לא. ממש לא להכל אני אתגעגע.
לא לזה שאני קמה בבוקר לצרחות. לא לזה שהייתי צריכה השבוע להחזיק בכוח 2 מתוך 4 אצל הרופא שיניים אחרי שניסיתי הכל. ולצאת מרוסקת נפשית.
לא לזה שנתקעתי בלי בייביסיטר באחרה"צ ולכן זה אומר שאת הכל אני עושה לבד. שוב.
וזה כולל לשבת עם הבת בכיתה א' ולעשות איתה ש"ב כי המורה להוראה מותאמת שלה נזפה בי שאם אני לא אקדיש מספיק זמן לש"ב, זה לא יועיל.
איך אני אסביר לה שהיא צודקת כל כך... אבל שזה מרגיש לי בלתי אפשרי לשבת איתה כשאין לי בייביסיטר ויש לי תינוקת בת שנה שבוכה בלי סוף והבכורה בכיתה ג' לא באמת שומרת עליה, אלא יותר מתעללת בה וגורמת לה לבכות עוד יותר.
והילדה בת 3 עושה נזק כלשהו בבית כדי שאקדיש לה תשומת לב. וגם היא צודקת. כי אני לא מוצאת זמן לעשות איתה כלום.
ובתוך כל זה אני צריכה שלוות נפש ושקט יחסי לעשות ש"ב. איך לעזאזל? איך?!
בינתיים הדבר היחידי שקרה פה היום זה שישבתי איתה 40 דקות כשבין לבין אני צורחת על הגדולה, מחזיקה קצת את הקטנה, צורחת על השלישית, מנסה להניק תוך כדי פה ושם.
אני לא אתגעגע לזה. לא.
לחיוך הכובש? לנשיקות באוויר כשאני נפרדת בגן? וודאי. לחיבוקים הממיסים כשאני אוספת? למשפטים המתוקים? ברור שכן.
אבל חאלס. די להגיד לי כשכל הבית עליי, ובעלי חוזר אחרי שהן ישנות, כשאני קורסת ושאני אפילו לא מצליחה למצוא עזרה- שאני אתגעגע לזה שהן קטנות. זה לא הזמן. זה פשוט לא מתאים.
הרי לכל תקופה באימהות (ובחיים...) יש צדדים ורודים יותר וורודים פחות.
אבל עכשיו, היה לי יום קשה. או שתתנו חיבוק או שתעזבו אותי בלי להחריף את המצפון שכבר קיים.
