אם כי שם דובר על הנגינה *בהתחלת* החופה ולא *באמצע*.

מלבד מה שבזמנם הקידושין לא היו תחת החופה!

וגם כי לא מדובר בקלות הדעת.

אם הדור צריך בדיחה בשביל להקשיב,

אז שתהיה בדיחה בשביל שיקשיבו.

כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא

רש''י:

ובדחי רבנן - נפתח לבם מחמת השמחה

לדוגמא אם באמצע סליחות או קינות מישהו יעמוד ויספר בדיחה - זה ממש לא לענין...

המקובל בקהילות רבות בישראל הוא שזמן החופה הוא זמן של "וגילו ברעדה", זמן של בכיה ותפילה, ולא של בדיחות וקלות ראש.

וכפי הדוגמא שהבאת:

*לפני* השיעור - רבה/רבא סיפר בדיחה כדי לפתוח את הלבבות.

ואחר כך - ישב *באימה* ופתח באמירת השיעור.

הייתי בחתונות של כל מיני זרמים בציונות הדתית,

הייתי בחתונות של חרדים ליטאים, חסידי גור, ספרדים ..

וכמובן גם בחתונות חילוניות.

עוד לא ראיתי בחיי חופה שבה יש ''גילו ברעדה'' במובן שאתה מתכוון אליו. כן יש דמעות של התרגשות, לפעמים הכלה בוכה בכסא כלה בזמן שהיא מתפללת, אבל החופה עצמה היא תמיד שמחה ומרגשת מתוך אושר ולא מתוך רעד.

רציני עושה אסוציאציה של ראש השנה באימת הדין. ותחושת כבדות.

פשוט אהבה היא דבר מאוד נשגב, אז לא שייך להמעיט בערכו עח ידי בדיחות הדעת. אבל צחוק שנובע מאושר ושמחה כמו "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" כן שייך בחופה, או כמו צחוק של ילדים קטנים ממש, שאין בו אפילו לא טיפת ציניות

דבר שני, מי אמר שהמטרה העליונה היא שיקשיבו?

וחוץ מזה יכול להיות שמה שמקשה על אנשים זה האורך של החופות בימינו ולא ה"כבדות"

זה מקשה על ההערכה וממילא על חיבור לדברים. וזה בהרבה תחומים (כולל שידוכין).

מצד שני, מי שכן עובד עליה, משיג אותה באמת, ע"י חיבור פנימי, ולא בגלל דברים חיצוניים או הגבלות.

לגבי החופה- הוא מדבר על ההגזמה, ולכן מדגיש את הצד השני לדעתי.

מי שבאמת מרגיש את היראה בחופה, הבדיחות (אני לא יודע בדיוק על איזה סגנון אתה מדבר, אני מדבר על מה שהכרתי בישיבה, כשאחד החבר'ה היה מקריין) דווקא משתלבות יפה ומאזנות. והשירים עוזרים להוריד לעולם את גודל המעמד.

כשאין מקדש, החוויה הרוחנית שהכי קרובה אליו זה חופה. יותר מכל תפילה או מעמד רוחני אחר. רק צריך להתנער מהסחות הדעת ולהיות ממוקד כדי להרגיש את זה (וכמובן שתהיה חופה מתאימה).

יש בחופה המון רגשות מיוחדים שהתלכדו למעמד אחד- הזוג יוצא מבדידותו ומשלים את הרצון הפנימי השורשי ביותר, ולא רק כרצון אנושי טבעי אלא כרצון שמחובר לרצון ה'. ההורים שמחים בשבילם ובגלל שתהיה להם המשכיות. מחילת עוונות. כריתת ברית. האדם מפסיק להיות "פלגא דגופא" מבחינה רוחנית, הזוג מתחבר באופן מהותי ועמוק יותר לעברו של עמ"י ולעתידו. זכרון ירושלים והקשר של החתונה אליה. ציבור גדול נמצא יחד במעמד הזה איתם. יש פה אהבה זוגית מרוממת לפני שממש ירדה לעולם, חיבור לה', חיבור של עם ישראל, אהבת החיים.

מי שבאמת מתבונן בזה, לא יכול שלא להיות בחופה עם יראה אמיתית מגודל המעמד (וגם עם שמחה, רק רגועה יחסית).

חופה זה מעמד משמח

וכל מה שיעשה אותו שמח… זה בסדר

(כמובן בגבול הטעם הטוב וההלכה)

זה דומה למה שרה"י שלי מנהיג בחופות יש פשוט דברים מוגזמים בחופות של היום לדוגמא קולות שניים בזמן הברכות ועוד לכ מיני תופעות שהן קצת מפריעות למעמדץ בגדול חופה צריכה קצת להזכיר את כל נדרי במוחין. שמחה וקדושה עם הרבה יראה

כשאני עמדתי מתחת לחופה ממש לא עניינו אותי האורחים. קומץ האנשים המאוד קרובים אליי גם ככה מתרגשים מאוד יחד איתי רק מעצם המאורע. כל הרחוקים יותר מוזמנים לסגור את פיהם ומכשיריהם הסלולריים ולצפות.

אבל בשבילנו (הזוג), בהחלט היה לי אכפת. ומנגינה נוגעת בנפש, ומשמחת. ומילים אישיות שמוסיפות נופך אישי וייחודי לחופה (כלומר מה שמעבר לחלקים הקבועים בטקס). ממש לא היה שום עניין להצחיק. היו דברים שהעלו חיוך, אבל יותר בקטע משמח ומרגש.

וסתם עצה פרקטית - ככל שיותר אנשים יושבים, קרובים לחופה, והחתונה קטנה - גדל הסיכוי שיהיו בשקט ובאמת יתרכזו בטקס.

כשעומדים במרחק שנות אור מהחופה ובקושי מזהים את החתן והכלה, הרבה יותר קשה להתחבר לרגע. 

ראשי תיבות חדשים 

נצפו כאן לראשונה 

פשוט אנשים צריכים להבין שרגעי החופה אלו רגעים בהם נערכים חיבורים קדושים ונשגבים בעולמות עליונים,

ועל כן ההתנהגות צריכה להיות בהתאם למעמד הגדול הזה,

ורק אחרי שנבין את זה - ניגש לבחירת המוזיקה שתתאים לליווי הרגעים הללו.

היתה ותהיה עם לפידים וילדים מטפסים על העמודים וכו'..

אבל מצד שני צריך להיטהר לפני הכניסה למקום, ואני בטוח שזה לא סותר יד על הלב שלא תהיה ח"ו קלות ראש. הרי בבית שני ראו שבשמחת בית השואבה הגיעו לידי קלות ראש, ולכן עשו הפרדה בין גברים לנשים (מה שכנראה לא היה צורך בו כל ימי בית ראשון! מן הסתם לא כי היה סבבה קלות ראש, אלא כי המקום גרם לכובד ראש מסוים)

ולכן גם בחתונה מפרידים בין גברים לנשים.

פה זה מתחיל ופה זה נגמר.

ועם קצת פחות כובד ראש חחח

"ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן"

פעם שמעתי שבאירופה של לפני השואה היה תפקיד "בדחן" בחתונות
 

מצד שני - כשהייתי קטן היו אומרים דברי תורה בחתונות והיום לא... גלים גלים של תקופות אני חושב

כמו משתה ושמחהVSקריאת המגילה

גם זה לדעתי יצא מפרופורציות..

לא יודע מה בדיוק אתה מדמיין ב"קול מצהלות חתנים מחופתם" - אבל לי מצהלות לא משתלב כל כך עם לעמוד באימה ויראה ועם רצינות וכובד ראש
 

"קול מצהלות חתנים מחופתם" הוא צירוף מילים מוכר מברכת "הנותן ליעף כוח" שבברכת שבע ברכות בחתונה, המתאר את שמחת החתונה. הצירוף הוא חלק מהביטוי המלא "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". הציטוט מופיע גם בשיר "קול ששון" של ציון גולן.

חוץ מזה אני לא חושב שצהלה סותר כובד ראש. (ניסיתי לחקור אחרי השורש צ.ה.ל, לא מצאתי..)

נראה שבד"כ זה מתאר שמחה קולנית המלווה בשירה.

"פצחי רנה וצהלי לא חלה"

"צהלי קולך בת גלים"

"מקול מצהלות אביריו"

"רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים, השמיעו הללו ואמרו..."

ועוד...

אילו היית טוען שאתה באופן אישי מתחבר לאירוע עם אווירה קצת יותר רצינית - אני בהחלט אכבד את זה..

לאנשים יש סגנון שונה, ולגיטימי שאחד מעדיף א' ושני מעדיף ב'.

אבל לבוא בביקורת על מנהג רוב האנשים ששמחים בצורה בריאה ויפה, על בסיס תחושת בטן וציטוט של רב יחידי?

אלא נגד התנועה "להקליל" את מעמד החופה באופן שלא מועיל בשום אופן למהות של העניין.

נ"ב

אפשר גם לכבד את זה שלמישהו אחר יש ביקורת..

גם להגיד דברי תורה בחופה זה המצאה, שנועדה לשכלל את הטקס.

אם מעמד החופה היה לוקח 10 דקות - אז גם לא נראה לי שאנשים היו מתחילים שם בדיחות וכדו'.

אבל כשאתה צריך להחזיק קשב של אנשים ל 40 דקות (והרבה פעמים זה קרוב יותר לשעה) שלא קורה בהם כמעט כלום זה משהו אחר.

(אתה יכול כמובן להתעלם מהמגבלות הקוגנטיביות של בני אדם ולאפשר להם לאבד אותך לגמרי במהלך הטקס.

אין שום חובה שאנשים יקשיבו או בכלל ינכחו במעמד הזה...)

מלא גימיקים. ארוך ושולח את הנוכחים למחוזות אחרים שלא שייכים. אבל יש כאלה אוהבים את זה.

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

מה אנשים יגידו,

האם הם יהיו רגישים,

עם טאקט -

זה לא בבחירתי ובשליטתי.

ותמיד יהיו אנשים שיגידו משהו חסר טאקט\לא רגיש,

ולא תמיד זה יהיה מישהו שנוח לי להגיד לו משהו, לשקף לו את הבעיתיות.

מה שאתה מגדיר כמידה נכונה, זה עניין סובייקטיבי בעיני,

ולכן

זה משאיר בידיים שלי את הבחירה מה לעשות עם מה שנאמר.

אני יכולה לבחור לאיזה כיוון לקחת את הדברים.

כמה הם ישפיעו עליי.

בסופו של דבר קשרים עם חברות מבוססים על מה שקורה לנו בחיים.

וחברות נשואות - קורה להן בחיים זוגיות, משפחה, ילדים.

אם הן יהיו חייבות לא להזכיר את הדברים האלה בנוכחותי, מהר מאוד החברות שלנו תלך ותתמסמס,

ויישארו רק החברות שבאותו סטטוס שלי.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.