הם פשוט ככ לא מבינים כמה נזק אלוהים
אני כבר ממש משתדלת לא לתת לזה להשפיע
אני רגילה שכל פעם כשאני באה לפה הדיבורים האלו נמצאים
אבל רק יצאה שבת וכולם הולכים להישקל
מה נסגר איתם
והוא מודיע לכולם מה המשקל שלו
ואני באמת מתחרפנת
אין לי את מי לשתף עכשיו
אותה אני לא רוצה כי זה יטרגר אותה
אבל די באמת די
כל הדיבורים על אוכל ומשקל
כמה אפשר באמת
למה הם ככ סתומים
עכשיו חוזרים ללבוש בגדים ענקיים שמסתירים
ברגע זה זה טוב לי אולי
אופ הטריגרים
השבועיים האלו היו נוראיים
אני רק רוצה לישון ולא לקום
כתבתי עכשיו וזה גרם לי לבכות
ואז היא נכנסה והייתי צריכה להסתיר
אז ברחתי לעשן בחוץ
וקר לי וזה מטרגר ובאלי לברוח
ובאלי לשרוף דפים עם אותיות קטנות-קטנות צפופות-צפופות
ובאלי לא יודעת מה
אופ.
זו הייתה מתקפה אישית.
והיא שמה אותי על הספוט
ובאלי להיעלם
ובאלי שהן יבינו שאני עושה כל מה שאני יכולה
ושאני בתקופה נוראית ואני באמת עושה כל שביכולתי כדי לעזור ולעשות
ואפילו התורנות ה"בסיסית" שהיא כבר לא בסיסית בכלל היא קשה לי ברמות לא הגיוניות
וכולן התכוונו אליי. כולן.
ובאלי לברוח מפה ולא לחזור
ובאלי לא יודעת מה.
אני גמורה
ובאלי לבכות
ואיכ. פשוט איכ.
אני רוצה להיעלם אפשר
אלוהים איזה ימים קשים
איפה אתה כשצריך אותך
זה נורא מפחיד
לקוות
להתאכזב
אני מקווה שהוא גם חושב ככה
ורוצה
זה מתחיל להיות קשה
בא לי לשרוף הכל וללכת
אולי מה שאני מחפשת לא קיים בכלל
אבל
בוודאי ישנו שם
אז איך אדע?
אולי אני קצת מפחדת
מפחדת שיהיה טוב
מפחדת שאשכח מה רציתי להיות
אני אבוד
אני סובל
אני נושא כאב מיום ליום.
אני מוצף חרדה
לא מפסיק לבכות
כבר לא רואה ערך
לא רואה משמעות
אני מטשטש את החושים כדי לברוח מהמציאות
בודדתי את עצמי
זאת בחירה שלי לאורך כל הדרך
אני לא מאמין שהאנשים הקרובים אליי יכולים לעור
הפכתי למוגבל
נהייתי פגיע
והימים האחרונים עוברים עליי באופן קשה במיוחד
אני מפוחד
מעצמי יותר מהכל
אני מאוס בעיניי
מנותק מהחוויות הכי בסיסיות
מנותק מאלוקים
אני דוחה את כולם
מתבוסס במחשבות שרודפות אותי
יום ולילה
אין לי אלוקים
אין לי אמונה
אין צוהר בליבי לחמלה
אני קמל
אין בי כוחות לקחת אחריות
אני מחולל
בגוף ובנפש
אני רוצה לצרוח
ואני לא רוצה לשמוע מילה
לא מעצמי
ולא מאף אחד אחר
האוזניים שלי ניצלות בלחשושי השטנה האלה
אני מכור
בהימור בין השטן לאלוקים
אני לא רוצה יותר בכלום
אין לי עניין בהצלחה
רק קח ממני את הסבל
אני מתגולל בעולם בביזיון
ממקום למקום
מן הפח אל הפחת
קח אותי לגיהנום
להישרף בצואה רותחת
רק קח ממני את הבחירה
את תחושת האשמה
שאני זה שהורס את חיי במו ידיי
תן לי לעבור בין כל הדוקטורים בעולם
יגידו אתה ככה ואתה ככה
כל הפסיכולוגים
יגידו תעשה ככה תעשה ככה
לא עשיתי כמוטל עליי?
הנשמה שלי כבר חרוכה עקורה
נפש עקרה
למה אלוקים?
למה העמדת אותי בניסיון שאני לא יכול לעמוד בו?
בחיים ללא נחמה
הדמעות שלי עצמן יורדות בחטא ופשע
נסתלק ממני צלם אלוקים
וירדה עליי חשכת עולם
אתה לא שפוי
ראית מה שראית
ונשארת אכזר
מה שממתגנט אל הטוב
בצורה המעוותת שלך
נרקב.
למה ה'?
למה לקחת ממני את המקום היחיד
שאי פעם הרגשתי שייך?
למה הרגת את האדם היחיד
שאי פעם אהבתי?
אני כמו חיגר
כמו עיוור
חולה רוח
הכאב פסיכוסומטי
ועליבות ההלך המסכן
מהלכת מעליו
לחשושי המילים של ההולכים רכיל
הם צעקות באוזניים שלי
אני אוכל ואקיא אוכל ואקיא
אקעקע את הגוף
כסימן לנצחיות השברון של הנפש
אני לא שייך לפה
המחשבות שלי רצות כמו רכבות
אל מחנות ההשמדה
אל חוב שאי אפשר לפרוע
ההזדמנות לחיות בכאב
בייסורים שיכלו כל חלקה טובה
אל טיפשות הלב ורפיון השכל
שנתפשטו באדם כמו מחלה ממארת
וכמו צרעת כולם מתרחקים
והנשמות הטובות מתגלות
גסות, מלאות רחמים
ולא יכולות לפצות על החסר.
ומה עם הרחמנות שלי?
כמה כאב היא מסיבה לי?
סכין שעמלתי להשחיז,
יום יום שעה שעה,
במטרה אחת
לתקוע בלב החולה של רודפיי
עד שהשגתי אותם
צמא נקמה
גואל דם
גיליתי שהלב החולה הוא רק שלי
ועדיין הייתי מוכן להשלים את המשימה.
ופתאום הסכין קהתה
ונשאר התסכול.
בין החיים והמוות
בנדודים חסרי קץ
הנשמה פרחה
לא יכולה לסבול את תחלואי הגוף
את ההשלמה עם הכאב המפעם
של זמניות תיכלת עולם הפירוד
והגוף מתהלך בשר ולא דם
משתנע
משתגע בעצמו, כמו כפלי המוח האומלל
פיתולי התהומות הקוראים לקול צינורך
אבל למה אני מרגישה שנכשלתי
שסבא מסתכל עליי מלמעלה ורואה שאני לא מצליחה
לא מצליחה להתמודד
נאבקת על כל נשימה
סבא אני נשבעתי לחיות בשבילך
ואני לא מצליחה לקיים את ההבטחה
סבא תגיד לאבא שם למעלה שיעזור לי קצת
אני לא מצליחה לבד
תשמור עליי מלמעלה טוב?
סבא אני מתגעגעת
לא מאמינה ששנה אתה לא איתנו
אבא
אני גם רוצה להתגעגע
תן לי
בבקשה
יהיה לי כל
זה הרבה לבקש?
אני גם רוצה להתגעגע
לבכות
קח את הדמעות האלה
תראה את התפילה שבהן
תראה את הכאב
מדממות
