סטרתי לבת שלי. התמודדות עם התפרצות זעםאנונימית בהו"ל
 ילדה בכיתה ג', עם הפרעת התנהגות מתנגדת (ODD).


הבוקר ישבה ושיחקה בלגו. אמרתי לה כמה פעמים להחזיר למקום ולסיים להתארגן לאוטובוס. המשיכה לבנות.


התקרבתי אליה, אמרתי "תפסיקי לבנות ותחזירי למקום". המשיכה לבנות ואני פירקתי וחזרתי "תחזירי בבקשה למקום". המשיכה לבנות שוב. פרקתי שוב וחזרתי על דבריי. בנתה שוב וצחקה. ואז בן רגע איבדתי את הרוגע וסטרתי לה. לא בקטנה.. סטירה מכל הלב. וצרחתי עליה שהיא חוצפנית.


הייתי בהדרכת הורים. הייתי בטיפול רגשי לעצמי... אבל בטיפול המטפלת רק הדגישה לי שאני צריכה ללמוד לעצור ולנשום עמוק כדי להרגיע את מערכת העצבים. לפעמים אני עושה את זה ומצליחה לשלוט בעצמי כלפי חוץ, אבל בפנים אני בוערת. זה פשוט לא מספיק...


מישהי הצליחה להתמודד באמת עם התפרצויות זעם שלה? משהו יעיל שבאמת עוזר?

אני רק חיבוק…רינת 35

יודעת כמה זה קשה, אין לי פתרון.

תהי בחמלה כלפי עצמך ומתוך כך בחמלה כלפיה.

חיבוק המקורית

לזהות את הטריגרים שיכולים לגרום לזה

להתרחק בשעה שאת מוצפת

 

את מונעת הורמונלית? מניעה הורמונלית גרמה לי להתפרצויות זעם 

לא מונעת כרגע.. תודה!אנונימית בהו"ל
❤️❤️❤️❤️❤️🥺קשה כל כך כל כךשיפור

יש לי אח שהיה לו odd. וזה מאתגר כל כך! תהיי בחמלה עם עצמך! זה באמת כל כך לא פשוט!!!!

כל הכבוד שהיית בהדרכת הורים ובטיפול רגשי!!! ואת מנסה להתקדם!!!


שמעתי לאחרונה שיחת טד של פסיכולוגית שהסבירה שהמיומנות הכי חשובה בתור הורה זה לדעת איך להתחבר בחזרה לילד אחרי משבר. כי משברים תמיד היו. אבל מה שקורה אחר כך משפיע על איך זה מאוחסן אצל הילד בראש.

כי אם ההורה לא מתנצל יל חלקו במשבר או מנסה להתחבר מחדש, הילד יישאר בהרגשה שהוא לא בסדר, לא שווה או שההורה שלו גרוע.

אבל אם ההורה מתנצל על חלקו במשבר ומחדשים את השיח אז הילד יכול להמשיך להרגיש שההורה הוא בטוח עבורו, ושגם הוא בסדר.


יש גם עצות טכניות שאת בטח מכירה לסיטואציות כאלו, כמו להודיע על כל מעבר 10 דקות מראש, ואז שוב 5 דקות מראש. אפשר גם לשים שעון חול או טיימר שימחיש לילד כמה זמן נשאר לו.


ומתייגת את @קמה.ש. זה מתייג?

נראה לי שהיא פעם כתבה כאן על עצות שעזרו לה להתמודד עם כעס.

תודה❤️ הבעיה היא... שאחרי כל פעם שאניאנונימית בהו"ל
מבקשת סליחה. היא ממש יודעת לסובב את הסכין. גם אחרי שאני צורחת עליה היא תגיד משפטים מכאיבים "את רואה למה אני מעדיפה את אבא ולא אותך?"


זה ממש לא קורה הרבה שאני סוטרת לה. אבל היא זוכרת לי לנצח. ובפעמים האלה היא אומרת "אחר כך תבואי ותבקשי סליחה, נכון?!? אז אני לא אסלח לך" ואם אני מבקשת סליחה אז היא מזלזלת ואומרת "אחר כך תעשי את זה שוב פעם נכון??"


אז אני פשוט לא מבקשת יותר. מרגישה שאני כבר לא יודעת מה מזיק יותר...

הבת שלי קטנה אז אין לי עצות אבל מחבקת אותך חזקירושלמית במקור
שתדעי שמה שאת מתארת מעיד על אמא אכפתית במיוחד... ממש לא הרבה משקיעים ככה... אמן שתמצאי את הדרך לפני שייגמרו לך הכוחות
אני לא בעד סטירה כמובן, אבל אם זה כבר קרהסיה

 אני לא הייתי מבקשת סליחה במקומך.

נתת- כי באותו רגע חשבת שזה מגיע לה.

אם את מתנצלת את סתם מוציאה אותך מטורללת והיא בסדר,

את יכולה לעשות חשבון נפש עם עצמך ולא לעשות זאת שוב, ביניך לבין עצמך, בלי להתנצל בפני הילדה.

אנחנו מחנכים ילדיםSeven

לפי שיקול רגעי של באותו רגע חשבת שזה מגיע לה? או הסתכלות וטווח רחב של איך זה משפיע על הנפש של הילד היום לטווח הרחוק ולגידול ילדים העתידי שלו


לתת סטירה מצלצלת מתוך כעס זה חמור.מאוד.

אסור להקטין דברים כאלה כי זה בדיוק מה שגורם לדברים כאלה להשנות


לגבי הסליחה שהיא מבקשת והתגובות של הילדה זו לדעצי שאלה לאשת מקצוע

אוי 🥺❤️‍🩹. אז אני באמת לא יודעתשיפור

אצלינו אבא שלי לפעמים היה מגיע למצבים כאלו והוא לא היה מתנצל. אז אני לא יודעת מה האח היה עונה אם היה מתנצל. אבל הקשר ביניהם היה מורכב. היום, שהתבגר זה השתפר ברוך ה'.


זאת ממש נראית לי שאלה לאיש מקצוע שמבין בהפרעות התנהגות.

אניoo

עשיתי עבודה על כעס (לא התפרצויות אבל אותה משפחה)

עיקר העבודה מתמקדת במניעת הכעס

כי אפשר להתאמן להגיב אחרת ולהשתפר

אבל אם יש כל הזמן טריגרים

זה לא מאפשר להתמיד


את יכולה להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת


את מצפה מהילדה להקשיב לך בפרק זמן מסוים

שזה לא קורה זה מכעיס אותך


כשאני מבקשת משהו מהילד

אני *יודעת* שייתכן והוא לא יקשיב

(יכולות להיות הרבה סיבות שילד לא יקשיב בסיטואציה מסוימת)

לכן אם הוא לא מקשיב

אני מחפשת אלטרנטיבות

אבל אי ההקשבה שלו לא מביאה אותי לכעס

משפט לפתנתאוןאמאשוני

כשאני מבקשת משהו מהילד,

אני יודעת שייתכן והוא לא יקשיב.

כמה פשוט ככה גאוני.


את יכולה לכתוב מדריך להשגת שיתוף פעולה עם ילדים, הטריוויאליות של זה, זה מה שכ"כ יפה.

המיקוד לא נמצא בתוצאה בכלל אלא בדרך.

נכון הוא בן אדם לעצמו וייתכן שהוא לא יעשה מה שביקשתי, עכשיו אני יכולה לחשוב מה אני עושה עם זה.


מזכיר לי בשבת ביקשתי מהבת שלי להכין עוגה (ממש פשוטה) שהיא כבר הכינה כמה פעמים, והיא לא רצתה, וכן ניסיתי לשכנע אותה והתבאסתי שהיא לא משתפת פעולה,

אבל באמת היא לא חייבת. המרחב לכבד את ההחלטה שלה ולא ללחוץ חשובה יותר מהתוצאה אם תהיה השבת עוגה או לא.

תודהoo
יש הבדל בין ילד "רגיל” לילד עם הפרעת התנהגותרינת 35
יש מצבים שההתנהלות היומיומית פשוט בלתי אפשרית. את יכולה לוותר על העוגה אבל כנראה לא תוכלי לוותר על יום עבודה אם הילדה לא באה לגן.
בודאי שיש הבדלoo

אבל ההבדל הזה לא צריך לגרור את ההורה לאבד שליטה

אלא להתכונן מראש עם סבלנות יותר גדולה/ זמן יותר ארוך/ כלים שמתאימים לילד


יש לי ילד עם מוגבלות שכלית

הוא מקבל יחס נאות למרות שצריך בשבילו הרבה יותר זמן/ סבלנות/ כלים מתאימים

וגם מייצר בלתמים בכמות אסטרונומית

אלה לא סיבות ליחס לא נעים לילד

ההורה הוא תמיד המבוגר האחראי 

ברור דיברתי על המשפט הזה בהקשר כלליאמאשוני

בלי קשר לסיטואציה של הפותחת.

אבל גם בהקשר הזה תמיד צריך לקחת בחשבון שההוראה/ בקשה לא תתבצע.

וצריך ללמוד כלים ולהיערך לסיטואציה.

וגם ילדים בלי הפרעה מסויימת יכולים לעכב את היציאה בבוקר.

דווקא במקרים בהם "אין סיבה" להתנגדות, זה יכול יותר לחרפן חוסר שיתוף פעולה, כאילו מה מפריע לך, למה לא לעשות את הבקשה הפשוטה שביקשתי??

חיבוק גדול ממש לא פשוט!!רחלי:)

אני חושבת שצריך לפרק את השלבים, תעשי לך אפילו רמזור פנימי .

מתי את יכולה לחזור על דרישה שלך ממנה ואת עדיין רגועה באיזור הירוק, מתי כבר מתחיל לעלות לך, ולפעמים זה כמו מין זעם פנימי שמוביל למאבק כח מחשבות כמו - "היא תעשה עכשיו כי אני אמרתי!" "היא צריכה לדעת את המקום שלה" וכדומה כל אחת ומה שהיא - אבל העיקרון שהמשימה שהיא צריכה לבצע הופכת להיות עניין אישי ביניכן וזה כבר מגיע לגבולות הכבוד שלך- באיזור הכתום שאת כבר מגיעה לגבולות של התפרצות ואיזשהי התעקשות פנימית והתנגדות חזקה להתנגדות שלך - זה בדיוק הזמן לעצור ולא לחשוב שאת יכולה להיות חזקה ועדיין להתמיד בתגובה בנחת - כי זה ממש בסכנת התהפכות כל רגע!

הגדולה שלך היא לא לנסות להמשיך להיות ברוגע, אלא להסתובב וללכת! להתעסק במשהו אחר לא להיות בקרבתה - שם את יכולה גם לעשות פעולות שדורשות הוצאת אנרגיה מהגוף (אפילו קפיצות שנייה בחדר שלך - כל דבר בקיצור)

ולא משנה אם היא תאחר או מה שדחוף עכשיו שיקרה הבריאות הנפשית והקשר של שתיכן הכי חשוב!!

כשאת הולכת תשתדלי להסיח את הדעת ממנה כי ברגעים שהכעס בוער ההתבוננות בו ואפילו בדרכים להרגיע את עצמך רק מלבה אותו ועלולה לגרום להתפרצות נוספת כשתנסי להתקרב חזרה..

לא מרצין אדם בשעת כעסו - גם לא את עצמנו.

לא מצליחה לערוך - *בהתנגדות חזקה להתנגדות *שלה*רחלי:)
מוסיפה עוד משהו שאולי יכול להיות יעילרחלי:)

המוח שלנו עובד על אוטומטים לרוב - ואחד הדברים המרכזיים זה תמונות שמנחות תגובה מתוקנות /שגויות.

כשאנחנו רוצות לתקן איזה דפוס ממש ממש כדאי לחזור אחורה ולדמיין בהכי מוחשי את התגובה החדשה שאת בוחרת ורוצה להגיב בפעם הבאה, איך זה היה מתפתח מנקודת הבחירה לכיוון אחר . כשיש תמונה חדשה של תגובה בדמיון זה עוזר לבחור לפעול בדרך שלה בפעם הבאה.

וגם תודה על זה!!אנונימית בהו"ל

אני הרבה עסוקה בשחזור האירוע הגרוע שהיה ובאשמה.

אבל תכלס עדיף להשקיע באיך יכולתי להיטיב את הסיטואציה.

 

אני באמת מדמיינת עכשיו תוך כדי...

 

יכולתי לגשת אליה בנחת, להניח עליה יד ולבקש ברוגע להניח את הלגו בצד כי אני לא רוצה שתאחר. ואז להציע לה טיימר עם 2 דקות שהיא מסיימת לשחק ומחזירה למקום. או פשוט ללכת ולהודיע לילדים כשצריך לצאת עוד 5 דקות ואז היא הייתה מתמודדת עם זה שאין לה זמן להתארגן. אבל אני עם קור רוח, וזה מה שחשוב. וואי הלוואי  

כתבת מהמם!קמה ש.
וואי ממש תודה על מילותייךאנונימית בהו"ל
אני באמת מרגישה שזה נכנס לי למקום של כבוד.. שזה כל כך משפיל שהיא שמה פס עליי כל הזמן.. שאני נאבקת לא בגלל שהדבר הזה שהיא צריכה לעשות משמעותי, אלא בגלל האגו שלי...


ותודה על הטיפ הזה, פשוט פיזית לקום וללכת.


תודה❤️

משהו קטןאפרסקה

שעוזר לי לפעמים.

לחשוב- ואם היא לא תקשיב.

מה יקרה?

מה כ"כ נורא?

תישאר עם פיג'מה ולא עם תלבושת?

תישאר יחפה?

לא תצחצח שיניים ולא תהיה מסורקת?

לא תכניס אוכל לתיק?

לא תיקח בכלל תיק?

בסדר גמור.

שיבושם לה!

מרגיעה את עצמי שגם אם היא לא עושה כלום לי לא יקרה כלום. לפעמים אומרת לה שזו לא בעיה שלי ומבחינתי שתרעב בארוחת 10 או שיצחקו עליה שהיא בלי סנדלים.

כשמגיעה השעה ללכת לאוטובוס, היא יוצאת מהבית איך שהיא. בלי אוכל. בלי סנדלים. לא רוצה לצאת? מוציאה אותה. שתלך יום אחד בלי סנדלים נראה אותה.

לפעמים אני מתחילה לצאת 5 דקות קודם למקרה שהיא פתאום נזכרת שוואלה דווקא בא לה לשים סנדלים ולקחת אוכל.

לא יודעת עד כמה השיטה הזאת טובה מבחינה חינוכית אבל זה עוזר לי להשתלט על הכעס.

בנוסף, להבין שכעס לא גורם לילד להתניע מהר יותר, אלא דווקא נועם ודרך משחק. כמובן שלא תמיד יש זמן או כח לזה 🙏

האמת שלדברים מסויימים אני עושה את זה וזה אכןאנונימית בהו"ל

עוזר.

היא לא רצתה שנה שעברה לצאת עם מעיל בחורף. המטפלת שלי הציעה שיום אחד פשוט לזרום, ואחרי שתקפא או תחזור סחוטה, היא כבר תבחר לבד לקחת.. וזה בדיוק מה שהיה. אבל זה דברים שאני איכשהו מרגישה מסוגלת לזרום.


אבל אם היא מפספסת את ההסעה, זה אומר שאני חייבת לקחת אותה וזה משבש לי את כלללל היום. אני מרגישה שזה מחיר שאני לא יכולה לשלם. ואז אני כועסת...

או לצורך העניין, הרופאה אמרה שהיא ירדה המון במשקל בגלל הריטלין. והיא חייבת להקפיד לאכול א. בוקר. אז אני ממש במאבקים איתה כי אני חוששת לבריאותה. כי אם אני אשחרר, אז היא באמת לא תאכל כלום.

בעינייoo

לגבי הסעה הפתרון היחיד הוא לקום מספיק מוקדם

לעלות להסעה לפני הזמן ואז יש זמן להתעכבות


לגבי האוכל אפשר מראש לסכם איתה על אוכל שהיא אוהבת

אולי שתקח לדרך ואז אין את הלחץ לאכול בבית

וגם אפשר להשליםoo

את האוכל בארוחת אחה"צ/ ערב

לאכול ארוחות יותר גדולות 

נכון... זה מה שאני משתדלת לעשות באמתאנונימית בהו"ל
לקום מוקדם זה באמת עוזר כשהיא מצליחה לקוםאנונימית בהו"ל
אבל אם אני מעירה אותה אז היא נכנסת למוד של התנגדות כי אני הערתי אותה ולא היא שהתעוררה.


לגבי האוכל, בעבר הייתה אוכלת לפעמים כן ולפעמים לא, ואז לצערי ברגע ששמעה שהרופאה נבהלה מהמשקל שלה ואמרה לה שהיא צריכה לאכול אז היא החליטה שהיא "לא רעבה בבקרים", גם מתוך התנגדות... לא פשוט.

הרבהoo

ילדים במוד התנגדות בבוקר

קשה להם להתאושש

במיוחד אחרי יקיצה לא טבעית


גם אני לא רעבה בבקרים

אבל אוכלת בגלל צורך בריאותי

זה אכן קשה לאכול כשלא רעבים


חבל להשקיע אנרגיות שליליות על מלחמות של אוכל

זה גורם בדיוק את ההפך 

כשילדoo

במוד התנגדות

לרוב הפתרון נמצא ביותר סבלנות ועזרה אקטיבית של ההורה

וואו. איזה קשה זה.חיבוקשוקולד פרה.

נתת פה רגע של הצהה לגבי מה זה odd. זה נשמע נורא סוחט. אם בעלך מצא את נוסחת הקסם לשיתוף פעולה איתה- למה שלא הוא יעיר וכו'?

זה באמת סוחט... יש ימים טובים יותר וטובים פחותאנונימית בהו"ל
אבל זה לגמרי התמודדות תמידית...


ובעלי לא מצא נוסחת קסם... הוא גם לא נמצא בבקרים כי יוצא לפני 6 לעבודה

וואו. זה תמיד היה ככה?שוקולד פרה.

בזכותך היום קראתי קצת על זה. זה באמת נשמע מאתגר ביותר.

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. כי היא יודעת שהיא זו שיכולה לבחור לא לנסוע בהסעה ואז להטריף אותך.

אולי פשוט הייתי מוצאת מישהי שתלווה אותה. מישהי שטוב לה איתה.

כי יש לך עוד ילדים מן הסתם, ואת לא יכולה כל בוקר להיות בכוננות מולה.

 

זה כ"כ קשה, כי מן הסתם הילדים האחרים לפעמים מחקים אותה, והם לא מבינים שזו הפרעה... וואו. איזה מאתגר. חיבוק!!

מה עםאפרסקה

לסכם איתה בזמן רגוע על דרך שהיא מתעוררת לבדה וככה בבוקר להפחית התנגדות לקום..

נגיד לקנות לה איזה שעון מעורר מנצנץ והיא תכוון אותו ואז היא תתעורר כאילו מעצמה וההתנגדות פתחת?

ובאמת יש ילדים שפחות רעבים בבוקר, אבל אם היא יורדת במשקל וחייבת- אולי לשים ככה בגובה העיניים במקרר כמה דברים טובים, ואיכשהו לשכנע אותה בזמן רגוע לפתוח לבדה ולבחור לבדה?

אין לי ילדה עם odd רק עם עקשנות רגילה, ולפעמים כשמעבירים אליה את הבחירה זה טיפה יותר טוב. חיבוק!

נשמע שאת מאוד מחפשת להיות בשליטההמקורית

לפי מה שנח לך

ובאמת, זה המצב הרצוי - שיהיה לנו נח. באמת מתחברת לזה

אבל החיים מזמנים לנו כל מיני התמודדויות בלתמיות ולא תמיד הכל לפי הספר. גם בדברים שתלויים וקשורים רק בנו

אפשר למצוא פתרונות עוקפים כדי שיהיה יותר נח גם בלי שזה יבוא על חשבון הקשר שלך איתה וההתמודדות הכואבת הזו. וזה מחזיר אותי למה שכתבת על אבא שלך. הורה שנותן מכה כדי "למשמע" הוא הורה שרוצה לקחת שליטה בכאן ועכשיו מול סיטואציה שהוא מרגיש בה חוסר אונים. ( והרבה פעמים אנחנו יורשים את הדםוסים האלה מההורים שלנו. כי זה מה שראינו ואנחנו מכירים וזה יוצא גם אם אנחנו לא רוצים. העברה בין דורית שכזו.)

את העניין הזהצריך לפתור

איך להגיב בשעה שאני מרגישה שההתנהגות שלה מכניסה אותך לפינה כזו.

יש עוד סוגים של רטלין. מנסיון יש כאלה שנשאר התאבוןלא מחוברת
מחילה על התגובה הלא פוליטקלי קורקטיראת גאולה

אבל מבחינתי, קורה. היה עדיף שהייתי נוהגת אחרת, אבל וואלה היא התנהגה בצורה בלתי נסבלת, והזמן לחוץ אז לא הצלחתי למצוא פתרון אחר.

כמובן ככל שיהיו לי כלים להתמודד עם סיטואציות קצה, אוכל למנוע את התגובה הקיצונית,

אבל אני לא חושבת שיש טעם לנקיפות מצפון, או שקורה לילדים משהו מפעם אחת שאיבדתי עשתונות וקיבלו סטירה. היא מבינה מצוין שהיא עברה את הגבול. וגם אמא שלה היא בן אדם.


גם לגבי ההתנצלות,

עם כאלו תגובות חוצפניות אני ממש לא חושבת שאת צריכה להתנצל. אני אוהבת לומר לילדים - אתה יודע שגם כשאני כועסת, אני באמת אוהבת אותך.

ההתנהגות והשליטה העצמית היא שלך, לא קשורה אליה, ואין סיבה להתנצל על איבוד העשתונות (תלוי בילד כמובן. אבל איך שאת מתארת אותה, היא בכלל לא מבינה את ההתנצלות ומפרשת את זה אחרת, וזה לא נכון, היא עדיין הייתה מאוד לא בסדר)


הכי כדאי כמובן להתייעץ עם מדריכת הורים שמתמחה בodd איך להגיב לפעם הבאה, והאם ואיך להתנצל.

רק רציתי לנרמל,

שבסופו של דבר אנחנו בני אדם. אני כמובן מעריצה את מי שמצליחה לשמור על סבלנות גם במקרי קצה. אני לא שם, ואני לא חושבת שאני אמא גרועה לילדים שלי, אני אמא שעובדת על עצמי ומשתדלת להתנהל בצורה הכי טובה בכל סיטואציה, לפעמים אני מתחרטת על איך שהגבתי, וזה לא נורא, אשתדל למצוא מראש כלים יעילים יותר לפעם הבאה.

(והאמת היא שעל סטירות שנתתי פה ושם לילדים, אני פחות מתחרטת לעומת משפטים גרועים ומקטינים שגם כאלו יצא לי לומר לצערי)

לא מסכימה איתךצוףלבוב

אני גם לא מלאך. אבל פה ילדה לא הרביצה לאף אחד , לא עשתה משהו מסוכן , לא גרמה לאיזה נזק רציני. זה לא מצדיק לתת סטירות. בכללי סטירות זה מאוד משפיל.

מורות סופגות גברים כאלו כל הזמן , היית מסכימה שיתנו סטירות לילדים?

אפשר כמובן לא להסכים איתייראת גאולה

תלוי מה התדירות.

בסיטואציה כזו שאמא מאחרת לעבודה, ילדה לא מתארגנת וצוחקת בפרצוף, זה סיטואציה מאוד מלחיצה וקל לאבד עשתונות. זה לא מצדיק לתת סטירה כמובן, אבל לא קורה כלום אם אמא חושבת שוב על מה שקרה, ומנסה לחשוב ולחפש פתרונות יעילים יותר לפעם הבאה, בלי להיכנס לנקיפות מצפון איך הילדה מרגישה עם הסטירה ואיך צריך להתנצל אליה.

הילדה התנהגה גרוע, והיא יודעת את זה.

ולפעם הבאה אמא תמצא דרכים טובות יותר להתמודד עם הסיטואציה גם אם לא תתנצל עכשיו.

את לא מכירה את סיטואציהצוףלבוב

יכול להיות שילדה לא מבינה עד הסוף שיש עוד מעט אוטובוס. יש הרבה מבוגרים שלא מצליחים לתכנן זמנים. אולי היה אפשר להשאיר לגו ולסיים אחר כך. אם באמת אין זמן , למה זה קריטי לאסוף עכשיו.

שנית,נשמע שזו לא סטירה ראשונה ולא שניה וילדה י

ודעת שהיא תקבל עוד פעם ועוד פעם , אז למה שהיא תקבל את ההתנצלות. זה יציל אותה מסטירה הבאה ? לא. היא באמת סלחה? גם לא.

יכול להיות שילדה עוברת משהו בהסעה או בית ספר, או גם וגם. הרבה פעמים ילדים שמקבלים מכות בבית , משדרים שהם קורבן וגם במסגרת מציקים להם.

נשמע מדברייך כאילו אני נותנת לה "מכות" כל הזמןאנונימית בהו"ל
אני ממש לא. ולא מעוניינת שיהיה בכלל.


אבל אשמח לשמוע מה הפתרונות שאת מציעה. את אף פעם לא עשית משהו בכוח פיזי מול הילדים שלך?


מעולה אז אשמח לשמוע עצות, באמת.


שנית, כל הסיטואציה שתיארת מאוד רחוקה מהמצב שלה. היא הבינה היטב שיש אוטובוס, היא ממש לא קורבן במסגרת ב"ה.

מתנצלת שפגעתיצוףלבוב

אבל באמת לא הגבתי לך אלא למישהי אחרת שהפכה קצת רחוק מדי עם הנירמול של המצב.

מה אני מציעה? כלום. קראתי עכשיו על הפרעה. תגובת הורים נכונה תלויה בדינמיקה , בכל מיני נסיבות שאני לא יכולה לדעת.

רק מטפל שמכיר אתכם באמת יכול לתת עצות. מצד שני , אני מניסיון שלי יש דעת שזה לא טוב להתחיל במשחק ארוך או לצפות בסרט על הבוקר לפני יציאה מהבית כי לילד קשה להתנתק מזה . מצד אחד צריך לקום מספיק מוקדם כדי להתארגן בלי לחץ , מצד שני לא מוקדם מדי.

את כתבת שאת לא מתנצלת כי תגובת הילדה לא מכילה. אולי ילדה מגזימה אבל מתגובה שלה כן נשמע שזה קורה לא ממש ממש לעיתים רחוקות. שזה כן קורה.

אני לא יודעת , מה אמרו לך בטיפול אבל גם עם ילד רגיל מצב שתיארת יכול לגמרי להביא לפיצוץ . קרה לי לא פעם ולא פעמיים שנכנסו לריב ובכי כי התנהלות לא הייתה הכי נכונה.

נגיד, לפני שש עם גבול כנראה צריך להבין שזה לא הכי נעים שמפרקים לך לגו. וזה נשמע שאת כבר היית עצבנית עוד לפני שניגשת אליה.

נגיד, בגיל הזה אני שמה אוכל לילדים שלי בעצמי.

ולא אומרת תתארגני לאוטובוס. מפרקת לשלבים. בהתחלה בבוקר בבוקר נוטלים ידיים, שירותים. אחר כך אוכלים, אחר כך בגדי חוץ ( אפשר להחליף סדר , זה תלוי עד כמה ילד מתלכלך) .

אחר כך שמים נעליים , תיק , יוצאים. אוכל אני שמה בעצמי. תיק מארגנים בערב. נעליים במדף נעליים .

טון דיבור ושדר פנימי מאוד משפיעים. כשאנע לחוצה , ילדים קולטים ונתקעים. כשאני לא בטוחה בעצמי, ילדים קולטים ומתחצפים.

גם אבא צריך להיכנס פה לסיפור . זה לא בסדר שאת תעשי את כל העבודה השחורה והוא יבוא רגוע וייתן אהבה. ולא , אסור לו להגיד שלא צריך שום דבר , שום שגרה מיותרת , שיתמודד.

ואתם צריכים מטפל אמיתי שמבין כמו שצריך . 

לא לגיטימי לתת סטירותEliana a

כמו שהיא כתבה עם המורים שלא מעזים

רק במקרה קיצון 

כשמתייחסיםoo

לסיטואציה גרועה כלא גרועה

היא תחזור בתדירות יותר גבוהה

אם טועים צריכים להכיר בטעות ובחומרה שלה ולעשות הכל כדי לצמצם אפשרות לטעות שוב ושוב


סטירה לילד או דיבור עם תוכן/ טון לא נעים

גם פוצעת את הילד

וגם נותנת דוגמא גרועה

לו ולכל הילדים שחווים את הסיטואציה


ואז הם יגדלו למבוגרים שמתקשים לשלוט בעצמם

שיחשבו שזה לא נורא שמבוגר מאבד שליטה ע"ח הילדים


ככה ממשיכים את המעגל הזה מדור לדור

עד שילד מחליט לשבור את מעגל ולתת לילדים שלו (ולו) איכות חיים אחרת

אני פשוט לא חושבת שנקיפות מצפון והתנצלותיראת גאולה

זה מה שיועיל לפעם הבאה,

אלא לחפש מראש כלים יעילים להתמודד עם סיטואציה דומה.


והפותחת מחפשת כלים כאלו, זה מה שהיא מבקשת בשרשור. וזה ראוי להערכה.

פשוט מהתגובה של הילדה להתנצלות אני מבינה שהתנצלות וחרטה זה לא מה שיעבוד כאן, אלא צריך כיוונים אחרים.

בעינייoo

נקיפות מצפון נועדו לעזור לעשות שינוי

אם עשיתי טעות קטנה

קל לי לסלוח לעצמי

אפשר להגיד 'לא נורא'

להבין שהנזק כנראה קטן


אבל פה זו טעות גדולה

והיא כמעט בוודאות תחזור שוב אם לא תהיה התעוררות גדולה


זה הזמן להקשיב לנקיפות המצפון ולעשות שינוי מהותי

אבל בשביל זה אני פה. אם לא הייתי עם נקיפותאנונימית בהו"ל
מצפון לא הייתי פונה כאן בשרשור לבקש עצה, כיוון.


אני לא משלימה עם המצב. אני לא צריכה לדווח לך כמה אני מתפללת, בוכה ומנסה לטפל בעצמי בעניין הזה.


בכלל לא מחפשת לסלוח לעצמי... ואני מבינה שזו טעות גדולה.


לא קלטת אותי בכלל כנראה

אבל זה תת שרשורהמקורית

שלא נכתב כהאשמה אלייך. אלא דן באיזו גישה כדאי להתייחס לדבר כזה

חבל לקחת את זה אישית. זה לא היה מכוון כלפייך בכלל

דווקא נראה שאת עושה בדיוק את זה, מתעוררת לשינוי. והתעוררות לשינוי היא באמת לא קסם ויכולה לקחת זמן. עיקר הזמן לדעתי הוא ללמוד איך נכון להגיב. כי זה דורש שינוי עמוק יותר ולגעת בדברים פנימיים.

אני בטוחה שאת אמא מהממת

❤️

בדיוקoo
מוסיפה לדברים שאמרת שזה גם אסור על פי חוק…מצפה88
ולדעתי אם מגיעים למצב כזה אז טיפול רגשי/הדרכת הורים. מבינה שניסתה בעבר אבל כדאי לחפש מישהי טובה ומתאימה, עם הכשרה של עו"ס או פסיכולוגיה
לא כל דבר תלוי בהחלטה!! החלטתי מזמן.אנונימית בהו"ל

היישום יותר קשה לביצוע מהחלטה.


אבא שלי אמנם היה סוטר לנו יותר. ואז החלטתי שאני בחיים לא ארים אצבע על הילדים שלי.

הנה החלטתי.


ובעבודה קשה לגמרי צמצמתי את התדירות שזה קורה לעומת אבא שלי. ואני מנסה למגר לחלוטין.


אבל שלא תחשבי שההצלחה החלקית זה מתוך חולשה שאני לא באמת החלטתי לתת איכות חיים אחרת לילדים שלי. אני רוצה ומנסה בכל מאודי. התוצאה לא בהכרח מעידה על העבודה והרצון.

נכוןoo

יישום והתמדה הם דברים הרבה יותר קשים מהחלטה

על היישום כתבתי למעלה

אני - הריון ולידה

אני גם מתמודדת בזמן האחרון עם התפרצויות זעםאיזמרגד1

מה שאני מתמקדת בו כרגע זה לנסות לזהות את המחשבות שמעלות לי את הזעם, ולהחליף אותם במחשבות אחרות עם חמלה. לדוגמה אם הילדה שלי לא מקשיבה לי כמה פעמים, המחשבה האוטומטית שעולה לי זה היא עושה את זה בכוונה, היא מתחצפת וכו... אני מנסה להגיד לעצמי במקום שהיא ילדה קטנה, היא לא עושה את זה בכוונה פשוט נורא מעניין אותה המשחק/ קשה לה להפסיק/ היא עייפה... וזה עוזר לי להירגע וגם לקדם את הסיטואציה ממקום אחר, כשאני איתה ולא מולה ולא מתוך מאבק כוח.

(כמובן אני לא יודעת אם במקרה שלך היא באמת לא עושה את זה בכוונה, היא ילדה גדולה יותר וגם עם odd... אבל בטח יש משפטים אחרים שאת יכולה למצוא לעצמך.)

אם את עם מניעה הורמונלית אז להחליף מניעה אתמולאמאשוני

ובכללי אפשר לבדוק מצב הורמונלי ואם יש חוסר איזון מסויים אז לטפל בזה.


אבל באמת הסיטואציה נשמעת מאתגרת ממש.

את עדיין בהדרכת הורים?

ההדרכה מותאמת לאבחון?

כי נשמע שהמפתח להצלחה פה היה למנוע מלכתחילה את ההגעה לקצה.

משהו ששמתי לב שממש משפיע,

בתקופות שהייתי בטיפול עם הבת שלי (בהקשרים אחרים)

היה הרבה יותר קל להבין אותה וליישם את ההדרכה כששתינו חלק מההדרכה

מאשר טיפולים שההדרכות נעשו בנפרד.

אז לפעמים צריך את ההפרדה, אבל מאוד עוזר שהטיפול הוא משותף.

אצלנו למשל לפעמים הילדה מתארת איזו סיטואציה ובלב ישר קופץ לי כזה "כן, בטח" או איזה דרמטית..

וכשהמטפלת משקפת במילים מקצועיות את מה שמרכיב את הסיטואציה, אז זה יותר מתיישב לי על הלב,

ואז כשסיטואציה דומה קורות שוב בבית אני יותר מחוברת לקשיים סביב הסיטואציה ושהעוצמות שהיא מייחסת לזה, זה. בעצם חלק מהבעיה שמטפלים בה.

אז יותר קל לעשות את החיבור בין התיאוריה בטיפול לסיטואציה בבית.

לא יודעת אם רלוונטי לך, אבל אם כן ממליצה ממש לעשות הדרכה משותפת איפה שאפשר.


אם אפשר עוד נקודה לגבי הסיטואציה, נשמע גם מההנחיה שלך וגם מההתנהגות שלך, שאת מנסה לעצור את הסחף.

הילדה בונה ואת אומרת לה לפרק,

את מנסה לעצור את הזעם.


הרבה פעמים גישה כזאת לא ישימה. זה כמו לקחת על עצמי לא לדבר לשון הרע.

יותר נכון לנתב את הסחף ולא לעצור אותו..

בדוגמה שלך, יותר ישים להגיד לה, תעבירי את המגדל לצד שיחכה לך לאחרי בית הספר, מאשר להגיד לפרק.

ובהקשר שלך יותר קל לחשוב מה עושים בפעם הראשונה שאמרת לה לפרק והיא לא פירקה,

מאשר אחרי שכבר פירקת לה ואת בסחף רגשי, לעצור את הסטירה.

יכול להיות שזה רק מקרה בודד שלא משקף את ההתמודדות היומיומית,

אבל אם את חושבת שיש בזה משהו,

אז זה לגמרי מה שלומדים בהדרכת הורים ייעודית.

צריך ללמוד להגדיר מטרות נכון ואיך בודקיםלאחר מעשה  שהמטרה הוגדרה כראוי,

ואיך בונים תוכנית פעולה להשגת המטרה, ואיך מודדים יעדים.

כשהנושא של יעדים ואבני דרך מספיק מבוסס, הרבה יותר קל לזהות שפירוק המגדל זה בעצם כיוון לא נכון, וכבר שם לאתחל מחדש את ההתמודדות ולא רק אחרי הסטירה.

כמו שלימדו אותנו ברענון נהיגה- לפני כל תאונה יש כמעט תאונה.

אם אנחנו מקבלים בהמלצה מצבים של "כמעט תאונה" נהיה מעורבים בתאונה.

במקור זה נשמע יותר טוב,

זה באמת על קצה המזלג, אבל נשמע שיש פה עוד מקום לקבל כלים ספציפית על הדינמיקה מול הילדה הזו.


את לא בחרת את האתגר להתמודד איתו, אבל את בוחרת כל יום איך להתמודד יותר טוב עם האתגר הזה,  וזה מעורר השראה.

בהצלחה ממש!!

חיבוק גדול יקרהקמה ש.
בס"ד


נשמע שאת מתמודדת עם המון אתגרים בגידול של הילדה היקרה שלך ואני שולחת סלים מלאים של תמיכה למסע המורכב הזה. אני מאמינה שכגודל האתגר כך גם פוטנציאל הצמיחה ומאחלת לך מכל הלב שתראי אינספור פירות מתוקים מכל ההשקעה שלכם בילדה.


ואני גם רוצה להביע המון הערכה על הדרך שעשית עם עצמך עד כה, בין אם זה הדרכת הורים ובין אם זה טיפול רגשי. זה דורש אומץ והמון השקעה לעשות תהליכים כאלה! את אלופה שפנית לעזרה! (וזה נכון גם אם זה עזר רק חלקית. עצם החיפוש והנכונות ללמוד ולהשתנות ראויים להערכה ענקית!)


לגבי השאלה שלך בסוף. שיתפתי פה כמה פעמים שלפני כמה שנים הלכתי לסדנה לניהול כעסים בגלל שמדי פעם הייתי מתפרצת על ילדיי באופן שידעתי שזה ממש לא טוב. זה אמנם קרה לעתים נדירות אבל הרגשתי שאני חייבת לשנות את זה. הסדנה נתנה לי הרבה כלים שעוזרים לי עד היום. אולי שווה לך לבדוק כיוון כזה. (זה לא שהיום אני מושלמת ולא מתפרצת אף פעם אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה ב"ה).


אם את רוצה כתבתי לי סיכום של הדברים שקיבלתי מהסדנה. לקרוא את הדברים זה לא כמו לעבור תהליך עמוק (הסדנה הייתה בת 12 מפגשים) אבל אולי תמצאי ברשימת הכלים הזאת משהו שיפיל לך אסימון אחד או שניים ויעזור לך.


בהצלחה לך יקרה!🫶🏼🫶🏼🫶🏼

וואו אני ממש אשמח לסיכום הזה! וגםאנונימית בהו"ל
עבר עריכה על ידי אנונימית בהו"ל בתאריך ו' בחשוון תשפ"ו 21:42

לשמוע פרטים על הסדנה. חיפשתי כזאת הרבה זמן...  

סליחה על העיכוב, רק עכשיו הצלחתי לשבת על זה:קמה ש.אחרונה

בס"ד


* זיהוי מוקדם של רגש הכעס *


הגוף מגיב עוד לפני שהמוח מצליח לבטא מחשבות ברורות. כיווץ של השרירים, נעילת הלסתות, תחושת חום שעולה בגוף, נשימה מהירה יותר, אודם בלחיים, זיעה מוגברת, דפיקות ברקות... כל אחת עם איך שהגוף שלה מאותת לה את את הדברים באופן אישי. ללמוד לזהות את הסימנים הראשונים שמופיעים בגוף ולהבין שהזמן לתפוס מרחק הוא עכשיו! עם הופעת הסימנים האלה. זה הזמן להיכנס לחדר כדי להרגע, או אפילו (אם יש אפשרות) לצאת מהבית לסיבוב.


* זיהוי גורמי חולשה כלליים *


חוסר שינה

עייפות

רעב

צמא

לחץ ומתח

כאב ראש או כל כאב פיזי אחר -


כל אלה הם מצבים שמהווים קרקע פורייה להתפרצויות של כעס. לכן, חשוב מאד להשתדל לא להגיע למצבים האלה. כשמתחילים לזהות רעב או התחלה של כאב ראש וכד', חשוב מאד לעשות את מה שצריך כדי לאזן את עצמינו.



* זיהוי הגבולות שלנו ולהיזהר לעצור לפני שמגיעים אליהם *


להשתדל לא להגיע למיכל ריק. לדאוג שהוא תמיד יהיה מלא לפחות בצורה סבירה.



* זיהוי מצבים נפיצים (טריגרים) *


יש לכולנו סיטואציות מסוימות שמהוות עבורנו טריגרים לתגובות לא טובות. לדוגמה:


- מפגש עם בן אדם שלא פשוט לנו איתו (המחכנת של הילדה / החמות / השכנה וכד')

- מריבה עם מישהו

- הופעת המחזור (או הימים שלפני)

- פקקים

- חגים

- תקופת מבחנים

- ימי הולדת

- נושאי שיחה מסוימים

- התנהגות מסויימת של בן הזוג / של הילד


בעיקרון אנחנו רוצים להימנע ממצבים שבהם נפגוש טריגרים. אבל יש פעמים שאין מה לעשות, הטריגרים מופיעים לנו בחיים ואין לנו שליטה על הופעתם. חשוב להיות במודעות מיוחדת לגבי טריגרים. חשוב להיות גלויים עם עצמינו ולדעת שאלו מצבים שעלולים להביא אותנו לתגובות חזקות מדי. שזה זמן עם פוטנציאל למעידה. ולפי זה לבנות לעצמינו אסטרטגיות כדי להתמודד בצורה הכי טובה.


לדוגמה, אם אני יודעת שפורים הוא טריגר בשבילי (כי כבר עברו עלי כל מיני פורימים לא טובים), אז כדאי מאד לחשוב מה אני עושה לקראת פורים הבא כדי שזה יהיה שונה. איפה אני אוכל לרפד לעצמי את פורים? מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שיהיה לי כיף וטוב? מה אוכל לעשות אם ארגיש שאני מתחילה לאבד את זה? ככל שהכתנית מפורטת יותר, כך עולים הסיכויים לההתמודדות טובה שלנו בזמן אמת.



* שיתוף פעולה עם בן הזוג *


להסביר לו שמתכוונים לעבוד על התכונה הזאת של הכעס ושנשמח מאד לשיתוף פעולתו. אצלנו עיקר שיתוף הפעולה הוא כזה: כשאני מזהה שרגש הכעס עולה בתוכי כלפי הילדים, אני אחראית על לתווך את מצבי לבעלי ולבצע פעולה שמרגיעה אותי. התפקיד של בעלי הוא להיכנס לתמונה ולשחרר אותי מלטפל בהם עד שאיהיה רגועה.



* הבעת הצרכים שלי *


אם אצליח לזהות את הצרכים האמיתיים שלי, ולתווך אותם בזמן למי שמולי, לרוב אני לא אזדקק לעבור לכעס. בדרך כלל כשאומרים ''אני זקוקה לישון / אני זקוקה שתהיו בשקט כי אני צריכה להתרכז במשהו חשוב / אני זקוקה לאכול משהו כי אני מתחילה להרגיש חלשה / אני זקוקה לשעת מנוחה לעצמי'', מי שמולנו נוטה לכבד את זה ולאפשר לנו את מה שאנחנו צריכות. אפילו ילדים קטנים החל מגילאי גן יכולים הרבה מאד פעמים להבין שגם לאמא יש צרכים ולשתף פעולה, לפחות לזמן מסוים.



* זיהוי הרגש שמסתתר מאחורי הכעס *


נקודת ההנחה היא שכעס הוא רגש משנה, שמופיע בעקבות רגש אחר (לרוב פחד). כשמצליחים לשים את האצבע על מקור הכעס, אפשר לפתור את הדברים בצורה הרבה יותר רגועה ויעילה. לדוגמה אם אני אזהה שהכעס שלי על בעלי על מה שהוא אמר לי מקודם יושב בעצם על הפחד שהוא הולך לבלות את הערב על הגמרא במקום לעזור לי בערב הלחוץ שלי, אני יכולה להגיד לו ''אני מפחדת להגיע להתמוטטות עם כל משלוחי המנות שאני צריכה להכין. תוכל בבקשה להקדיש לי שעה הערב ונעשה את זה ביחד?''.


עוד דוגמה: הילדים נמרחים במקום להתארגן לישון >> אני מרגישה את הכעס שמתחיל לעלות >> אני עוצרת רגע להבין מה אני מרגישה >> אני זוכרת שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם ושאני מתה מפחד לישון מאוחר מדי גם הלילה כי מחר אני צריכה לנהוג >> אני מכנסת את הילדים ומסבירה להם שאמא מותשת ושהיא צריכה לנהוג מחר ושאמא חוששת כי היא יודעת שזה לא בטיחותי לנהוג כשעייפים ולכן ממש חשוב שהם יתקדמו לישון כדי שגם אמא תוכל לישון בשעה סבירה >> הילדים קולטים מסר הגיוני ומתחילים לשתף פעולה ב''ה.


אני מרגישה שזיהוי הפחד שנמצא מאחורי הכעס גם עוזר להפעיל חמלה עצמית. לדוגמה: אני מתחילה לצעוק על הילדים.


- בלי חמלה עצמית, אני פשוט ארגיש ''אוף! שוב פעם צעקתי... איזו אמא דפוקה אני! כל הזמן צועקת וצועקת. בטח הילדים לא סובלים אותי. ומה השכנים חושבים עלי?! אוף, אוף אוף, שונאת עצמי ולא סובלת את הילדים שמכניסים אותי למצב כזה. מה את עושה כאן לא מקולחת עדיין? למקלחת מייייייייייייד!!!''


- עם חמלה עצמית, אני אקבל מחשבות שונות: ''אוף. שוב צעקתי. איך זה קרה לי הרגע? כי אני מותשת! אני ממש זקוקה לישון! וכי אני מפחדת בגלל הנהיגה של מחר בבוקר במצבי! טוב... אני אסביר לילדים למה קריטי לי לישון, נראה לי שככה יש הרבה יותר סיכויים שזה יעבוד''.



* בזמן של כעס בפועל *


לנשום נשימות עמוקות, עם הפה, כדי להחזיר חמצן למוח (שפיזיולוגית נמצא במחסור מסוים במצב כזה). אם אפשר לצאת לסיבוב. אם אפשר הליכה או פעילות גופנית אחרת - עוד יותר טוב!


הזמן שלוקח לגוף לחזור לעצמו הוא חצי שעה (!) בממוצע - זה ממש תהליך פיזיולוגי שהגוף עובר. עד שעוברת חצי שעה, כדאי להמשיך לשמור מרחק ולהמשיך להירגע.



לגבי העניין של סדנה דווקא - באופן אישי ניסיתי לעבוד על הכעסים שלי כבר כמה שנים לפני שהלכתי לסדנא הזאת. התקדמתי אבל זה לא עשה את העבודה כמו העבודה המורכזת בסדנא. העובדה ששילמתי על זה הרבה מן הסתם גם הוסיפה עוד למוטיבציה שלי להצליח. וגם באמת קיבלתי כלים מאד יעילים (את רובם ככולם הזכרתי כאן). את הדברים שכתבתי קיבלתי ממשהי בשם אריאלה מלצר.


ועוד נקודה אחרונה - זה משהו שאני באופן אישי ממש מתפללת עליו בקביעות... אני מניחה שכמו בכל דבר אחר, ההשתדלות בדי האדם וההצלחה בידי הקב''ה...


לגבי המלצה על סדנה ספציפית, כמה שלמדתי ממנה אישית לא הכי התחברתי למנחה כי היה בה משהו נורא נוקשה. אני מאמינה שזה יכול להתאים לאופי אחר, לי היה לא פשוט איתה. אם את או משהי בכל זאת רוצה, בשמחה בפרטי.


בהצלחה! ❤️

כתבו לךתקומה

יפה, ואני מצטרפת לחיבוק על ההתמודדות הלא פשוטה❤️


ובכל אופן, סטירה זה באמת קו אדום לחלוטין שאנחנו לא רוצים להגיע אליו.

אני רוצה דווקא כן להיכנס לסיטואציה של הבוקר.

רצית שהיא תפרק, והיא לא פירקה.

אז פירקת במקומה ואחר כך המשכת לדרוש שהיא תחזיר למקום.

היא לא החזירה

ואז הגיע השלב של הסטירה.

מבחינת התיאור שלך, הנקודת משבר הייתה הסטירה.

אבל, אני חושבת שעצם הפירוק שלך בעצמך את הלגו, זו כבר כניסה לאזור שאנחנו לא רוצים להגיע אליו.

כלומר, עצם הפירוק עצמו, הוא כבר בעצם קצת "אלים". לא כמו סטירה. אלא במובן של לעשות פעולה בכוח כדי לגרום למישהו אחר לעשות מה שאת רוצה.

היה לה לגו אצלה, היא לא הקשיבה למילים שלך ולכן התערבת פיזית ועשית פעולה כדי שהיא תקשיב לך.

זאת אומרת, המעשים שלך מראים שהשלב שבו הכעס ניצת הוא מוקדם יותר מהסטירה.

זה אמנם הרגיש שזה הגיע בבת אחת

אבל בעצם היו סימנים לפני כן שיכולים לרמוז לנו שיש כאן פוטנציאל לכעס להתפרץ

וזה חשוב לזהות את זה, כי יותר קל לעצור את זה בהתחלה.

לחשוב רגע לפני שאת לוקחת לה את הלגו, יותר קל מאשר בנקודה שהיא שוב מסרבת ואת רגע לפני סטירה.

ולמה זה משנה?

כי כדי להצליח לשלוט בכעס, אנחנו צריכים לזהות את הטריגרים, לנסות לזהות את השלב לפני שאנחנו כבר לא מצליחים לעצור.

ואז לחשוב על מה עושים בשלב הזה, ואת זה כתבו לך כאן.

לדמיין בזמנים רגועים בדיוק איך את מרגישה ומה את צריכה

(לפעמים כדי לעצור כעס צריך עזרה פיזית ממש. ללכת לחבק כרית, להיכנס למקלחת. לקחת חמש דקות בצד להירגע.)

נסי לחשוב בזמן רגוע על התחושה שהכעס מעלה בך, מה בעצם את רוצה בזמן הזה? מה חסר לך? איפה זה כואב?

תעשי תוכנית עבודה.

בזמן שאנחנו מוצפים קשה להחליט

אבל אם אנחנו מתרגלים את זה מראש, מוזר ככל שזה נשמע, זה ממש יכול לעזור

כל מילה. כתבת ממש מדויק.קמה ש.
תודה לך❤️תקומה
וואו תודה. זה ממש מחדד לי...אנונימית בהו"ל
הייאגוז16

באמת הכי חשוב עכשיו לא להיכנס להלקאה עצמית אלא לבדוק איך מונעים מזה לחזור על עצמו.

לא עוזר בעיני ההנחייה של המטפלת לעצור ולנשום, צריך משהו יותר מקיף.

הבנה של- מתי אני נכנסת למצב של איבוד עשתונות

בד"כ זה במצבים של חוסר אונים.

אחרי שמבינים חשוב להבין איך מחזירים את השליטה לידיים שלנו, בעצם האלימות היא סוג של 'החזרת שליטה' כמובן בצורה לא טובה אבל זה השורש לדעתי.

לדעת איך להחזיר לעצמי את הכבוד והאמון העצמי.

ומשם הילדה תקבל אמא אחרת שמובילה את ההתנהגות שלה וגם לא מפחדת לשים גבולות בצורה אמיתית ונכונה.

ב"הצלחה

אני רק חיבוק! נשמע מאוד מאתגר! קחי עוד אחד 💝דיאן ד.
בדיוק היום חשבתי על זהשוקולד פרה.

שהאמצעי שלי אני צריכה לתת לו חינוך מיוחד.

לא בגלל שהוא אובחן כחינוך מיוחד כפי שכולם חושבים,

אלא בגלל שהוא צריך חינוך מיוחד *שלי*.

הוא צריך שאני אמצא בתוך עצמי רוגע להתפרצויות שלו. הוא צריך שלא אפחד מהן. הוא צריך שאני אחזק בו כל פיפס קטן. הוא צריך אותי אדמה בטוחה ויציבה, כשאני בכלל טיפוס אוויר.


הוא צריך חינוך מיוחד, לא מה שייצא לי טבעי עם האחים שלו.

ולאט לאט אני לומדת איזה חינוך מיוחד לתת לו.


ולאט לאט אני לומדת את החשיבות של להיות אדמה בטוחה ויציבה, מה שלא גדלתי עליו, ואני גם לא כזאת- אני יותר שטותניקית ועוברת מהר מנושא לנושא. אבל הוא צריך הרבה מגע, הרבה איסוף, הרבה ביטחון ועוד ביטחון. ואני מחפשת איך לבנות את זה בתוכי, כדי שיהיה לי לתת לו. זה מסע של חיים.

כתבת מרגש❤️בארץ אהבתי
שולחת לך הרבה כוחות...
תודה יקרה!שוקולד פרה.
חיבוק! עונה לך מנסיוני כמורהתהילנה

לתלמידות עם odd. קודם כל, ברגע שאמרת odd אמרת הכל. זאת לא סתם ילדה חוצפנית זאת ילדה שיכולה להוציא מהדעת. צריך לזכור אבל שodd היא ברוב המוחלט של המקרים הפרעה שמגיעה כתוצאה מסביבה שאפשרה את ההתפתחות של ההפרעה, והיא ממשיכה לשגשג בגלל שהסביבה עדיין מאפשרת את זה. אני מדגישה את זה לא בשביל להגיד לך שזאת אשמתך (המון פעמים זה חווייות מוקדמות בהריון ובלידה שאין לנו שליטה עליהם) אלא להגיד שבהווה, משהו בדינמיקה ביניכם תורם להפרעה. כשאת מפרקת את הלגו שלה או נותנת לה סטירה או קוראת לה חוצפנית את מזינה את ההפרעה. אבל ההפרעה היא מסיכה. מאחוריה יש ילדתי קסם, רגישה מאוד, מתוקה, פלפלית, מגניבה, חכמה מאוד ומבינה מצוין סיטואציות.

כמו שכשאת נותנת לה סטירה את לובשת מסיכה של מפלצת, אבל מאחורי המסיכה הזאת יש אמא אוהבת, אכפתית, מכילה, רגישה מאוד שרק רוצה לעזור לבת שלה (ויעיד הטקסט שכתבת כאן).

התפקיד שלך בתור הורה היא לשנות את הדינמיקה. בשביל זה את צריכה להפסיק ללבוש את המסיכה שלך.

הדרך היחידה שאני מכירה בשביל לשנות את הדינמיקה שנוצרה זה להפסיק להגיע לעימותים. נקודה. לעשות הכל כדי שלא יהיו עימותים. להוריד למינימום את הדרישות שלך ממנה. ממש לאפס, ולתת לה המון מקום, אהבה והכלה לצד גבולות מאוד מאוד ברורים וחזקים קודם כל לך! לגבי מה את דורשת ממנה ומה את עושה כשהיא מסרבת.

זה קשוח מאוד, נשמע בלתי אפשרי אבל לוויתי מספיק ילדות ונערות שעברו תהליכים כאלו עם ההורים ואנשי צוות וזה מדהים. קודם כל זה לוקח זמן, וכסף ואנרגיות אבל זה ישפר את האיכות חיים שלכם לנצת.


 

איך עושים את זה תכלס?

עושים רשימה של הדברים הקריטיים שאת דורשת ממנה לתקופה של חודש. רק מה שקריטי נכנס לרשימה. זה אמור להיראות משהו כמו: ללכת לבית ספר, לצאת אתכם ליציאות, לא להרביץ ולא לסכן את עצמה. מקלחות, אוכל, שינה, זה לא דברים קריטיים. שימי לך רשימה בפלאפון, ומהיום למשך חודש- את מבקשת פעם אחת כל דבר שלא ברשימה. מעבר לזה- משחררת. לא רבה איתה ללכת לישון, לא להכין שיעורים, לא להסתרק, לא לעזור, לא לסדר. שום דבר. לא נכנסת לעימותים וויכוחים על שום דבר שהוא לא קריטי. את לא עובדת אצלה ולא רבה איתה על שום דבר. היא לא שומעת בקולך בדברים הלא קריטיים- את הולכת לחדר ואוכלת שוקולד. וזהו.


 

לגבי הדברים הקריטיים- את מגבשת נוהל ממש ברור צה את עושה ונצמדת אליו. אני אדגים על יציאה לבית הספר- את מודיעה לה שהיא צריכה להיות מוכנה ב8:00 כדי לצאת לבי"ס. במשך שבוע את מארגנת מראש סידור מה קורה אם היא לא מוכנה (בייביסטר שבאה לשמור עליה) מזכירה לה פעם אחת- ואם היא לא מוכנה את משאירה אותה עם הבייביסטר. את עוזבת את הבית. פעם, פעמיים, חמש פעמים וזה יעבור. את לא מתחננת, את לא רבה איתה, את פשוט מתארגנת על סידור מראש מה קורה אם יש חיכוך. אם היא שונאת את בית הספר תכתבי לי אני אגיד לך מה לעשות.

עוד דוגמא- אם היא רבה עם אח שלה את מעירה לה פעם אחת! אם היא לא מפסיקה- את לוקחת אותו לחדר אחר, שמה לו סרט או משהו נחמד ופשוט מתעלמת

לא נכנסת למאבק. לא מענישה. לא נוקמת. פשוט אומרת : אני רואה שאתם לא יכולים להיות ביחד עכשיו.

במקביל, תנסי ליצור לכם חוויות משותפות של כיף מתוכננות מראש, דברים ששתיכן אוהבות. אם היא מסרבת- את לא מתחננת, את לא נפגעת את פשוט הולכת לבילוי לבד. זה ידרוש ממך במון עבודה עצמית, אבל זה ישתלם.


 

 

זה נשמע הזוי, אבל בגדול אחרי חודש כזה תקבלי ילדה חדשה. ראיתי הורים שעשו תהליכים כאלו עם מתבגרות בנות 16, תאמיני שזה אפשרי. 

וואוו מעניין ממששיפור
וואו ממש רואים שאת יודעת מה זה odd!אנונימית בהו"ל

כי כשהיא לא בהתנגדות, היא בדיוק כמו שתיארת.

מתוקה ופלפלית, כייפית, חכמה ורגישה.


והתהליך שתיארת נשמע חלומי. באמת שחררתי דברים מסוימים כמו מקלחת למשל. ברמה שהיא מתקלחת רק פעם בשבוע כי על זה אנחנו מתעקשים.. אבל שאר השבוע משחררים לגמרי.


מאיפה את מכירה את השיטה הזאת? אני אשמח לקרוא על זה עוד, או לפנות לייעוץ לגורמים הרלוונטיים. חידשת לי ואשמח להרחיב.. תודה גדולה!!!

שמחה לשמוע. עניתי לך מהניסיון שליתהילנה

בתור מורה בתיכון לבנות עם הפרעות רגשיות ונפשיות. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ממש "שיטה" , זה פשוט דרך צורת התייחסות להפרעה מתוך הבנה על איזו רקע היא צומחת.

אני אפרט לך עוד קצת יותר מאוחר היום איפה את יכולה ללמוד עוד, אני פשוט בעומס אבל היה לי חשוב להגיב

תגובה מקסימהכורסא ירוקה

לא שאני מכירה את ההפרעה אבל ענית בכזאת רגישות שרואה את שני הצדדים ועם אפס שיפוטיות ונתת כלים ממש פרקטיים.

זכו התלמידות שלך והמשפחות שליווית!

תודה על התגובה שלך!תהילנה

לצערי אני כבר לא עוסקת בזה

לא יודעת איך אפשר לשלב את זה עם גידול ילדים...  אבל עוררת בי געגוע עמוק לעבודה שלי

גם אני מתמודדת עם ילד כזה ונהנתי לקרואאנונימית בהו"ל

אשמח ממש לקרוא עוד טיפים.


אשמח בקשר לבית הספר, כי פה הוא לא רוצה ללכת כי משעמם לו ויותר מדי פעמים לא הולך.


ונקודה נוספת זה שהוא בהתפרצות הוא אלים אליי וכלפי אחים שלו, הוא חזק פיזית אז כבר כמעט אין לי אפשרות להחזיק אותו.

היתה תקופה שהיה מתעצבן ומרביץ להם והייתי מכניסה אותו לחדר יחד איתי ושמה את כל השאר מול מחשב, למרות שזה לא היה בתוכניות שלי כדי שיראה שהוא מפסיד.. אבל בזמן הזה אני והחדר היינו חוטפים חזק כי הוא רצה גם.


כל כך קשה המעבר שלו מאפס למאה, רגע אחד הכל טוב, שניה אחרי זה מישהו מעצבן אותו והוא משתולל

עונהתהילנה

בן מתבגר עם odd זה קושי שקשה בכלל לדמיין למע שלא ראה מקרוב. אז קודם כל מורידה את הכובע.


אני מניחה רגע את בית הספר בצד ומתחילה עם ההתייחסות לאלימות כי בעיני זה צריך להיות קו אדום ובוהק. קודם כל שזה יהיה ברור לכם. לפעמים הסיטואציה היא כל כל מורכבת שאת כבר לא יודעת מה נורמלי ומה אפשר לדרוש ממנו אז אני מציינת את זה כדי שתדעי שזה לגמרי עניין של דינמיקה. יש מחקרים שמוכיחים שאפילו בנאדם בהתקף פסיכוטי יכול לשלוט באלימות ויש לו בחירה.

התפקיד שלך אבל הוא להאמין קודם כל שזה חייב להיות גבול. יותר מכל דבר אחר. בעיקר בשבילך ובשביל האחים שלו וגם בשבילו.

בשביל זה אתם צריכים לגבש אסטרטגיה מאוד ברורה וחד משמעית מה הוא מפסיד כשהוא מתנהג באלימות. זה צריך להיות משמעותי מאוד בשבילו מצד אחד אבל גם בשליטתך. למשל, אם יש לו פלאפון-  אז לקחת אותו לזמן מסוים. להגביל דמי כיס.

אני לא יודעת אם יש כאלו דברים או שהכל כבר נוסה, לפעמים היו הורים שאמרו שאין להם מה לעשות חוץ מלנעול את הילד מחוץ לבית. שתדעי שזה קורה ואל להיבהל. כן הייתי ממליצה על ליווי צמוד והתייעצות עם מי שמטפל בו. יש מקרים שההמלצה היא להזמין משטרה. המטרה היא כמובן לשים גבול מאוד מאוד ברור שהוא יפחד לעבור. לא לפתור ככה את הבעיה אבל כן להפסיק את ההתנהגות הפוגענית. אם יש מישהו אחר שיכול להחזיק אותו בזמן של אלימות אפשר להיעזר בו. זה אמור להיות לתקופה קצרה וכמובן אם שיח לפני. שיהיה ברור שאתם לא מנסים להשפיל או לנקום בו אלא לעזור לו ולהגן על האחים שלו ועליכם. חשוב לחזור על זה בכל פעם שזה קורה שאתם אוהבים אותו ושאכפת לכם ממנו אבל אתם צריכים להגן עליכם ועל המשפחה וגם עליו. כי אלימות היא לא דרך לפיתרון.

יש מקרים שאפשר לעשות ממש מבצע התנהגותי- לממן שיעורי נהיגה למשל בתמורה לאי- אלימות שיהיה לו ברור מה

לא כל כך פירטת מתי הוא נוקט באלימות לכן הלכתי על מקרי קיצון אבל לא בטוח שזה המצב שלכם.


במקביל כמובן להציע דרכים אחרות לויסות והרגעה ופריקת אנרגיה


לגבי בית ספר, יכול להיות שהוא מחונן? גם אם לא מאובחן? יכול להיות שהוא רגיש מאוד?

מציעה לך לראות את הסרטון הזה בתור התחלה


אני שמתי לב שכל הבנות עם odd שעבדתי איתן היו מחוננות ברמה כזאת או אחרת. ממש קיוויתי לעשות על זה דוקטורט יום אחד, אבל ב"ה התחתנתי ואני מגדלת ילדים אז התוכנית הזאת תצטרך לחכות. בגדול אני מאמינה שאם אין מסגרת מדוייקת, צריך לפעמים לשחרר. במקביל לנסות למצוא מסגרת מתאימה והולמת יש לי עוד דברים לומר אם מעניין אותך תכתבי בחזרה כי זה ארוך... 

תודה! הוא עוד לא מתבגר, בן 8 סה"כאנונימית בהו"ל

יש ימים טובים איתו ויש פחות

אבל הרעיון שכתבת שצריך כל הזמן להכיל ולדאוג לא הגיע לעימות, וזה גורם לפעמים ללכת לידו על ביצים. וגם באיזשהו מקום מתסכל את שאר הילדים כי הם רואים שהוא מקבל יחס אחר, אני מסבירה להם שזה מה שהוא צריך ובכל זאת זה נוכח.


האלימות לא מגיעה לידי סכנה, אבל באמת יש בי פחד שזה יתגבר כלל שיגדל. לא יודעת איך לשים את הגבול האדום הבוהק, כי כמו שאמרת הוא מאןד מאןד רגיש.

הוא קיבל מרשם לריטלין כי כנראה יש הפרעת קשב ואני מתלבטת אם לתת לו, רק בשביל ההתפרצויות האלה.  מהניסיון שלך זה עוזר?


אסתכל בסרטון ששלחת ואשמח לשמוע עוד.

ואם יש לך המלצה לאיש מקצוע לליווי אשמח לשמועאנונימית בהו"ל
יש לי המלצה בפרטיתהילנה
לא ביקשתי ממנה רשות לפרסם באופן ציבורי 
שולחת הודעהאנונימית בהו"ל
אני אחדדתהילנה

(סליחה שטעיתי בגיל התבלבלתי עם תגובה אחרת)


זה לא אמור להיות "ללכת על ביצים". זה אמור להיות דרישות שמותאמות ליכולת שלו. והיכולת שלו היא שונה כרגע.

לגבי הילדים האחרים זאת סוגיה מורכבת, אני מציעה להסתכל על זה ב2 זוויות.

1. הילד הזה הוא שונה. נקודה. מותר להורים לדרוש דברים שונים מילדים שונים ואפשר גם לתווך ולהסביר ש× יותר רגיש. בדיוק כמו שמילד נכה לא הייתי דורשת אותו דבר כמו ילד רגיל.

2. הילדים שלכם מתמודדים עם אח עם odd. זאת התמודדות לא קלה. בעיני קריטי להסתכל על זה בעיניים שרואות גם את ההתמודדות שלהם ולהביע הרבה חמלה ולהבין שמותר לשחרר את הדרישות גם מהם.

באותן הקשר, לא שאלת אבל אני מוסיפה בקצרה כי זה יכול להיות רלוונטי- תסתכלו גם עליכם כזוג באופן הזה. אתם מתמודדים עם משהו לא קל וצריכים להתאים את הציפיות שלכם מעצמכם ולתפקוד שלכם.


לגבי האלימות- זה בדיוק הזמן לתת גבול אדום. אם לא תעצרי את זה עכשיו זה באמת יגדל.


ריטלין יכול מאוד לעזור וגם מאוד מאוד להרוס. יכול להיות שתקבלי ילד חדש - בעיקר במעבר הזה מ0 ל100, זה משהו שתרופות כמו ריטלין מאוד מאזנות, ומה שיפה שעם הליווי הנכון הילד ילמד לווסת את עצמו גם בלי ריטלין. אבל זה תהליך. יכול להיות גם שריטלין לא מותאם לו וצריך תרופות אחרות.

בכנות- אם יש אבחון והמלצה הייתי אומרת לנסות. מה את מפחד להפסיד?


ועוד משהו, אם הוא בן 8 אז דחוף לחפש לו מסגרת מתאימה! שזה ממש יהיה בראש מעיינכם. זאת לא חייבת להיות מסגרת מלאה, מספיק שיהיה לו כמה שעות ביום שהוא יקבל קבוצת שווים או מענה בתחום שמעניין אותו כדי לאפשר לו לשרוד את שאר היום. 

מה זאת אומרת מסגרת מתאימה?אנונימית בהו"ל

אין כמעט תלונות מצד בית הספר

יש לו חברים

חוגים הוא לא הצליח להתמיד, אבל באמת רציתי לחפש לו משהו בתחום שהוא מאוד אוהב.


אני לא מפחדת מריטלין, פשוט חשבתי שאולי לא יהיה יעיל כי ההתפרצויות זה סביב אחה"צ בבית ולא במסגרת.


ממש תודה!

מסגרת מתאימהתהילנה

הכוונה מקום בעולם שהוא יכול להיות הוא ושהוא ירגיש בו משוחרר ומאושר.

 

זה יכול להיות שעה עם מורה פרטית במסגרת בית הספר או אפילו שעה בבית עם מורה פרטי. לא חייב קבוצה בכלל. אבל זה חייב להיות משהו שקל לכם כהורים לתת, כי אחרת זאת עוד זירה. אז תחשבי טוב איזה מינון וסוג דבר את יכולה לספק. לא כתבת את התחום אז קצת קשה לי לייעץ אבל בכל תחום כמעט יש דרך לאפשר בלי שזה יפגע בלוז המשפחתי גם רם זה דורש יצירתיות....


 

אם אין תלונות מצד בית הספר זה אומר שהוא מחזיק ממש חזק ושיש לו כוחות נפש עצומים אבל בבית הוא מתפרק כי זה המקום הבטוח שלו. קבלי זאת כמחמאה ולדעתי ריטלין ממש יכול לעזור. תנסי 

אם הצורך הוא אחר הצהריים-חנוקה

לא חייב לתת את הכדור בבוקר.

יש גם ריטלין בשחרור מושהה של 6/8 שעות (מנסיוני זה לא עוזר באמת ל8 שעות אבל עוזר להרבה זמן)

ואם הייתם באבחון ואתם מטופלים- לפעמים לפיקים כאלה נותנים רספרדל להרגעה.

תדייקי לרופא מה הקושי שלו. הפרעץת קשב זה רחב כל ילד מביא את זה לידי ביטוי באופן אחר

(עונה כמבוגרת עם הפרעת קשב בעצמי. בחיים לא לקחתי ריטלין ללימודים. לא שם התמודדתי)

 

בנוסף להדרכה מכוונת לנושאאמאשוני

ממליצה מאוד מאוד ללמוד בצורה מסודרת תקשורת מקרבת.

זה יכול להוסיף הרבה על התהליך עצמו.

ריטלין יכול לתת לכם חיים אחריםרינת 35

מנסיון. אני מודה לה' כל יום על המצאת התרופה הזאת.

אני מאד ממליצה לכם לנסות, תמיד אפשר להפסיק.

חשוב לנסות סוגים ומינונים שונים עד שמוצאים את הדבר הנכון (לפעמים הנסיון הראשון מצליח אבל כשהילד גדל צריך להחליף).

אני קוראת אותךצוףלבוב

אז בלי קשר לנשים פה בשירשור. למה שהורים יממנו שיעורי נהיגה לנער לא נורמלי, שהוא יהרוג מישהו בכביש? גם את מציעה לשחרר לגמרי. במצב רגיל נורמלי מתבגר בגיל שש עשרה בגדול מנהל את עצמו לבד. לא צריך להגיד לו להתקלח או לעשות שיעורי בית, רק להיות בקשר כדי לא לפספס משהו. אבל במקרה של נער בסיכון, אם הוא לא הולך לבית ספר אז ברור שהוא צובר פערים ומתרגל לא ללכת. ובזמן שהורים לא בבית הוא יכול גם להתחיל שתיה, סמים וכו' וכו' . אולי הוא יהיה נחמד בתווך קצר כי לא דורשים ממנו כלום אבל אלה לא פנים אמיתיות שלו. זאת התנהגות מניפולטיבית כדי שהורים ישחררו לו לעשות מה שבא לו. הוא גם יהפוך יום ללילה. וברגע שהוא יהיה בגיר , להורים לא תהיה שום שליטה כי הוא אדון לעצמו.

גם לגבי גיל שמונה. בגיל הזה ילדים צריכים שישכיבו אותם לישון. אם לא ישכיבו הם יכולים להיות ערים שש עשרה שעות רצוף ולהתחרפן. אותו דבר עם אוכל. אם ילד לא אוכל טוב במשך תקופה , הוא ניזוק מזה. ילד שלא ישן ולא אוכל לעולם לא יהיה רגוע. גם מבוגר לא .

כשאת אומרת לשחרר לגמרי מישהו שגם ככה בסיכון , את מכניסה הורים למצב שיכול לקרות מצב קיצון והם בכלל לא יודעים כי הם שיחררו. אחר כך כולם יגידו להם , למה לא ידעתם , למה לא טיפלתם, לא ראיתם שילד בתת-משקל , לא ראיתם שהוא לא הולך לבית ספר תקופה, לא ראיתם שהוא מתנהג מוזר ? ובגדול זה יהיה בצדק.

גם לא ברור איך אשת מקצוע בכלל יכולה עצות מרחיקות לכת לאנשים שהיא לא מכירה. בטיפול יש כמה פגישות נטו להכיר את המצב. ופה דברים לא פשוטים דורשים ליווי צמוד יחסית.

אני לא אשת מקצועתהילנה

ולא חושבת שבשביל "לשחרר" דרישות צריך אישור ממטפל. אם כבר להיפך, בשביל לדרוש מילדים צריך הרבה יותר זהירות.

אני מאמינה גדולה בגבולות, אבל אני עוד יותר מאמינה גדולה בשפיות של ההורים.

ילדים עם odd אלו ילדים עם הפרעה זמנית! אין כזה דבר מבוגר עם odd כי כל המהות של ההפרעה היא למרוד, להתווכח, לנסות לעשות דברים בדרך שלי.

הילדים עם odd שפגשתי ללא יוצא מן הכלל היו ילדים חכמים במיוחד, רגישים במיוחד שפשוט הרגישו שווים מול ההורים ולא הצליחו להבין למה הם צריכים לציית להורה. הדרך להשיג את שיתוף הפעולה שלהם היא לא באמצעות עוד ענישה ועוד צעקות אלא באמצעות דרך לגייס אותם לעבוד איתך ולא נגדך. ואם הדרך היא לממן שיעורי נהיגה אז מה יקרה? אין שום בעיה לנהוג עם odd. את מבלבלת פה עם נוער בסיכון בגלל הורים לא מתפקדים. נןער עם odd זה מצב מאוד שונה ונובע לרוב מדינמיקה של הורים שמחזיקים יותר מידי, לרוב המוחלט מכוונה טובה אבל הם לא מצליחים לראות שאת הדינמיקה מול הילד זה תא משרת, זה פשוט לא עובד, וברגע שהם משחררים באמת ומאמינים שהילד מסוגל - הילד יודע מצוין לדאוג לעצמו.

מרתק מה שכתבת!רינת 35
איך/אצל מי עושים אבחון לodd? אני חושדת שיש את זה לבת שלי. היא בת 14, ואף פעם לא שלחו אותנו לאבחון כזה למרות שהיא מתאימה להגדרות בויקיפדיה (היא כן אובחנה לקשב וריכוז אבל לא עי פסיכיאטר).


לגבי הדינמיקה עם ההורים- האם כל הויתורים האלה לא תורמים דוקא להתפתחות של ההפרעה? כלומר מרוב "חוסר גבולות" הילד מרשה לעצמו להתנהג ככה? יש לנו המון ויכוחים בבית אם עדיף להוריד ממנה את הציפיות או שזה דוקא יעשה יותר נזק.

מי שמאבחן זהתהילנה

פסיכיאטר. את לא צריכה שישלחו אתכם, את יכולה לפנות לאבחון לבד, אפילו דרך הקופה.


 

לגבי מה ששאלת על ציפיות וויתורים- השאלה היא אם את מרגישה שהציפיות שלכם עושות לה טוב? שיש קשר בין הציפיות לבין ההתנהגות. אני מצאתי אצל ילדים עם odd שזה רנדומלי לחלוטין. הציפיה של ההורים לא מעלה ולא מורידה כלום. אם כבר להיפך- יותר ציפיות = פחות שיתוף פעולה. אבל אם את מרגישה שזה יותר מידי, לא חייבים להתחיל בקיצוניות.

 תבחרו תחום אחד שבו אתם מוותרים ומשחחרים ציפיות לגמרי ותראו מה זה עושה לדינמיקה. שימי לב! זה לא שהיא תעשה את זה יותר. לפעמים הורים חושבים שאם הם ישחררו את נושא האוכל למשל הילד יתחיל לאכול נורמלי. זה לא עובד ככה וזה לא באמת נקרא לשחרר- זאת טקטיקה לגרום לילד למלא את הציפיות שלנו והילדים האלו (וגפ מתבגרים סטנדרטיים) אלופים אלופים בזהות את המניעים שלנו.

אני מדברת על שחרור אמיתי מתוך מטרה לבדוק האם יש בבית אוירה יותר טובה? יותר שקט? אתם ההורים יותר רגועים? לא מתוך מטרה לשנות התנהגות 

התכוונתי יותר למודעותרינת 35
זו פעם ראשונה בערך שאני שומעת על ההפרעה הזאת (פעם קודמת גם היתה פה בפורום לפני כחודשיים) למרות שאנחנו כבר 14 שנה בסיפור הזה, עברנו המון אנשי מקצוע ואני קוראת המון על ענייני קשב וריכוז, חינוך וכדו'. אז פשוט הופתעתי מאד לגלות את זה.


לגבי הציפיות, ברור שאם נוריד אותן תהיה אווירה הרבה יותר נעימה בבית אבל איך בעצם יצא בן אדם "מחונך" בסופו של דבר? אם היא לא עוזרת בכלל בבית, לא מנקה אחריה את המקלחת וכו' ? בסוף זה הרגלים שצריך לרכוש מגיל צעיר…

גיל חינוך לבנות לפי התורהתהילנה

מסתיים בגיל 12. שום דבר שהורים מאלצים לעשות בגיל 14 לא מחנך. זאת דעתי. להקנות לה הרגלים זה כבר משהו שמאוחר מידי. אבל יש סיכוי סביר שאם היא תקבל את המרחב והתמיכה שהיא צריכה היא תקנה לעצמה הרגלים טובים בשביל הבריאות הנפשית שלה. ילדים עם odd יודעים מצוין לדאוג לעצמם, הם פשוט רוצים לעשות את זה לבד ובדרך שלהם. כמובן שהתפקיד של המבוגרים הוא לעקוב ולדאוג שהם לא מסכנים את החיים שלהם ושל הסביבה, אבל לא לעזור בבית זה לא מסוכן. אם זה קריטי להורים ברמת העזרה- אפשר לקחת עוזרת. ואם זה בשביל חינוך- אני חושב מאמינה שאפשר לחנך בכזה גיל. זה סתם פרינציפ והילדה יודעת את זה ולכן מתנגדת.

בעז"ה הילדה המקסימה שלך תגדל ותהיה עצמאית ותדע לדאוג לעצמה מצוין. ואם המקלחת שלה תהיה מלוכלכת, אז מה?

שוב, בהנחה שמדובר באמת בילדה עם odd ושזו הבעיה היחידה. אני מדברת פה על סיטואציה מאוד ספציפית.

אני רוצה להוסיףתהילנה

זכותו המלאה של הורה בתור הורה להחליט שהדבר הכי חשוב לו זה שהילד יציית או יעזור או יתנהג באופן מסוים. אני אף פעם לא אגיד להורה לשנות את הציפיות , גם אם הילד הזה בן שלושים (ויש מקרים כאלו) בטח ובטח אם הילד מתחת לגיל 18.

אבל אם איכות חייו של ההורה נפגעת מההחלטה הזאת (ופגשתי הורים שההחלטה הזאת הרסה להם את הזוגיות, את הקריירה, את השפיות), כי זה פשוט לא עובד, אני אגיד להורה שיש דרך אחרת וזאת לא גזירת הגורל

כתבת מעולה ומוסיפהoo

שבעיניי זה נכון לכל ילד

בלי הפרעות ובלי בעיות

רוב הבעיות בין הורים וילדים נמצאים על הסקאלה של ציות ותקשורת

הורים נוקשים מדי/ רכרוכיים/ מפחדים מהילד/ לא משחררים

מסכימה איתך מאוד מאודתהילנה

ויותר מזה, בעיני רוב הבעיות בין בני אדם- ובין בני זוג במיוחד נמצאים על הסקאלה הזאת

היכולת לקבל את הבנאדם השני כמו שהוא בלי לנסות לשנות ולעצב אותו כדי שיתאים לצרכים ולציפיות שלו, ובמקביל לתקשר את הצרכים שלי ולדאוג להם כמיטב יכולתי.


אבל הרבה א/נשים נמצאים במקום כל כך רחוק משם, כל כך מפוחד וחרד וכאוב שקשה להגיד להם את זה.

מי שזוכה אבל להעז לראות את המציאות באופן הזה, זוכה

בולoo
תודה על התשובות שלךרינת 35

ממש מעריכה!

זה לא המקלחת "שלה" אלא של כל בני הבית. כבר היתה לנו פדיחה שטכנאי נכנס לשירותים וכל הרצפה היתה מלאה בלבנים משומשים, שלא לדבר על השערות שמפוזרות בכל מקום…

דווקא *בגלל* שהיא כבר בת 14 זה לא הגיוני שנרים אחריה תחתונים כל ערב.


(מקווה שזה בסדר שאני ממשיכה להקשות, זה פשוט בדיוק הויכוחים שלי ושל בעלי אז אני מצטיידת בטיעונים 😂 הגישה שלי מאד קרובה לשלך והוא בדיוק בכיוון ההפוך אז חשוב לי להבין עד הסוף כי לא הכל מתיישב לי)

אז הייתה פדיחהתהילנה

אז מה?

אני באמת שואלת אם זה סיבה להחריב את השלווה בבית כל לילה?

להרים את התחתונים זה האינטרס שלכם כהורים. אינטרס לגיטימי לחלוטין.

אבל יש לכם גם אינטרס שיהיה בבית אוירה טובה ושמחה ושלא תצטרכו לריב *ביניכם* כל היום סביב החינוך שלה.

אז מה אתם יכולים לעשות באופן שונה?

אתם יכולים כהורים לבנות לה מקלחת פרטית, אתם יכולים להרים אחריה את הבגדים כל ערב בשקט, ואתם יכולים לשלם לה כדי שהיא תעשה את זה (לאו דווקא בכסף, אבל במשהו שהיא רוצה) כלומר ךהפוך את זה לאינטרס שלה.

אתם יכולים גם כמובן להעניש, לאיים, להרביץ, לקלל, להרעיב לעשות כל דבר שיכניע את הרצון שלה- אבל זה יהיה על חשבון השלווה שלכם. זכותכם כהורים לבחור אבל תעמדו מאחורי הבחירה שלכם.

הציפיה שהיא תפתח רצון היא פשוט לא מציאותית.

כמובן שקצת הגזמתי בכוונה כדי להבהיר את הנקודה.

אתם נשמעים הורים מהממים וסופר נורמטיביים 

אז אין לנו תפקיד לחנך את הילדים?רינת 35

רק לדאוג לעצמנו כדי שיהיה לנו נעים בבית?

ואם זו ילדה בת 4 ולא בת 14 , גם אין חשיבות להרגלי ניקיון? 

אחדדתהילנה

שבעיני ההסתכלות שלנו על ילדים צריכה להיות מערכתית.

ואם דינמיקה מסוימת עם ילד פוגעת בנו כהורים ומשפחה אז חובה לשנות אותה.

לא יכול להיות שלטובת החינוך של ילד אחד נפגע בכל המערכת.


 

במצב נורמטיבי, חינוך ילדה לניקיון לא פוגע באף אחד. זה לפעמים מתיש את ההורים ולפעמים יש התנגדות בריאה אבל זה חלק מהשגרה.

מסוגלות הורית היא לחנך בלי שזה יבוא על חשבון שלום הבית והילדים האחרים.

אם הגענו למצב שבו יש ילד אחד שמתיש אותנו וגומר לנו את הכוחות אנחנו חייבים לחשוב מחדש ולעשות שינוי. גם אם האופן שבו התייחסנו אליו זהה לאופן שבו התייחסנו לילדים האחרים ואיתם הכל עבד,  הילד הזה הוא שונה ואנחנו צריכים לדאוג לשנות את הדינמיקה. זו האחריות שלנו, לא של הילד 

שוב תודה… ושבת שלום!רינת 35
נתת לי המון נקודות למחשבה
אמי אשמח ממש לשמוע מה את מציעה במקרה שילדפרח חדש
עם odd מעבר למה שכתבת גם טוען שלא אוהב ללמוד ולא אוהב את בית הספר
בן כמה?תהילנה
בית ספר רגיל?
בן 13. אבל זה לא משהו חדשפרח חדש

הוא בתלמוד תורה

יש לנו קשר טוב עם המורים

והמורה שלו ישתף פעולה אם נסביר לו מה ואיך להתייחס אליו

מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר

הוא בן 5 וחכם ומקסים.

אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.

מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.

אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.

אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו

ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.

אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.

בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.

מה אני אמורה כן לעשות?

מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔

והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.

אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.

אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.

באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.

ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.

בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה

מבינה אותך מאוד❤️מתואמת

העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.

העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר

מה הכוונה לא בשליטתו?

הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת

הוא מציק כי משהו מציק לו...

אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):

  1. היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?

  2. אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?

  3. אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?

    כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...

אנסה. תודה.אונמר

למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?

כן, בהחלט!מתואמת

שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:

משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?

אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...

אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.

אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?

זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️

ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...

אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמראחרונה

נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,

אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...

נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.

בעז''ה.

חיבוק♥️המקורית

לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר

אני ממליצה להתעכב על זה

מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?

אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?

אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?

אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?

לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.

עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏

זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"מתואמת

שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...

אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית

הכול בסדר❤️מתואמת

תודה.אונמר

ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.

אבל באמת אני רוצה.

אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.

מבינה אותךהמקורית

היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.

תחשבי על זה

את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.

וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️

אני חושבתoo

שמוקד ההפעלה הוא בציפייה

את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה

אבל ילדים

גם יותר גדולים

לא צריכים סיבה להציק

(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה

שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)

אם יוצאים מנקודת הנחה

שילד רשאי להציק

כי הוא צריך לעבור דרך

כדי לראות את העולם במבט רחב

יותר מנקודת המבט שלו

אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה

וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות

לדבר איתו אחכ

לשמוע אותו

את נקודת המבט שלו

להסביר לו למה זה מציק

להציע דרכים אחרות לפעולה

אבל להשאר איתו

בצד שלו

להיות ההורה התומך והמנווט

לא השוטר

תודה ♥️♥️אונמר

היתי צריכה לשמוע את זה.

זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.

אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.

תודה.

מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666

אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.

אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.

בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך

וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר

באמת זה מה שמפריע לי.

שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.

ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.

מזדהה ממששיפור

לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?

הגיוני שזה תקין.אונמר

אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא

מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.

ילדים צריכים נוכחות הורית.

היתה תקופהריבוזום

לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.

זה דבר ראשון.

דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.

אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.

בהצלחה, והרבה נחת מהם!

(חידוד של משהוריבוזום

כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)

נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר

אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...

תודה.

תודה!! אמן.אונמר

מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני

חושי.

לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.

אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים

מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)

אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש

אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,

והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!

אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה

ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)

וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..

ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!

וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור

אין לי ניסיון (רק חלום ;))

מקפיצה לך

תודהברכה כפולה:)

האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅

זה מופלא.מוריה

לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.

אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.

יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.

סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.

ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.

אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.

היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)אחרונה

רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.

שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?

ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..

אני מרגישה בגיהנוםמטפחת:)

הפה שלי מלא פצעים-

כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-

כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער

יאייי. זה נורא!!! 🫂אחת כמוני

אוי ואבוירקאני

תנסי חלב עיזים

וואי. איזה סיוט. מסכנה.רק טוב!

אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.

ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.

לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?

וואי, חיבוק!מתואמת

לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)

יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?

תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...

הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️

לי אמרו זיהום ובסוף זה היה פטריה.מרימוש!

כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.

לקחו לך משטח? תחזרי לרופאהמקורית

רפואה שלמה♥️

יאא ♥️אונמר

אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה

תקחי משככי כאבים, כדי שתוכלי לשתות ולאכולרוח הרים

כמו שצריך. תרגישי טוב!

יש ארטיק מיוחד בשם לימזוררינת 24

שאמור לעזור לפצעים בפה…

החלמה מהירה!!

תודה רבה לכל העונות!מטפחת:)

אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו

תרופת סבתא מטורפתתתתותית11

חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר

היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר

ברמה שלא יכולתי לדבר

באותו יום הכל נעלם

ממה ששמעתי גם מהסופר זה סבבה.מוריהאחרונה

הבעיה עם חלב עיזים יישר מהעז זה חלילה העברת מחלות.

ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי

איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר

מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים

אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....

גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב

הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים

אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר

יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999

לפירות וירקות.

הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.

המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.

זה מקרר עםפינק ליידי

מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.

האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?

כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול

לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.

כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...

מכירה מאוד את מה שאת מתארת

כל ירק צריך אחסון שונהDoughnutאחרונה

ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.

ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.

התלבטות תאורטית על הכנת הגוף ללידההרמה

יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.

כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)

וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.

אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות

אני לא עשיתי כלום מזה האמתהמקורית

כנ"ליעל מהדרום

לק"י

אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.

וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.

ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.

ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.

2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.

בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.

ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....

(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).

תלוי בעיני כמה קריטי לך המטרה (נניח לא להיקרע)ירושלמית במקור

עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית

נזכרתי שגם פטל לקחתיירושלמית במקור

מהניסיון שלי..חזקה בעורף

בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)

וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈

בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻

קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅

וואי מעניין ממש . השאלה מה היה קורה אם לא הייתהרמה

והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים

לדעתי הפחד מהתפרים יותר גרוע ממה שזה באמתירדנית

והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.

כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.

לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.

אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב

תראי לי היה סיוטטטטטהרמה

ההחלמה היתה קשה קשה קשה

מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.

השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה

ובדקו את התפרים כשזה כאב כל כך?ירדנית

מה היה ב2 הלידות האחרות?

יש גם קרעים מאד רציניים..כל הישועות

יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.

הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת

ברור שיש קרעים בדרגה גבוההירדנית

שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..

קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא

לא אמור להיות אבל יכול להיותשמ"פ

מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק

במיוחד אם זה מחמיר

ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2

לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול

בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו

לא צריך לחכות שבועיים, לפני שחרורירדנית

לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל

אוי היה לי יותר כואב מהצירים והכלנעומית

כאב בסדר הזה

תפרים

הנקה

צירים ולידה

בלידה הזו הייתה בלי אפידורלחזקה בעורף

בכל הלידות אני יולדת על הגב.

חלק עם אפידורל חלק בלי….

הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.

מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.

לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.

חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?

לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️

אני ממש מאמינה שתה עלי פטל ושמן נר הלילההתייעצות הריון

שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות

אני אישית לא עשיתי שום דברהשם שלי

והיו לי לידות טובות.

הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.

כל מה שכתבת בטיחותי אם עושים אותו נכוןאמא לאוצר❤

ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר

לגבי עיסוייעל מהדרום

לק"י

יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.

לזכרוני כשזה עיסוי ידני.במכשיר (פרימאם למשל) זה לאירושלמית במקור

אה וזוכרת גם שמה שמסוכן קצת זה הבלון (מכשיר אחר)ירושלמית במקור

לא יודעת. במה ששקראתי דובר על עיסוי בכללייעל מהדרוםאחרונה

לק"י

לא פירטו איזה בדיוק.

אני לידה ראשונה עשיתי מלא עיסוייםובסוף ילדתי קיסרידיאן ד.

לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה

ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.

אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,

בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה

בלי להיות היסטריים.

שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות

אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד

יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.

אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.

פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.

ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.

אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.

סליחה על החפירה ותודה על ההכלה

תודה!!!

מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24

למה להעמיס סתם?

אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…

מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.

הלוז אצלנו:

16- חוזרים מהצהרון

עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק

18- ארוחת ערב

19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת

20- זמן התמרחות לצערי…

21- לישון

אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי

בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24

לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח

(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)

הייתי מורידה עומסנעמי28

מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.

אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.

גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?

זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?

זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?

אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?

ולמה?

באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.

אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.

הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'

רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.

היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.

כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?

לילדים פי כמה.

אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.

אצלנו היה בערך ככה:טארקו

חוזר ב16 מהצהרון

זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם

חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.

18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה

מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום

ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.

פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר

מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.

אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.

אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום

אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד

וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.

הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ

אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.

אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.

מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??

מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד

לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.

יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.

לוזהמקורית

חוזרים ב16

מסספרים איך היה, מנשנשים משו

משחקים

לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)

ארוחת ערב+ מקלחות

זמן פטפוטים

20 לישון וביי

אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.

לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי

הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי

בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות

זהו

אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואיתאחרונה

המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי

אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו

אמהות לצמודים?עיונית

אז מסתבר שאני בהריון.

לא רציתי את זה, מבחינתי מינימוםם עוד שנה...

והתינוק שלי עדיין תינוק! הרגע חגגנו לו שנה, הוא לגמרי יונק ועוד ישן איתי..

השנה הזאת הייתה לי ממש אינטנסיבית עם התינוק. איך עושים את זה כשיש גם פעוט בן עוד לא שנתיים?

אני אשמח לעצות, טיפים, ועידודים שזה שווה את זה 🥲

תזכרי שעוד 9 חודשיםהשקט הזה

התינוקי כבר יהיה ממש פעוט. ירוץ, ידבר במידה מסויימת.. 9 חודשים של הריון זה המון זמן בהתפתחות של תינוק/ פעוט

גם לי קרה, כשהקטן שלפניו היה בן שנה נכנסתיהתייעצות הריון

להריון עם התקן והרגיש לי שהוא ממש תינוקי. היה קשוח באמת, יכולה לעודד אותך שגיל שנה ותשעה חודשים שונה מאוד מאוד מגיל שנה! אמנם עדיין הרגיש לי שהוא תינוק שלי, אבל הוא כבר הלך, דיבר קצת, הבין המון וקיבל את התינוק בשמחה ואהבה.. התינוק שנולד מתוק מדבש, אבל ברור שזה דורש ויחסית צמוד.. תני לעצמך זמן לעכל את האירוע.. מקווה שתתחזקי ותצליחי להכיל את זה בטוב. מוזמנת לפרטי אם תרצי

יש לי צמודים ואחכ לא צמודיםכורסא ירוקה.

ההתחלה עם צמודים קשה, זה ברור, אבל קודם כל את עדיין בתוך הלופ, זה לא להתחיל מאפס עם תינוק (בניגוד ללא צמודים שהיה לי יותר קשה מהבחינה הזאת), ושתיים זה משתלם ממששששששש.

בהתחלה כשאמרו לי שזה משתפר לא האמנתי בכלל, אבל וואו! איזו קרבה ואיזה כיף זה כהורים לראות את הכנופיה הקטנה 🤣 והם ממש חברים ואכפת להם אחד מהשני וחווים חוויות דומות וזה מהמם.

הטיפ הכי טוב הוא לקחת עזרה בהתחלה בלי להתחשבן, לדאוג גם לזמן אישי עם הגדול ולשמוח בעצמך בשבילו על המתנה המופלאה שהוא מקבל שהיא האח החדש (זה ממש לא נאמר כביקורת והגיוני שאת בהלם ומאוכזבת. הכי נורמלי וטבעי. הכוונה היא לא לשמוח שקרתה לך "תקלה", אבל גם אם בשבילך זה קושי בשבילו זה דבר מופלא אז לנסות לראות את הפן הזה ובו להשתדל לשמוח)

אצלי הרווח בדיוק ככהרקאני

וההבדל בין גיל שנה לשנה ו9 הוא ענק

כשילדתי היא כבר ממש הייתה פעוטה

כן זה לא קל

גם הריון עם תינוקת זה לא קל

ובסוף הם כן דורשים שניהם

אבל זה ממש בסדר

הרבה פחות קשה ממה שחשבתי שיהיה

לי יש צמודים במרווח של שנהקל"ת

ההתחלה קשוחה, אבל ב"ה הם גדלים והם החברים הכי טובים😊

לי יש מרווח של שנה וחודשייםהמקורית

זה באמת יהיה קל יותר ככל שיגדלו. עד אז תחעזרי במי שניתן ובמה שניתן

בשעה טובה♥️

שנתיים הפרש זה צמוד?שושנושי

בהתחלה כמובן שהיה מאתגר, בהריון לא היה לי קל בכלל.

אחרי הלידה הייתי חייבת שבעלי יהיה נוכח כי לא הסתדרתי לבד.

היום?

הגדות בן 4, הקטן בן שנתיים - ואני פשוט מודה על הילד הזה שהצטרף אלינו בתזמון הזה.

המון כוחות!

עוד לא מניסיון אבל כמוךאנונימיות

עד עכשיו פערים של שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

ופתאום הריון מפתיע .. יהיה ביניהם שנה ו10

אני רק יכולה להגיד שההבדל בין גיל שנה לשנה וחצי ועוד יותר שנה ו9/10 הוא עצום.

ממש פחדתי בתחילת ההריון גם שלי היה הכי תינוק יונק ומשם איתי והוא גדל.

אני כבר מתחילה שישי ומצלילה לראות איך זה קורה.

לפני שלושה שבועות נגמל מהנקה...

ובכללי הרבה יותר עצמאי תקשורתי הוא כבר מבין הכל!

ליooאחרונה

צמודים היה קשוח מדי

על סף הבלתי אפשרי

והעצות שלי

לדעת שזה קשה מדי

לא לצפות להסתדר לבד

לחפש כמה שיותר עזרה וחלוקת עבודה הגיונית

אפשר סקר הריוניות? 😍 איזה שבוע ואיך מרגישות?הרמה

וואי ממש מתסכלשמ"פ

זה אפילו מכעיס, אני התלוננתי גם על כאבי גב בגלים והרופא ממש צחק עלי שאם זה היה צירים הייתי כבר יולדת ושאני היסטרית וזה הרחם שגדלה וכו'... כמה שבועות אחר כך הייתי עם שמירה התמיכה ....

וב"ה שימשיך כך! בע"ה תזכי ללדת בזמן !