קיצור כשהייתי בחטיבה כמה חברים מהמנעד הערסי (סליחה על השימוש הלא תקין, אמרתי חברים והתכוונתי), חפרו עד טחנו ת'שכל על שירים מזרחיים, כמו מזרחיים מתבגרים מושפעים טובים. גם שכבר נהיה איפה שלמדתי פופולרי עד בסיסי "אייפון לכל ילד" אני הייתי מודה לריבון העולמים על תקופה ארוכה שהשארתי מאחור עם נוקיה. אנחנו לא מאלה ש"שומעים שירים בבית" (ולא כי אנחנו אשכנזים חחח) וכמו דברים חדשים אחרים שאני מדמיין שחברים שלי נחשפו אליהם לסמארטפון המצוקמק של אז, אני הייתי שומע בנוקיה - רדיו. (ממשק נוראי ומאייש, לא הפך להרגל ארוך). יום אחד השמיעו את הלהיט שבדיוק יצאו וכל המדינה דיברה עליו, הלהיט שפאר טסי פרץ איתו "דרך השלום". ו-וואלה הוא היה נחמד, וקליט, ובאווירה (וויב) חיובי, על רקע שהייתי טיפוס די פחות חיובי, ולא זכרתי אותו, לא היה לי מושג מי הזמר או שהוא ויראלי עכשיו, חשבתי, נו, עוד שיר ברדיו של זקנים. מחר באתי לבצפר וחבר שלי מתחיל לשיר עוד שיר בבונים מזרחי (שוב, סליחה), ופתאום אני נזכר! וואלה אני מכיר אותו! אמרתי לחבר "יואו אתה חייב לשמוע משהו, אני סוף סוף מכיר שיר שלך, מה שאתה שר!" הוא התלהב "הופה הופההה" (דומה מדי כמו של התגובה פה) "מה זה איפה שמעת?" הוא אומר לי. ואני בשיא ההתלהבות "בלילה שמעתי רדיו!!!" והוא התפוצץ מצחוק ולא יכל להפסיק. זה היה אחרי זמן ארוך מאוד שניסו למשוך אותי אחריהם בכל דרך חחחח ובסוף אכזבתי אותם כי גם שכבר הראיתי עניין, זה היה בדרך זרה להם.
אבל התמימות האמיתית עם כל השירים המזרחיים שהפכו לפסקול כפוי של התיכון הלא הכי ישיבתי שלמדתי בו התגלתה רק אולי שנה אחר כך, אבל זה כבר ממש מוזר לספר.
אבל עדיין זה לא נראלי מועיל הלכתית. 
