סליחה על המרמור שהולך להשפך פה. מוזמנות לשפוך פה את שלכן כדי שלא ארגיש המתלוננת היחידה.
עברנו דירה לפני חודש לעיר חדשה שאני לא אוהבת (מחוסר ברירה כי לא מצאנו דירה איפה שהיינו גרים).
אני לא מצליחה למצוא פה לתינוקת מסגרת (הייתה איזה בחורה ששמרה עליה פעמיים, הקפיצה אותי מהעבודה ואמרה שהיא לא מפסיקה לבכות והיא לא תשמור עליה יותר. והתינוקת דווקא מאוד חייכנית! פשוט היא גם מאוד מאוד מאוד צמודה לאמא שלה..)
בעבודה שאני מאוד אוהבת ולמדתי והשקעתי עד שהתחלתי לעבוד בה הודעתי שאני לא יכולה לעבוד עד הודעה חדשה כשתהיה לילדה מסגרת.
הבוס דווקא מאוד קשוב ובא לקראתי אבל לא יודעת כמה סבלנות עוד תהיה לו. (היום הוא ניסה להתקשר אלי ופספסתי את השיחה. מפחדת לחזור אליו.)
אני עם התינוקת כל היום בבית, הבעל בעבודה רוב היום וכשחוזר הוא עייף מאוד.
נמאס לי מהבכי שלה. נמאס לי להרים אותה.
מחכה רק שהיום יגמר וכשהוא נגמר אני לא רוצה שהבוקר יגיע (ותודות לעצות שנתתן לי בשרשור הקודם לפחות בלילה היא ישנה טוב יותר.)
מנסה להתחזק בביטחון בה' אבל כבר אין לי כח להשקיע גם בו.
כאילו משנה מקום משנה מזל- אז עברנו דירה והמזל השתנה לי לרעה.
אה וגם אין לי חברות. אני לא יודעת לתחזק קשרים ואין לי למי לפרוק ואיפה להתאוורר.
מדברים