמצליחים לשים את האצבע על מקור הכעס, אפשר לפתור את הדברים בצורה הרבה יותר רגועה ויעילה. לדוגמה אם אני אזהה שהכעס שלי על בעלי על מה שהוא אמר לי מקודם יושב בעצם על הפחד שהוא הולך לבלות את הערב על הגמרא במקום לעזור לי בערב הלחוץ שלי, אני יכולה להגיד לו ''אני מפחדת להגיע להתמוטטות עם כל משלוחי המנות שאני צריכה להכין. תוכל בבקשה להקדיש לי שעה הערב ונעשה את זה ביחד?''.

עוד דוגמה: הילדים נמרחים במקום להתארגן לישון >> אני מרגישה את הכעס שמתחיל לעלות >> אני עוצרת רגע להבין מה אני מרגישה >> אני זוכרת שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם ושאני מתה מפחד לישון מאוחר מדי גם הלילה כי מחר אני צריכה לנהוג >> אני מכנסת את הילדים ומסבירה להם שאמא מותשת ושהיא צריכה לנהוג מחר ושאמא חוששת כי היא יודעת שזה לא בטיחותי לנהוג כשעייפים ולכן ממש חשוב שהם יתקדמו לישון כדי שגם אמא תוכל לישון בשעה סבירה >> הילדים קולטים מסר הגיוני ומתחילים לשתף פעולה ב''ה.

אני מרגישה שזיהוי הפחד שנמצא מאחורי הכעס גם עוזר להפעיל חמלה עצמית. לדוגמה: אני מתחילה לצעוק על הילדים.

- בלי חמלה עצמית, אני פשוט ארגיש ''אוף! שוב פעם צעקתי... איזו אמא דפוקה אני! כל הזמן צועקת וצועקת. בטח הילדים לא סובלים אותי. ומה השכנים חושבים עלי?! אוף, אוף אוף, שונאת עצמי ולא סובלת את הילדים שמכניסים אותי למצב כזה. מה את עושה כאן לא מקולחת עדיין? למקלחת מייייייייייייד!!!''

- עם חמלה עצמית, אני אקבל מחשבות שונות: ''אוף. שוב צעקתי. איך זה קרה לי הרגע? כי אני מותשת! אני ממש זקוקה לישון! וכי אני מפחדת בגלל הנהיגה של מחר בבוקר במצבי! טוב... אני אסביר לילדים למה קריטי לי לישון, נראה לי שככה יש הרבה יותר סיכויים שזה יעבוד''.

* בזמן של כעס בפועל *

לנשום נשימות עמוקות, עם הפה, כדי להחזיר חמצן למוח (שפיזיולוגית נמצא במחסור מסוים במצב כזה). אם אפשר לצאת לסיבוב. אם אפשר הליכה או פעילות גופנית אחרת - עוד יותר טוב!

הזמן שלוקח לגוף לחזור לעצמו הוא חצי שעה (!) בממוצע - זה ממש תהליך פיזיולוגי שהגוף עובר. עד שעוברת חצי שעה, כדאי להמשיך לשמור מרחק ולהמשיך להירגע.

לגבי העניין של סדנה דווקא - באופן אישי ניסיתי לעבוד על הכעסים שלי כבר כמה שנים לפני שהלכתי לסדנא הזאת. התקדמתי אבל זה לא עשה את העבודה כמו העבודה המורכזת בסדנא. העובדה ששילמתי על זה הרבה מן הסתם גם הוסיפה עוד למוטיבציה שלי להצליח. וגם באמת קיבלתי כלים מאד יעילים (את רובם ככולם הזכרתי כאן). את הדברים שכתבתי קיבלתי ממשהי בשם אריאלה מלצר.

ועוד נקודה אחרונה - זה משהו שאני באופן אישי ממש מתפללת עליו בקביעות... אני מניחה שכמו בכל דבר אחר, ההשתדלות בדי האדם וההצלחה בידי הקב''ה...

לגבי המלצה על סדנה ספציפית, כמה שלמדתי ממנה אישית לא הכי התחברתי למנחה כי היה בה משהו נורא נוקשה. אני מאמינה שזה יכול להתאים לאופי אחר, לי היה לא פשוט איתה. אם את או משהי בכל זאת רוצה, בשמחה בפרטי.

בהצלחה! ❤️

יפה, ואני מצטרפת לחיבוק על ההתמודדות הלא פשוטה❤️

ובכל אופן, סטירה זה באמת קו אדום לחלוטין שאנחנו לא רוצים להגיע אליו.

אני רוצה דווקא כן להיכנס לסיטואציה של הבוקר.

רצית שהיא תפרק, והיא לא פירקה.

אז פירקת במקומה ואחר כך המשכת לדרוש שהיא תחזיר למקום.

היא לא החזירה

ואז הגיע השלב של הסטירה.

מבחינת התיאור שלך, הנקודת משבר הייתה הסטירה.

אבל, אני חושבת שעצם הפירוק שלך בעצמך את הלגו, זו כבר כניסה לאזור שאנחנו לא רוצים להגיע אליו.

כלומר, עצם הפירוק עצמו, הוא כבר בעצם קצת "אלים". לא כמו סטירה. אלא במובן של לעשות פעולה בכוח כדי לגרום למישהו אחר לעשות מה שאת רוצה.

היה לה לגו אצלה, היא לא הקשיבה למילים שלך ולכן התערבת פיזית ועשית פעולה כדי שהיא תקשיב לך.

זאת אומרת, המעשים שלך מראים שהשלב שבו הכעס ניצת הוא מוקדם יותר מהסטירה.

זה אמנם הרגיש שזה הגיע בבת אחת

אבל בעצם היו סימנים לפני כן שיכולים לרמוז לנו שיש כאן פוטנציאל לכעס להתפרץ

וזה חשוב לזהות את זה, כי יותר קל לעצור את זה בהתחלה.

לחשוב רגע לפני שאת לוקחת לה את הלגו, יותר קל מאשר בנקודה שהיא שוב מסרבת ואת רגע לפני סטירה.

ולמה זה משנה?

כי כדי להצליח לשלוט בכעס, אנחנו צריכים לזהות את הטריגרים, לנסות לזהות את השלב לפני שאנחנו כבר לא מצליחים לעצור.

ואז לחשוב על מה עושים בשלב הזה, ואת זה כתבו לך כאן.

לדמיין בזמנים רגועים בדיוק איך את מרגישה ומה את צריכה

(לפעמים כדי לעצור כעס צריך עזרה פיזית ממש. ללכת לחבק כרית, להיכנס למקלחת. לקחת חמש דקות בצד להירגע.)

נסי לחשוב בזמן רגוע על התחושה שהכעס מעלה בך, מה בעצם את רוצה בזמן הזה? מה חסר לך? איפה זה כואב?

תעשי תוכנית עבודה.

בזמן שאנחנו מוצפים קשה להחליט

אבל אם אנחנו מתרגלים את זה מראש, מוזר ככל שזה נשמע, זה ממש יכול לעזור

באמת הכי חשוב עכשיו לא להיכנס להלקאה עצמית אלא לבדוק איך מונעים מזה לחזור על עצמו.

לא עוזר בעיני ההנחייה של המטפלת לעצור ולנשום, צריך משהו יותר מקיף.

הבנה של- מתי אני נכנסת למצב של איבוד עשתונות

בד"כ זה במצבים של חוסר אונים.

אחרי שמבינים חשוב להבין איך מחזירים את השליטה לידיים שלנו, בעצם האלימות היא סוג של 'החזרת שליטה' כמובן בצורה לא טובה אבל זה השורש לדעתי.

לדעת איך להחזיר לעצמי את הכבוד והאמון העצמי.

ומשם הילדה תקבל אמא אחרת שמובילה את ההתנהגות שלה וגם לא מפחדת לשים גבולות בצורה אמיתית ונכונה.

ב"הצלחה

שהאמצעי שלי אני צריכה לתת לו חינוך מיוחד.

לא בגלל שהוא אובחן כחינוך מיוחד כפי שכולם חושבים,

אלא בגלל שהוא צריך חינוך מיוחד *שלי*.

הוא צריך שאני אמצא בתוך עצמי רוגע להתפרצויות שלו. הוא צריך שלא אפחד מהן. הוא צריך שאני אחזק בו כל פיפס קטן. הוא צריך אותי אדמה בטוחה ויציבה, כשאני בכלל טיפוס אוויר.

הוא צריך חינוך מיוחד, לא מה שייצא לי טבעי עם האחים שלו.

ולאט לאט אני לומדת איזה חינוך מיוחד לתת לו.

ולאט לאט אני לומדת את החשיבות של להיות אדמה בטוחה ויציבה, מה שלא גדלתי עליו, ואני גם לא כזאת- אני יותר שטותניקית ועוברת מהר מנושא לנושא. אבל הוא צריך הרבה מגע, הרבה איסוף, הרבה ביטחון ועוד ביטחון. ואני מחפשת איך לבנות את זה בתוכי, כדי שיהיה לי לתת לו. זה מסע של חיים.

לתלמידות עם odd. קודם כל, ברגע שאמרת odd אמרת הכל. זאת לא סתם ילדה חוצפנית זאת ילדה שיכולה להוציא מהדעת. צריך לזכור אבל שodd היא ברוב המוחלט של המקרים הפרעה שמגיעה כתוצאה מסביבה שאפשרה את ההתפתחות של ההפרעה, והיא ממשיכה לשגשג בגלל שהסביבה עדיין מאפשרת את זה. אני מדגישה את זה לא בשביל להגיד לך שזאת אשמתך (המון פעמים זה חווייות מוקדמות בהריון ובלידה שאין לנו שליטה עליהם) אלא להגיד שבהווה, משהו בדינמיקה ביניכם תורם להפרעה. כשאת מפרקת את הלגו שלה או נותנת לה סטירה או קוראת לה חוצפנית את מזינה את ההפרעה. אבל ההפרעה היא מסיכה. מאחוריה יש ילדתי קסם, רגישה מאוד, מתוקה, פלפלית, מגניבה, חכמה מאוד ומבינה מצוין סיטואציות.

כמו שכשאת נותנת לה סטירה את לובשת מסיכה של מפלצת, אבל מאחורי המסיכה הזאת יש אמא אוהבת, אכפתית, מכילה, רגישה מאוד שרק רוצה לעזור לבת שלה (ויעיד הטקסט שכתבת כאן).

התפקיד שלך בתור הורה היא לשנות את הדינמיקה. בשביל זה את צריכה להפסיק ללבוש את המסיכה שלך.

הדרך היחידה שאני מכירה בשביל לשנות את הדינמיקה שנוצרה זה להפסיק להגיע לעימותים. נקודה. לעשות הכל כדי שלא יהיו עימותים. להוריד למינימום את הדרישות שלך ממנה. ממש לאפס, ולתת לה המון מקום, אהבה והכלה לצד גבולות מאוד מאוד ברורים וחזקים קודם כל לך! לגבי מה את דורשת ממנה ומה את עושה כשהיא מסרבת.

זה קשוח מאוד, נשמע בלתי אפשרי אבל לוויתי מספיק ילדות ונערות שעברו תהליכים כאלו עם ההורים ואנשי צוות וזה מדהים. קודם כל זה לוקח זמן, וכסף ואנרגיות אבל זה ישפר את האיכות חיים שלכם לנצת.

איך עושים את זה תכלס?

עושים רשימה של הדברים הקריטיים שאת דורשת ממנה לתקופה של חודש. רק מה שקריטי נכנס לרשימה. זה אמור להיראות משהו כמו: ללכת לבית ספר, לצאת אתכם ליציאות, לא להרביץ ולא לסכן את עצמה. מקלחות, אוכל, שינה, זה לא דברים קריטיים. שימי לך רשימה בפלאפון, ומהיום למשך חודש- את מבקשת פעם אחת כל דבר שלא ברשימה. מעבר לזה- משחררת. לא רבה איתה ללכת לישון, לא להכין שיעורים, לא להסתרק, לא לעזור, לא לסדר. שום דבר. לא נכנסת לעימותים וויכוחים על שום דבר שהוא לא קריטי. את לא עובדת אצלה ולא רבה איתה על שום דבר. היא לא שומעת בקולך בדברים הלא קריטיים- את הולכת לחדר ואוכלת שוקולד. וזהו.

לגבי הדברים הקריטיים- את מגבשת נוהל ממש ברור צה את עושה ונצמדת אליו. אני אדגים על יציאה לבית הספר- את מודיעה לה שהיא צריכה להיות מוכנה ב8:00 כדי לצאת לבי"ס. במשך שבוע את מארגנת מראש סידור מה קורה אם היא לא מוכנה (בייביסטר שבאה לשמור עליה) מזכירה לה פעם אחת- ואם היא לא מוכנה את משאירה אותה עם הבייביסטר. את עוזבת את הבית. פעם, פעמיים, חמש פעמים וזה יעבור. את לא מתחננת, את לא רבה איתה, את פשוט מתארגנת על סידור מראש מה קורה אם יש חיכוך. אם היא שונאת את בית הספר תכתבי לי אני אגיד לך מה לעשות.

עוד דוגמא- אם היא רבה עם אח שלה את מעירה לה פעם אחת! אם היא לא מפסיקה- את לוקחת אותו לחדר אחר, שמה לו סרט או משהו נחמד ופשוט מתעלמת

לא נכנסת למאבק. לא מענישה. לא נוקמת. פשוט אומרת : אני רואה שאתם לא יכולים להיות ביחד עכשיו.

במקביל, תנסי ליצור לכם חוויות משותפות של כיף מתוכננות מראש, דברים ששתיכן אוהבות. אם היא מסרבת- את לא מתחננת, את לא נפגעת את פשוט הולכת לבילוי לבד. זה ידרוש ממך במון עבודה עצמית, אבל זה ישתלם.

זה נשמע הזוי, אבל בגדול אחרי חודש כזה תקבלי ילדה חדשה. ראיתי הורים שעשו תהליכים כאלו עם מתבגרות בנות 16, תאמיני שזה אפשרי. 

כי כשהיא לא בהתנגדות, היא בדיוק כמו שתיארת.

מתוקה ופלפלית, כייפית, חכמה ורגישה.

והתהליך שתיארת נשמע חלומי. באמת שחררתי דברים מסוימים כמו מקלחת למשל. ברמה שהיא מתקלחת רק פעם בשבוע כי על זה אנחנו מתעקשים.. אבל שאר השבוע משחררים לגמרי.

מאיפה את מכירה את השיטה הזאת? אני אשמח לקרוא על זה עוד, או לפנות לייעוץ לגורמים הרלוונטיים. חידשת לי ואשמח להרחיב.. תודה גדולה!!!

בתור מורה בתיכון לבנות עם הפרעות רגשיות ונפשיות. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ממש "שיטה" , זה פשוט דרך צורת התייחסות להפרעה מתוך הבנה על איזו רקע היא צומחת.

אני אפרט לך עוד קצת יותר מאוחר היום איפה את יכולה ללמוד עוד, אני פשוט בעומס אבל היה לי חשוב להגיב

לא שאני מכירה את ההפרעה אבל ענית בכזאת רגישות שרואה את שני הצדדים ועם אפס שיפוטיות ונתת כלים ממש פרקטיים.

זכו התלמידות שלך והמשפחות שליווית!

לצערי אני כבר לא עוסקת בזה

לא יודעת איך אפשר לשלב את זה עם גידול ילדים...  אבל עוררת בי געגוע עמוק לעבודה שלי

אשמח ממש לקרוא עוד טיפים.

אשמח בקשר לבית הספר, כי פה הוא לא רוצה ללכת כי משעמם לו ויותר מדי פעמים לא הולך.

ונקודה נוספת זה שהוא בהתפרצות הוא אלים אליי וכלפי אחים שלו, הוא חזק פיזית אז כבר כמעט אין לי אפשרות להחזיק אותו.

היתה תקופה שהיה מתעצבן ומרביץ להם והייתי מכניסה אותו לחדר יחד איתי ושמה את כל השאר מול מחשב, למרות שזה לא היה בתוכניות שלי כדי שיראה שהוא מפסיד.. אבל בזמן הזה אני והחדר היינו חוטפים חזק כי הוא רצה גם.

כל כך קשה המעבר שלו מאפס למאה, רגע אחד הכל טוב, שניה אחרי זה מישהו מעצבן אותו והוא משתולל

בן מתבגר עם odd זה קושי שקשה בכלל לדמיין למע שלא ראה מקרוב. אז קודם כל מורידה את הכובע.

אני מניחה רגע את בית הספר בצד ומתחילה עם ההתייחסות לאלימות כי בעיני זה צריך להיות קו אדום ובוהק. קודם כל שזה יהיה ברור לכם. לפעמים הסיטואציה היא כל כל מורכבת שאת כבר לא יודעת מה נורמלי ומה אפשר לדרוש ממנו אז אני מציינת את זה כדי שתדעי שזה לגמרי עניין של דינמיקה. יש מחקרים שמוכיחים שאפילו בנאדם בהתקף פסיכוטי יכול לשלוט באלימות ויש לו בחירה.

התפקיד שלך אבל הוא להאמין קודם כל שזה חייב להיות גבול. יותר מכל דבר אחר. בעיקר בשבילך ובשביל האחים שלו וגם בשבילו.

בשביל זה אתם צריכים לגבש אסטרטגיה מאוד ברורה וחד משמעית מה הוא מפסיד כשהוא מתנהג באלימות. זה צריך להיות משמעותי מאוד בשבילו מצד אחד אבל גם בשליטתך. למשל, אם יש לו פלאפון-  אז לקחת אותו לזמן מסוים. להגביל דמי כיס.

אני לא יודעת אם יש כאלו דברים או שהכל כבר נוסה, לפעמים היו הורים שאמרו שאין להם מה לעשות חוץ מלנעול את הילד מחוץ לבית. שתדעי שזה קורה ואל להיבהל. כן הייתי ממליצה על ליווי צמוד והתייעצות עם מי שמטפל בו. יש מקרים שההמלצה היא להזמין משטרה. המטרה היא כמובן לשים גבול מאוד מאוד ברור שהוא יפחד לעבור. לא לפתור ככה את הבעיה אבל כן להפסיק את ההתנהגות הפוגענית. אם יש מישהו אחר שיכול להחזיק אותו בזמן של אלימות אפשר להיעזר בו. זה אמור להיות לתקופה קצרה וכמובן אם שיח לפני. שיהיה ברור שאתם לא מנסים להשפיל או לנקום בו אלא לעזור לו ולהגן על האחים שלו ועליכם. חשוב לחזור על זה בכל פעם שזה קורה שאתם אוהבים אותו ושאכפת לכם ממנו אבל אתם צריכים להגן עליכם ועל המשפחה וגם עליו. כי אלימות היא לא דרך לפיתרון.

יש מקרים שאפשר לעשות ממש מבצע התנהגותי- לממן שיעורי נהיגה למשל בתמורה לאי- אלימות שיהיה לו ברור מה

לא כל כך פירטת מתי הוא נוקט באלימות לכן הלכתי על מקרי קיצון אבל לא בטוח שזה המצב שלכם.

במקביל כמובן להציע דרכים אחרות לויסות והרגעה ופריקת אנרגיה

לגבי בית ספר, יכול להיות שהוא מחונן? גם אם לא מאובחן? יכול להיות שהוא רגיש מאוד?

מציעה לך לראות את הסרטון הזה בתור התחלה

אני שמתי לב שכל הבנות עם odd שעבדתי איתן היו מחוננות ברמה כזאת או אחרת. ממש קיוויתי לעשות על זה דוקטורט יום אחד, אבל ב"ה התחתנתי ואני מגדלת ילדים אז התוכנית הזאת תצטרך לחכות. בגדול אני מאמינה שאם אין מסגרת מדוייקת, צריך לפעמים לשחרר. במקביל לנסות למצוא מסגרת מתאימה והולמת יש לי עוד דברים לומר אם מעניין אותך תכתבי בחזרה כי זה ארוך... 

יש ימים טובים איתו ויש פחות

אבל הרעיון שכתבת שצריך כל הזמן להכיל ולדאוג לא הגיע לעימות, וזה גורם לפעמים ללכת לידו על ביצים. וגם באיזשהו מקום מתסכל את שאר הילדים כי הם רואים שהוא מקבל יחס אחר, אני מסבירה להם שזה מה שהוא צריך ובכל זאת זה נוכח.

האלימות לא מגיעה לידי סכנה, אבל באמת יש בי פחד שזה יתגבר כלל שיגדל. לא יודעת איך לשים את הגבול האדום הבוהק, כי כמו שאמרת הוא מאןד מאןד רגיש.

הוא קיבל מרשם לריטלין כי כנראה יש הפרעת קשב ואני מתלבטת אם לתת לו, רק בשביל ההתפרצויות האלה.  מהניסיון שלך זה עוזר?

אסתכל בסרטון ששלחת ואשמח לשמוע עוד.

(סליחה שטעיתי בגיל התבלבלתי עם תגובה אחרת)

זה לא אמור להיות "ללכת על ביצים". זה אמור להיות דרישות שמותאמות ליכולת שלו. והיכולת שלו היא שונה כרגע.

לגבי הילדים האחרים זאת סוגיה מורכבת, אני מציעה להסתכל על זה ב2 זוויות.

1. הילד הזה הוא שונה. נקודה. מותר להורים לדרוש דברים שונים מילדים שונים ואפשר גם לתווך ולהסביר ש× יותר רגיש. בדיוק כמו שמילד נכה לא הייתי דורשת אותו דבר כמו ילד רגיל.

2. הילדים שלכם מתמודדים עם אח עם odd. זאת התמודדות לא קלה. בעיני קריטי להסתכל על זה בעיניים שרואות גם את ההתמודדות שלהם ולהביע הרבה חמלה ולהבין שמותר לשחרר את הדרישות גם מהם.

באותן הקשר, לא שאלת אבל אני מוסיפה בקצרה כי זה יכול להיות רלוונטי- תסתכלו גם עליכם כזוג באופן הזה. אתם מתמודדים עם משהו לא קל וצריכים להתאים את הציפיות שלכם מעצמכם ולתפקוד שלכם.

לגבי האלימות- זה בדיוק הזמן לתת גבול אדום. אם לא תעצרי את זה עכשיו זה באמת יגדל.

ריטלין יכול מאוד לעזור וגם מאוד מאוד להרוס. יכול להיות שתקבלי ילד חדש - בעיקר במעבר הזה מ0 ל100, זה משהו שתרופות כמו ריטלין מאוד מאזנות, ומה שיפה שעם הליווי הנכון הילד ילמד לווסת את עצמו גם בלי ריטלין. אבל זה תהליך. יכול להיות גם שריטלין לא מותאם לו וצריך תרופות אחרות.

בכנות- אם יש אבחון והמלצה הייתי אומרת לנסות. מה את מפחד להפסיד?

ועוד משהו, אם הוא בן 8 אז דחוף לחפש לו מסגרת מתאימה! שזה ממש יהיה בראש מעיינכם. זאת לא חייבת להיות מסגרת מלאה, מספיק שיהיה לו כמה שעות ביום שהוא יקבל קבוצת שווים או מענה בתחום שמעניין אותו כדי לאפשר לו לשרוד את שאר היום. 

אין כמעט תלונות מצד בית הספר

יש לו חברים

חוגים הוא לא הצליח להתמיד, אבל באמת רציתי לחפש לו משהו בתחום שהוא מאוד אוהב.

אני לא מפחדת מריטלין, פשוט חשבתי שאולי לא יהיה יעיל כי ההתפרצויות זה סביב אחה"צ בבית ולא במסגרת.

ממש תודה!

הכוונה מקום בעולם שהוא יכול להיות הוא ושהוא ירגיש בו משוחרר ומאושר.

זה יכול להיות שעה עם מורה פרטית במסגרת בית הספר או אפילו שעה בבית עם מורה פרטי. לא חייב קבוצה בכלל. אבל זה חייב להיות משהו שקל לכם כהורים לתת, כי אחרת זאת עוד זירה. אז תחשבי טוב איזה מינון וסוג דבר את יכולה לספק. לא כתבת את התחום אז קצת קשה לי לייעץ אבל בכל תחום כמעט יש דרך לאפשר בלי שזה יפגע בלוז המשפחתי גם רם זה דורש יצירתיות....

אם אין תלונות מצד בית הספר זה אומר שהוא מחזיק ממש חזק ושיש לו כוחות נפש עצומים אבל בבית הוא מתפרק כי זה המקום הבטוח שלו. קבלי זאת כמחמאה ולדעתי ריטלין ממש יכול לעזור. תנסי 

לא חייב לתת את הכדור בבוקר.

יש גם ריטלין בשחרור מושהה של 6/8 שעות (מנסיוני זה לא עוזר באמת ל8 שעות אבל עוזר להרבה זמן)

ואם הייתם באבחון ואתם מטופלים- לפעמים לפיקים כאלה נותנים רספרדל להרגעה.

תדייקי לרופא מה הקושי שלו. הפרעץת קשב זה רחב כל ילד מביא את זה לידי ביטוי באופן אחר

(עונה כמבוגרת עם הפרעת קשב בעצמי. בחיים לא לקחתי ריטלין ללימודים. לא שם התמודדתי)

ממליצה מאוד מאוד ללמוד בצורה מסודרת תקשורת מקרבת.

זה יכול להוסיף הרבה על התהליך עצמו.

מנסיון. אני מודה לה' כל יום על המצאת התרופה הזאת.

אני מאד ממליצה לכם לנסות, תמיד אפשר להפסיק.

חשוב לנסות סוגים ומינונים שונים עד שמוצאים את הדבר הנכון (לפעמים הנסיון הראשון מצליח אבל כשהילד גדל צריך להחליף).

אז בלי קשר לנשים פה בשירשור. למה שהורים יממנו שיעורי נהיגה לנער לא נורמלי, שהוא יהרוג מישהו בכביש? גם את מציעה לשחרר לגמרי. במצב רגיל נורמלי מתבגר בגיל שש עשרה בגדול מנהל את עצמו לבד. לא צריך להגיד לו להתקלח או לעשות שיעורי בית, רק להיות בקשר כדי לא לפספס משהו. אבל במקרה של נער בסיכון, אם הוא לא הולך לבית ספר אז ברור שהוא צובר פערים ומתרגל לא ללכת. ובזמן שהורים לא בבית הוא יכול גם להתחיל שתיה, סמים וכו' וכו' . אולי הוא יהיה נחמד בתווך קצר כי לא דורשים ממנו כלום אבל אלה לא פנים אמיתיות שלו. זאת התנהגות מניפולטיבית כדי שהורים ישחררו לו לעשות מה שבא לו. הוא גם יהפוך יום ללילה. וברגע שהוא יהיה בגיר , להורים לא תהיה שום שליטה כי הוא אדון לעצמו.

גם לגבי גיל שמונה. בגיל הזה ילדים צריכים שישכיבו אותם לישון. אם לא ישכיבו הם יכולים להיות ערים שש עשרה שעות רצוף ולהתחרפן. אותו דבר עם אוכל. אם ילד לא אוכל טוב במשך תקופה , הוא ניזוק מזה. ילד שלא ישן ולא אוכל לעולם לא יהיה רגוע. גם מבוגר לא .

כשאת אומרת לשחרר לגמרי מישהו שגם ככה בסיכון , את מכניסה הורים למצב שיכול לקרות מצב קיצון והם בכלל לא יודעים כי הם שיחררו. אחר כך כולם יגידו להם , למה לא ידעתם , למה לא טיפלתם, לא ראיתם שילד בתת-משקל , לא ראיתם שהוא לא הולך לבית ספר תקופה, לא ראיתם שהוא מתנהג מוזר ? ובגדול זה יהיה בצדק.

גם לא ברור איך אשת מקצוע בכלל יכולה עצות מרחיקות לכת לאנשים שהיא לא מכירה. בטיפול יש כמה פגישות נטו להכיר את המצב. ופה דברים לא פשוטים דורשים ליווי צמוד יחסית.

ולא חושבת שבשביל "לשחרר" דרישות צריך אישור ממטפל. אם כבר להיפך, בשביל לדרוש מילדים צריך הרבה יותר זהירות.

אני מאמינה גדולה בגבולות, אבל אני עוד יותר מאמינה גדולה בשפיות של ההורים.

ילדים עם odd אלו ילדים עם הפרעה זמנית! אין כזה דבר מבוגר עם odd כי כל המהות של ההפרעה היא למרוד, להתווכח, לנסות לעשות דברים בדרך שלי.

הילדים עם odd שפגשתי ללא יוצא מן הכלל היו ילדים חכמים במיוחד, רגישים במיוחד שפשוט הרגישו שווים מול ההורים ולא הצליחו להבין למה הם צריכים לציית להורה. הדרך להשיג את שיתוף הפעולה שלהם היא לא באמצעות עוד ענישה ועוד צעקות אלא באמצעות דרך לגייס אותם לעבוד איתך ולא נגדך. ואם הדרך היא לממן שיעורי נהיגה אז מה יקרה? אין שום בעיה לנהוג עם odd. את מבלבלת פה עם נוער בסיכון בגלל הורים לא מתפקדים. נןער עם odd זה מצב מאוד שונה ונובע לרוב מדינמיקה של הורים שמחזיקים יותר מידי, לרוב המוחלט מכוונה טובה אבל הם לא מצליחים לראות שאת הדינמיקה מול הילד זה תא משרת, זה פשוט לא עובד, וברגע שהם משחררים באמת ומאמינים שהילד מסוגל - הילד יודע מצוין לדאוג לעצמו.

לגבי הדינמיקה עם ההורים- האם כל הויתורים האלה לא תורמים דוקא להתפתחות של ההפרעה? כלומר מרוב "חוסר גבולות" הילד מרשה לעצמו להתנהג ככה? יש לנו המון ויכוחים בבית אם עדיף להוריד ממנה את הציפיות או שזה דוקא יעשה יותר נזק.

פסיכיאטר. את לא צריכה שישלחו אתכם, את יכולה לפנות לאבחון לבד, אפילו דרך הקופה.

לגבי מה ששאלת על ציפיות וויתורים- השאלה היא אם את מרגישה שהציפיות שלכם עושות לה טוב? שיש קשר בין הציפיות לבין ההתנהגות. אני מצאתי אצל ילדים עם odd שזה רנדומלי לחלוטין. הציפיה של ההורים לא מעלה ולא מורידה כלום. אם כבר להיפך- יותר ציפיות = פחות שיתוף פעולה. אבל אם את מרגישה שזה יותר מידי, לא חייבים להתחיל בקיצוניות.

 תבחרו תחום אחד שבו אתם מוותרים ומשחחרים ציפיות לגמרי ותראו מה זה עושה לדינמיקה. שימי לב! זה לא שהיא תעשה את זה יותר. לפעמים הורים חושבים שאם הם ישחררו את נושא האוכל למשל הילד יתחיל לאכול נורמלי. זה לא עובד ככה וזה לא באמת נקרא לשחרר- זאת טקטיקה לגרום לילד למלא את הציפיות שלנו והילדים האלו (וגפ מתבגרים סטנדרטיים) אלופים אלופים בזהות את המניעים שלנו.

אני מדברת על שחרור אמיתי מתוך מטרה לבדוק האם יש בבית אוירה יותר טובה? יותר שקט? אתם ההורים יותר רגועים? לא מתוך מטרה לשנות התנהגות 

לגבי הציפיות, ברור שאם נוריד אותן תהיה אווירה הרבה יותר נעימה בבית אבל איך בעצם יצא בן אדם "מחונך" בסופו של דבר? אם היא לא עוזרת בכלל בבית, לא מנקה אחריה את המקלחת וכו' ? בסוף זה הרגלים שצריך לרכוש מגיל צעיר…

מסתיים בגיל 12. שום דבר שהורים מאלצים לעשות בגיל 14 לא מחנך. זאת דעתי. להקנות לה הרגלים זה כבר משהו שמאוחר מידי. אבל יש סיכוי סביר שאם היא תקבל את המרחב והתמיכה שהיא צריכה היא תקנה לעצמה הרגלים טובים בשביל הבריאות הנפשית שלה. ילדים עם odd יודעים מצוין לדאוג לעצמם, הם פשוט רוצים לעשות את זה לבד ובדרך שלהם. כמובן שהתפקיד של המבוגרים הוא לעקוב ולדאוג שהם לא מסכנים את החיים שלהם ושל הסביבה, אבל לא לעזור בבית זה לא מסוכן. אם זה קריטי להורים ברמת העזרה- אפשר לקחת עוזרת. ואם זה בשביל חינוך- אני חושב מאמינה שאפשר לחנך בכזה גיל. זה סתם פרינציפ והילדה יודעת את זה ולכן מתנגדת.

בעז"ה הילדה המקסימה שלך תגדל ותהיה עצמאית ותדע לדאוג לעצמה מצוין. ואם המקלחת שלה תהיה מלוכלכת, אז מה?

שוב, בהנחה שמדובר באמת בילדה עם odd ושזו הבעיה היחידה. אני מדברת פה על סיטואציה מאוד ספציפית.

זכותו המלאה של הורה בתור הורה להחליט שהדבר הכי חשוב לו זה שהילד יציית או יעזור או יתנהג באופן מסוים. אני אף פעם לא אגיד להורה לשנות את הציפיות , גם אם הילד הזה בן שלושים (ויש מקרים כאלו) בטח ובטח אם הילד מתחת לגיל 18.

אבל אם איכות חייו של ההורה נפגעת מההחלטה הזאת (ופגשתי הורים שההחלטה הזאת הרסה להם את הזוגיות, את הקריירה, את השפיות), כי זה פשוט לא עובד, אני אגיד להורה שיש דרך אחרת וזאת לא גזירת הגורל

שבעיניי זה נכון לכל ילד

בלי הפרעות ובלי בעיות

רוב הבעיות בין הורים וילדים נמצאים על הסקאלה של ציות ותקשורת

הורים נוקשים מדי/ רכרוכיים/ מפחדים מהילד/ לא משחררים

ויותר מזה, בעיני רוב הבעיות בין בני אדם- ובין בני זוג במיוחד נמצאים על הסקאלה הזאת

היכולת לקבל את הבנאדם השני כמו שהוא בלי לנסות לשנות ולעצב אותו כדי שיתאים לצרכים ולציפיות שלו, ובמקביל לתקשר את הצרכים שלי ולדאוג להם כמיטב יכולתי.

אבל הרבה א/נשים נמצאים במקום כל כך רחוק משם, כל כך מפוחד וחרד וכאוב שקשה להגיד להם את זה.

מי שזוכה אבל להעז לראות את המציאות באופן הזה, זוכה

ממש מעריכה!

זה לא המקלחת "שלה" אלא של כל בני הבית. כבר היתה לנו פדיחה שטכנאי נכנס לשירותים וכל הרצפה היתה מלאה בלבנים משומשים, שלא לדבר על השערות שמפוזרות בכל מקום…

דווקא *בגלל* שהיא כבר בת 14 זה לא הגיוני שנרים אחריה תחתונים כל ערב.

(מקווה שזה בסדר שאני ממשיכה להקשות, זה פשוט בדיוק הויכוחים שלי ושל בעלי אז אני מצטיידת בטיעונים 😂 הגישה שלי מאד קרובה לשלך והוא בדיוק בכיוון ההפוך אז חשוב לי להבין עד הסוף כי לא הכל מתיישב לי)

אז מה?

אני באמת שואלת אם זה סיבה להחריב את השלווה בבית כל לילה?

להרים את התחתונים זה האינטרס שלכם כהורים. אינטרס לגיטימי לחלוטין.

אבל יש לכם גם אינטרס שיהיה בבית אוירה טובה ושמחה ושלא תצטרכו לריב *ביניכם* כל היום סביב החינוך שלה.

אז מה אתם יכולים לעשות באופן שונה?

אתם יכולים כהורים לבנות לה מקלחת פרטית, אתם יכולים להרים אחריה את הבגדים כל ערב בשקט, ואתם יכולים לשלם לה כדי שהיא תעשה את זה (לאו דווקא בכסף, אבל במשהו שהיא רוצה) כלומר ךהפוך את זה לאינטרס שלה.

אתם יכולים גם כמובן להעניש, לאיים, להרביץ, לקלל, להרעיב לעשות כל דבר שיכניע את הרצון שלה- אבל זה יהיה על חשבון השלווה שלכם. זכותכם כהורים לבחור אבל תעמדו מאחורי הבחירה שלכם.

הציפיה שהיא תפתח רצון היא פשוט לא מציאותית.

כמובן שקצת הגזמתי בכוונה כדי להבהיר את הנקודה.

אתם נשמעים הורים מהממים וסופר נורמטיביים 

רק לדאוג לעצמנו כדי שיהיה לנו נעים בבית?

ואם זו ילדה בת 4 ולא בת 14 , גם אין חשיבות להרגלי ניקיון? 

שבעיני ההסתכלות שלנו על ילדים צריכה להיות מערכתית.

ואם דינמיקה מסוימת עם ילד פוגעת בנו כהורים ומשפחה אז חובה לשנות אותה.

לא יכול להיות שלטובת החינוך של ילד אחד נפגע בכל המערכת.

במצב נורמטיבי, חינוך ילדה לניקיון לא פוגע באף אחד. זה לפעמים מתיש את ההורים ולפעמים יש התנגדות בריאה אבל זה חלק מהשגרה.

מסוגלות הורית היא לחנך בלי שזה יבוא על חשבון שלום הבית והילדים האחרים.

אם הגענו למצב שבו יש ילד אחד שמתיש אותנו וגומר לנו את הכוחות אנחנו חייבים לחשוב מחדש ולעשות שינוי. גם אם האופן שבו התייחסנו אליו זהה לאופן שבו התייחסנו לילדים האחרים ואיתם הכל עבד,  הילד הזה הוא שונה ואנחנו צריכים לדאוג לשנות את הדינמיקה. זו האחריות שלנו, לא של הילד 

הוא בתלמוד תורה

יש לנו קשר טוב עם המורים

והמורה שלו ישתף פעולה אם נסביר לו מה ואיך להתייחס אליו

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈